אנציקלופדיה תלמודית:נזיפה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - גערה של חכם שבעקבותיה על הנזוף לנהוג בעצמו ריחוק לזמן מסוים.

גדרה

נזיפה מובנה הרחקה מן הציבור בתורת עונש, כעין נדוי*[1], אלא שקלה היא מן הנידוי[2], הן בהנהגתה[3], והן בזמנה[4], והן בהתרתה[5], ועניינה הכלמה בלבד[6]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין כלל דין בנזיפה, אלא היא בגדר חומרה בלבד שאדם נוהג בעצמו[7].

הטלתה

הטלת הנזיפה היא באופן שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף[8], ואפילו אינו אומר כן בפירוש אלא שאומר דברים דומים שמשמעם כן[9], כגון שהוא אומר דברים המראים שאין דעתו להתקרב אל הנזוף[10], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שאפילו אין הגדול אומר כלום, אלא שיודע שאותו גדול יש בליבו עליו, עליו לנהוג בעצמו דין נזיפה[11]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שמן הדין אין אדם צריך לנהוג נזיפה בעצמו ללא גערה מפורשת של אותו גדול[12].

על מה נוזפים

הטלת נזיפה נעשית על מי שמזלזל בכבוד תלמיד-חכם* לפי תומו ושלא בכונת הקנטה[13], או עובר על גזירתו שלא בכונת הקנטה[14], או אפילו אינו מזלזל בכבודו אלא שאינו מכבדו כראוי לו[15], ואפילו עושה כן לאחר מותו, כגון שמזלזל בפסק הלכה שמצוי בספרו[16], ודוקא שמדבר באופן של זלזול בכבוד התלמיד חכם, אבל הדן ומתוכח עם תלמיד חכם באופן שאינו מזלזל בכבודו, כתבו אחרונים שאינו ראוי לנזיפה[17]. אף באופן בו מנדים את המזלזל בכבודו של תלמיד חכם[18], כשהמזלזל הוא תלמיד חכם בעצמו, אפילו זלזל בתלמיד חכם גדול ממנו, יש מן הראשונים סוברים שיש להטיל עליו נזיפה ולא נידוי[19]. על תלמיד חכם שבזמן הזה, אם חשוב הוא תלמיד חכם שיכול להטיל נזיפה על המזלזל בו, ע"ע תלמיד חכם. עבירות נוספות יש, עליהן כתבו ראשונים ואחרונים שהעושה אותן חייב נזיפה, אך לא נידוי: המחלל את השם בדבר שיש בו נדנוד עבירה ולא עבירה מפורסמת, כגון הזכרת שם שמים לבטלה[20]. המוציא לעז על חברו ומביישו[21], כגון שהוא קורא לחברו שם של אחד מפסולי-קהל*, כגון ממזר* או עבד[22], או שהוא מבקש להטיל חרם על מנת שהיודע על אדם שנתחייב לו שבועה שהוא פסול לשבועה שיבוא ויעיד[23], וכן המוציא לעז על אדם שנשבע לשקר, וטוען שאין כונתו להוציא לעז אלא לבררו ולהושיב על כך בית דין[24], וכן המוציא לעז על אשת איש שהוא חיבק ונישק אותה[25]. חשוד על העריות, שאשת איש טוענת כלפיו שהוא רודף אחריה[26]. המוחה בידי יחידים שרוצים לבנות לעצמם בית כנסת[27]. הרודה את חברו במצודות ובחרמות כדי לכופו לדון, וחברו מציית לדין אף ללא הרידוי[28]. הנשבע שלא יוציא את אשתו למקום אחר, והוא מכעיס ומקניט אותה על מנת שתתרצה ללכת אחריו[29]. המסיג גבול חברו ומשתדל לסלקו מאומנתו כדי לקבלה בעצמו[30]. המערער על צואת אביו[31].

חובת הטלתה

חכם שיש מי שזלזל בכבודו – באופן שחייב נזיפה[32] – יש מן האחרונים סוברים שראוי לו שלא ימחל על אותו זלזול עד שינהג המזלזל בעצמו נזיפה[33].

