אנציקלופדיה תלמודית:עדות שאי אתה יכול להזימה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דיני עדות שאי אפשר להזים את העדים שמעידים אותה.

הדין מקורו וגדרו

הכלל

עדות שאי אפשר להזימה, היינו שאין עדים יכולים להזים את העדים המעידים, באחת משבע החקירות שחוקרים את העדים[1] - באיזו שמיטה של היובל, באיזו שנה של השמיטה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום מימי השבוע, באיזו שעה של היום, באיזה מקום[2] - כגון שאמרו העדים המעידים בחקירת השעה "איננו יודעים", ושוב אין העדים המעידים יכולים להזימם על ידי שיאמרו "עמנו הייתם באותה שעה", אזי עדותם של הראשונים אינה עדות[3], ואף שאפשר להזימם על ידי שיאמרו שהיו איתם כל היום, כיון שבחקירת השעות אי אפשר להזימם, חשוב שאי אפשר להזים, שצריך שבכל אחת משבע החקירות תהיה תורת הזמה[4].

על אופנים נוספים שחשוב אי אתה יכול להזימה, עי' להלן.

על דרישה-וחקירה* של עדים, בעדויות מסוימות, שיש סוברים שהטעם שצריך לעשותן הוא כדי שיהיה אפשר להזים את העדים, ע"ע[5].

מקור הדין

במקור הדין, כתבו ראשונים שהוא מן הכתוב: ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו'[6], דוקא עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה חשובה עדות[7], לעונשם באותו עונש שזממו לעשות[8], ולמדנו ממילא מהכתוב שאין כח עדות אלא כאשר הוא באותו אופן שאמר הכתוב, אבל באופן אחר מהכתוב לא מצינו שתועיל עדותם[9]. על הסוברים שעדות שלא נאמר לגביה דין כאשר זמם, אין בה פסול מצד עדות שאי אתה יכול להזימה, עי' להלן[10].

טעם הדין

בטעם הדין שעדות שא"א יכול להזימה אינה עדות, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהוא משום שכאשר אי אפשר להזים את העדים אין הם יראים לשקר[11]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא משום גזירת הכתוב[12], והיינו שיהיה אפשר לקיים בהם כאשר זמם[13]. ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בו תנאים, ולדעת סומכוס, הסובר שכאשר הבעל דין קדם והודה כדברי העדים שהעידו לאחר מכן, שהעדות של העדים חשובה עדות שאתה יכול להזימה, ואף על פי שאי אפשר לבטל עדותם שהרי קדם והודה[14], הטעם שעדות שא"א יכול להזימה אינה עדות הוא משום שחוששים שהעדים משקרים, ולכן כאשר הבעל דין מסייע בעדותם, שאין לחוש שמשקרים, הרי היא כשרה, ואף על פי שאי אפשר לבטלה[15], ואילו לדעת רבנן – וכן הלכה[16] - הסוברים שכאשר הבעל דין קדם והודה כדברי העדים, שוב חשובה עדותם עדות שא"א יכול להזימה ואינה עדות[17], דין זה הוא מגזירת הכתוב, ולכן בכל אופן שאי אפשר להזים את העדים, עדותם בטלה[18].

גדר הדין

דין עדות שאתה יכול להזימה, יש מן האחרונים שכתבו שנאמרו בו ב' ענינים: האחד, שצריך שיהיה אפשר להכחיש את העדים על ידי אמירת עמנו הייתם ולבטל עדותם, כנאמר "והנה עד שקר העד"[19], והשני, שיהיה אפשר לקיים בהם דין "כאשר זמם", וכתבו שלכן גם בעדויות שאי אפשר לקיים בהם כלל "כאשר זמם"[20], עדיין צריך שיהיה אפשר לבטל את העדות[21]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שדין עדות שאתה יכול להזימה היינו רק שתהיה אפשרות לקיים כאשר זמם[22].

בשעת גמר דין

כאשר בשעת קבלת העדות והחקירות, היתה העדות יכולה להזימה, אלא שבשעת גמר דין נעשתה עדות שא"א יכול להזימה – כגון בעדים שהעידו על אחד שחלל שבת ודינו בסקילה וקיבלו עדותם, ובשעת גמר דין נעשה טריפה קודם שנגמר דינו, שאין העדים מתחייבים עד שיגמר הדין, וכיון שנעשה טריפה וההורגו פטור[23], הרי שזו עדות שאי אתה יכול להזימה, שאי אפשר לקיים בהם כאשר זמם, כדין כל עדים שהעידו להרוג את הטריפה[24] - יש מן האחרונים שכתבו שהוא תלוי בטעם שעדות שא"א יכול להזימה אינה עדות, שלצד שהוא משום חשש שהעדים משקרים בעדותם, שהרי אי אפשר להזימם, די בכך שבשעת חקירה ודרישה היה אפשר להזימם, שאין חשש שמשקרים, ואילו לצד שהוא גזירת הכתוב, צריך שיהיה אפשר להזימה אף בשעת גמר דין[25]. ויש מן האחרונים שכתבו שכל שבשעת הגדת העדות היה אפשר להזימה, חשובה עדות שאתה יכול להזימה, שכבר העידו והוכשרה עדותם בבית דין ונתחייב על פי עדותם[26], וזה הטעם שאם הבעל דין מודה לדברי העדים אחרי שהעדים העידו, שהעדות חשובה יכול להזימה – ואף לסוברים שאם קדם והודה ואחר כך באו עדים, חשובה עדות שאי אתה יכול להזימה[27] - ואף על פי שאי אפשר לקיים בעדות זו דין כאשר זמם[28]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שצריך שיהיה עדות שאפשר להזימה אף בשעת גמר דין[29].

קדם והודה לדברי העדים

כאשר קדם בעל הדין והודה לדברי העדים, כגון שקדם והודה שגנב וטבח או מכר לפני פלוני ופלוני, ואחר כך באו אותם עדים ומעידים שגנב וטבח ומכר בפניהם, כך שאי אפשר להזים את העדים, שהרי הודה שגנב וטבח בפניהם, נחלקו תנאים: לדעת חכמים, הרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה, שאינה עדות, ולכן אין מקבלים את עדותם, וכיון שהמודה-בקנס* פטור[30], אינו משלם על הטביחה והמכירה, ואילו לדעת סומכוס, חשובה עדותם עדות שאתה יכול להזימה, שלא אמרו שחשובה עדות שא"א יכול להזימה אלא כשהעדים אינם יודעים להשיב על החקירות, אבל כאן שהוא מחמת שבעל דין מסייע להם, אינה חשובה עדות שאי אתה יכול להזימה[31]. על טעם המחלוקת, עי' לעיל[32]. הלכה כחכמים[33].

וכתבו ראשונים אחרונים, שדוקא בדיני ממונות, שאם הודה הודאתו פוטרת את העדים, כאשר הודה לדברי העדים, חשובה העדות שאי אתה יכול להזימה, אבל בחיוב מלקות - ומיתה[34] - שלא מחייבים את העדים על פיו, אלא על פי המזימים, ולכן אין הודאתו יכולה לפטור את העדים, אזי אף שהודה לדברי העדים, אפשר לקיים בהם כאשר זמם, וחשובה עדותם עדות שאתה יכול להזימה[35]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף מחיוב מיתה יכול בעל דין לפוטרם בהודאתו, שכתבו בטעם שאין עדים זוממים נהרגים אחרי שנהרג הנידון[36], שהוא משום שיש לומר שאילו הנידון היה חי היה מודה לעדים[37], וכן יש מן האחרונים שכתבו שהנידון יכול להודות שהרג בפני העדים ובכך תחשב עדותם כעדות שאי אתה יכול להזימה[38], ויכול לפטור אותם מחיוב מיתה, שחיוב המיתה שלהם הוא כלפיו הוא בעל דבר[39], ועוד, שעדים זוממים הוא קנס וחידוש הוא, ולא מסתבר שהתורה קנסה אותם כאשר הבעל דין מודה לדבריהם[40].

הודה אחרי שבאו עדים

הודה הבעל דין לדברי העדים אחרי שהעידו, שחייב קנס, כגון שבאו עדים על טביחה ומכירה ולאחר מכן הודה הבעל דין שטבח ומכר בפניהם, יש מן האחרונים שכתבו שיכולים להזימם ומתחייבים, ואין הודאתו של הבעל דין מועילה, שאם לא כן כל אחד יפטור עצמו מקנס על ידי שיודה לדברי העדים[41], ותחשב העדות כעדות שא"א יכול להזימה ותתבטל[42]. ויש מן האחרונים שכתבו שעדותם חשובה עדות שאתה יכול להזימה[43], שכיון שבשעת קבלת העדות היתה עדותם ראויה להזמה, שעדיין לא הודה, ואמנם הודאתו פוטרת אותם מהעונש אך לא מבטלת את העדות[44], או שיש לומר, שאם יוזמו העדים אחרי הודאתו, יוכל לטעון שלא התכוון להודות כדי להיפטר אלא רק כדי לפסול העדים, ואם כן יהיו חייבים לשלם, ושוב חשובה עדות שאתה יכול להזימה ויתחייב על פיה[45], או שאין הודאה מועילה אלא כאשר יכול היה גם לכפור, והואיל ולא היה יכול לכפור אחרי שהעדים העידו לחובתו, אף הודאתו אינה הודאה[46], או שכיון שאילו היה מכחיש את העדים היה בהם דין הזמה, לכן אף כאשר מודה לדבריהם חשוב עדות שאתה יכול להזימה[47].

