בית המדרש

  • ספריה
  • מאמרים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

undefined
16 דק' קריאה
הישיבה בעזה – מלחמת מצווה
עוד לפני מלחמת אוסלו, כשהדרכים בחבל עזה היו בחזקת סכנה, פנו אלי בשאלה כיצד מותר לנו להמשיך ולהתגורר בגוש ולסכן את הנפש בשביל מצוות יישוב הארץ, הרי מצינו שמוסרים את הנפש רק על ג' מצוות שנאמר בהן ייהרג ובל יעבור?
בתקופת מלחמת אוסלו, כשהיה מדובר במלחמת מצווה ממש של הצלת ישראל מיד צר [רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"א... ואי זו היא מלחמת מצוה זו... עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם], לא היתה שאלה כלל, לפי ששם כולם חייבים בה ויוצאים אליה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. וכך כותב הרמב"ם הלכות מלכים פרק ז: ... אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. וכן בפ"ה ה"א: ...מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת...
ומצווה זו חלה למרות סכנת הנפשות שבמלחמה, וכפי שכותב המנחת חינוך מצוה תכ"ה: "ונוהג מצוה זו [מלחמת מצוה] בכל איש ישראלי... מ"מ מצוה זו דהתורה צוותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. עכ"ד. וכן מצינו בתנ"ך שיצאו למלחמות גם כשהיתה בהם סכנה עצומה שהרי מתו בהם עשרות ומאות אלפים. וכדמצינו בשמואל א פרק ד (י) וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד ויפל מישראל שלשים אלף רגלי: ובשופטים פרק יב (ו) ...ויפל בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף: ובמלכים א פרק כ (כט) ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד: ובדברי הימים ב פרק יג (יז) ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור".
ואף מלחמת רשות מותרת למרות סכנת הנפשות שבה, וכפי שכותב הרמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א: אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה... ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. ובהלכה ב ...אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. משמע שאחרי הכרעה של בה"ד הגדול יוצאים ונהרגים אף על מלחמת רשות.

היוצא ממה שאמרנו, שבכל מה שקשור למלחמה מוסרים את הנפש, ומה שאמרנו שרק על ג' עבירות מוסרים את הנפש זה במצווה פרטית, אבל במצווה כללית, מוסרים את הנפש עליה, למרות שאינה נכללת בג' עבירות שנאמר בהן ייהרג ולא יעבור. [וכבר ראינו שיש הבדל בין מצוות יחיד לרבים, שהרי לרבים התירו אשת יפת תואר ואכילת איסורים במלחמה משא"כ ביחיד וכו']. יתירה מכך, דין מלחמת מצווה חמור הרבה יותר מג' עבירות, שהרי בג' עבירות אם יכול לברוח חייב לברוח, אבל במלחמה זו, חייב להכניס עצמו אליה למרות הסכנה.

לענ"ד, כל תקופת הטרור של שני העשורים האחרונים בחבל עזה נחשבה למלחמת מצווה שמוסרים עליה את הנפש, שהרי התושבים שם היוו חומת מגן לתושבי מדינת ישראל, וכפי שמבינים ורואים היום כולם, שאם היינו מפקירים את גוש קטיף שנים רבות לפני כן, הטרור במדינה, ודאי באזור הדרום, היה מקדים לבוא והיום היינו במצב קשה לאין ערוך מהמצב הנוכחי הקשה בלאו הכי.
השאלה היותר קשה שנשאלה היתה מה היה מקור ההיתר של אבותינו ואבות אבותינו, ובהם גדולי ישראל, לפעול באופן פרטי ולסכן את חייהם ממש ולמות בעבור מצוות יישוב הארץ גם שלא במלחמת מצווה, אלא בסכנות קיומיות אחרות שנבעו מחוסר פרנסה ורעב, וקדחת ומלריה וכו'.