הנזוף

הנזוף, יש מן הראשונים סוברים שאינו כמנודה – שאין יושבים בתוך ד' אמותיו ואין אוכלים עמו ואין שואלים בשלומו ועליו לנהוג מנהגי אבלות*[34] - אלא עליו לנהוג ריחוק בעצמו ולהתבודד בביתו, כאדם שהוא מוכלם ועומד בביתו ומתחבא מפני אדם וממעט בעסקיו ובדיבורו ובשחוקו כמי שהוא מרוחק מגדול ממנו[35], ויש מן הראשונים מוסיפים שהוא עצמו אסור לשאול בשלום אחרים[36], ויש מוסיפים שהוא אסור אף בתספורת, שאין ראוי למתאנח ועצב לספר ולגלח[37]. ויש מן הראשונים סוברים שהנזוף בזמן הנזיפה הרי הוא כמנודה לכל דבר[38].

זמנה

זמנה של נזיפה אינו כזמנו של הנידוי – שהוא שלושים יום להם ושבעה ימים לנו[39] – אלא פחות ממנו, והוא שבעה ימים[40] - מלאים, שאין אומרים בזמן הנזיפה מקצת-היום-ככולו*[41], ויש מן האחרונים סוברים שאף בנזיפה אומרים מקצת היום ככולו, כפי שאומרים בשאר עניינים[42] - ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר בנזיפת ה' למרים: ואביה ירֹק ירק בפניה הלא תִכלם שבעת ימים[43]. במה דברים אמורים, בנזיפה שלהם – היינו של בני ארץ ישראל[44], או של דורות ראשונים[45], או של נביא או אחד החכמים הגדולים[46] – אבל נזיפה שלנו – של בני בבל[47], והוא הדין שאר מקומות שבחוץ-לארץ*[48], או של דורות אחרונים[49], או של תלמיד חכם שאינו אחד מהחכמים הגדולים[50] – הרי היא יום אחד[51], שדוקא בשלהם יש להחמיר יותר בזלזול בכבודם[52], לפי שהם חכמים סמוכים[53], או שכאין אנו חשובים כנגדם[54], או שהם חכמים גדולים יותר[55]. ומכל מקום, אף נזיפה שלנו, נראה מדברי ראשונים שפעמים זמנה שבעה ימים[56], כגון הקורא לחברו שם של אחד מפסולי קהל, שחייב נזיפה[57], נזיפתו היא למשך שבעה ימים[58]. ויש מן הראשונים סוברים שבזמן הזה שאין אנו נשיאים ולא בקיאים בכל התורה כולה, ואפילו היינו בקיאים איננו כחכמים הראשונים, אין זמנה של נזיפה אלא שעה אחת[59].

נזיפת נשיא

זמנה של נזיפת נשיא הוא שלושים יום[60], ואפילו אינו נשיא של בני ארץ ישראל – שזמן נזיפתם ארוך מזמן נזיפת בני חוץ לארץ[61] – אלא הוא נשיא של בני חוץ לארץ, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שזהו זמן נזיפתו[62]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנשיא של בני חוץ לארץ, זמן נזיפתו כזמן נזיפת שאר החכמים[63]. אף נזיפה של רבים, יש מן הראשונים סוברים שדינה כנזיפת נשיא וזמנה שלושים יום[64]. ומכל מקום, במקום בו אין הנשיא נוזף בעצמו, אלא אחר נוזף עקב פגיעה בכבוד הנשיא, יש מן האחרונים סוברים שזמן הנזיפה הוא שבעה ימים, כשאר נזיפה[65]. ויש מן האחרונים סוברים שזמן שלושים יום לנזיפת הנשיא אינו אלא חומרה בלבד, אבל מן הדין אף זמן נזיפת נשיא אינו אלא שבעה ימים, כשאר נזיפה[66].