כאשר אי אפשר להעניש בכאשר זמם

כאשר אי אפשר להעניש את העדים הזוממים ב"כאשר זמם", והיינו באותו עונש שאותו זממו לעשות לנידון, כגון שמעידים על אשה – ארוסה או נשואה[48] - שזינתה, שיכולים לטעון שלא באו להרגה, אלא לאסרה על בעלה, באופן שלא היתה התראה באשה למיתה – ואף על פי כן עדותם יכולה לחייבה מיתה, כגון באשת חבר, שאפשר להרגה בלי התראה, לסוברים כן[49] - חשובה עדותם עדות שאי אתה יכול להזימה, ולכן אף האשה אינה נהרגת על פיהם[50]. וכן עדים שמעידים על אדם טריפה* לחייבו מיתה – כגון שמעידים שהרג את הנפש – עדותם חשובה עדות שא"א יכול להזימה, שכיון שבאו להרוג את הטריפה שהוא "גברא קטילא", אם הוזמו אין נהרגים[51]. על עדים שנענשים בעונש אחר, עי' להלן.

ויש מן הראשונים שכתבו לחלק, שדוקא כאשר מחמת הנידון אי אפשר לקיים בעדים "כאשר זמם", כגון בעדים שהעידו להרוג טריפה, אז חשובה עדותם עדות שא"א להזימה, אבל כאשר לא מחמת הנידון הוא שאי אפשר לקיים בעדים דין כאשר זמם, וכגון בעדות בן גרושה ובן חלוצה, חשובה עדות שאתה יכול להזימה[52].

וכתבו אחרונים, שאין העדים המזימים יכולים לטעון שלא באו אלא להציל את הנידון, ולא להרוג את העדים הזוממים – שאם נאמר שיוכלו לטעון כן, אזי אי אפשר להזים אותם, ואם כן העדות של המזימים היא עדות שא"א יכול להזימה, וממילא גם העדות הראשונה היא עדות שא"א יכול להזימה, ואין כלל תורת הזמה – משום שאם כך היתה כוונתם, היו יכולים להזים רק אחד מן העדים ובזה הנידון היה ניצול, ומכך שהזימו את שני העדים, מוכח שכוונתם היתה להרגם[53].

כאשר נענשים בעונש אחר

כאשר העדים הזוממים אינם נענשים באותו עונש שזממו לעשות, אלא בעונש אחר, כגון מלקות, אם חשובה העדות כעדות שא"א יכול להזימה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש שכתבו שכל שמתקיים על ידי העונש דין "כאשר זמם", חשובה העדות כעדות שאפשר להזימה, אבל אם אין מתקיים דין כאשר זמם, אפילו המלקות הם מדין אחר, חשובה עדות שא"א להזימה[54], ולדעתם הטעם שעדות על בן גרושה וחלוצה שהזוממים לוקים עליה, אינה נפסלת משום עדות שאי אתה יכול להזימה, הוא או משום שעל ידי המלקות מתקיים דין כאשר זמם[55], או משום שלא נאמר דין כאשר זמם בעדות זו[56]. וביארו בדעתם, שדין עדות שאי אתה יכול להזימה נלמד מגזירת הכתוב של כאשר זמם[57], ואינו מצד חשש שהעדים משקרים שלא ייענשו, ולכן כל שאין מתקיים כאשר זמם, אפילו אין חשש שהעדים משקרים, משום שייענשו בעונש אחר, מכל מקום העדות בטילה[58].

ב) ויש שכתבו שכל עדות שהעדים יראים לשקר משום שייענשו, חשובה עדות שאתה יכול להזימה[59], ואפילו כאשר העונש אינו מדין כאשר זמם אלא מדין אחר[60], שפסול עדות שאי אתה יכול להזימה הוא מצד חשש שהעדים ישקרו כשיודעים שלא ייענשו[61], ולכן רק בעדות שלא נענשים כלל, חשובה עדות שאי אתה יכול להזימה[62].

כאשר בשעת גמר דין אי אפשר להעניש בכאשר זמם

כאשר נתקבלה העדות בדרישה וחקירה, אלא שאי אפשר להעניש את העדים בעונש כאשר זמם, כגון שהעידו העדים לחייבו ממון, ולאחר מכן הוא מודה לדבריהם, שכיון שמודה, אף אם העדים יוזמו אי אפשר להענישם בכאשר זמם, יש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום כיון שבשעת קבלת העדות היתה עדות שאתה יכול להזימה, ונתחייב על פיהם, חשובה עדות שאתה יכול להזימה, אלא שאינם משלמים[63].

עדות שזוממיה לוקים

עדות שזוממיה לוקים – כגון עדות על בן גרושה ובן חלוצה, או שמחייבים גלות[64], כן עדות-החודש*[65] - שלא נאמר בעדות כזו דין "כאשר זמם" לסוברים כן[66], נחלקו בדעתם: א) יש מן האחרונים שכתבו שאין צריך שתהיה אפשרות להזימם כלל, ולכן אפילו אמר בחקירות "איני יודע" עדותם כשרה[67], וכן יש שכתבו לדעה זו, שאף אם לא היו מלקות בזוממי בן גרושה, מכל מקום היו מקבלים עדותם[68], שלדעה זו פסול עדות שא"א יכול להזימה הוא רק מצד גזירת הכתוב של כאשר זמם, ולא מצד חשש משקר, ולכן כל שאין בו גזירת הכתוב, אפילו יש חשש משקר, העדות כשרה[69]. וכן יש שכתבו לדעה זו שבעדות החודש שאין בה אלא מלקות על ההזמה, אין צריך דרישה וחקירה[70]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שלדעה זו בעדות בן גרושה אין צריך לקיים דין כאשר זמם, אך כן צריך לקיים דין הזמה, והיינו שיהיה אפשר לברר ולבטל את העדות על ידי הזמה, ולכן צריך דרישה וחקירה[71].

על הסוברים שעדות שזוממיה לוקים חשובה עדות שאתה יכול להזימה, או משום שבמלקות מתקיים דין כאשר זמם, או מטעם אחר, עי' לעיל[72].

כאשר א"א לקיים כאשר זמן מחמת הדיינים

כאשר אי אפשר להזים את העדים מחמת הדיינים, יש שכתבו שאין העדות חשובה בשל כך עדות שאי אתה יכול להזימה, וכתבו שזה הטעם שאפשר לקבל עדות אף כשאין דיינים סמוכים, ואף על פי שכדי להעניש ב"כאשר זמם" צריך בית דין סמוכים[73], שכיון שמצד העדים והעדות אפשר לקיים דין כאשר זמם ורק מצד הבית דין אי אפשר לקיימו, חשובה עדות שאתה יכול להזימה[74].

כאשר אחד מהעדים לא ניתן להזמה

כאשר ישנם יותר משני עדים, ואחד מהעדים אינו ניתן להזמה, כגון שאחד מהעדים אינו יודע להשיב בחקירות – והשניים האחרים יודעים להשיב – כך שאי אפשר להזים את עדותו, והדין הוא שאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם, לסוברים כן, וכן הלכה[75], נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שכיון שאחד מהעדים אי אפשר להזים את עדותו, אף עדותם של שאר העדים בטילה מדין עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי שאינם נעשים זוממים עד שיזומו כולם[76]. וכתבו אחרונים בדעתם, שזה הטעם שאף כשנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול עדותם בטילה[77], כיון שהעד הקרוב או הפסול אי אפשר להענישו בכאשר זמם[78], אם כן עדותו חשובה שאינה יכולה להזימה, ומחמת כן בטלה שאר העדות[79]. ויש מן הראשונים סוברים שנחלקו בזה אמוראים, ולדעת רב ששת כיון שאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם, הרי שכיון שעדות של אחד אי אפשר להזימה, עדות כולם בטילה, ואילו לדעת רבא, עדותם של שאר העדים חשובה עדות שאתה יכול להזימה, ואינה בטילה, ואף שאינם נעשים זוממים עד שיזומו כולם, לפי שרואים את עדותו של האחד שאינו יודע כמי שאינה ואין עדות האחרים קשורה לעדותו כלל[80].

בעדות שאינה על אדם

עדים בעדות שאינה על אדם, כגון עדות על קידוש-החודש*, יש מן האחרונים שכתבו שאם הוזמו אין שום עונש על העדים, וגם לא מלקות, כיון שאין כאן "כאשר זמם לעשות לאחיו", ולא העידו על "רעיך" – ואין מתקיים כאן "לא תענה ברעיך עד שקר" - ואין צריך שתהיה העדות שאתה יכול להזימה[81]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף שלא העידו על רעיך ממש, העדים נפסלים[82]. על הסוברים שבעדות החודש יש דין כאשר זמם, עי' להלן[83].

פסול קטן לעדות

קטן*, שפסול לעדות[84], יש מן הראשונים שכתבו הטעם משום שעדותו היא עדות שא"א יכול להזימה, שהרי שקטן אינו בר עונשין[85]. וכתבו אחרונים שאותה שלמדו מגזירת הכתוב לפסול קטן, מהפסוק "ועמדו שני האנשים"[86], נצרך לעדויות שאין בהם פסול של עדות שא"א יכול להזימה[87]. היה קטן בשעת ראיית העדות ובזמן הגדת העדות נעשה גדול, יש מן האחרונים שכתבו שאינו פסול משום עדות שא"א יכול להזימה[88].

עדים הקרובים לדיינים

עדים הקרובים לדיינים, שפסולים להעיד בדינים מסוימים[89], כתבו ראשונים ואחרונים שהוא משום שזו עדות שאי אפשר להזימה, שלא יקבלו הדיינים הזמה על העדים שהם קרוביהם[90]. ויש מן הראשונים סוברים שכשרים, שאף שלא יקבלו עליהם הזמה בבית דין זה, יקבלו עליהם הזמה בבית דין אחר[91].

פסול קרובים

בפסול קרובים לעדות לאדם אחר, שאמר רמי בר חמא שהוא משום שאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו שניהם, ואם נאמר שקרובים כשרים להעיד על אדם אחר, יוצא שעד זומם נהרג בעדות אחיו[92], יש מן הראשונים שביארו שהוא משום עדות שאי אתה יכול להזימה[93], וכתבו אחרונים שלטעם זה, בדיני ממונות שאין בו פסול של עדות שא"א יכול להזימה, לסוברים כן[94], אפשר שקרובים יהיו כשרים[95]. על דעות נוספות במקור ממנו לומדים פסול קרובים, ע"ע עדות.