בזכות בן-גוריון
כולנו מכירים את הסיפורים על החלוצים מייבשי הביצות ועל מתי הקדחת והמלריה ועל הלוחמים בגבורה בערבים שמסרו נפשם ממש ביסוד-המעלה, בנס-ציונה, בחדרה, ברחובות, במשמר-הירדן ועוד. חדרה היתה לשם דבר במסירות הנפש של תושביה, ובין השנים תרנ"א-תרנ"ד מתו 214 מתיישבים מתוך 540! כ-40%! ובהן משפחות שלמות! [מתוך הספר תולדות הציונות]. האם הם נהגו שלא כהוגן?! האם הם נהגו שלא על-פי ההלכה?! וא"ת שכן, סוף סוף מתברר למפרע שבלא מסירות הנפש שלהם לא היינו אנחנו כאן ולא היתה קיימת מדינת ישראל. א"כ מה היה המקור ההלכתי להתיר זאת? האם בן-גוריון נהג כהוגן כשהכריז על הקמת המדינה במצב הקשה שבו היה היישוב נתון, כשהפער ביחסי הכוחות מול הצבאות הערביים היה לרעתנו באופן מוחלט, והכניס לסכנת נפשות את כל היישוב? וא"ת שאכן זה היה בניגוד להלכה, הרי התברר למפרע שרק בזכות ההכרזה על המדינה ומסירות הנפש של הראשונים אנו חיים כאן היום כבני-חורין במדינתנו, ומה נאמר על גדולי עולם כרמב"ן, ר' יוסף קארו, תלמידי הבעש"ט, האור החיים הקדוש ועוד שסיכנו נפשם ממש למען יישוב הארץ? ומה נאמר על שאר תלמידי הגר"א, ועל הגר"א עצמו שממש דחף בתלמידיו לעלות לארץ-ישראל למרות הסכנות והקשיים?

וכך מסופר בהקדמה לספר פאת השלחן לר' ישראל משקלוב, שלמרות המוות והייסורים ואיבוד חלק גדול ממשפחתו (אשה, בת, בן, חתן, נכד, הורים) בתוך חודשים ספורים במהלך ניסיונו להיאחז בארץ, הוא המשיך לחיות בה. וזה לשונו שם: "ביסורים רבים עמדה לי שזכיתי להסתפח בנחלת ה' ולהתגדר בעפרה דזה שבעה ועשרים שנה, פחד ורעב וחרב טעמתי, ובשבי הקשה בסוגר ישבתי וכו' והרבה הצלתי ועזרתי את ארץ הקודש ואנשיה והנהגת כולל צבור טהור בכל כחי עשיתי ועבדתי ולמוד תורה ברבים קבעתי ויסוד ישוב א"י מבחוץ ומבפנים יסדתי."

