השנה צום י"ז בתמוז חל ביום יום ה', י"ז תמוז ה'תשפ"ג (3/1/2023 למניינם) זמני כניסה ויציאת הצום:

ירושלים:

⛔ כניסת הצום: 4:27

🍴 צאת הצום: 20:14

תל אביב:

⛔ כניסת הצום: 4:28

🍴 צאת הצום: 20:12

באר שבע:

⛔ כניסת הצום: 4:30

🍴 צאת הצום: 20:12

חיפה:

⛔ כניסת הצום: 4:25

🍴 צאת הצום: 20:16

לזמנים נוספים ולעוד מידע על צום יז' בתמוז

למה צמים ביז' בתמוז?

המשנה בתענית תענית כו ב מסבירה את טעם התענית: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל". על אף דברים אלו, עיקר הצום נקבע על הבקעת חומת העיר ירושלים בימי בית שני.

יש המסבירים כי ניתן למצוא קשר בין חמשת האירועים שאירעו בי"ז בתמוז בכך שבכולם הדבר התחיל במשבר רוחני קטן שהוביל לבסוף לחורבן בתשעה באב. כך לדוגמא, שבירת הלוחות שקרתה בעקבות חטא העגל לא היתה כפירה מוחלטת בה' אך פגם רוחני זה הורחב עד לכדי חטא המרגלים שגרם לגזירה שישראל לא יכנסו לארץ. באותו האופן, ביטול התמיד או העמדת הפסל בהיכל לא היו חורבן סופי אלא רק פגם רוחני ראשוני, אך עם הזמן פגם זה הורחב עד לכדי חורבן גמור בתשעה באב.

שבירת הלוחות

כמתואר בפרשת כי תשא, לאחר שמשה רבינו שהה על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, הוא ירד מן ההר כשבידיו שני לוחות הברית. כאשר ירד מן ההר וראה את העגל והמחולות סביבו החליט לשבור את הלוחות. מאורע זה, יחד עם חטא העגל, אירעו ביום י"ז תמוז.

ביטול התמיד

הגמרא בסוטה סוטה מט ב מתארת שהרקע לביטול התמיד נבע ממלחמת החשמונאים שהיתה באותו הזמן: " כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין דינרים בקופה, ומעלים להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית, לעז להם בחכמה יוונית אמר להם: "כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".

הובקעה העיר

בימי בית שני צרו הרומאים מסביב לחומות ירושלים במשך שלוש שנים, עד שלבסוף ביום י"ז בתמוז נחלשו המגינים וחומות העיר הובקעו. לגבי התאריך בו נבקעו חומות העיר בחורבן בית ראשון ישנה מחלוקת בין התלמוד הבבלי והירושלמי. הבבלי תענית כח ב כותב כי בבית ראשון נפרצו חומות העיר בט' תמוז וכן נאמר גם בירמיהו ירמיהו לט ב "בחודש הרביעי בתשעה לחודש הבקעה העיר". על פי גמרא זו, המגן אברהם מגן אברהם תקמט ב כתב שבעל נפש יחמיר על עצמו ויתענה גם בט' בתמוז על הבקעת החומה בימי בית ראשון. מאידך, בירושלמי (ה,ה) מובא שגם בבית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמרוב הצרות חל בלבול בתאריך והפסוק נכתב לפי מה שחשב העם.

יש המוכיחים מהמניין שהביאה המשנה כשיטת הבבלי. המשנה מנתה חמישה דברים שקרו בי"ז בתמוז ובתשעה באב, אך בעוד המשנה מנתה את בקיעת החומות כדבר אחד, היא החשיבה את חורבן הבית הראשון והשני כשני דברים נפרדים. ממניין זה ניתן להבין שגם בקיעת החומות התרחשה רק בבית שני בי"ז בתמוז ולא כדברי הירושלמי.

שריפת התורה

מדברי המשנה שרף אפוסטמוס את התורה הבין בעל התפארת ישראל כי הכוונה לספר התורה המיוחד שנכתב על ידי עזרא הסופר. המאירי תענית כו ב פירש כי אפוסטמוס היה אחד משרי היוונים בימי בית שני, ויש המוצאים לכך סימוכין במתואר בספר חשמונאים שם מובא שאפיפנס שרף את התורה וכנראה שחל שיבוש מסוים בשמו.

העמיד צלם בהיכל

בתלמוד הירושלמי נחלקו התנאים לגבי נוסח המשנה בעניין זה, יש שגרסו "והועמד צלם בהיכל" ויש שגרסו "העמיד צלם בהיכל".

לפי הגירסא הראשונה, אין קשר בין דברי המשנה על אפוסטמוס הרשע למעשה העמדת הצלם, ולשיטתם מדובר בצלם שהעמיד מנשה מלך יהודה כמתואר בדברי הימים ב דברי הימים ב לג ז. מנגד, לפי הגורסים "והעמיד צלם בהיכל" מדובר בהמשך מעשיו של אפוסטמוס ששרף את התורה והעמיד צלם‏.