אין עד נעשה דיין

בטעם שאין-עד-נעשה-דיין*, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שאין זו עדות שאתה יכול להזימה, שכיון שהם העדים והם הדיינים לא יקבלו הזמה על עצמם[96].

יחיד מומחה

יחיד מומחה שיכול לדון בדיני ממונות[97], אף על פי שאין הזמה אלא בפני שלשה מומחים[98], מכל מקום העדות בפני היחיד חשובה עדות שאתה יכול להזימה, כיון שאפשר לצרף למומחה עוד ב' דיינים[99].

קבלת עדים המעידים בשני זמנים

עדים המעידים בשני זמנים שונים, כגון שעד אחד מעיד היום וחבירו למחר, יש מן האחרונים שכתבו שמטעם עדות שא"א יכול להזימה, אין הם מצטרפים לחייב, שהרי אם יוזם הראשון, יוכל לטעון שכיון שבא לבדו לא היתה כוונתו לחייב את הנידון, ולדעתם אותה שאמר רבי נתן בבריתא – וכן הלכה[100] - שבממון שומעים דבריו של זה היום וכשיבוא חברו למחר שומעים דבריו[101], ואף על פי שיכול הראשון לטעון שלא בא לחייב ממון אלא לחייב שבועת-עד-אחד*, ואם כן אי אפשר לחייבו ממון מדין כאשר זמם, היינו משום שבממון אף מן התורה אין צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[102]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין בקבלת העדות בשני ימים משום עדות שא"א יכול להזימה[103], משום שהעד הראשון לא יוכל לטעון שבא רק חייב שבועה ולא ממון, שאין עד אחד יכול לחייב שבועה אלא רק כאשר בא לחייב ממון[104], ועוד שלא יתכן לומר שהעד הראשון יוכל לומר שלא ידעתי שיבוא עד נוסף לחייב הנידון, שאם כן בכל עדים זוממים אף כשבאים ביחד שעדיין יש ספק אם יגמר הדין על פיהם ויחייבו ממון, יוכל לומר שלא ידעתי שיחייבו על פי העדים[105], ועוד שכאשר יודעים שאם יוזמו ישלמו אינם יכולים לטעון שלא באו לחייב ממון, וכאן הרי יודעים שאם יבוא השני ישלם ממון[106].

מתורגמן

בטעם הדין שלא יהא הדיין שומע מפי מתורגמן, אלא באופנים מסוימים[107], יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שזו עדות שאי אתה יכול להזימה, שהעדים יכחישו דברי המתורגמן ויאמרו שלא כך הם אמרו[108].

שטר

שטר שחתומים עליו עדים, שעדותם בו אינה מועילה אלא מדרבנן, לסוברים כן[109], יש מן האחרונים שכתבו הטעם שהוא משום עדות שאי אתה יכול להזימה[110].

מלך

מלך*, ממלכי ישראל, שאינו מעיד[111], יש מן האחרונים שכתבו הטעם, שכיון שחכמים גזרו שהמלך לא דן ולא דנים אותו[112], ממילא אי אפשר להזים את עדותו, שהרי אם יוזם לא נוכל לקיים בו הזמה, שאין דנים אותו, ועדותו פסולה משום עדות שאי אתה יכול להזימה[113]. וכתבו אחרונים, שבדיני ממונות, שאין צריך בהם שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, לסוברים כן[114], אזי מלך יכול להעיד בהם[115]. על הסוברים שמלך אינו יכול להעיד מגזירת הכתוב, ע"ע עדות.

עדות שבטלה מקצתה

עדות שאי אתה יכול להזימה, יש מן הראשונים האחרונים שכתבו שאין אומרים בה את הכלל של עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה[116], ולכן עדי נערה מאורסה שהוזמו, שאמרו בתלמוד שאינם נהרגים משום שיכולים לומר שלא באו אלא לאוסרה על בעלה, וזו עדות שהיא אתה יכול להזימה[117], לדעתם עדותם מועילה לאסור את האשה על הבעל[118] והטעם שלא אומרים עדות שבטלה מקצתה אלא כשיש חסרון בהגדה והעדות היא כמי שאינה, אבל בעדות שאי אתה יכול להזימה, אין חסרון בהגדה מצד עצמה אלא חסר תנאי בדבר ולא נמסר לבית דין לגמור הדין לפי עדות זו[119]. ויש מן האחרונים שכתבו שבעדות שא"א יכול להזימה, בטלה מקצתה בטלה כולה, ואינה מועילה לשום דבר, ועדי נערה מאורסה בעדותם אינם אוסרים אותה על בעלה[120].

אמירת "יום בשבוע" בחקירות

בטעם שבדרישה-וחקירה*, אחר ששאלו את העדים באיזה יום בחודש, מוסיפים לשאול אותם באיזה יום בשבוע, ואף על פי שלכאורה שאלה זו מיותרת, שכן לאחר שאמרו את היום בחודש, אם יענו על שאלת היום בשבוע שהוא יום אחר, אין בדבריהם כלום, שכיון-שהגיד-שוב-אינו-חוזר-ומגיד*, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שתהיה עדותם עדות שאתה יכול להזימה, והיינו שאם יבואו עדים ויעידו שבאותו יום בחודש היו במקום אחר, עדיין אפשר לומר שהעדים הראשונים טעו בעיבור החודש, וחשבו שהיה חסר או מלא, ולכן טעו ביום בחודש, ורק כאשר יגידו גם את היום בשבוע שוב לא יוכלו לומר שטעו בעיבור החודש, ועדותם תהיה אפשר להזימה[121]. על אופנים אחרים שנאמרו בטעם ששואלים על יום בשבוע, ע"ע דרישה וחקירה[122].

פסול גוי לעדות

בפסול גוי לעדות, שפסול הוא מן התורה מן הכתוב "כאשר זמם לעשות לאחיו" מכלל שאחיו כמותו, לסוברים כן[123], יש מן האחרונים שכתבו שכיון שפסוק זה נאמר בדין הזמה ולא בדין קבלת עדות, הרי שהטעם לכך שהגוי פסול משום שאינו בר הזמה וממילא עדותו היא עדות שאי אתה יכול להזימה, וכתבו לפי זה, שבדיני ממונות לאחר שביטלו דרישה וחקירה, ואף עדות שא"א יכול להזימה כשרה בהם, לסוברים כן[124], ממילא גוי כשר לעדות בדיני ממונות[125]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שבמשפטי בן-נח* אין צורך לעדות שאתה יכול להזימה[126].

נתחייב ב' מיתות

נידון שנתחייב במיתה אחת, ובאים עדים נוספים ומעידים שחייב במיתה חמורה יותר, שהדין שהוא שנידון במיתה החמורה[127], כתבו ראשונים שהדברים אמורים כשעבר עבירה שניה בפני בית דין, אבל אם עבר חוץ לבית דין, והעידו עליו עדים, אין מקבלים אותם, לפי שעדותם עדות שאי אתה יכול להזימה* היא, שאם יזימו את העדים לא יהרגו, מאחר שזממו להרוג מי שמחוייב מיתה מכבר[128], ויש סוברים שמקבלים עדותם, שמאחר שאם יוכחשו או יוזמו העדים המעידים על העבירה הראשונה, תועיל עדות האחרונים להרגו, עדות שאתה יכול להזימה היא[129].

בזוממי זוממים

עדות שא"א יכול להזימה בזוממי זוממים, כגון עדים שהם עצמם טריפה, שהעידו באדם שהרג את הנפש, והעדים שיזימו אותם, אי אפשר לקיים בהם "כאשר זמם" ולהרגם, שהרי באו לחייב מיתה את הטריפה שהוא גברא קטילא, לדעת רב אשי אף העדים הראשונים אינם נהרגים משום שזו עדות שא"א יכול להזימה, ואילו לדעת רבא כיון שדין עדים זוממים שמקבלים את עדותם הוא חידוש, אזי אף על פי שהעדות היא עדות שא"א יכול להזימה, נהרגים הראשונים[130], ויש מן האחרונים שביארו שכיון שהטעם לפסול עדות שא"א יכול להזימה הוא שאם אי אפשר להזים יש חשש שהעדים משקרים[131], ממילא כאשר התורה נתנה לעדים נאמנות, שוב אין צורך באפשרות להזים כדי להוכיח שהם אינם משקרים[132].

ממון לזה ונפשות לזה

עדים שהעידו לחייב ממון לאחד ונפשות לאחר, כגון מוציא שם-רע* על נערה מאורסה שזינתה, והביא הבעל עדים שאשתו זינתה – ועל ידי כך האשה נידונית למיתה ומפסידה כתובתה – והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל, שהדין הוא שעדי הבעל נהרגים ואינם משלמים ממון – כיון שחיוב הממון על הכתובה הוא מחמת האשה, ומחמתה הם נהרגים[133] - והביא הבעל עדים שהזימו לעדי האב – העדים המזימים – ואמר רב יוסף שעדי האב שהוזמו נהרגים – שרצו להרוג את עדי הבעל[134] - ומשלמים ממון[135] – מאה כסף שרצו לחייב את הבעל מדין מוציא שם רע[136] - ובטעם שאין פוטרים את עדי האב מחיוב ממון משום שנהרגים ומדין קם-ליה-בדרבה-מיניה*, יש מן הראשונים שכתבו שבעדים זוממים שאמרה התורה שצריך לקיים בהם "כאשר זמם", צריך שיתקיים כאשר זמם על כל חלק מהעדות וכלפי כל אחד מאותם שהעידו עליו[137], וביארו ראשונים בדעתם שאם לא יתחייבו העדים גם על הממון, נמצא שלגבי הממון עדותם היא עדות שא"א יכול להזימה, ותתבטל עדות זו, וממילא אף העדות על הנפשות תתבטל מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולא יתקיים בהם כאשר זמם[138], ודוקא בנפשות לזה וממון לזה, אבל בנפשות וממון לאותו אחד, פטורים העדים מן חיוב הממון, שבעונש המיתה מתקיים דין כאשר זמם[139]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלסוברים שמדין קם-ליה-בדרבה-מיניה* כשיש חיוב ממון לזה ונפשות לזה אין נהרגים ומשלמים ממון, אף בעדים זוממים הדין כן[140].

