בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • האשה ביהדות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

undefined
7 דק' קריאה
הערה: מאמר זה הינו חלק מההקדמה למאמר שהתפרסם ב"תחומין" כב. במאמר זה פתחנו ראשי תיבות והוספנו באורי מושגים בהערות שוליים. המאמר המורחב נמצא בקישור הבא. מערכת האתר.

השינויים הכלכליים והחברתיים שהתחוללו בעולם בדורות האחרונים לא פסחו על המבנה המשפחתי. שינויים אלו מחייבים גם התייחסות הלכתית. במאמר זה ייעשה נסיון צנוע לעורר חלק מהשאלות ההלכתיות שנתקלתי בהן והצעת פיתרון מעשית, לפחות לחלקן.

מבנה המשפחה הקלאסי בנוי על המצב שנוצר לאחר גרוש האדם מגן עדן. על האיש נגזר "בזיעת אפך תאכל לחם" ועל האישה נגזר "בעצב תלדי בנים". עול הפרנסה הוטל כולו רק על האיש, כשבמקביל, עול גידול הילדים וניהול הבית הוטל רק על האישה. האישה לא יכלה בדרך כלל לפרנס את עצמה והייתה תלויה תלות כלכלית בלעדית בבעל. הבעל לעומתה התמחה במקצוע בו עבד קשה מבוקר עד ערב להביא טרף לביתו.

על רקע מציאות כלכלית-חברתית זו תוקנו תקנות חז"ל לניהול החיים המשותפים שעקרונותיהם הם (על פי הרמב"ם - הלכות אישות פרק יב): "שלשה חיובים מוטלים על הבעל מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה. שארה אלו מזונותיה. כסותה כמשמעה. עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ. ושבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה והשאר הם הנקראין תנאי כתובה. ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם".
בארבעה דברים זוכה הבעל מדברי סופרים ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו ולהיות מציאתה שלו ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה. ועוד תקנו חכמים, שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה. אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.

לפי תקנות אלו, כל רכוש הבית, כולל רווחיה של האישה, שייכים בלעדית לבעל ואין לאישה סמכות להתערב בניהולם, אלא אם כן היא רואה את עצמה נפגעת מדרך ניהולו של הבעל את הנכסים (עיין למשל סימן פה סעיף יג ואילך).

התמורות הכלכליות והחברתיות
המציאות הכלכלית-חברתית בימינו השתנתה. האישה רוכשת בדרך כלל מקצוע משלה ועובדת בו מחוץ לביתה. יש והיא משתכרת לא פחות מבעלה ולפעמים אף יותר. ומכיון שבעל המאה הוא גם בעל הדעה האישה שותפה מלאה לבעלה בכל הוצאות הבית. וממילא גם הרכוש שהיא מביאה עמה, בין אם הוא נכסי מלוג, או נכסי צאן ברזל או הכנסותיה ממעשי ידיה, אינו נמסר בלעדית בידי הבעל לעשות בו כטוב בעיניו. בפועל האישה לא ויתרה על זכותה בניהול רכושה. הקופה משותפת, ולמעשה האישה רואה את עצמה שותפה שוות זכויות בכל הרכוש המשותף בין זה שלה ובין זה של בעלה. ויש לשער, שאם בעל יתבע על פי דין תורה זכויות בלעדיות ברכוש הבית, ייאמר לו, לפחות משום שלום בית, שיימנע מכך. יתירה מזו, ייתכן אף שייאמר לו שעל דעת כן האישה הביאה עמה את רכושה והכניסה את משכורתה לקופה המשפחתית, על מנת שתהיה שותפה שווה ברכוש. האם יש לכך משמעות הלכתית? כלומר, האם נאמר שנשתנו הטבעים ותקנות חז"ל שתוקנו במציאות חברתית אחרת אינן תקפות עוד?

המשפחה יחידה אורגנית אחת
נראה לעניות דעתי, שתפיסתה העקרונית של התורה את מבנה המשפחה לא השתנה ולא תשתנה לעולם. לפי תפיסה זו המשפחה אינה שותפות עסקית של שני אינטרסנטים שווים המשקיעים את הונם ואונם בעסק משותף. המשפחה היא גוף אורגאני אחד שבו כל אחד משקיע על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. על פי הנחה זו לעולם לא יוטל כל העול הכלכלי לפרנסת המשפחה על האישה, כי תפקידה גם להביא חיים לעולם, בפרט בתקופת הפוריות. גם בחיים המודרניים אין תחליף, ולא יהיה כזה לעולם, לאישה כאם לילדים. דבר זה מחייב התחשבות מרבית בעומס הגופני והנפשי המוטלים עליה, ולכן הבעל הוא זה שחייב לשאת בעיקר בעול הפרנסה. עבודת האישה מוסיפה לרווחת הבית אך לא נועדה לקיים אותו 1 . וממילא תקנות חז"ל תקפות בעיקרן גם בימינו, אם כי יישומן שונה בהתאם לנתונים המשתנים.