התרתה

נזיפה, אינה צריכה היתר[67], ואף לא פיוס[68], אלא בסוף זמנה – סוף היום לנו או סוף שבעה ימים להם[69] – הרי היא מותרת מאליה[70], שהנזיפה שאדם נוהג ונכנע בעצמו היא הפיוס[71], והיא ההיתר[72], ואפילו לא נתחרט על מה שעשה, יש מן הראשונים סוברים שבסוף הזמן הרי הוא מותר[73]. ומכל מקום, קודם סוף זמנה, יש מן הראשונים סוברים שאין מתירים את הנזיפה אפילו במקום בו הנזוף מפייס את הנוזף, ובזה חמורה היא מנידוי – שהמנודה שפייס את בעל דינו מתירים לו לאלתר את נידויו[74] – שכיון שבתחילתה אינה חמורה כנידוי, לא הקלו בה בסופה להתירה מיד על ידי פיוס[75]. ויש מן הראשונים סוברים שהנזוף רשאי להתיר את הנזיפה לאלתר[76]. ויש מן האחרונים סוברים שכשהנזוף מפייס מיד את הנוזף, אין הוא צריך לנהוג בעצמו דין נזיפה[77].

הערות שוליים

  1. עי' מאירי מו"ק טז א. ועי' ציון 35 ואילך.
  2. מאירי שם; עי' רי"ו תא"ו ני"ד ח"א (דף קה ד) ונמוק"י מו"ק שם (ח ב): בלא נידוי. ועי' להלן. ועי' ציון 75, אופן בו י"ס שנזיפה חמורה מנידוי.
  3. עי' ציון 35 ואילך. ועי' ציון 38, שי"ס שהנהגת הנזוף בזמן הנזיפה היא כמנודה.
  4. עי' ציון 40 ואילך.
  5. עי' ציון 67 ואילך.
  6. המכתם מו"ק שם ורא"ש מו"ק פ"ג סי' ז, ובתוס' הרא"ש מו"ק שם, ותלמיד הרשב"א מו"ק שם ב, בשם הראב"ד; שיטת ריב"ב מו"ק שם א (שם); רי"ו שם; נמוק"י שם.
  7. קר"א מו"ק שם, בד' הרמב"ם שהשמיט דיני נזיפה. ועי' משנה כסף לרמב"ם ת"ת פ"ז ה"ו ומער"ק ת"ת שם ה"ב, שנשארו בצ"ב על השמטת הרמב"ם.
  8. עי' מו"ק טז ב, מעשה באישה שקלפה שעורים; טוש"ע יו"ד שלד יד.
  9. עי' מאירי דלהלן; עי' פסקי הריא"ז מו"ק פ"ג ה"ב אות כא; ב"י יו"ד שם, ע"פ כמה מעשים בגמ' שם א-ב, ושכ"מ בטור שם: וכיוצא בו (וכ"ה בשו"ע שם).
  10. עי' גמ' שם א מעשה ברבי ובר קפרא, ושם ב, מעשה ברבי ור' חייא; מאירי מו"ק שם א.
  11. עי' דיני נדוי לרא"ש מלוניל, הובא במאורות מו"ק שם; עי' רבנו בחיי במדבר יב יד; שו"ת הרד"ך בית יח חדר טז-יז; רמ"א שם.
  12. מצבת משה מו"ק שם ב, בד' הרי"ף מו"ק שם (ט א) והרא"ש מו"ק פ"ג סי' ט, שלא הביאו אלא את המעשה בגמ' שם באישה שקלפה שעורים, והשמיטו את המעשים שלאחר מכן באמוראים שנהגו נזיפה בעצמם ללא גערה מפורשת, ושאולי סוברים שאותם אמוראים החמירו על עצמם ולא היה מן הדין.
  13. עי' מו"ק טז א-ב, כמה מעשים; מאירי מו"ק שם א.
  14. עי' מו"ק שם ב, מעשה ברבי ור' חייא; דיני נדוי לרא"ש מלוניל, הובא במאורות מו"ק שם א.
  15. פרי האדמה לרמב"ם ת"ת פ"ו הי"ג, ע"פ גמ' שם במעשה באישה שקלפה שעורים.