העדויות שפסולה בהן

דיני נפשות ודיני קנסות

דיני-נפשות*, וכן בדיני קנסות צריך שתהיה בהם עדות שאתה יכול להזימה[141].

בדיני ממונות

דיני-ממונות*, מדין תורה שצריך בהם דרישה-וחקירה*, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך בהם שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, שהרי דרישה וחקירה נצרכו בשביל שיהיה אפשר להזים[142], ומהם שכתבו שאף אם נאמר שבדיני ממונות אין צריך שיוכלו בית דין להעניש בכאשר זמם, משום שבממונות גמר הדין אינו יוצר החיוב אלא רק מברר את החיוב שכבר קיים, אולם הצורך שתהיה עדות העדים יכולה להיות מוזמת, קיים גם בממונות[143]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף מדין תורה, שצריך דרישה וחקירה בדיני ממונות[144], מכל מקום אין צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, ואם אמר איני יודע עדותו כשרה[145].

דיני ממונות, לאחר תקנת חכמים שביטלו בהם דרישה וחקירה, אם צריך שהעדות בהם תהיה עדות שאתה יכול להזימה, נחלקו: יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין צריך בהם עדות שאתה יכול להזימה[146], שהרי אין צריך בהם דרישה-וחקירה*[147], והטעם שצריך דרישה וחקירה הוא כדי שיהיה אפשר להזים[148], ואם חקרו בית דין את העדים, אף על פי שאינם צריכים, ואמרו שאינם יודעים, עדותם קיימת[149]. וכתבו שמטעם זה שאין צריך בממון עדות שאפשר להזימה, טריפה* וכן עדים הקרובים לדיינים כשרים להעיד[150]. ויש מן האחרונים שכתבו שבכלל התקנה שביטלו דרישה וחקירה, היה גם שאין צורך בעדות שאתה יכול להזימה[151].

ויש שכתבו שאין צריך שתהיה יכול להזימה, אך צריך שתהיה ראויה להזמה, ולכן עדים הקרובים לדיינים פסולים, לסוברים כן[152].

ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף בממון צריכים שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[153], וכן אמרו בירושלמי שעדים הקרובים לדיינים פסולים משום שצריך עדות שאתה יכול להזימה[154], וכתבו ראשונים ואחרונים שהוא אף בממון[155], וכן כתבו ראשונים שעדים שהוכחשו בחקירות פסולה אף בדיני ממונות[156], ואף על פי שביטלו בדיני ממונות דרישה וחקירה[157], היינו שלכתחילה אין צריך לחקור את העדים ולידע אם עדותם ראויה להזימה, ואומרים שמן הסתם העדים יודעים המקום והזמן, אך אם עברו הדיינים וחקרו את העדים, והם אינם יודעים להשיב בחקירות או שהכחישו זה את זה, עדותם בטילה, משום עדות שאי אתה יכול להזימה, ולא מסתבר כלל שבתקנת חכמים לבטל דרישה וחקירה הם ביטלו דין עדות שאתה יכול להזימה[158], ויש שכתבו שאף אחרי שביטלו דרישה וחקירה צריך שיאמרו את השבוע או את השנה כדי שיוכלו להזימם[159], ואף בדעת הסוברים שעדים הקרובים לדיינים כשרים להעיד[160], כתבו אחרונים שאין זה משום שאין צריך עדות שאתה יכול להזימה, אלא משום שיכולים להעיד בבית דין אחר[161].

שבועת עד אחד

עד אחד בממונות, שמחייב שבועה[162], יש מן האחרונים שכתבו שצריך שתהיה עדותו עדות שאפשר להזימה[163], ועד אחד צריך דרישה וחקירה[164]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שעד אחד המחייב שבועה שהוזם, אין בו הזמה ואינו לוקה, שלהתחייב מלקות צריך שיתקיים "והרשיעו את הצדיק" והוא לא בא להרשיעו, לחייבו מיתה או ממון, אלא להישבע ולהיפטר[165], וכן יש שכתבו שעד אחד אינו צריך דרישה וחקירה[166].

בגיטין וקידושין

עדים החתומים על גט אשה או שטר קידושין, יש מן האחרונים שכתבו שאין צריך בהם שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[167], מהם שכתבו, שזה הטעם שאין צריך בהם דרישה וחקירה של העדים, לסוברים כן[168], וכן מעיקר הדין אין צריך לכתוב בהם זמן, לסוברים כן[169], שדרישה וחקירה וכן זמן נצרכים בשביל שיהיה אפשר להזים את העדים, ובעדי גט וקידושין, אפילו יוזמו העדים, לא שייך לקיים בהם "כאשר זמם" – שאין לומר שיגרשו את נשותיהם משום כאשר זמם[170] - ואם כן דין זה לא נאמר בהם, וממילא אין צורך שתהיה העדות עדות שאתה יכול להזימה[171], ומהם שכתבו ששטר המיועד לגיטין וקידושין, וכן שטר הלואה וקנין, אינם מעידים על עצם המעשה, שהרי נכתבו קודם המעשה בציוויו של הבעל, וכל עדותם של העדים בחתימתם על השטר, שהבעל ציווה להם לחתום, ואינם מעידים כלל על המסירה לאשה המתגרשת או המתקדשת, ולכן אין צריך הגדה בבית דין וכן אין צריך שיהיה אפשר להזימה[172].

ויש מן הראשונים שכתבו שאף בגט צריך עדות שאתה יכול להזימה[173], מהם שכתבו שזה הטעם שתיקנו לכתוב מקום העדים בגט, כדי שיוכלו להזימם[174], ומהם שכתבו שמן התורה גט שאין בו זמן פסול משום עדות שא"א יכול להזימה[175]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שבעדי קידושין צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, ואף על פי שאי אפשר לקיים כאשר זמם, מכל מקום צריך שתהיה אפשרות לבטל את העדות על ידי הזמת העדים[176].

בעדות אשה

עדות-אשה*, על אשה שמת בעלה להתירה להינשא, שהדין הוא שאם הוכחשו העדים בחקירות עדותם קיימת[177], יש מן האחרונים שכתבו הטעם שאין צריך בה עדות שאתה יכול להזימה, שהרי הכשירו בה את כל הפסולים לעדות מדאורייתא[178]. ויש מן האחרונים שכתבו שבעדות אשה צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[179].

עדי זנות

עדי זנות לאסור אשה על בעלה, יש מן האחרונים שכתבו שאין צריך שהעדות תהיה עדות שאתה יכול להזימה, כיון שאם יזימום לא שייך לקיים בהם "כאשר זמם" לאסור על העדים את נשותיהם[180]. ויש מן האחרונים שכתבו שבעדי זנות צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, וכתבו שאף במקום שאי אפשר לקיים כאשר זמם, מכל מקום צריך שיהיה אפשר לבטל את העדות על ידי הזמה[181].

בשטר

על שטר שנחלקו בו אם יש בו הזמה, ושיש סוברים שאין בו הזמה כלל, ויש סוברים שאמנם אין בו דין כאשר זמם, אך יש בו דין הזמת העדים, ע"ע הזמה[182]. ויש מן האחרונים סוברים שבשטר הלואה וקנין אין צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, שאין צריך הגדה בבית דין[183]. על הסוברים שהטעם ששטר אינו מועיל אלא מדרבנן, לסוברים כן, שהוא משום שלא שייכת הזמה בשטר והעדות היא עדות שא"א יכול להזימה, עי' לעיל[184].

באיסורים

עדות באיסורים, שמעידים על אדם שעבר איסור, כגון שאכל בשר בחלב או לבש שעטנז, יש בה הזמה, והעדים המוזמים לוקים מדין כאשר זמם[185].

עדות באיסורים, שמעידים על דבר מסוים שהוא אסור, כגון שמעידים על יין שנתנסך ונאסר, יש מן האחרונים שכתבו שיש בהם כאשר זמם וחייבים העדים לשלם לבעל היין את דמי היין שבאו לאסור, ואף על פי שבכתוב נאמר "כאשר זמם לעשות לאחיו" והרי הם לא באו לחייבו כלל אלא לאסור את היין, כאותה שאמרו שעדים המעידים על פלוני שרבע שורו של פלוני, והוזמו, נהרגים ומשלמים דמי השור לבעלים[186], ואף שלא באו להעיד על בעל השור[187], וכתבו שאף בעדות לאסור את היין צריך הגדה בבית דין ולכן יש בזה דין הזמה[188]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין דין כאשר זמם באיסורים[189], מהם שכתבו הטעם שאין דין כאשר זמם אלא במקום שצריך עדות בבית דין, אבל באיסורים, אפילו במקום שצריך ב' עדים, מכל מקום לא צריך הגדה בבית דין, ובדבר שאין צריך בו עדות בבית דין לא חידשה התורה דין כאשר זמם[190], ומהם שכתבו הטעם, שבאיסור והיתר לא שייך כלל כאשר זמם, משום שאין דין הזמה אלא כשיגמר הדין[191], ובאיסור והיתר שתלוי בהוראת חכם ואפילו חכם אחד יכול להורות וכן קרובים או פסולים כשרים, אין דין בית דין, ואין גמר דין, ולכן אין דין הזמה[192].