גישתה של האישה המודרנית לחיי הנישואין היום שונה מבעבר. אמנם גם היום אישה נורמלית (להוציא נשים קרייריסטיות חריגות המעדיפות את קידומן החיצוני על פני קידומן המשפחתי) רואה בבית ובתפקידה האימהי עיקר. אולם בתחום הכלכלי אישה אינה מוכנה להכניס את עצמה למצב שבו היא תהיה תלויה בזולתה. היא רוצה להיות שותפה פעילה בפרנסת הבית. ומכיוון שהמציאות החברתית היום שונה מבעבר לכן השתנו גם ציפיותיה של האישה באשר לחלקה בצבירת הרכוש.
אומנם אין האישה צריכה להיות מפרנסת ראשית, אולם גם כמפרנסת משנית היא זכאית לדעתה לחלק אקוויוולנטי. החברה המודרנית רואה מחובתה לתגמל כספית כמעט כל עיסוק. לכן הנוהג המקובל כיום הוא להתייחס, עקרונית, לעבודת האישה בצורה שוויונית לזו של הגבר. היא גם מתוגמלת בהתאם. אי לכך גם עבודות הבית והטיפול בילדים ראויות בעיני הנשים לשכר הולם. כי ממה נפשך, אם האישה מתמסרת רק לילדיה, יש לה מיגו 2 , שהיא יכלה לצאת לעבודה במקום לעסוק במלאכות הבית. ואם היא עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית ומכניסה את כל רווחיה לקופת המשפחה היא באמת אינה חייבת לשאת בעול נוסף ללא גמול. (עיין חלקת מחוקק על שלחן ערוך אבן העזר סימן פ אות ב שאישה שדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה אין מוציאין מידה).

כלומר, האישה בימינו נכנסת לחיי הנישואין על בסיס של הבנה שונה, של פחות תלות, ויותר הדדיות. אומנם הדדיות אין פירושה שוויון. אי אפשר להשוות כלל את הסיכונים והייסורים שאישה עוברת בהריון ולידה לדאגתו של הבעל. מאידך, אי אפשר להשוות בעל שעמל עמל מפרך במקום רחוק ומנותק מביתו לעבודתה של אשתו שנשארה בבית. המשפחה אינה מפעל כלכלי שבו ניתן לפצות כל עובד לפי כרטיס עבודה. עם זאת מוסכם על בני הזוג שהם למעשה דומים במידה רבה לשותפים שווים. גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש ולא נחתמים בחוזה מיוחד המציאות החברתית יצרה נוהג שעל דעתו כל הזוגות נישאים כיום. והשאלה היא האם נוהג זה משנה גם את ההתייחסות ההלכתית העקרונית?

מחלוקת הרב דייכובסקי והרב שרמן
באשר לשאלה העקרונית, האם חל בימינו שינוי מהותי בבעלות על הרכוש, נחלקו שני חברי בית הדין הגדול, הרב שלמה דייכובסקי והרב אברהם שרמן (תחומין יח ויט) דיונם נסוב בעיקר סביב השיתוף בנכסים וזכות הבעל בפרות הנכסים של אשתו, אולם יש לו השלכות מרחיקות לכת על המערכת המשפחתית כולה.
נעמוד ראשית כל על דיון צדדי. הרב דייכובסקי מסתמך בין היתר גם על האמור בשטר התנאים "שישלטו בנכסיהם שווה בשווה". ומביא ראיות לדבריו מהמהרי"ק והמהרש"ם. הרב שרמן מגביל את התנאי להוצאות למזונות וצדקה בלבד ולא לחלוקה שווה של הרכוש לכל דבר.
לעניות דעתי קשה לסמוך על שטר התנאים משתי סיבות: א. רבו בימינו הזוגות שאינם כותבים כלל שטר תנאים. ובכלל, בני ספרד לא נהגו לכתוב נוסח זה של שטר תנאים. ב. הזוג עצמו אינו חותם על שטר התנאים. הם רק נשאלים אם הם מסכימים להינשא זה לזו. ההורים הם החותמים על שטר התנאים. האם חתימתם מחייבת את הזוג הצעיר למשך כל הנישואין?