שואה וגאולה
ניתן לומר שלהגר"א היתה שיטה מיוחדת ביחס לארץ-ישראל ולמסירות הנפש עליה. מתוך גדלותו העצומה הוא חזה ברוח קודשו שתי תופעות מהיותר משמעותיות בתולדות עם ישראל: שואה וגאולה.
השואה – כמובא בקול התור עמ' תעג: פליטה בציון: עפ"י הכתוב בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה בשרידים אשר ה' קורא... ורבנו רמז זה גם במילת בשרידים בחושבנא משיח בן יוסף שעל ידו קבוץ גלויות עפ"י רבינו ובמידה שיגדל קבוץ גלויות יתגבר הסטרא אחרא ואז תוסיף גם קטיגוריה נגד אלה שאינם מחזיקים בקבוץ גלויות אחר שנפתחה האתחלתא בזה כי אז תהיה פליטה בציון ובירושלים ובשרידים וד"ל. ועל זאת דאג רבינו מאד.
וכן מובא בדורש לציון לתלמידי הגר"א ע' רכ"ב: "דבר הנבואה הזה 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', הדאיג מאד את רבינו הגר"א שלפי זה יבוא זמן בעקבות משיח שקבוץ גלויות יהיה בדרך של פליטה היינו מתוך הכרח של צרות וגזירות ורק שרידי הפליטה יגיעו לציון וירושלים. דבר זה היה אחד הגורמים הגדולים שהגר"א האיץ בתלמידיו למהר ללנסוע לאר"י ולעסוק בקבוץ גלויות בעוד מועד כדי לקיים שיבת ציון מרצון ולא מתוך הכרח של פליטה".
גאולה – כמובא בקול התור בעמ' תעד חבלים ונעימים: "לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים כמרומז בפסוק 'חבלים ליוסף'. היא באה במדת הדין באתערותא דלתתא. עקבות משיחא באים בחבלים ולפעמים גם בעקיפין, אך מצד שני באה לעומתה מדת החסד, בחינת וישת יד ימינו על ראש אפרים. לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה עפ"י הכתוב: ועת צרה היא ליעקב ממנה יושע, אשר על זה אומר רבנו הגר"א בחבקוק בביאורו על הפסוק אנוח ליום צרה שזה נאמר על משיח בן יוסף, לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים. אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם ע"י ארמילוס שר הערב רב אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף כדאיתא במדרש תנחומא (כי תצא). בעזרתו של משיח בן דוד בחינת יהודא מציל את יוסף אף מעז יצא מתוק ופועל ידינו ירצה ה'. ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהי' ח"ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דוקא ממנה יעקב יושע, ומן המיצר נגיע למרחביה".
שתי תופעות אלו, של שואה מחד וגאולה מאידך, דחפו את הגר"א ותלמידיו לעלות לארץ-ישראל למרות הסכנות. הם הבינו שבמהלכם זה הם גואלים את עם ישראל ואת ארץ-ישראל והם מכינים את הקרקע לעם ישראל מחד, ומונעים סכנת נפשות של יהודים רבים בגלות מאידך, וכל ההנהגה ההלכתית המעשית שלהם נגזרה מראייה שמדובר בתהליך ודאי של גאולת ארץ-ישראל מחד וחורבן הגלות מאידך.
וכך כותב בדורש לציון ע' רד: כל מסירות נפשו של יעקב וסיכון חייו וחיי כל בני ביתו בצאתו מן הגלות ובבואו לארץ ישראל היו אך ורק כלי להניח את היסוד הראשון לקבוץ גלויות כמצות השם אליו והבטחותיו לאבותיו ואליו לרשת את הארץ... בשיחתנו עם הגר"א על דבר הסכנות הכרוכות בנסיעה לא"י בים וביבשה, ענה ואמר לנו: יעקב אבינו בצאתו מגלותו מבית לבן ובשובו לאר"י הכניס מלכתחילה את עצמו ואת כל בני ביתו בסכנות מפני לבן ומפני עשו ובכל זאת לא התעכב ולא נסוג מלעשות את רצון השם ויבוא יעקב שלם למחוז חפצו. וכן מובא בקול התור פרק ג' אספרה אל חוק מעט מזעיר, עד כמה שיש לנו רשות לספר, והוא ענין החזון הנשגב, מחזה שדי מופלא שחזה רבנו הגר"א זמן קצר אחרי שחזר מדרך נסיעתו לארץ הקדושה בשנת תקמ"ב. רבנו היה אז שרוי בדאגה עמוקה ובמבוכה נפשית שקשה לתאר. מצד אחד ראה ברוח קדשו את השליחות הגדולה שהוטלה עליו מן השמים לעורר ולהתחיל בקיבוץ גליות בפועל, ומצד שני ראה את הסכנות הנוראות הכרוכות בענין זה, הן בנסיעות לאר"י והן בתנאי ההתישבות, בזמן שארץ ישראל היתה מדבר שמם, מחלות מדבקות שוררות בה ומלאה שודדים פראי בני אדם וכן שאלת הצרכים, צרכי הכלכלה וצרכי הפרנסה וגודל האחריות בענין זה בדרך טבעית. הוא היה שרוי במבוכה כזאת שלא ראינוה אצלו מימיו, הרבה להתפלל בצום ובכי לקבל עצה ברורה מן השמים, עשה מה שעשה בתיקונים סודיים וכו'. אכן, הוא נענה במחזה גדול וקדוש בגילויי עילאיים, גילוי יעקב אבינו בסוד "אחרית הימים" וכו' ...באותו המחזה הקדוש אמרו לו פסוקים רבים שבהם מדובר על דבר הבטחות טובות בענין ישוב ארץ ישראל ובהם רמזים בשמו וכו'. המחזה הנשגב הזה עודד מאד וחיזק את לבו של רבנו, מאז חדלו להטרידו הפקפוקים בדבר הבעיות, הקשיים והסכנות הטבעיות שאודותם דאג לפני כן.

הנהגתם המעשית של הגר"א ותלמידיו נקבעה אפוא על-פי רוח הקודש כשמדובר בתהליך של אתחלתא דגאולה, אולם מה היה מקור ההיתר של גדולי ישראל במשך הדורות למסור את הנפש על יישוב הארץ?

