בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היחס למי שאינו שומר מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

איתן יוסף בן יצחק יעקב

אהבת ישראל כלפי יהודי שאינו שומר תורה ומצוות

מה מהות היחס הנפשי הרצוי בין יהודים שומרי תורה ומצוות ליהודים שאינם שומרים על קיומן? הרב יעקב כהן מגיב למאמר של הרב קצין ומחדד מספר נקודות בסוגיה.

undefined

הרב יעקב כהן

טבת תשס"ז
6 דק' קריאה
דברים אלה נאמרו כתגובה למאמר של הרב אביחי קצין.

בכתיבת הדברים הבאים אני עומד בפני קושי כפול. הקושי האחד הוא, שהם נכתבים כתגובה לדברים שכתב תלמיד חכם שידיו רב לו בהפצת תורה ובקירוב לבבות עם ישראל לאביהם שבשמים, ו"אהבת ישראל" אצלו אינה רק סיסמא אלא דרך חיים עמוקה, דרגה שלא זכיתי אף להתקרב אליה; הקושי השני הוא הקושי לכתוב כנגד מאמר שהנני מסכים עם עיקר מסקנתו המעשית, שאהבת ישראל היא הדרך המרכזית שבה אנו נדרשים להתייחס לאחינו שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות.

בכל זאת, תורתנו אמת כתיב בה, ואין בה משוא פנים; ולענ"ד אי-אפשר לפטור את הסוגיה הגדולה של היחס הנפשי ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, עליה יש מקורות הלכתיים ואמוניים רבים מאוד, באופן שבו הדברים מוצגים במאמר. אם כוונת הרב קצין לומר שבדורנו רוב האנשים שאינם שומרי תורה ומצוות הריהם בגדר "תינוקות שנשבו", ולכן אין לשנוא אותם, פשוט שאין צורך באישור ממני לדברים שכתבו כבר גדולי ישראל; אולם מהמאמר כפי שהוא נכתב נראה שאין כל רלוונטיות לכל ההלכות המפורשות שנאמרו ביחס לשנאת הרשעים, בין ביחס למי שמוגדר תינוק שנשבה ובין ביחס למי שאינו מוגדר כן, ועל כך ברצוני להעיר שתי הערות מרכזיות.

הרב קצין מסיק מדברי התוספות במסכת פסחים שתהליך השנאה הינו "דבר פסול ", גם אם הוא מתחיל מסיבות מוצדקות, וזאת משום שהוא עלול להוביל לשנאה גמורה. אולם בפשטות הבנה זו בדברי התוספות לא תיתכן, שהרי באותה סוגיה עצמה שעליה מוסבים דברי התוספות נאמר "רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאותו" 1 , והתוספות אף שואלים "ואם תאמר דבאלו מציאות אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו", ועל שאלה זו הם עונים את התשובה המצוטטת במאמר; אם כן, ודאי שאין בכוונת התוספות לומר בתשובתם שתהליך השנאה מיסודו הינו דבר פסול, שאם כך תסתור מסקנה זו את המפורש בסוגיית הגמרא, אלא כוונתם היא שיחד עם מצוות השנאה כלפי רשעים, יש לשים לב ששנאה זו לא תפרוץ את גבולותיה.

ההשלכה שהשליך הרב קצין מדברי המשך חכמה, שדברי הרמב"ם העוסקים בשנאת רשעים מתייחסים רק ליחידי סגולה שכמעט ואינם קיימים במציאות - תמוהה מאוד לענ"ד, שהרי הרמב"ם לא כתב את הלכותיו רק ליחידי סגולה, וכל כגון זאת לא היה על הרמב"ם לסתום אלא לפרש. גם ראשונים ואחרונים רבים הזכירו את מצוות שנאת הרשעים, ולא כתבו שמצווה זו אינה רלוונטית אלא ליחידי סגולה 2 , ולא ייתכן לפטור את כל המקורות בנושא רק על-פי פירוש של המשך חכמה שכלל לא נכתב בהקשר הלכתי אלא בהקשר פרשני 3 , ולדלג על כל הדיון ההלכתי שנכתב בנושא בכלל, וביחס לדברי הרמב"ם בפרט. אם נלך בדרך זו, נוכל "לשחק" עם עולם ההלכה כפי הנראה בעינינו, ולהגיע כמעט לכל מסקנה שנחפוץ בה, וודאי לא עלה כן בדעת הרב קצין.

אף המעיין במאמרו של הרב קוק "על במותינו חללים" 4 ייווכח, שלאחר שהוא הביא מקורות רבים הממחישים את מורכבות הנושא, ואשר חלקם כתובים בחריפות רבה, לא עלה בדעתו לפטור אותם על-ידי האמירה שהמקורות הללו אינם רלוונטיים אחרי חטא העגל. וכך תיאר הרב קוק את הדילמה הניצבת בפניו:
"קרא אתה בפיך שמא שכחת, או שמא לא למדת, את האמור: 'כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'. והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטרגית עולה עד מרום קצה, למקראם של דברי הרמב"ם, המתגלמים בצורה יותר ברורה (פ"א מהלכות אבל הלכה י): 'כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אמר 'הלא משנאיך ד' אשנא...' ואתה חביבי צא ופרנס ועשה שלום בין רגשי הלב והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף. שמא תאמר ליישב על פי הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר הראשון הוא המנצח. במטותא מנך חביבי, אל נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר וכל אגפיו גילוייו של הלב הם, ואיזה לב לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה. זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים..." 5 .


