האור שמאיר את החושך - תורהשבעל פה

לא מקרה הוא שחג החנוכה חלבאותה תקופה שבה החושך של הלילה מגיע לשיאו. בתקופה הזו מגיעים הלילות הארוכים בשנה,והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר, הואיל וחנוכה חל בימיםהסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

ובאותה השעה שהשמש הולכתושוקעת, והחושך מתפשט על הארץ, והלילה הארוך מטיל את צילו המאיים והקר, יוצאים יהודיםונרות בידם, ומדליקים את נרות החנוכה. ומסמלים בזה את האמונה היהודית האדירה שפורצתאת כל המחשכים. גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אשר אימפריות ענקיות שלטו באכזריות בעולם,גם אז לא התייאשנו מאור התורה והאמונה, והמשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולךודוחה הרבה מהחושך שלהם.

ימי החנוכה הם ימי השמחהשל תורה שבעל פה, ראשית מפני שהם נתקנו על ידי חכמים, וגם מצוות הדלקת הנרות היא מהמצוותהראשונות שתקנו חכמים. אולם מעבר לכך, יש בהם ביטוי כללי לעניינה של התורה שבעל פה.בימי הבית הראשון היתה הנבואה נפוצה בישראל וממילא עסקו בעיקר בתורה שבכתב. אך לאחרחורבן הבית הראשון והסתלקות הנבואה הגיעה שעתה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מגלהאת מעלתם של ישראל שהם שותפים בגילוי אורה של תורה. העקרונות קבועים בתורה שבכתב, והדרךלהגשמתם נסללת על ידי חכמי תורה שבעל פה. אמנם אורה של תורה שבכתב מבהיק יותר, דומההוא לשמש בצהרים, ואילו אורה של תורה שבעל פה דומה לירח וכוכבים. אולם בכוחה של תורהשבעל פה, לרדת אל מסתרי נפשו של האדם, ולהאיר את כל הפינות החשוכות שבעולם. בתקופתבית המקדש השני הונחה התשתית לסדר לימוד תורה שבעל פה, לכל התקנות, הסייגים והמנהגים.על ידי האור המיוחד של תורה שבעל פה, שהוא דומה לנרות החנוכה שמאירים את החשכה, הצלחנוגם להתמודד עם כל קשיי הגלות.

הרעיונות הללו הגנוזים בחנוכההם כנראה הסיבה הפנימית לכך שימי החנוכה זוכים לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט איןיהודי, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה. ויתרעל כן, כל היהודים נוהגים להדר במצווה זו כמנהג "מהדרין מן המהדרין" (עייןבהמשך יב, ב).

{Yeshiva:http://dwnmedia.yeshiva.org.il/yeshiva/h/hnukahalel_elzm150.mp4}

מוסיף והולך עד שמונה

כל דבר בעולם חולף ומתכלה.כך גם דרכם של רעיונות וזיכרונות, שבמשך הזמן הם מאבדים מכוחם וחיוניותם. והנה כאןבהדלקת נרות החנוכה מתגלה שהאמונה בה' אינה נחלשת, אלא להפך, למרות הצרות והחושך שמסביב,היא מוסיפה להתקיים, ועוד הולכת וגוברת. הרוחניות הצרופה שמתגלה בתורה היא נצחית, ועלכן היא מוסיפה והולכת. אבל רעיונות אחרים שאינם נצחיים - חולפים ומתכלים. מתוך חביבותהרעיון הנפלא הזה, נהגו כל ישראל כמנהג "מהדרין מן המהדרין", ומוסיפים בכליום נר, עד שביום האחרון מדליקים שמונה נרות.

