ראינו שנימדרשים, האחד מצדיק את דוד על שהוא רוצה לעשות חסד עם בני עמון והאחר מוכיחו על כך, ובאמת יש מקום לברר איך ניתן ללמד על דוד זכות כשעובר על איסור מפורש?
האם העונש לעמון ומואב שעשר דורות לא יבואו בקהל ה' זה עונש פורפורציונלי על חטאם שסך הכל לא קידמו את בני ישראל בלחם ומים?
במבט פשוט המלחמה בבני עמון מליאה בכשלים, 'וישמע דוד', שמועה דרך אגב, ולא 'ויגידו לדוד' כמו שרואים במקומות אחרים. דוד שולח רק את הגיבורים עם יואב ואבישי וכצעד חריג הוא לא יוצא למלחמה. במלחמה עצמה מתברר שיואב כלל לא יודע שהוא הולך להילחם מול שתי צבאות והמצב מסתבך, יש הפתעות. כל ההתנהגות של דוד דורשת בירור, התנהגות חריגה שלא נמצאת במקומות אחרים.
היסוד להבנת הפרק נמצא בתהליך המדיני שמוביל דוד: מלחמות יחד עם הושטת יד לשלום. מוסר עולמי.
בהתחלה דוד לא שובר את הכלים אל מול שאול, אך פתאום נוצרת הזדמנות להרוג את שאול, האם זו הזדמנות שאסור לפספס או שזהו ניסיון שדוד נדרש לעמוד בו ולא להרוג את שאול? דוד מדגיש ששאול הוא 'משיח ה'', תפיסה חדשה שבאה לידי ביטוי רגע לפני שהאו חושב להורגו.
בשיעור עסקנו בפרק כ"ד בספר שמואל, ובגישתו החדשה של דוד שמתבררת כלפי שאול.
רוב ככל הפרשנים שואלים את אותה השאלה: וודאי ששאול מכיר את דוד שהרי כך מתואר בפרק הקודם, ואם כן מה פשר שאלתו לאבנר 'בן מי זה הנער'?
אך השאלה היסודית הרבה יותר היא: איך ייתכן ששאלה פעוטה שכזו, היא זו שמטרידה את המלך ושר הצבא כשכל העם יוצא להילחם ולהכות בפלישתים? בהתבוננות בפסוקים יצוצו שאלות נוספות כגון: מדוע אבנר מוכרח להישבע שאינו יודע? ומדוע הוא בוחר למסמס את פקודת שאול? כנראה שהשאלה 'בן מי הנער' הרבה יותר משמעותית מאיך שהיא נשמעת...
הגמרא מחלקת את בקשת המלך בדורו של שמואל לשניים - בקשת הזקנים שהיתה כהוגן ובקשת עמי הארצות שהיתה שלא כהוגן. אכן יש הבדלים בין הבקשות השונות, אך בקשת עמי הארצות דומה יותר למלך האידאלי שמתואר בתורה, אז מדוע הגמרא אומרת שהם ביקשו שלא כהוגן?
התביעה למלך היא חיובית ונצרכת כחלק מהתיישבות עם ישראל בארצו. עם ישראל עובר תהליך הבשלה טבעי בבדרך לבחירת מלך על ידי העם, מלך שינהל את המדינה בהתאם לרצון ד' וד' ישרה את שכינתו עליו.
התחלנו לעסוק בפרשת המלכת שאול, מדוע שמואל אינו מרוצה מבקשת העם למלך?