יישוב המקורות ההלכתיים והאמוניים הרבים העוסקים ביחס לאדם רשע מצריך מאמר נרחב ויסודי, שאין כאן מקומו. בכל זאת, קשה לחתום את הדברים בסימן שאלה, ועל כן אכתוב שתי נקודות, שהן ציוני דרך בלבד, וודאי שאינן מקיפות את מכלול הסוגיה.

כתב אוהב ישראל הגדול, הרב קוק: "שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים. רק אחר כך היא מתמתקת על-ידי כוח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על ניקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה... כי חסרון השנאה אל הרשעים - יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה... על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מידת הדין, ואחר כך מידת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה" 6 . למדנו מהדברים הללו ששנאת הרשעים שייכת יותר דווקא בשלבים הראשונים של התפתחותו הרוחנית של האדם, ואם כן הדרכה רוחנית שמתחילה מיד באהבת הרשעים הינה הדרכה מסוכנת, שתוביל בהכרח לטשטוש בין טוב לרע.

פירוש המילה שנאה בעברית אינו בהכרח שנאה עמוקה אלא מרחק נפשי, ברמה זו או אחרת. כך מבואר למשל מהפסוק "וירא ה' כי שנואה לאה" (בראשית כט, לא), וודאי שיעקב לא שנא את לאה במובן המקובל של המילה כיום אלא התורה רק מעידה שהיה איזשהו מרחק נפשי בינו לבינה, וכן מבואר מהפסוק "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח), ואף כאן הכוונה כאן היא לשנאת החלק הרע בלבד שבעם ישראל ולא לשנאה מוחלטת. בפסוקים אחרים מתוארת שנאה כריחוק נפשי עמוק יותר, שעלול להוביל אפילו לרצח: "וכי יהיה לאיש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש" (דברים יט, יא). ביחס לשנאת הרשעים נראה שיש להבחין בין אדם לאדם, וכללו של דבר שהשנאה צריכה להיות מכוונת כלפי החלק הרע, והאהבה כלפי החלק הטוב. כלפי אנשים השואפים לעשות טוב אך מוגדרים כתינוקות שנשבו, הסלידה מהם צריכה להיות מכוונת רק כלפי מעשיהם, ולא כלפי אישיותם הנגלית, אותה יש לאהוב; לעומת זאת ביחס לאנשים אחרים, שגם אישיותם הגלויה מקולקלת, מכוונת הסלידה גם כלפי אותו חלק מקולקל באישיות, והאהבה כלפי הצדדים העמוקים יותר שלא נפגמו 7 .

נסיים בדברי הרמח"ל במסילת ישרים, שלאחר שלימדנו שאהבת ה' מביאה לשנאתם של האנשים הפושעים:
"שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל... וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ח"ו ושיעברו על מצותיו... כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר אוהבי ה' שנאו רע", סיים וכתב: "כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו..."


לא באנו בתגובה זו אלא להמחיש את מורכבות הנושא; וסוף דבר, אין ספק כי טובה אהבה המקלקלת את השורה משנאה המקלקלת את השורה, ואשרי הפועלים מכוחה של אהבת ישראל ולמענה, ובמיוחד בדורנו בו הרוב המוחלט של אלו שאינם שומרים תורה ומצוות הינם בגדר "תינוקות שנשבו", ובשיחה קצרה עמם יתברר שרצונם הוא להיות טובים בעיני אלוקים ואדם.

לקריאת מאמר התגובה לתגובה של הרב אביחי קצין.


^ 1. כך גם פסק הרמב"ם (הלכות רוצח יג, יד): "... כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו".
^ 2. עיין הגהות מימוניות הלכות דעות ג, ו; ספר יראים מצוה רכ"ד (וכן קצ"ה); תניא פרק לב; שאילתות פרשת וישב מצוה כז; סמ"ג עשה ט; הרב קוק במאמרו "על במותינו חללים" (מאמרי הראי"ה עמוד 89), ועוד.
^ 3. ובאמת אין סיבה להבין שכוונת המשך חכמה לומר שכל דברי הרמב"ם אינם רלוונטיים, אלא נראה להבין את דבריו כיסוד רוחני כללי שיש דרגות בשנאה, ומשום כך התורה לא השתמשה בלשון שנאה לאחר חטא העגל. יסוד זה בא לידי ביטוי כמובן גם בהלכה, אך כאשר באים לעולם ההלכתי אי-אפשר להסתפק אך ורק בפרשנות לתורה.
^ 4. שמונה קבצים ח, רכח.
^ 5. היה ראוי להביא את דברי הרב בשלמותם, אולם כיון שלא זו מטרתנו במאמר זה נסתפק בהפניה לכל המעוניין לעיין שם.
^ 6. שמונה קבצים ח, רכח. ודברים בכיוון זה כתב הרב קוק במקומות נוספים, והמעונין יוכל למוצאם בקלות דרך הספר 'מפתחות לכתבי הראי"ה'.
^ 7. נראה שזוהי כוונת הרב קוק בדבריו במידות הראיה אהבה, ט: "אדם נשחת ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו, אבל מצד עצם צלם אלהים שלו ראוי להוקירו באהבה, גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית לו ממציאות מקריו הפחותים. על כן קריעת עם הארץ כדג היא דווקא מגבו, ולא מצד פניו שבהם אור הצלם". ניתן להביא דוגמא לכך – אדם שנוהג באכזריות כלפי חברו וכלל אינו מצטער על כך. ודאי שיש קלקול באישיותו הגלויה של אדם כזה (ולא רק במעשיו), ואין מקום לאהוב אישיות כזו בהופעתה הגלויה, אלא רק מצדדיה הפנימיים הנסתרים.

________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il