מותר לסכן את הנפש לצורך קידוש ה' ולהאדרת שמו
ישנה מחלוקת גדולה האם במצווה שלא נאמר בה ייהרג ובל יעבור, מותר לרוצה בכך, להיהרג.
א. רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ד פוסק שכל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו.
ב. הכס"מ שם: אבל שלמים וכן רבים סוברים שאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו.
ג. טור יורה דעה סימן קנז: כל העבירות חוץ מעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או ייהרג, אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל ייהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהיהרג רשאי.
ד. הבית יוסף יורה דעה סימן קנז: ומ"ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצנעא אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי, הוא בדברי סמ"ק (סי' ג) ובדברי הר"ן בפרק במה טומנין (שם) וכ"כ הרא"ש בפרק אין מעמידין (סי' ט) והביא ראיה מהירושלמי (סנהדרין פ"ג סוף ה"ה) וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ח ח"ג קסה ע"ד) אלא שכתב דהיינו כשהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ד) שהוא מתחייב בנפשו. ודברי הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה ולענין ע"א) נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל.
ויש לסייג את דבריו ש"דברי הרמב"ן בתורת האדם נוטים כדברי הרמב"ם", דז"ל הרמב"ן שם אות ה ..."וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת מדת חסידות היא לו שימנע עצמו מלחלל, אינו אלא שופך דמים כדאמרן (ירושלמי פ"ח ה"ה) הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו" עכ"ד. ברור ששם מדובר בחולה שאין שום צד של קדוש ה' כשמת במקום לחלל שבת, שהרי הגורם למחלה הוא הרבש"ע והוא שקבע שיש במקרה של פקו"נ לחלל את השבת, וע"כ אין שייך בו מנהג חסידות, משא"כ בגוי שרוצה להעבירו על אחת מהמצוות, דיש בזה צד של חלול ה', גם אם אינו חייב, יתכן שיתיר זאת מצד מידת חסידות.
ה. הנמוקי יוסף בסוף פרק בן סורר ומורה (יח.) ...וכל היכא דאמרינן יעבור ולא יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו ואם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם והרי לאו עבודה זרה היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה עבודה זרה היה קידוש השם במה שעשו. ואמרינן נמי במדרש (ויק"ר פל"ב אות א) מה לך יוצא ליסקל, שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב, שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת השמד כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפילו הכי היו נהרגין מפני שהיתה השעת צריכה לכך.
משמע לשיטתו, שאם מדובר באדם גדול והדור פרוץ, והשעה צריכה לכך, רשאי למסור את נפשו ולקדש את השם כדי לקרב את העם ליראת ה' ולאהבתו. מלשון הנמו"י "...וכל היכא דאמרי יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה... ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו..." משמע שהוא נוקט כרמב"ם, ומה שכתב שבאדם גדול וכו' מותר, משמע שזו הבנתו בדברי הרמב"ם וכן כותב הכס"מ על דברי הרמב"ם לעיל וז"ל: ...וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו שאם הוא אדם גדול וכו' והדור פרוץ... רשאי לקדש את השם כדי שיראו העם ולמדו ליראה את ה' ולאהבו בכל לבם.
מצינו א"כ שלדעת הב"י על-פי דברי הרבה ראשונים וכן לטור מותר להחמיר ולמסור את הנפש, ולדעת הכס"מ אפילו צדקה תחשב לו. כ"כ מצינו בנמוק"י וכן בכס"מ בדעת הרמב"ם שכשיש אדם גדול שלמעשיו יש השפעה על הרבים והם יגרמו קידוש ה' ואהבת ה' מותר לו למסור את הנפש.
כידוע, חילול השם הוא החטא החמור ביותר בהלכה. כך כותב הרמב"ם בהל' תשובה, שעל חטא של חילול השם לא מתכפר לו עד שימות. וכך הוא כותב גם בהל' שבועות יב: "...חילול השם המקודש, שהוא הגדול מכל העוונות". וכן מובא בשערי תשובה (שער ג, אות קמג) ועוד.
ויש לעיין דמבין כל המעשים החמורים של חילול ה' מה נחשב לחילול ה' היותר גדול? מצינו בירושלמי (נדרים ג, ט): אמר ר' אלעזר... חילול השם קשה מכולן דכתיב "ואתם בית ישראל כה אמר ה' א-להי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו" וגו'.
וכן במדרש ויקרא רבה (כב, ו): מצינו שוויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על חילול השם. ומנין שוויתר הקב"ה על עבודת כוכבים? שנאמר (יחזקאל כ) "ואתם בית ישראל, כה אמר ה' א-להים, איש גילוליו לכו עבודו", וכתיב (שם) "את שם קדשי לא תחללו".
ויש להקשות, שהרי בעבודה זרה היא גופא חילול השם גדול כמובא ברמב"ם (הל' יסודי התורה ה, א): כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל... אם יאמר לו עבור על אחת מהן (עבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכת דמים), או תיהרג, ייהרג ואל יעבור וכידוע, עבודה זרה היא החמורה שבהן. לפי שגילוי עריות ושפיכות דמים, עם כל חומרתם, הם עבירה נקודתית; מה שאין כן בעבודה זרה, שהיא כפירה בכול. אם כן, מה פירוש שוויתר הקב"ה והתיר לעבוד עבודה זרה שיש בה חילול השם היותר חמור כדי לא להגיע לחילול השם?
ובע"כ יש לומר שקיים סוג אחר של חילול השם שהוא גדול מכולם, כולל עבודה זרה. מובא ביחזקאל (לה, יט): ויבוא אל הגויים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמור להם, עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קדשי אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שם... לא למענכם אני עושה, בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם. וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם, וידעו הגויים כי אני ה'... בהיקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות...
אין בתנ"ך כולו מקבץ כזה של חילול השם וקידוש השם. חילול השם הוא בשל העובדה שהגויים אומרים שהקב"ה אינו יכול למלא את רצונו להביא את עם ישראל לארץ-ישראל, כאשר זו היתה המטרה בהוציאו אותם ממצרים. זהו גם ההקשר של הפסוק הנ"ל ביחזקאל (כ, לט): ואתם בית ישראל, כה אמר ה' א-להים. איש גילוליו לכו עבודו... ואת שם קדשי לא תחללו... בריח ניחוח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים. וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם. ונקדשתי בכם לעיני הגויים, וידעתם כי אני ה' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל, אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם.
וכן על הפסוק "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" כותב רש"י (יומא פו, א ד"ה באמור): את זה קרא הכתוב חילול השם... שנאמר "ויחללו את שם קדשי" ובמה חללוהו? באמור עליהם הנוכרים שגלו ביניהן, ראו עם ה' אלה, ולא יכול להצילם שלא יגלו; נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט.
וכן מצינו שדירה בחו"ל יש בה מעין אביזרייהו של ג' עבירות החמורות. דמצינו בכתובות קי/ב ...כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים." ושם דף קיא/א ...ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל: מהו למיחת וליבמה? א"ל: אחיו נשא כותית [מעין איסורי ערווה שלמרות שנשא ישראלית, חו"ל מחשיבה ככותית] ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו? [משמע שהרגו על דירה בחו"ל]. ר' חנינא בגמ' פסק כן הלכה למעשה עד שביטל מצוות ייבום בשל כך.
יוצא שמכיוון שהחיים בגלות הם החילול ה' היותר גדול, בעליית כל אחד מן העולים לארץ יש בה קידוש ה' היותר גדול, ודאי כשהדבר נעשה על-ידי גדולי ישראל או על-ידי ציבור גדול, שאז הדבר מתפרסם וזוכה לתהודה ציבורית גדולה, וע"כ מותר לצורך זה להסתכן עד כדי מסירות נפש ממש.
וראינו בדעת הרמב"ן, שכל פעולה הקשורה ליישוב הארץ נחשבת למצווה בעלת ערך ציבורי, וכך מובא בחדושיו שבת דף קל/ב (ב"ק פ' ב'): "הלוקח עיר בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת ואע"ג דאמירה לגוי שבות הכא משום יישוב א"י לא גזרו ביה רבנן, אלמא אמירה לגוי אפי' לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה לא גזרו רבנן, ולדידן לא קשיא ולא מידי דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה".
[אומנם קשה מהמובא בשו"ת הריב"ש סימן קא: דאדרבה, הקונה שדה מן הכותי היא מצוה גדולה מן העליה לא"י, כי העליה היא מצוה לשעתה, ולעצמו לבד, ולא נתיר בה שבות, בין דמעשה בידים בין דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא. אבל ישוב א"י, אינה מצוה לשעתה, אלא מצוה המתקיימת לעולם היא, ומצוה ותועלת היא לכל ישראל, שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים, ואין למדין ממנה לשאר מצות; וכ"כ זה להרמב"ן ז"ל. עכ"ד. משמע לשיטתו שיש חילוק בין קניית קרקע בארץ-ישראל, שזה נחשב למצווה ותועלת לכל ישראל, משא"כ בדירה בארץ. וכן הוא רוצה ללמוד בדברי הרמב"ן אבל הרמב"ן עצמו בספה"מ הלכה ד' כותב במפורש הפוך: ...ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת א"י עד שאמרו בכתובות כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה א"כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (דברים י', יד) : וירשתה וישבת בה – בזכות שתירש תשב. ...וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות ואמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות. עכ"ד. משמע שדירת ארץ-ישראל גדולה מרכישת קרקע בה].