כידוע במספר שמונה יש רמזלמה שמעל הטבע הגשמי. שהרי העולם כולו נברא בשבעה ימים, וכן ימי השבוע הם שבעה, ואילוהמספר שמונה רומז אל מה שמעל הטבע, כמו ברית המילה שבאה לתקן ולרומם את הטבע למדרגהיותר גבוהה, ועל כן היא נעשית ביום השמיני. גם התורה שבאה לרומם את הטבע למדרגה אלוקיתשייכת למדרגה השמינית, לפיכך ניתנה התורה לאחר ספירת שבעה שבועות, שמבטאים את שלמותושל הטבע, ולאחר מכן הננו מתעלים למדרגה שמעל הטבע, אל חג השבועות יום מתן תורה. וכןאנו נוהגים לסיים את קריאת התורה ביום שמיני עצרת הוא יום שמחת התורה.

גם ימי החנוכה שמבטאים אתמעלתה של התורה שבעל פה שייכים למדרגה שמעל הטבע, לפיכך מדליקים נרות במשך שמונה ימיםוהולכים ומוסיפים עד שמונה נרות[1].

על הנסים, הלל וקריאה בתורה

תקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' עלהישועה שעשה לישראל. ותקנו לכך נוסח "על הנסים", ואומרים אותו בברכת ההודאהבתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת "נודה לך". ובברכהמעין שלוש אין מזכירים את החנוכה. ואם לא אמר "על הנסים" בתפילה או בברכתהמזון, אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה "על הנסים",יחזור לומר "על הנסים". אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור(שו"ע תרפב, א). אבל טוב שיאמר "על הנסים" בסיום התפילה, לאחר סיוםהברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. וכן השוכח לומר "על הנסים"בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם "הרחמן", ששם מותרלהוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד)[2].

וכן מצווה לומר בכל יום משמונתימי החנוכה הלל שלם בברכה (ערכין י, א). שכך ההלכה, שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולהכשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל (פסחים קיז, א; מגילתתענית ט, ב). ומהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה,שאפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלםבכל הימים[3].

תקנו לקרוא בתורה בחנוכהבקרבנות הנשיאים שהביאו בימי חנוכת המשכן. בכל יום קוראים נשיא אחד וביום השמיני מתחיליםלקרוא בנשיא השמיני ומסיימים אחר פרשת הנרות שבתחילת פרשת בהעלותך (מגילה ל, ב; שו"עתרפד, א).

איסור תענית והספד והליכהלבית קברות

ימי החנוכה הם ימי שמחה,הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות ולהספיד בהם. ואפילו ביום היורצייט על אב או אם, שרביםנוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה אין מתענים. וכן חתן וכלה, שלפי מנהג אשכנזיםוחלק מהספרדים מתענים ביום החתונה, בחנוכה אין מתענים[4].

וכן אסור להספיד בהם, ביןהספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמידחכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיניאבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד).

רבים נוהגים שלא ללכת לביתהקברות בימי החנוכה ביום היורצייט או בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברותעלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא יקדימו ללכת לשם לפני החנוכה או ידחו אתההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש נוהגים ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, וכך נוהגים חלקמהאשכנזים. ולפקוד קברי צדיקים בחנוכה לכל המנהגים מותר (בא"ח וישב כב, וע' גשרהחיים כט, ו).

מנהג ספרדים לומר צידוק הדיןבחנוכה (שו"ע תכ, ב) ומנהג אשכנזים שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א). ולכלהמנהגים אין אומרים בחנוכה תחנון, "ולמנצח". ונוהגים שהאבלים אינם יורדיםלפני התיבה בחנוכה[5].

סעודות בחנוכה

ימי החנוכה נקבעו כימי הללוהודאה, אבל שלא כמו בפורים שמצוות היום לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה אין מצווה מחייבתלקבוע סעודה. והטעם לכך, מפני שבזמן הפורים נגזרה גזרת השמדה כנגד קיומו של הגוף, ועלכן המצווה לשמוח גם בגוף על ידי אכילה ושתייה. אך לעומת זאת בחנוכה הניצחון היה רוחני,שהרי גזרת היוונים היתה כנגד קיום התורה בלבד, ומי שהיה מקבל על עצמו לנהוג כיווניהיה מציל את עצמו. לכן עיקר עניינם של ימי החנוכה הוא רוחני, להודות ולהלל לה' שעזרלנו לשמור את התורה ומצוותיה (לבוש).