  16. עי' שו"ת המבי"ט ח"א סי' לא.
  17. משפטי שמואל סי' פט.
  18. ע"ע נדוי.
  19. שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' ה.
  20. מאירי שם. ועי' נדרים ז ב, שיש לנדות על עבירה כזו, וע"ע נדוי, וצ"ב.
  21. עי' ראשונים דלהלן.
  22. ע"ע ממזר וע' עבד כנעני וע' פסולי קהל. ת' ר"א כהן שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"ל סי' תצא ובליקוטים לסמ"ק מצוריך סוף מ"ט. ועי"ש, שבזמן התפילה עליו לנהוג נידוי, ועי' ציון 58, חומרה נוספת. ועי' קידושין כח א, שיש לנדות על עבירה כזו, וע"ע נדוי, וצ"ב, ועי' ציון הנ"ל.
  23. שו"ת הרא"ש כלל ז סי' ז; טוש"ע חו"מ צב ו.
  24. שו"ת מהר"ם מינץ סי' עה, ושכן נהגו כמה מרבותיו.
  25. שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קפג.
  26. שו"ת הריב"ש סי' רסה; שו"ע אה"ע קעח כ.
  27. שו"ת הריב"ש סי' רנג; רמ"א חו"מ קסב ז.
  28. שו"ת מהר"ם מינץ סי' סג (ד), בשם ר"ש בבנבערק.
  29. משפטי שמואל סי' לט.
  30. שו"ת מהרש"ך ח"א סי' נא.
  31. שו"ת מהרש"ך ח"ד סי' עה.
  32. עי' ציון 13 ואילך.
  33. משיבת נפש במדבר יב יד.
  34. ע"ע נדוי.
  35. המכתם מו"ק טז א וריטב"א מו"ק שם ורא"ש מו"ק פ"ג סי' ז, ובתוס' הרא"ש מו"ק שם, ותלמיד הרשב"א מו"ק שם ב, בשם הראב"ד; שיטת ריב"ב מו"ק שם א (ח ב); עי' המאורות מו"ק שם; ריטב"א שם; רי"ו תא"ו ני"ד ח"א (דף קה ד); עי' נמוק"י מו"ק שם (שם); משפטי החרם והנדוי והנזיפה (קונדריסין) ש"ז; טוש"ע יו"ד שלד יד.
  36. תלמיד הרשב"א שם, בשם הראב"ד, ע"פ משנה תענית יב ב: ממעטים בשאלת שלום בן אדם לחברו כבני אדם הנזופים למקום, ועי' המכתם שם ורא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שם, בשם הראב"ד; המאורות שם. ועי' ראשונים הנ"ל בשם הראב"ד, ראיה נוספת מחולין קלג א, ברבא שהיה נזוף ולכן מה שרצו להראות לו בחלום הראו לרב ספרא ולא לו, וצ"ב מה ראיה יש מכאן שאין הנזוף שואל בשלום אחרים, ובמכתם וברא"ש שם י"ל שכונתם למיעוט דיבור המוזכר בדבריהם, אבל בתלמיד הרשב"א שם הוא על כך שאינו שואל בשלום אחרים.
  37. משפטי החרם והנדוי והנזיפה שם, והובא בב"י יו"ד שם ובש"ך יו"ד שם ס"ק כז.
  38. ע"ע נדוי. מאירי מו"ק שם.
  39. ע"ע נדוי. ועי' להלן ציון 44 ואילך, בפי' לנו ולהם.
  40. שמחות פ"ה, ועי' בנין יהושע שמחות שם, שגרס: ששה ימים, ושטס"ה; ברייתא במו"ק טז א; ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א; טוש"ע יו"ד שלד א.
