שני ציוויים של התורה מתנגשים. מתי אומרים 'הותרה' ומתי 'דחויה'?
ומה יהיה הדין ביבום?
מרש"י נראה לחלק בין התנגשות מובנית, כמו קרבנות היום בשבת, שזה היתר מוחלט, ובין התנגשות מקרית כמו טומאה שהותרה בציבור, שזו דחיה בעלמא.
בפיקוח נפש ניתן להתלבט עד כמה הוא מקרי.
אך יבום בפשטות צריך להיות 'הותרה' לחלוטין.
איך נבין א"כ את התוס'? ואיך את המשנה של אבא שאול?
ומה הקשר בין כוונה ביבום לכוונה בקדשים?
האם כל הרשעים מתים מיד? תשובת הרמב"ם - אינך יודע מי צדיק ומי רשע. תמיהה על שיטת הרמב"ן בדין בר"ה. הסבר על פי הרמח"ל שהדין הוא מי יהיה חלק מתוכניתו של הקב"ה בעולם
לאן נעלם הקשר למקדש בתהליך טהרתם של המצורע והבית הנגוע
הצרעת מצביעה על נתק. כידוע, מוסבר כי נגע הצרעת בא על אדם שלא הקפיד על שמירת לשונו. הולך הרכיל גורם לנתק בין האנשים בחברה; בו עצמו יש נתק מערכי המוסר, והוא מוצא מן המחנה ומופרש מהחברה
האות של כל אחד בתורה חקוקה על לוח ליבו, ואנחנו שואפים לכך, שהתורה שאנו לומדים תהיה פנימית בתוכינו, בלי שנצטרך לעזרים חיצוניים. מהאותיות של כלל ישראל - נבנה ספר התורה כולו. הדרך להגיע לכך היא עמל תורה, וכוונה לאמיתתה של תורה.