קידוש החודש

עדות על קידוש-החודש*, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[193], וכן בדעת הסוברים שכאשר העדים הזוממים לוקים, מתקיים בהם "כאשר זמם" וחשובה העדות כעדות שאתה יכול להזימה[194], אזי אף בעדות החודש שהעדים הזוממים בה לוקים, יש בה עדות שאתה יכול להזימה[195], ויש שהוסיפו שעדות החודש היא נוגעת לכל ישראל, ושייך בה "לא תענה ברעיך עד שקר"[196]. ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שבמקום שאי אפשר לקיים "כאשר זמם" אין דין כאשר זמם, ואין צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[197], בעדות החודש שאי אפשר לקיים כאשר זמם, אין בו דין זה, ואין צריך עדות שאתה יכול להזימה[198]. וכן יש שכתבו שאין דין הזמה בעדות זו כיון שלא העידו על "רעיך"[199]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שאין בקידוש החודש דרישה וחקירה[200], יש מן האחרונים שכתבו שאין צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[201].

עיר הנדחת

עדים המעידים על עיר שרובה יושביה עבדו עבודה זרה, ובשל כך העיר נידונית בדין עיר-הנדחת*, ואף הנשים והטף נהרגים, לסוברים כן[202], כתבו אחרונים שהיא חשובה עדות שאתה יכול להזימה, ואין לומר שלא מתקיים דין כאשר זמם, מצד שהעדים זממו להרוג אף נשים וילדים ובהזמתם אין הורגים את הנשים והילדים שלהם, משום שכלפי כל אחד מאנשי העיר, ואף הנשים והילדים, שנידונו למיתה, מתקיים כאשר זמם בהמתת העדים[203].

עדות הכחשה

עדים שבאים בעדותם להכחיש עדותם של עדים אחרים, כגון שבאו ב' עדים להעיד על פלוני שהרג את הנפש, ובאים ב' עדים אחרים ומכחישים עדותם שאותו פלוני לא הרג את הנפש, יש מן האחרונים שכתבו שהעדות המכחישה אין צריך שיהיה אפשר להזימה, שלא שייך כאן הזמה, שהרי לא רצו לחייב שום דבר על ידי עדותם אלא לפטור את הנידון, וגם מלקות לא שייך בזה מצד "לא תענה ברעך" כיון שלא העידו כלל על רעהו להפסידו שום דבר[204]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שבאו לפסול את העדים הראשונים, שאומרים שהעידו שקר ועברו על לא תענה, עוברים הם על לא תענה ברעך, ועוד שבאו לבטל המצוה מן הבית דין של ביעור הרע, אין רשעות גדולה מזו, וחייבים מלקות[205].

עדות של ספק פסולים

עדות שיש ספק בכשרותם של העדים, יש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שאם יוזמו, לא יוכלו לקיים בהם דין כאשר זמם, שמא פסולים הם ואינם בגדר עדות, מכל מקום כיון שעל הצד שהם כשרים להעיד היינו מקיימים בהם דין הזמה, אף שבפועל אין מקיימים בהם מצד שהם ספק פסולים, אין זה חשוב עדות שאי אתה יכול להזימה, ומועילה העדות להחזיק[206], וכתבו שזה הטעם שבב' כתי עדים המכחישים זה את זה, כגון שאחת באה להוציא ממון ואחת באה להעמיד ממון בחזקתו, הדין הוא שמקבלים העדות להחזיק ממון[207], ואף על פי שאי אפשר לקיים כאשר זמם בהכת שמעידה להחזיק ממון, שמא היא פסולה ואי אפשר לקיים בה כאשר זמם, וכן זה הטעם שעדות טומטום* כשרה להחזיק ממון, לסוברים כן[208], ואף על פי שאי אפשר לקיים בו כאשר זמם, על הצד שהוא אשה ופסול לעדות, שכיון שעל הצד שהם כשרים היינו מקיימים בהם דין הזמה, הרי עדותם חשובה עדות שאתה יכול להזימה[209].

עדות להחזיק ממון

עדות להחזיק ממון, כגון אדם המחזיק בקרקע ובאים עדים ומעידים שאכלה שני חזקה*, והוזמו, שיש מן הראשונים סוברים שכיון שאין העדים נענשים בכאשר זמם עד שיגמר הדין על פיהם[210], ובעדי חזקה כאשר נגמר הדין ומעמידים הקרקע בחזקת היושב בה, הרי זה חשוב "כאשר עשה" ולא רק כאשר זמם, ואף בממון יש דין כאשר זמם ולא כאשר עשה[211], יש מן האחרונים שכתבו בדעתם שאין צריך בעדות זו שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, שאם לא כן, שכיון שבשעת גמר דין חשוב כבר כאשר עשה, הרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה, ולא יהיו נאמנים, והטעם שאין צריך עדות כזו, שדוקא כאשר באים להוציא ממון צריך פסק בית דין מבורר, אי אפשר לעשות גמר דין החלטי כאשר העדות היא עדות שא"א יכול להזימה, אבל להחזיק ממון, אין צריך פסק מבורר, שהרי גם כאשר יש ספק, זוכה המוחזק, ואין צריך עדים להחזיק אלא כשיש לתובע ראיה להוציא[212]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהטעם שעדות שא"א יכול להזימה פסולה הוא משום חשש שהעדים משקרים[213], ולעדים יש חזקת כשרות שאינם משקרים, אלא שחזקת כשרות זו אין מוציאים ממון על פיה, שאין מוציאים ממון על פי חזקה[214], אבל להעמיד ממון על חזקתו, החזקה מועילה[215].

ויש מן האחרונים שנראה בדעתם שאף בעדות להחזיק ממון, צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[216].

עדות בן סורר ומורה

עדות על בן-סורר-ומורה*, אם צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ראשונים, שלסוברים שאביו ואמו של בן סורר יכולים למחול רק עד שיבואו לבית דין[217], היינו משום שבעדות בן סורר צריך שתהיה ראויה להזמה, ולכן אי אפשר שיוכלו הוריו למחול גם אחרי שבאו העדים, שאם כן אי אפשר להזימם ולהרגם, שהרי לא גמרו דינו למיתה על פיהם, שעדיין הוריו יכולים למחול, ואילו לסוברים שהוריו יכולים למחול גם אחרי שבאו לבית דין עד גמר דין[218], הוא משום שלדעתם אין צריך בעדות בן סורר שתהיה ראויה להזמה ולכן אף שאי אפשר לדון את העדים בכאשר זמם, שעדיין ההורים יכולים למחול, העדות כשרה[219]. ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שהוריו יכולים למחול עד גמר דין, דוקא כאשר העדים המוזמים טוענים בעצמם שאין להרגם משום כאשר זמם כי היה ביד הוריו למחול, הם אינם נידונים בכאשר זמם, אבל כאשר לא טענו כן מעצמם, נידונים בכאשר זמם[220]. ויש מן האחרונים שכתבו שעדות בן סורר חשובה עדות שאתה יכול להזימה, שכל עוד שהוריו לא מחלו לו, העדים נהרגים[221].

עדות על גוי

עדות על גוי, בדעת האחרונים הסוברים שעדים שהעידו לחייב גוי והוזמו אינם נענשים בעונש הזמה[222], יש שכתבו שבעדות זו אין צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה[223]. על הסוברים שבעדות על גוי יש עונש כאשר זמם, ע"ע עדים זוממים.

על עדים שהעידו על הכנסה לכיפה, באופן שאי אפשר להזימם, אם עדותם פסולה משום עדות שאי אתה יכול להזימה, ע"ע כפה[224].

