הגאה עסוק בעצמו, במעמדו, בכבודו, בתפיסת מקומו. כולו עסוק בשמירת התדמית האישית שלו, בעשיית רושם, ברכישת כבוד. על כל דבר הוא מביט במבט אישי תועלתי, הוא אינו מסוגל לחשוב לגופו של עניין. ממידת הגאווה צריך להתרחק עד הקצה האחרון.
מידתו של אברהם, שאהב לצדק את הבריות ושנא להרשיען כאשר פנה אל מדת הדין האלקית: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ביקש להציל את סדום בזכות הצדיקים שבתוכה, ואפילו מועטים, אבל לא היו. אבל אילו היו? היו ניצלים! כי הטוב משקלו גדול לאין ערוך מהרע ומעט מהאור דוחה הרבה מהחושך.
כשאנשים שומרי תורה שמקפידים על כשרות ולימוד תורה וכדו' אך לא מקפידים על עניינים שבין אדם לחבירו זה מרחיק את האנשים שרואים אותם מלהתקרב לתורה ולקיום מצוותיה כגון אדם דתי שבא לעבודה ועוסק בענייניו הפרטיים.