אולם הויכוח העקרוני ביניהם הוא בשאלה, האם המנהג המקובל בחברה, של שיתוף בנכסים בפועל, גורם לשינוי המעמד ההלכתי. הרב דייכובסקי טוען, שמכיון שהמנהג הנוהג כיום בכל המשפחות בכל המגזרים הוא שהאיש והאישה מנהלים את כל עניני הממון שביניהם בשותפות, הפך נוהג זה להלכה מחייבת, שהרי על דעת כן נכנסו לחופה. אי לכך אין לבעל זכות מועדפת בפרות נכסי מלוג של אשתו.
חולק עליו הרב שרמן וטוען שיש כאן עימות בין שתי השקפות עולם ולכן אין ביכולתה של השקפת עולם שונה מההלכה לעקור את ההלכה. לדעתו, עלינו לומר שההלכה נשארה כמות שהיא, שהפרות של נכסי המלוג 3 שייכים פורמלית לבעל, אלא שהבעל מוחל משום שלום בית ומשתף את האישה למעשה בכל הכרעותיו. אולם אין כאן ויתור עקרוני על עצם זכויותיו. אלו נשארו בעינן. הנפקא מינה תהיה כאשר מתגלע סכסוך ביניהם, אין האישה יכולה לטעון לבעלות מלאה על רכושה, כולל הפרות, ואף לדרוש להחזיר לה למפרע את כל פרותיה.
הרב דייכובסקי אינו רואה בשיתוף הנכסים השקפת עולם זרה, אלא מציאות חברתית שהשתנתה והיא מקובלת על הכל.

דוגמא קרובה מאוד לענייננו מצויה בספר שו"ת (שאלות ותשובות) מהר"י בן לב חלק ב סימן כג, שבה הוא פוסק שהאלמנה זכאית במחצית הרכוש כמנהג פורטוגל ממנה היגרה אותה אלמנה. למרות שלפי ההלכה האלמנה זכאית למדור ומזונות אולם לא למחצית הרכוש. עם זאת לעניות דעתי שיש לחלק בין זכות האלמנה במחצית הנכסים, שהמנהג מבטל הלכה, לבין נידון דידן. אצלנו מדובר בזעזוע מהותי וחסר איזון של כל מבנה המשפחה. הפרות ניתנו לבעל תמורת פירקונה 4 . לפי המצב החדש חובתו בפירקונה נשאר בעינו, אולם תמורתו - הפרות - נשללה ממנו. אין כאן איזון משאבים, אלא אדרבה הפרת האיזון העדין עליו בנויה המערכת המשפחתית. אי אפשר לבודד את נושא הפרות ולהתעלם מתנאים אחרים שבהם עדיין הבעל חייב חיוב מלא. האם על דעת כן כל אחד מוכן לקבל עליו את המנהג החדש?

איני רואה את עצמי בר סמכא להכניס את ראשי בין הרים גדולים. אולם מכיוון שלויכוח ביניהם יש השלכות רבות ברצוני לתרום את חלקי לדיון כשרגא בטיהרא 5 . אין באמתחתי הדלה מענה לכל השאלות המתעוררות. יש בה יותר שאלות מאשר תשובות. אולם היא הנותנת. מטרת השאלות לעורר את החשיבה ההלכתית, ועל ידי 'תשועה ברוב יועץ' לסלול את הדרך בה נוכל לצעוד ולהצעיד את המשפחה הישראלית בימינו בבטחה. אנו נעשה זאת על ידי העלאת מקרים פרטיים מעשיים בחיי המשפחה. נבדוק באמצעותם את יישומה של ההלכה בחיי המשפחה העכשוויים. ואולי נוכל להסיק מהם גם מסקנות כל שהן. בחלק מהמקרים יוכח שהרב דייכובסקי צודק, באחרים יוכח שהרב שרמן צודק, ויימצאו מקרים המצריכים עיון. המקרים שיידונו כאן הם מידגם אקראי ואין ספק שיש עוד מקרים רבים הראויים לדיון, ולא עליך המלאכה לגמור. ולא באתי אלא לעורר. (חלק מהמקרים עוסקים במערכת היחסים הכללית של בני הזוג ,ולאו דווקא במישור הממוני, אולם נראה לעניות דעתי שיחסי הממון משליכים את השלכותיהם על המערכת כולה).


^ 1 מנסיוני אני יכול להעיד ששוחחתי עם מאות זוגות ממגזרים שונים ומקצועות מגוונים וכשהסברתי לזוג את חובת הבעל לפרנס את אשתו לא נתקלתי מעולם באישה שויתרה על זכותה זאת.
^ 2 מיגו - אפשרות לטעון טענה משפטית.
^ 3 נכסי מלוג - נכסים השייכים לאשה ולבעל יש זכות בפרותיהם (דמי שכירות וכד')
^ 4 פירקונה - חובת הבעל לפדות את אשתו אם נשבתה
^ 5 שרגא בטיהרא - נר באור היום

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il