ואף שאין חובה לקבוע סעודותבחנוכה, מכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועהשעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. ויש אומרים שעל נס ההצלה הרוחנית קבעו חכמים לומרהלל והודאה, ולזכר חנוכת בית המקדש ראוי לקיים סעודות.

למעשה נוהגים להרבות בסעודותבחנוכה, ומרבים לומר בהם דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הןסעודות מצווה. ובנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה,שעיקרו שמחה רוחנית ומתוך כך השמחה תמשך לסעודה[6].

נהגו לאכול בחנוכה מאכליחלב וגבינה, לזכר הנס שנעשה בהם, שהאכילה יהודית בת יוחנן כהן גדול את האויב במאכליחלב, ולאחר שנרדם הרגתו, ונעשתה ישועה לישראל. ואף שמעשה זה היה לפני ימי החנוכה, מכלמקום מכוח זיכרון מעשה גבורתה של יהודית התעצמו אח"כ החשמונאים והעיזו למרוד ביוונים,ועל כן מעשה גבורתה שייך לנס החנוכה. ועוד נהגו לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן,כסופגניות ולביבות[7].

איסור עשיית מלאכה לנשים

נהגו הנשים מנהג מיוחד, להימנעמעשיית מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים. ויש נשים שנהגו להימנע מעשיית מלאכה במשך כלימי החנוכה, ובמיוחד ביום הראשון והשמיני. אולם למעשה המנהג להימנע ממלאכה בשעה שהנרותדולקים, ואף זאת רק בחצי השעה הראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצווה.

שני טעמים נאמרו למנהג. הראשון,כדי שלא יבואו בטעות להשתמש באור נרות חנוכה. וכיוון שהנשים עלולות לטעות בזה יותר,רק הן נמנעות ממלאכה בשעה שהנרות דולקים. והשני, מפני קדושת ימי החנוכה, שאומרים בהםהלל והם דומים לחול המועד וראש חודש. ובשעה שהנרות דולקים, מתגלה קדושת היום. ונהגובזה רק הנשים, מפני שיש להן זכות מיוחדת בחנוכה, שמתוך גבורתה של יהודית ונשים אחרותהתחיל הנס.

ונהגו הנשים להימנע ממלאכותשאסורות בחול המועד, ככיבוס, גיהוץ, תפירה וכיוצא בזה, אבל לבשל ולטגן מותר[8].

כשנתבונן, נמצא כי פעמיםרבות יש שני טעמים למנהגי הנשים. הראשון, מפני שדעתן קלה והן עלולות לטעות להשתמש לאורהנר, והשני, מפני שיש להן מעלה מיוחדת, ועל כן קדושת היום מתגלה אצלן יותר[9].

[1] ועיין במהר"ל תפארת ישראל פרק ב' וסוף פרק כה, ונר מצווה ע' כג. תפישתםשל היוונים צמחה מהטבע, וכיוון שיש בטבע כוחות שונים, האמינו בריבוי אלים. אין בטבעערכים אלא חוזק ויופי - וזו היתה שאיפתם. לעומת זאת יסודה של היהדות בה' אחד שמעל ומעברלטבע, וברא את הטבע. והיעוד הוא לגלות את האחדות בעולם, לגלות את צלם האלקים שבאדםעל ידי המוסר, התורה והמצוות. היוונים אינם יכולים להסתדר אתנו, מפני שהאמונה בה' אחדוערכי המוסר מפוררים את עיקרה, אולם היהדות יכולה להסתדר עם היוונות, ולהשתמש בה ככלילמחקר והגדרה ולגילוי התכנים היהודיים. על כל זה ויותר עיין בספר בינה לעתים ח"אפרקים כה - כז.