מותר לסכן היום את הנפש כדי למנוע בעתיד סכנה גדולה יותר לרבים
גם ללא רוח הקודש המיוחדת של הגר"א, הסברה נותנת שכל מהלך קטן של יישוב הארץ הנעשה על-ידי אנשים בודדים, ק"ו על-ידי ציבור, יש בו כדי לקדם ולהאיץ שיבתם של יהודים לארץ ולגרום, ולו במעט, להצלתם של רבים בעתיד מפורענויות הגלות.
מצינו במשנה מסכת סוטה דף מד עמוד א, דאיש הירא ורך הלבב חוזר מהמלחמה. במה דברים אמורים? במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה... ואומרת הגמ' שם: בד"א – במלחמות הרשות כו'... אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש – דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה – דברי הכל רשות, כי פליגי – למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות; נפקא מינה? לעוסק במצוה שפטור מן המצוה. רואים שלכו"ע מותר לי היום לצאת למלחמת מנע כנגד האויבים כדי למנוע מהם לתקוף אותי בעתיד בתנאים הנוחים להם.
וכן מצינו בעירובין דף מה עמוד א אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל... בעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת.
ומסביר שם רש"י: יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם. כלומר, אני מסכן את הנפש היום כדי למנוע בעתיד סכנה גדולה יותר, גם כשאין מדובר בדבר ודאי אלא בהשערה סבירה.