יש המוכיחים מסדר המשנה שמדובר בצלמו של אפוסטמוס. לטענתם המשנה מסודרת באופן כרונולוגי, כך שהדברים הראשונים הנמנים במשנה התרחשו לפני המאורעות הנמנים בסופה. ממילא, אם העמדת הצלם היא על צלמו של מנשה, הרי שהדבר היה צריך להיכתב בתחילת המשנה לאחר שבירת הלוחות, ולא בסופה. בנוסף, הגמרא תענית (כח,ב) מביאה בהקשר המשנה פסוק בו דניאל מקונן על הצבת הפסל, ומשמע שמדובר בצלמו של אפוסטמוס. מאידך, יש הסוברים שהסדר במשנה איננו לפי השנה בה התרחש המאורע אלא הוא לפי השעה ביום בה התרחשו המאורעות ולכן אין להוכיח מכאן.

שאלות ממדור שאל את הרב

>>>>האם מותר להסתפר בערב צום י"ז בתמוז? הרב נעם דביר מייזלס בתשובה בנושא

>>>>האם בצום י"ז בתמוז מותר להתקלח, לגזוז ציפורניים, להתאפר, לכבס, וכו’? הרב דוד חי הכהן בתשובה בנושא
>>>>האם דיני שלושת השבועות מתחילים כבר מערב י"ז בתמוז? הרב דב ליאור בתשובה בנושא

הלכות הצום (מתוך דברי הרב אליעזר מלמד שליט"א באתר)

א - מעמד הצומות בימינו

כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, שכן בדרך כלל תקנו חכמים את תקנותיהם כדוגמת מה שנצטווינו בתורה. וכמו שצום יום הכיפורים נמשך יממה שלמה כך גם תקנו את ארבעת הצומות. וכשם שבצום הכיפורים אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כך תקנו גם בצומות על החורבן. וכך נהגו במשך שבעים שנות גלות בבל.

וכשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני, נתבטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים את אותם הצומות. וכך נהגו במשך כל השנים הקשות שאחר חורבן בית המקדש השני, שנים שבהן התחולל מרד בר כוכבא וחורבן ביתר ויהודה. נמצא שדין הצומות תלוי במצבנו הלאומי. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות. וכשבית המקדש בנוי, ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה.

ובמצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד, אין עלינו גזירות קשות, כפי שהיה בתקופת רבי יהודה הנשיא, דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל, "רצו - מתענין, רצו - אין מתענין". וכך הדין בעשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז וצום גדליה. אבל בתשעה באב, כיוון שנכפלו בו הצרות, ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין הדבר תלוי ברצון (ר"ה יח, ב).

למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בכל הצומות, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם. וכך הדין עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה וששון.

ב - דין הצומות הקלים

כפי שלמדנו, בזמן הזה, בו אין גזירות קשות ושמד, ומאידך בית המקדש עדיין חרב, דין הצומות הקלים תלוי ברצון ישראל. וכשם שעצם הצום תלוי ברצון ישראל, כך גם דיניו תלויים ברצון ישראל. וכשקיבלו ישראל על עצמם לצום גם בזמני הביניים, לא קיבלו על עצמם לצום כחומרת צום הכיפורים. וזה יסוד ההבדל בין שלושת הצומות הקלים לתשעה באב, שבתשעה באב, מפני הצרות שהוכפלו בו, חובה לצום גם במצב הביניים, ודינו נשאר כפי התקנה המקורית, שהצום נמשך יממה שלימה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הכל כדוגמת צום הכיפורים.

אולם דין שאר הצומות שנתקנו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין צריך להימנע מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

ועוד הבדל, בתשעה באב נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ורק חולות פטורות. אולם בשלושת הצומות הקלים, גם מעוברות ומיניקות שאינן חולות, פטורות מהצום, מפני שמתחילת קבלתם של ישראל לצום באותם הצומות, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יצומו (שו"ע או"ח תקנ, א-ב)

וטוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום, כדרך שנוהגים בתשעת הימים מפני אבלות החורבן.אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר, מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין משנה ברורה תקסד, ו, כף החיים י').

ג- שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

ד- השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?

תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום.

ה- חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש - אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

ו- מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו - נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה - פטורים מהצום.

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה - פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו - פטור מהצום (כף החיים תקן, ו; תקנד, לא).

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות - פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

ז- מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק - עדיף שלא תתענה.

ח- שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש - רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.

ט- קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כף החיים תקנד, כג).

י- חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים - בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

בית המדרש

י"ז בתמוז- יום לידת המשיח

הקב"ה מביא גאולה בהסתר כדי שהיא לא תופרע על ידי המקטרגים.

הרב מרדכי גרינברג | י"ד תמוז תש"פ

שבירת הלוחות ועמלה של תורה

הרב מרדכי גרינברג | י"א תמוז תשע"ט