[2] אמנם דעת ר"ת שאם לא עקר את רגליו חוזר לברכת מודים כדי לומר "עלהנסים", אבל אין הלכה כמותו. וכבר משאמר שם ה' שבסוף הברכה אינו חוזר, ואף לאיסיים "למדני חוקיך". (מ"ב רצד, ז; וע' תורת המועדים י, ג). לגבי ברהמ"ז,מהגמרא שבת כד, א, משמע שנהגו לומר, אבל לא תקנו זאת כחובה, וכך דעת רשב"א וריטב"א.ומהרמב"ם משמע שחובה להזכיר, ובאו"ז כתב שנהגו בו כחובה. ולראבי"ה חובהלאכול סעודות פת בחנוכה, ולכן אם לא הזכיר חוזר. אולם להלכה אם לא הזכיר אינו חוזר.וע' ימי הלל והודאה מ, ב-ג.

[3] יש שני סוגי אמירת הלל, על מועד ועל הצלה מנס. סוכות הוא מועד, ומבואר בערכיןי, ב, שאומרים הלל שלם בכל שבעת ימי החג, כי כל יום חלוק מחבירו בקרבנותיו, ועל כןיש לו יחוד משלו, שעליו ראוי לומר הלל, לעומת פסח שבכל הימים מקריבים אותם הקרבנות.בחנוכה אומרים הלל שלם על נס ההצלה, ואומרים הלל שלם בכל שמונת הימים, מפני שהנס הלךוהתגדל בכל יום, ועל כן בכל יום מדליקים עוד נר (שבה"ל קעד, ב"י תרפג). ואףשברור שעיקר יסוד אמירת ההלל בחנוכה הוא על הניצחון, וכדברי הגמרא בערכין ופסחים, וכ"כרבנו גרשום. מ"מ נס פך השמן שבא עם הניצחון ביטא את גודל הניצחון. וע"ע בימיהלל והודאה מא, ג, ובהערות 22 - 25. ועיין לעיל ד, 6, אם אמירתו מהתורה או מדברי חכמים.

[4] אמנם בזמן שנהגו הימים הכתובים במגילת תענית, נהגו שלא להתענות ולהספיד גםביום שלפני וביום שאחרי חנוכה, אבל כיוון שבטלה מגילת תענית, אף שימי החנוכה נשארולדורות, מ"מ אין להחמיר לפניהם ולאחריהם. וכ"כ הטור ושו"ע תרפו, א.ויש שהחמירו שלא להתענות ביום שלפני חנוכה (רז"ה, פר"ח וב"ח). וכתבבמ"ב שלכתחילה יש לחוש לדבריהם. וע' כה"ח תרפו, ג-ז.

[5] לגבי חנוכה ור"ח כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפניהתיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יוםשאין אומרים "למנצח" האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"לכב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה ור"ח. וע'בפס"ת קלב, לא.

[6] ברמב"ם ג, ג, כתב שהם ימי "שמחה והלל", וכ"כ רי"ץגיאת ועוד ראשונים, והדרך לבטא שמחה בסעודות מצווה. וכ"כ מהרש"ל וב"חועוד רבים. והראבי"ה עוד מחמיר ואומר שאם שכח לומר "על הנסים" בברכתהמזון עליו לחזור, ומשמע שלדעתו ישנה חובה לסעוד על פת בחנוכה (ואין הלכה כמותו). לעומתזאת דעת מהר"ם מרוטנברג (סי' תרה) שאין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, והביאו בשו"עתרע, ב. והכריעו כמה ראשונים, וכ"כ למעשה הרמ"א, שיאמרו בסעודות דברי תורהובכך יחשבו לכל הדעות סעודות מצווה. וע' בימי הלל והודאה א, א, ותורת המועדים ט, י,וימי החנוכה טז, ח.