הערות שוליים

  1. ע"ע דרישה וחקירה ציון 20 שכן דעת חכמים, ושם ציון 34 שכן הלכה.
  2. ע"ע הנ"ל ציון 35 ואילך.
  3. סנהדרין מא ב וש"נ, ורש"י פסחים יב א ד"ה דהויא ליה; עי' רמב"ם עדות פ"א ה"ה ונו"כ שם.
  4. רש"י פסחים שם; מאירי שם: מצד כל החקירות.
  5. ציון 5, ושם ציונים 4, 6 ואילך לטעמים אחרים.
  6. דברים יט יח.
  7. ר"ח סנהדרין מא א: דין כאשר זמם; רש"י פסחים יב א ד"ה דהויא וסנהדרין עח א ד"ה שלא, ועי"ש מא א ד"ה לא שמה: הואיל ואי אפשר לקיים בו ודרשת וחקרת ודרשו השופטים והנה עד שקר וגו'; רמ"ה סנהדרין שם.
  8. ר"ח שם; רש"י סנהדרין עח א; עי' תוס' מכות ב א ד"ה מעידין: ועי"ל וכו'; רמ"ה שם מא א.
  9. קובץ שעורים פסחים אות מז, ועי"ש שהקשה למ"ד שלא צריך קרא כדכתיב, שלא מצינו שחולק על דין עדות שא"א יכול להזימה.
  10. ציון 56.
  11. רש"י ב"ק עה ב ד"ה היכא דאמרי, ואמנם רש"י כתב זאת בד' סומכוס שם (עי' להלן), אך עי' בשו"ת זית רענן ח"ב סי' מה אות ג, שמ' שתפס ברש"י שטעם זה לכו"ע, ועי' בהערות עלי זית שם הע' ב (מהד' חכמת שלמה תשסא) שאפשר שבאופן שיש חשש שמשקרים, לכו"ע הטעם לפסול העדות הוא משום חשש זה, ולא נחלקו התנאים אלא כאשר אין חשש משקרים, ולד' חכמים אע"פ כן עדותם בטלה; ערול"נ מכות ב א לתוד"ה מעידין, ועי' שיעורי ר' שמואל מכות אות מה.
  12. זית רענן שם, בד' הראשונים הסוברים שלא מועילה תפיסה בקנס, וא"כ קשה שכיון שבמקום שאין מומחים אי אפשר להזים את העדים וכן אי אפשר לתפוס, היאך מקבלים עדים והרי זו עדות שא"א יכול להזימה, ובד' תוס' מכות ב א ד"ה מעידין, שבעדות בן גרושה א"צ שיהיה עדות שאתה יכול להזימה. ועי' ציון 69.
  13. עי' שיעורי ר' שמואל ב"ק אות מו.
  14. ב"ק עה ב ועי' להלן.
  15. אחרונים להלן. ועי' רש"י שם ד"ה היכא דאמרי: דאיכא למימר וכו' ועדים שקרנים הם, וכתב כן בד' סומכוס שם, ועי' ציון 11.
  16. עי' להלן.
  17. ב"ק שם.
  18. או"ש עדות פ"כ ה"ח; דבר אברהם ח"ג סי' יב אות ד; קובץ שעורים כתובות אות קיב. ועי' חי' הרי"ם חו"מ סי' א אות מא שחקר בזה אם הטעם הוא משום חשש משקר או גזה"כ.
  19. דברים יט יח.
  20. עי' להלן.
  21. בית הלוי ח"ג סי' ו אות ג, ועי"ש בד' הש"ך חו"מ סי' לח שבשטר יש הזמה לביטול העדות ופסילות העדים, ואע"פ שאינם חייבים לשלם כדין עדים זוממים, ע"ע הזמה ציון 131.
  22. עי' נודב"י קמא אהע"ז סי' נז נח ועב, לגבי עדות קידושין ועדי זנות שא"צ שתהיה עדות שאתה יכול להזימה משום שא"א לקיים כאשר זמם (עי' ציונים 167 ואילך, 180), ובית הלוי שם במה שהשיג עליו.
  23. ע"ע טרפה (באדם).
  24. עי' להלן. או"ש להלן.
  25. עי' ציון 11 ואילך. או"ש עדות פ"כ ה"ח.
  26. תומים להלן; שיעורי ר' שמואל מכות אות מו.
  27. עי' להלן.
  28. עי' תומים סי' לח ס"ק ב, שחשובה עדות שאתה יכול להזימה אלא שלא חל בה הזמה.
  29. עי' יש"ש ב"ק פ"ז סי' כז, שאם העדים העידו ואח"כ הודה הבע"ד, אפשר להזים את העדים, אף שמודה להם, שאל"כ כל אחד שמתחייב בקנס יודה ויפטר, ועי' שיעורי ר' שמואל ב"ק אות מו שמ' מדברי היש"ש שאף שמודה לעדים, מ"מ משלמים מכאשר זמם, ומ' מדברי היש"ש שאם לא היו משלמים מדין כאשר זמם, לא היתה כאן עדות, ועי' תומים שבציון 28.
  30. ע"ע.
  31. ב"ק עה ב.
  32. ציון 14 ואילך.
  33. רמ"ה בשטמ"ק שם; מאירי שם.
  34. רמ"ש להלן.
  35. רא"ש בשטמ"ק שם; עי' תומים סי' לח ס"ק ב, שדוקא בממון שהחיוב של העדים הוא כלפיו יכול לפוטרם; שו"ת הרי"ם חו"מ סי' א; חי' הרמ"ש ב"ק עה ב ד"ה דרבנן.
  36. ע"ע עדים זוממים.
  37. רבנו בחיי דברים יט יט. ועי' חי' הרמ"ש שם, שטעמו של רבנו בחיי נכון, מצד שיש לומר שאילו היה חי היו העדים יראים לבוא ולהעיד.
  38. פנ"י מכות ה א ד"ה בגמרא, ביישוב ד' רש"י שם; שו"ת מהר"ם מינץ (אב"ד אובן ישן) סי' יד בהגה"ה; שו"ת מהר"י הכהן ח"א חו"מ סי' ד.
  39. שיעורי ר' שמואל מכות אות כא, ועי"ש שדוקא בחיוב מיתה של רוצח, שהוא נפש תחת נפש, אבל לא על עבירה כלפי שמיא כגון חילול שבת, שעונש המיתה הוא כלפי שמיא.
  40. שיעורי ר' שמואל שם, ועי' תומים שם.
  41. יש"ש ב"ק פ"ז סי' כז. ועי' אמרי בינה חו"מ סי' מד ד"ה עוד שהוכיח כיש"ש שאין ההודאה מועילה אחרי שבאו עדים, שאל"כ יכול להודות קדום דרישה וחקירה או בתוך כדי דיבור לעדותם, ואז תיפסל מדין עדות שא"א יכול להזימה.
  42. עי' תומים סי' לח ס"ק ב ושיעורי ר' שמואל מכות אות מו, בד' היש"ש.
  43. אחרונים להלן.
  44. תומים סי' לח ס"ק ב.
  45. חי' רמ"ש ב"ק עה ב ד"ה דרבנן. ועי' חזו"א סי' יח ס"ק ט.
  46. חי' רמ"ש שם. וע"ע מודה במקצת ציון 148 וע' מודה בקנס ציון 103 ואילך.
  47. שו"ת בית יצחק אהע"ז ח"א סי' קב אות ג, ע"פ תוס' סנהדרין פא א ד"ה ונגמר.
  48. גמ' להלן.
  49. ע"ע התראה ציון 36 ד' ר"י ב"ר יהודה, ושם ציון 39 שהלכה כחכמים שאף חבר צריך התראה.
  50. גמ' סנהדרין מא א.
  51. גמ' סנהדרין עח א ורש"י שם; רמב"ם רוצח פ"ב ה"ט.
  52. תוס' רי"ד ב"ק פג ב. ועי' זית רענן ח"ב חו"מ סי' מה אות ג ובעלי זית ג. ועי' ציון 54 ואילך.
  53. נפש חיה (וואקס) חידושים על הש"ס בענין עדות שאי"ל (סא א).
  54. ראשונים ואחרונים להלן. עי' קוב"ש כתובות אות קיב שלד' חכמים שעדות שא"א יכול להזימה הוא משום גזה"כ, הרי שרק כאשר מתקיים כאשר זמם חשובה עדות שאתה יכול להזימה.
  55. תוס' מכות ב א ד"ה מעידין בתי' א' ותפארת ירושלים על תוס' רעק"א מכות פ"א מ"ב אות ה בדעתו, ועי' שיעורי ר' שמואל מכות אות טז בדעתו. ועי' תוס' כתובות לג א ד"ה אלא: ונתקיימה הזמה במלקות, ואפשר שכוונתו מדין כאשר זמם, אולם עי' קוב"ש שם אות קיב שהקשה על ד' התוס', שהרי אין כאן כאשר זמם, מ' שהבין בדבריהם שאין כאן קיום כאשר זמם. על מלקות בעדי בן גרושה ובן חלוצה אם הם מדין כאשר זמם, ע"ע עדים זוממים.
  56. תוס' מכות שם בתי' הב'.
  57. עי' לעיל.
  58. עי' שעורי ר' שמואל מכות אות טז ו-ל. ועי' קוב"ש כתובות אות קיב.
  59. מים חיים (פר"ח) כתובות לג א לתוד"ה אלא, בד' תוס'; ערול"נ מכות ב א ושעורי ר' שמואל מכות אות טז ו-ל, בד' תוס' שם ב א ד"ה מעידין בתי' הא' (ועי' ציון 55).
  60. שעורי ר' שמואל שם טז.
  61. מים חיים ושעורי ר' שמואל שם. ועי' לעיל. ועי' קוב"ש כתובות אות קיב שסברא זו היא רק לדעת סומכוס שבציון 29.
  62. עי' ציון 51. תוס' כתובות לג א ד"ה אלא.
  63. תומים סי' לח ס"ק ב.
  64. מכות ב א.
  65. ע"ע. ועי' מנ"ח להלן.
  66. עי' תוס' מכות ב א ד"ה מעידין: ועי"ל: וכו'. ועי' ציון 56.
  67. נודב"י קמא אהע"ז סי' עב. ועי' נודב"י אהע"ז מהדו"ק סי' עד, שדוקא בעדות של ב"ג וב"ח שאין שום צד בעולם שאפשר לעשות כאשר זמם בעדות כזו, אומרים שאין דין כאשר זמם וממילא גם א"צ שיהיה אפשר להזימה, אבל בעדים שמעידים להרוג עבד, אע"פ שלא מתקיים בהם כאשר זמם לעשות לאחיו (עי' ב"ק פח א), מ"מ בעדות כזו שייך באיזה שהוא צד שיתקיים בה כאשר זמם, ולכן גם בעבד לא אומרים שכיון שא"א לקיים כאשר זמם לא תצטרך אפשרות הזמה, אלא צריך שתהיה אפשרות הזמה.