תכלית מצוות כיבוש הארץ היא מצוות יישוב הארץ
תכלית מצוות כיבוש הארץ היא מצות יישוב הארץ, השקולה כנגד כל המצוות.
וז"ל הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם הלכה ד': "שהצטווינו לרשת הארץ... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם (במדבר ל"ג, נג.נד) 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ' וגו'... שלא יניחו ממנה מקום. ...ולשון ספרי (דברים י', יד) : וירשתה וישבת בה – בזכות שתירש תשב. ...נצטווינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה שבטנו ...שנצטווינו בכבושה ובישיבתה... ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת א"י עד שאמרו בכתובות כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז ... הכל הוא ממצות עשה הוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה א"כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי... וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות ואמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות.
לפי דבריו יוצא, שתכלית כיבוש הארץ היא יישוב הארץ ואם מוסרים את הנפש במלחמה על כיבוש וירושת הארץ, ק"ו שעושים כן על ישיבתה [וכפי שהוא כותב, זה אפילו ביחיד]. וטעם זה יש בו להסביר את גדולי ישראל שסיכנו את עצמם בעבור מצוות ארץ-ישראל כמובא בשו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רפח וז"ל: "...וחכמי ישראל (שם /כתובות/ קי"ב ע"א) היו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לא"י [...רבי זירא כי הוה סליק לא"י, לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר. {רש"י שם ד"ה נקט במצרא – יש מקום שאין גשר ומשליכין עץ על רוחב הנהר משפה לשפה ואינו רחב לילך עליו כי אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו, קשור שני ראשיו בשתי יתידות אחת מכאן ואחת מכאן בשני עברי הנהר.} אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו!] והיו אומרים דוכתא דלא זכו לי' משה ואהרן מי יימר דזכינא ליה?! וכן מצינו בספר הכוזרי מאמר חמישי אות כג: אשר לסכנה ביבשה ובים אינה בגדר לא תנסו את ה' אלוקיכם, דומה היא יותר לסכנה שמסתכן למשל הסוחר הנודד למרחקים מתוך תקוה להרויח בסחורתו ואם האיש העולה לארץ ישראל מכניס עצמו לסכנות גדולות יותר מפאת תשוקתו ותקותו לכפרת עוונות, יש לו התנצלות על שימו את נפשו בכפו לאחר שעשה חשבון הנפש והודה על החיים שנתנו לו עד היום וגמר בלבו להסתפק בהם ולהקדיש שארית ימיו לעשית רצון אלהיו ואם יזכה כי יצילהו האלוה מכל הסכנות, יודה וישבח ואם יאבד בעוונותיו ימצא ספוק בידיעה כי רב עוונותיו נתכפרו לו במותו יודע הוא כי דרכו זאת טובה מדרך האנשים המסכנים נפשותם במלחמה אם למען יזכירום בשירי הגבורה והנצחון או בגלל השלל הגדול אשר יקחו. אכן קלה הסכנה שסכן הוא את נפשו אף מזו שנסתכנו בה האנשים היוצאים למלחמת מצוה מתוך תקוה כי יהיה להם חלק לעולם הבא".
רואים שכדי לזכות במעלתה הגדולה של ארץ-ישראל מותר להסתכן.