[7] המנהג לאכול חלב מובא בר"ן לשבת כא, ב, וברמ"א תרע, ב, ובעוד ראשוניםואחרונים. ולדעת רבים המעשה ביהודית לא היה בימי מרד המכבים. ובאר בבא"ח וישבכד, שכיוון שאף הוא היה כנגד אויב ממלכי יוון שרצה להעביר את ישראל על דתם, צרפו המנהגלזכור הנס הזה בחנוכה. ולמעלה הוספתי ביאור לזה. ויש עוד מנהג קל שהוזכר במעט ספרים,לאכול מאכלים מטוגנים בשמן. וכתב רבנו מימון אביו של הרמב"ם (בפירושו על ענייןחנוכה), שאין להקל בשום מנהג, ואפילו מנהג קל כאכילת סופגנין, והוא מנהג קדמונים, ואיןלבזות מנהגי האומה. וע' בימי הלל והודאה א, ב.

[8] שבה"ל והטור תרע, א, מביאים מנהג שנשים אינן עושות מלאכה כל שמונה הימים,וכתבו שאין להקל למי שנוהגת כך. והב"י כתב שהואיל ואין בזה צד איסור, אין למנהגזה מקום. והחכ"צ פז, אף כתב שיש איסור להימנע ממלאכה בכל היום כי הבטלה מביאהלידי חטא. וכ"כ במ"ב תרע, ה. ובמ"א הביא שיש נוהגות להימנע ממלאכה כלזמן שהנרות דולקים בביה"כ שהוא עד חצות הלילה, ויש נוהגות להימנע ממלאכה בכל היוםהראשון והשמיני. ובמ"ב ד' כתב להימנע רק חצי שעה. בספר חסידים קכא, כתב שראויגם לגברים להימנע מעשיית מלאכה, אבל לא נהגו כן. ועיין בכה"ח ט, ותורת המועדיםט, טו, וימי הלל והודאה פרק ב. ואף שלכאורה לפי הטעם הראשון היה נכון לאסור בחצי השעההראשונה גם טיגון ובישול, נהגו להתיר. ואפשר לומר שהעיקר לעשות היכר של איסור, ומתוךכך יזכרו שאסור להשתמש לאור הנרות. ומ"מ י"א שמשפחות שנהגו להחמיר יותר,עליהן להמשיך במנהגן, ועיין בבא"ח וישב כז, כה"ח תרע, ט.

[9] אמרו חכמים שנשים חייבות במגילה, ארבע כוסות והדלקתנרות חנוכה, כי "אף הן היו באותו הנס" (מגילה ד, א, פסחים קח, ב, שבת כג,א). לתוס' והרבה ראשונים, עיקר החיוב לגברים ואף הנשים חייבות, כי גם הן ניצלו ממצריםומהמן ומהיוונים. ולרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב), חיובן נובע מזה שהיו שותפותמרכזיות באותו הנס, שכן למדנו בסוטה יא, ב, בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ממצרים,שלמרות הגזרות האמינו בה' ועודדו את בעליהן והולידו ילדים. וכן בפורים, הנס בא על ידיאסתר, ובחנוכה על ידי יהודית. ומבחינה זו שייכותן למצווה אולי קודמת לגברים, ולכן רקהן מקפידות להימנע ממלאכה בעת שהנרות דולקים. ועיין לעיל א, ז, לעניין ר"ח, שהואבמעלה אצל הנשים יותר מאצל הגברים, מתוך שלא חטאו בעגל ותרמו למקדש. ואפשר לומר שלכןגם בחנוכה יש להן יותר מעלה, שאז סיימו עבודת המשכן, ואז חנכו המקדש בימי החשמונאים.וגם בחינת תושבע"פ שהזכרנו לעיל קשורה למידת המלכות, ועו"ע בבא"ח וישבכז. ועיין בפניני הלכה - תפילת נשים ו, ב, בעניין ברכת "שעשני כרצונו", ושםז, א, לעניין תלמוד תורה, ובפרק ג, על מעלת הגברים והנשים וסדר גילוי המעלות.

בית המדרש

יש לנו חלק באלוקי ישראל

על השור הישראלי ותרבות יוון; מה באמת הפריע ליוונים באלוקי ישראל; על היחס בין אלוקים לישראל שהיה מוכן היווני לקבל; ועל זה שהוציא אותו משלוותו.

הרב מרדכי גרינברג | כסלו התשס"ו