  68. גבורת ארי לתוס' שם.
  69. שעורי ר' שמואל מכות אות ל.
  70. מנח"י מ' ד אות ג.
  71. בית הלוי ח"ג סי' ו; אמרי בינה עדות סי' א ה.
  72. ציונים 52, 55, 59.
  73. עי' רמ"א חו"מ סי' לח א.
  74. זית רענן ח"ב חו"מ סי' מה אות ג בסופה. ועי"ש שהיינו לסוברים שתפיסה לא מועילה, שאז א"א לתפוס מהעדים, וממילא אין עליהם שום איום, אבל לסוברים שתפיסה מועילה, הרי שיש על העדים איום, שיכול לתפוס מהם.
  75. ע"ע עדים זוממים שכן ד' ר' עקיבא ור' שמעון וכן הלכה.
  76. רש"י סנהדרין מא ב ד"ה ר' עקיבא, ועי"ש שאף רבא שם סובר כן, אלא שהסביר את המשנה כדעה החולקת; לח"מ בד' הרמב"ם עדות פ"ב ה"ג, שמה שפסק שם שעדותם קיימת, זהו דווקא כשהעיד שלא בתוך כ"ד לעדותם של השניים.
  77. ע"ע עדות.
  78. ע"ע עדים זוממים.
  79. חי' הרי"מ חו"מ סי' לו ד"ה עוד י"ל (הא'), ועי"ש סוף סי' מח לגבי קטן, שאם נאמר שפסול קטן לעדות הוא משום עדות שא"א יכול להזימה, כאשר יש עם הקטן עדים נוספים גם הם נפסלים.
  80. עי' תוס' שם ד"ה כמאן; רבנו יונה שם; מאירי שם; ק"ס שם וחמרא וחיי סנהדרין שם ד"ה אמנם ופנ"י מכות ה ב ד"ה אף שלשה ושער משפט סי' ל ס"ק א וחי' הגר"ח (בסטנסיל סי' ש), בד' הרמב"ם שם, שאע"פ שפסק להלכה שאין שאר נהרגים עד שיזומו כולם (עדות פ"כ ה"ג), לגבי אחד מהם שאמר איני יודע פסק שעדות השאר קיימת.
  81. תשו' רעק"א קמא סי' קעו.
  82. אמרי בינה חו"מ סי' ה ד"ה וראיתי. ועי' ציון 196.
  83. ציון 192.
  84. ע"ע עדות וע' קטן.
  85. רש"י ב"ק פח א ד"ה פסולה.
  86. דברים יט יז. ב"ב קנה ב.
  87. שו"ת רעק"א סי' קעו.
  88. גבורת ארי מכות ב א.
  89. ע"ע עדות. ועי' להלן בדיני ממונות.
  90. עי' ש"ך חו"מ סי' לג ס"ק טז, מראשונים, ועי' להלן.
  91. תוס' כתובות כא ב ד"ה הנח, ועי' ש"ך שם.
  92. סנהדרין כח א.
  93. עי' ר"ן כתובות כח א (י א) ד"ה דכיון, ושעורי ר' שמואל מכות אות לט, בדעתו.
  94. עי' להלן.
  95. סנהדרי קטנה סנהדרין שם.
  96. ע"ע אין עד נעשה דיין ציון 4. ושם ציון 5 ואילך טעמים אחרים.
  97. ע"ע בית דין ציון 221.
  98. ע"ע עזמה וע' עדים זוממים.
  99. קה"י כתובות סי' כד.
  100. רמב"ם עדות פ"ד ה"ד; טוש"ע חו"מ ל ט.
  101. בריתא סנהדרין ל א.
  102. נודב"י אהע"ז מהדו"ק סי' עב ד"ה ועוד. ועי' להלן ציון 145.
  103. אחרונים להלן. ועי' נודב"י שם סי' עד מה שהשיב לו הגאון רבי יצחק בכר דוד, ועי' בהערות לנודב"י (סי' עב, מהד' מכון י-ם), מדחיית ר' יהודה טעבעלס.
  104. חי' הרי"מ חו"מ בהשמטות לסי' ל ד"ה אך י"ל.
  105. בית הלוי ח"ג סי' ה אות י. ועי"ש אות ה שבתחילה רצה לומר שכל דברי ר' נתן הם רק לאחר התקנה שביטלו דו"ח בממון.
  106. שו"ת מצות כהונה סי' כד, ע"פ תוס' סנהדרין ט ב ד"ה עדי.
  107. ע"ע דיני ממונות ציון 241 ואילך.
  108. שו"ת רדב"ז ח"א סי' שלא.
  109. ע"ע שטר שכ"ד הרמב"ם.
  110. פנ"י בקונ' אחרון למסכת גיטין ג א.
  111. משנה סנהדרין יח א וגמ' שם יט א-ב; רמב"ם מלכים פ"ג ה"ז.
  112. עי' גמ' שם יט ב ורמב"ם שם.
  113. ערול"נ סנהדרין יט ב ד"ה באותו.
  114. עי' ציון 146.
  115. תומים סי' כח ס"ק יג.
  116. עי' תוס' מכות ב א ד"ה מעידין, בעדי נערה מאורסה שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו, ומ' שלענין זה נאמנים, עי' קובץ ביאורים שם אות ו; אמרי בינה להלן.
  117. סנהדרין מא א.
  118. עי' תוס' שם וסנהדרין ט ב ד"ה עדי הבעל.
  119. אמרי בינה עדות סי' ה אות ב. ועי' תוס' סנהדרין ט א.
  120. קובץ ביאורים מכות אות ו.
  121. יד רמ"ה סנהדרין מ א ד"ה והיו; רבנו יונה שם ד"ה באיזה.
  122. ציון 35 ואילך.
  123. ע"ע גוי ציון 812 ואילך.
  124. עי' להלן.
  125. תשו' חת"ס אהע"ז ח"א סי' צד ד"ה הנה.
  126. חמדת ישראל (פלוצקי) נר מצוה אות מא, ביישוב קו' המנ"ח מ' תסד אות כא, מדוע אנשי עיר הנדחת נהרגים והרי העדות היא עדות שא"א יכול להזימה, שהרי העדים זממו להרוג את הטף והנשים, ואילו בהריגת הזוממים לא ימותו הטף והנשים (ועי' ציון 203), ותי' שאנשי עיר הנדחת נידונים כבני נח. ועי' ערול"נ סנהדרין נז ב ד"ה אלא שכיון שאין בגוי דין כאשר זמם, אין בו דין עדות שא"א להזימה.
  127. ע"ע חייבי מיתות בית דין ציון 257 ואילך.
  128. תי' א בתוס' סנהדרין פא א ד"ה ונגמר, ע"פ מכות ה א בעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא; מאירי סנהדרין (הוצ' סופר עמ' 295) בשם י"מ, ועי"ש במאירי שכ' שאין צורך בכך, שכיון שאף לאחר גמר דין מחזירים לזכות (ע"ע דיני נפשות כרך ז: סתירת הדין) אינו אלא כגוסס בידי שמים שחייבים על הריגתו (ע"ע גוסס כרך ה עמ' שצו) ועי' הר"י פרלא לרס"ג ל"ת פ"ד (עמ' 204) שתמה ממכות שם. ועי' ס' הישר לר"ת (ראזנטהאל) סי' פז.
  129. תי' ב' בתוס' שם.
  130. גמ' סנהדרין עח א ורש"י שם.
  131. עי' לעיל.
  132. דברי מלכיאל ח"ג סי' קעב ד"ה והנראה.
  133. רש"י שם.
  134. שם.
  135. סנהדרין ט ב.
  136. רש"י שם.
  137. ר"ת בתוס' כתובות לא א ד"ה רב אשי (מעמ' הקודם) וב"ק כב ב ד"ה בגדי.
  138. ר"ן סנהדרין שם.
  139. ר"ן שם.
  140. עי' תוס' כתובות ל ב ד"ה רב אשי, בד' רש"י, שרב יוסף סובר שבכל מקום נפשות לזה וממון לזה חייב אף על הממון.
  141. עי' גמ' סנהדרין עח א בטריפה שהרג, ועי' ש"ך חו"מ לג טז שכן הסכמת כל הראשונים, שהרי צריך בהם דרישה וחקירה אף מדרבנן.
  142. עי' רמב"ם מלוה פי"ז ה"ט, ובית הלוי ח"ג סי' ה, שדוקא לאחר שביטל דו"ח בממונות, א"צ עדות שאתה יכול להזימה; עי' עיטור קבלת עדות (סא ד) ובה"ל שם בדעתו; עי' רמ"ה בשטמ"ק ב"ק עה ב ד"ה וכן; עי' נמוק"י סנהדרין (י ב); שו"ת בית הלוי ח"ג סי' ה, ועי"ש שהאריך להוכיח כן מהרבה ראשונים.
  143. בית הלוי שם סי' ו; זכר יצחק ח"א סי' יב ב.
  144. ע"ע דרישה וחקירה ציון 187.
  145. נודב"י שם, בד' הריב"ש סי' רסו.
  146. רמ"ה, הובא בשטמ"ק ב"ק עה ב ד"ה וכן; נמוק"י סנהדרין (י ב) ד"ה מאוחרין (מעמ' א), ודרכי משה חו"מ לג מא בדעתו; עי' מרדכי סנהדרין סי' תרצה בשם ר"י, ודרכי משה שם בדעתו, ועי' ש"ך שם ס"ק טז; מאירי סנהדרין עמ' 132; גליון הש"ס ב"ק פח א. ועי' חזו"א בליקוטים למס' סנהדרין סי' כב, שלאחר שביטלו דו"ח, אין בי"ד מוציאים ממון ע"פ העדים אלא שמפקירים נכסי החייב.
  147. ע"ע דרישה וחקירה ציון 190 שהוא מדרבנן.
  148. רמ"ה שם, ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכו אות כג, שמוכח מד' הרמ"ה שלא כש"ך להלן, אלא שהש"ך לא ראה דברי הרמ"ה; נמוק"י שם.
  149. מאירי שם; סמ"ע סי' ל ס"ק ב ובאור הגר"א שם ס"ק ב בפי' ד' הרמב"ם (עדות פ"ג ה"א-ב) וטוש"ע שם: שלא כיוונו החודש כו' שר"ל שאינם יודעים; שו"ת נובי"ק אהע"ז סי' עב בסתירת היתר הא'.
  150. מרדכי שם וש"ך בדעתו.
  151. חי' הרי"מ חו"מ א ג.
  152. שו"ע חו"מ לג יז. תומים שם ס"ק יב.
  153. עי' ראשונים להלן לענין עדים הקרובים לדיינים, וש"ך שם בדעתם; ש"ך שם בד' הרמב"ם מלוה פכ"ג הי"ז והסמ"ג עשין צד; ר"ן כתובות (יב ב); ש"ך שם בד' תוס' ב"ק צ ב ד"ה כגון; חזו"א אהע"ז סי' יט אות ה. ועי' תוס' ר"פ ב"ק טו א ד"ה לכל ומהרש"ם ח"ב סי' רכא אות יא, בדעתו.