אומות העולם גוזרות עלינו שמד
הכפייה עלינו על-ידי אומות העולם לסגת מחלקי ארץ-ישראל או השארתם בשממונם, הנה בגדר גזירת שמד.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה ג כותב: "וכל הדברים האלו, [שעובר ולא נהרג] שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות – ייהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין גויים". מכאן ניתן ללמוד לכאורה, שלחץ של אומות העולם לבטל או למנוע מאתנו התיישבות בארץ-ישראל הוא בגדר גזרת שמד. ואומנם לא ברור שניתן מרמב"ם זה ללמוד לימינו, שניתן לחלק ולומר שהרמב"ם מדבר על המצב שהיה בגלות של שעבוד מוחלט למלך רשע, שהיענות לגזרותיו יכולה היתה להוביל לביטול התורה כולה, שם מוסרים את הנפש אפילו על דבר קל כדי למנוע סחף, אבל בימינו שמדובר בלחצים למניעת התיישבות שמופעלים על-ידי אומות העולם שאיננו משועבדים להם באופן מוחלט ואין הכרח שמכוח זה נגיע לביטול התורה כולה, אין זה גדר של שמד, למרות שעצם ההתקפלות שלא במקום הכרח, היא ודאי דבר חמור ביותר.

העולה מכאן, שכל המוסרים את נפשם על ארץ-ישראל במשך הדורות יכלו להסתמך על הטעמים הבאים:
א. למרבית השיטות מותר למסור את הנפש במצב של קידוש ה' בכל מצווה, ולא דווקא בג' עבירות.
ב. בכל מצווה שיש בה קידוש ה', ובנוסף גם ערך כללי, אליבא דכולם, מותר למסור את הנפש. מצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה לדורות, גם כשהיא נעשית על-ידי יחידים, היא נכללת בקטגוריה זו, שהרי מצינו שמציאות ישראל בגלות היא החילול ה' היותר גדול, וכן כל פעולת יישוב של יחיד נחשבת לפעולה של כלל.
ג. תכלית הכיבוש היא יישוב הארץ, כשם שמוסרים את הנפש על הכיבוש כך מוסרים הנפש על יישוב הארץ, מה עוד שמדובר במצווה השקולה כנגד כל התורה כולה.
ד. יש תקופות ומציאויות שבהם מניעת קיום מצוות יישוב הארץ על-ידי הגויים הנה בגדר שמד ומוסרים עליה את הנפש גם ביחיד.
ה. אליבא דהגר"א, הצלה מן הגלות ופעולות בתקופה האתחלתא דגאולה הצדיקו מסירות נפש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il