  41. דיני נדוי לרא"ש מלוניל, הובא במאורות מו"ק שם; עי' מאירי שבציון 69; רבנו בחיי במדבר יב יד; משפטי החרם והנידוי והנזיפה (קונדריסין) ש"ז; ב"י יו"ד שם. ועי' דיני נדוי לרא"ש מלוניל שם וב"י שם, ראיה מגמ' שם, במעשה רבי ור' חייא, ועי' דיני נדוי לרא"ש מלוניל שם, שאע"פ שמעשה זה היה בנזיפת נשיא שהיא ל' יום, עי' ציון 60, ה"ה בנזיפת ז' ימים, שהרי היא נלמדת מנזיפת ה' למרים, עי' ציון 43, ונלמד ק"ו מנזיפת נשיא לנזיפת שכינה, ועוד שמפורש בכתוב שרק לאחר שבעת הימים חזרה מרים למחנה, וה"ה בנזיפת יום אחד, שלא תחלוק בדיני נזיפה.
  42. ע"ע מקצת היום ככולו. בעי חיי (שור) לרבנו בחיי שם (נד' במשנת יעקב) ומצבת משה מו"ק, בד' השו"ע שם, שהשמיט מש"כ בב"י שאין אומרים מקצת היום ככולו. ועי' בעי חיי שם, שאע"פ שרבי סבר שאין אומרים מקצת היום ככולו, י"ל שהוא סובר כן בכל דבר, וכפי שאין הלכה כן בשאר דברים, אין הלכה כן אף בנזיפה.
  43. במדבר יב יד. ברייתא שם. וכעי"ז בירושלמי שם.
  44. רש"י מו"ק שם ד"ה כנזיפה שלהן; ר"י מלוניל מו"ק שם (ח ב); רי"ו ני"ד ח"א (דף קה ד); פסקי הריא"ז מו"ק פ"ג ה"ב אות כא, ועי' ציון 53; נמוק"י מו"ק שם (שם).
  45. עי' ת' לגאון שבציון 54; ר"ש בן היתום מו"ק שם; מאירי מו"ק שם; תלמיד הרשב"א מו"ק שם, בשם הראשונים. ועי' משפטי שמואל סי' קיט, שדחה דעה זו.
  46. רבנו בחיי שם, ועי' ציון 55.
  47. רש"י שם ד"ה נדוי שלנו; ר"י מלוניל שם; רי"ו שם; פסקי הריא"ז שם; נמוק"י שם.
  48. פסקי הריא"ז שם.
  49. עי' ת' לגאון שבציון 54; ר"ש בן היתום מו"ק שם; עי' מאירי שם; תלמיד הרשב"א שם, בשם הראשונים. ועי' ציון 45.
  50. רבנו בחיי שם.
  51. גמ' שם ב; טוש"ע שם.
  52. עי' ראשונים דלהלן.
  53. ע"ע חוץ לארץ ציון 311 ואילך, וע' סמיכה. עי' פסקי הריא"ז שם, וע"פ פי' לנו ולהם שבציונים 44, 47 ואילך.
  54. שארית יוסף (וירגא) נ"ח, בשם ת' לגאון, והובא באוצה"ג מו"ק סי' מא. ועי' שארית יוסף שם, שלמד ממנו שפי' לנו ולהם הוא כפי' שבציונים 45, 49.
  55. עי' רבנו בחיי שם, וע"פ פי' לנו ולהם שבציונים 46, 50.
  56. עי' ת' ר"א כהן דלהלן.
  57. עי' ציון 22.
  58. ת' ר"א כהן שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"ל סי' תצא ובליקוטים לסמ"ק מצוריך סוף מ"ט. ואולי דוקא שם הנזיפה היא למשך ז' ימים, כיון שמן הדין הוא חייב נידוי, עי' ציון הנ"ל.
  59. ר"ש בן היתום שם ב.
  60. מו"ק טז ב; טור יו"ד שלד. ובד' וילנא: תלת, וטס"ה עקב מחיקה בסוף השורה, ובכל כתה"י ודפו"י: תלתין, וכן תוקן בהוצאות החדשות. ועי' מהרש"א בח"א מו"ק שם, שהקשה מהכתוב שבציון 43, כיצד נזיפת נשיא חמורה יותר מנזיפת הקב"ה, ות' שז' ימים אינו משום נזיפה אלא משום צרעת מרים, ולכן אין זו ראיה גמורה (עי' ציון הנ"ל), או שלא יתעכבו ישראל זמן רב בשבילה.
  61. עי' ציון 40 ואילך.
  62. ב"ח יו"ד סי' שלד אות ג, בד' הטור יו"ד שם, שהקדים זמן נזיפת בני חוץ לארץ לזמן נזיפת נשיא.
  63. שבט יהודה (עייאש) יו"ד שם ס"ק ו, בד' הרא"ש מו"ק פ"ג סי' ט ובד' הנמוק"י מו"ק שם א (ט א).
  64. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם ב, ע"פ גירסתו בשם יש ספרים, ושאין מחלוקת להלכה בין הגירסאות.
  65. עי' ציון 40. ברית יעקב מו"ק שם. ועי"ש ראיה מהכתוב שבציון 43, שהקב"ה נזף במרים לכבודו של משה רבנו שהיה נשיא, ואעפ"כ היתה הנזיפה ז' ימים בלבד.
  66. עי' ציון 40. קר"א מו"ק שם א, ע"פ אדר"נ פ"ט: אילו מלך נזף בה וכו' הלא תכלם ז' ימים, ועי' ציון 7. וכעי"ז בהערות למסכת מו"ק (לרי"ש אלישיב): הוי תקנת חכמים אח"כ, ולא מעיקר הדין הוא.
  67. המכתם מו"ק טז א וריטב"א מו"ק שם ורא"ש מו"ק פ"ג סי' ז, ובתוס' הרא"ש מו"ק שם, ותלמיד הרשב"א מו"ק שם, בשם הראב"ד; דיני נדוי לרא"ש מלוניל, הובא במאורות מו"ק שם; שיטת ריב"ב מו"ק שם (ח ב); המאורות שם; מאירי מו"ק שם; ריטב"א שם; רי"ו תא"ו ני"ד ח"א (דף קה ד); רבנו בחיי במדבר יב יד; משפטי החרם והנידוי והנזיפה (קונדריסין) ש"ז; טוש"ע יו"ד שלד יד. ועי' ראשונים הנ"ל (מלבד הריטב"א) בשם הראב"ד, ודיני נדוי לרא"ש מלוניל שם ורי"ו שם ומשפטי החרם והנידוי והנזיפה שם, ראיה מהמעשים במו"ק שם, שלא מצינו שהנזופים הוצרכו התרה.
  68. ראשונים הנ"ל בשם הראב"ד; דיני נדוי לרא"ש מלוניל שם; שיטת ריב"ב שם; מאירי שם; ריטב"א שם; רי"ו שם; טוש"ע שם. ועי' המכתם שם ותוס' הרא"ש שם ותלמיד הרשב"א שם, בשם הראב"ד, ודיני נדוי לרא"ש מלוניל שם ורי"ו שם, ראיה מהמעשים במו"ק שם, שלא מצינו בהם פיוס.
  69. עי' ציונים 40, 51. מאירי שם, ועי' ציון 41.
  70. עי' דיני נדוי לרא"ש מלוניל שם: ואין הדבר תלוי אלא בזמן; מאירי שם; טוש"ע שם.
  71. עי' ציון 35. ראשונים הנ"ל בשם הראב"ד; דיני נדוי לרא"ש מלוניל שם; שיטת ריב"ב שם; ריטב"א שם.
  72. המאורות שם; עי' רבנו בחיי שם.
  73. עי' נמוק"י מו"ק יז א (ט א, וכ"ה בחי' הר"ן מו"ק שם), וב"ח יו"ד סי' שלד אות ד, בדעתו. וע"י ב"י יו"ד שם, שחולק בנידוי, שאין מתירים לו עד שיתחרט, ע"ע נדוי, וצ"ב אם הוא חולק אף בנזיפה.
  74. ע"ע נדוי.
  75. המכתם שם ורא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שם, בשם הראב"ד.
  76. מאירי שם. ומ' מדבריו שאפילו ללא פיוס.
  77. משנה כסף לרמב"ם ת"ת פ"ז ה"ו.