  154. ירו' סנהדרין פ"ג ה"ט, הובא בראשונים להלן, ועי' ש"ך שם.
  155. עי' רי"ף סנהדרין (ח ב) ורא"ש שם פ"ג סי' לב, שהביאו הירו' בסתם, ועי' ש"ך שם שמ' שהביאוהו לענין ממונות, שאין דרכם להביא מה ששייך דוקא בדיני נפשות; עיטור קבלת עדות (סא עמוד ד), וש"ך שם בדעתו; מרדכי שם, שהביא את הירו', וש"ך שם בדעתו; נמוק"י ב"ק (לב א) שהביא את הירו', וש"ך שם בדעתו.
  156. רמב"ם עדות פ"ג ה"ג; ריב"ש סי' רסו; נמוק"י סנהדרין (ט א); רבנו ירוחם מישרים נתיב ב ח"ב; טוש"ע חו"מ ל ב;
  157. ע"ע דרישה וחקירה ציון 190.
  158. ש"ך שם.
  159. חזו"א שם.
  160. עי' לעיל ד' מרדכי בשם ר"י.
  161. ש"ך שם. ועי' ציון 91.
  162. ע"ע עד אחד וע' שבועת עד אחד.
  163. שו"ת עטרת חכמים חו"מ סי' יז, שעד אחד בכתב אינו מחייב שבועה, כיון שבכתב אינה עדות שאתה יכול להזימה, ועי' להלן. ועי' בית יצחק יו"ד סי' א אות יב, שעד אחד שהוזם לוקה משום לא תענה; עי' בית הלוי ח"ג סי' ה אות ג-ד; שו"ת דבר אברהם ח"ב במסגרת זהב שבסוף הספר לסי' לב אות יב (דף צב), ושכן הוא בנחל יצחק חו"מ סי' נו.
  164. בית הלוי שם, בד' התוס' מכות ו ב ד"ה דיני נפשות והרמב"ם עדות פ"ה ה"ג.
  165. נודב"י מהדו"ק אהע"ז סי' עב, בד' הרמב"ן במלחמות סנהדרין (יט א). ועי' נודב"י שבציון 102 שהוכיח שבממון אין צריך עדות שאפשר להזימה, משני עדים שבאים ביום אחר יום, שעדותם כשרה, ואע"פ שהעד הראשון יכול לטעון שלא בא אלא לחייב שבועה, ומ' שאם יטען כן, אינו חשוב עדות שאתה יכול להזימה.
  166. נודב"י שם, בד' התוס' מכות שם.
  167. נודב"י קמא אהע"ז סי' נח, אולם עי"ש סי' פח שכתב שצריך שתהיה העדות בגיטין שאפשר להזימה; נתה"מ סי' כח ביאורים ס"ק ז.
  168. ע"ע דרישה וחקירה ציון 324 ואילך.
  169. ע"ע גט ציון 901 שזמן בגט הוא מתק"ח, וע"ע קידושין.
  170. נודב"י שם.
  171. נודב"י שם, ועי"ש שלמד כן מתוס' מכות ב א ד"ה מעידין בתי' הב', שבעדי בן גרושה ובן חלוצה לא קיים הדין של יכול להזימה, שלא נאמר לגביו "כאשר זמם", עי' ציון 56.
  172. נתה"מ סי' כח ביאורים ס"ק ז. ועי' פנ"י גיטין יח ב ד"ה אמרי לה ולו א ד"ה מפני תיקון העולם
  173. ראשונים להלן.
  174. תוס' רי"ד גיטין פ א וכ"ה בפסקי רי"ד שם. ועי' נודב"י קמא אהע"ז סי' פח מד' הפנ"י שיכול לפסול כל הגיטין שבעולם מדאו' מדין עדות שא"א יכול להזימה.
  175. נמוק"י סנהדרין לב ב (י ב) ד"ה והא.
  176. בית הלוי ח"ג סי' ו.
  177. ע"ע דרישה וחקירה ציון 297.
  178. ע"ע עדות אשה. בית מאיר אהע"ז סי' יז??? בהוספות מכת"י ???; שאילת דוד סי' יט.
  179. שו"ת מהרי"ל דיסקין סי' לט ס"ק יט.
  180. נדוב"י קמא אהע"ז סי' עב (סתירת ההיתר הראשון), ע"פ תוס' מכות ב א ד"ה מעידין בתי' הב' שבעדי בן גרושה ובן חלוצה כיון שא"א לקיים כאשר זמם, א"צ שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, עי' ציון 56.
  181. בית הלוי ח"ג סי' ו אות ג, ועי"ש בהמשך הסימן.
  182. פרק ה.
  183. נתה"מ שבציון 172.
  184. ציון 110.
  185. רמב"ם עדות פ"כ ה"ט. ועי' לעיל על עדי בן גרושה ובן חלוצה, ועי' זית רענן ח"ב או"ח סי' ז ד"ה ועיין ברמב"ם, בנפק"מ שבין המלקות של עדי בן גרושה ובן חלוצה שהוזמו, לבין המלקות של עדים שעבר איסור,
  186. סנהדרין י א.
  187. קצוה"ח סי' לח ס"ק ד. ועי"ש מה שהקשה על הרמב"ם, ובתירוצו.
  188. משובב נתיבות שם, בתשו' על דחיית הנתיבות להלן. ועי"ש בראייתו מתשו' הר"ן סי' מז.
  189. נתה"מ ומנ"ח להלן.
  190. נתה"מ סי' לח ביאורים ס"ק ב. ועי"ש שמכל מקום חייבים לשלם על הפסד היין, מדינא דגרמי. ועי' קובץ הערות סי' סז אות י שדחה, שא"א לומר שצריך שיהיו שני עדים ולא יהיה צריך לדיני עדות. ובענין אם באיסורים כשצריך ב' עדים\ אם יש בו כל דיני עדות, עי' אמרי בינה עדות סי' י ושערי ישר ש"ו פ"ה.
  191. ע"ע הזמה.
  192. מנ"ח מ' לז אות ד. ועי' תשו' רעק"א שבציון 81 שבעדות שאינה על "אחיך" א"צ שתהיה עדות שאתה יכול להזימה.
  193. הגהות דרישה ופרישה חו"מ לג ח; עי' אמרי בינה חו"מ סי' ה.
  194. עי' תי' א בתוס' מכות שבציון 55.
  195. מנ"ח מ' ד אות יג.
  196. אמרי בינה שם. ועי' ציון 82.
  197. עי' תי' ב בתוס' מכות שבציון 56.
  198. מנ"ח שם.
  199. תשו' רעק"א קמא סי' קעו. ועי' ציון 81.
  200. עי' רמב"ם קדוש החודש פ"ב ה"ב. וע"ע קדוש החודש.
  201. זכרון שמואל (רוזובסקי) סי' מ אות ד, ועי"ש שלכן בעדי החודש שחללו את השבת כדי להעיד מקבלים עדותם, ואע"פ שאם יוזמו יתברר שהם חללו שבת שלא לצורך ופסולים מאותה העת, וממילא אין בהם דין הזמה.
  202. ע"ע עיר הנדחת שכן ד' הרמב"ם.
  203. רי"פ פערלא, ביישוב קו' המנ"ח מ' תסד אות כא, הו"ד במהד' מכון י-ם הערה כא. ועי' ציון 126. ליישובים נוספים מדוע בעיר הנדחת אין חסרון מצד עדות שא"א יכול להזימה, עי' תשו' חת"ס חו"מ סי' כד ובני ציון החדשות ח"ב סי' פו.
  204. תשו' רעק"א קמא סי' קעו. ועי' קה"י שבציון 212 בעדות להחזיק ממון.
  205. אמרי בינה חו"מ עדות סי' ה סוף אות א. ועי' שו"ת אבן ישראל ח"ד עדות פכ"א.
  206. אמרי בינה עדות סי' מה סוף אות א.
  207. ע"ע הכחשה ציונים 4 ואילך, 10.
  208. ע"ע טומטום ציון 600.
  209. אמרי בינה שם.
  210. ע"ע הזמה ציון 44 וע' עדים זוממים.
  211. עי' ריטב"א ב"ב נו א ד"ה מתני' (והו"ד בנמוק"י שם), שהקשה שאם בממון אומרים כאשר זמם ולא כאשר עשה, א"כ בעדות חזקה תמיד זה כאשר עשה, ותי' שמדובר כשהמחזיק חוץ לקרקע ואחרי שהעדים העידו הורידוהו לקרקע, ומ' שאם יושב בקרקע הרי זה כאשר עשה.
  212. קה"י ב"ק סי' ג. ועי"ש שהוכיח כן, שאם לא כן, ובעדות להחזיק צריך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, לא מצינו שתועיל עדות בהכחשה שמכחישים ב' עדים את העדים הראשונים, ועי' רעק"א שבציון 204. ועי' תשו' בית שמואל אחרון חו"מ תשובה על שאלה ג'.
  213. עי' ציון 11.
  214. ע"ע חזקת כשרות.
  215. שם אריה קונ' הזמה סוף סי' מא.
  216. עי' תומים סי' לח ס"ק ג, שהק' כן על הריטב"א שהרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה, ונשאר בצ"ע; עי' נודב"י אהע"ז קמא סי' עב בהג"ה שהוכיח מד' הריטב"א שבממון א"צ עדות שאתה יכול להזימה (עי' לעיל), שהרי עדות להחזיק חשובה תמיד כאשר עשה וא"כ הרי זו עדות שא"א יכול להזימה, ולא חילק בין עדות להחזיק לעדות להוציא. ועי' אבן ישראל ח"ד עדות פכ"א.
  217. ע"ע בן סורר ומורה ציון 160 שכ"ד רש"י סנהדרין פח ב, ועי' מל"מ ממרים פ"ז ה"ח שתמה על רש"י שדבריו הם דלא כירו' להלן.
  218. ע"ע הנ"ל ציון 161 שכ"ד הירו' סנהדרין פ"ח ה"ו והרמב"ם ממרים פ"ז ה"ח.
  219. שו"ת חת"ס חו"מ סי' כח אות ג.
  220. כלי חמדה (פלוצקי) כי תצא סי' ד עמ' קפב ד"ה והנה ראיתי, ביישוב ד' החת"ס הנ"ל מהרמב"ם עדות פכ"א ה"ט שעדי בן סורר נהרגים.
  221. כלי חמדה שם.
  222. עי' רעק"א בדרו"ח כתובות טו ב ד"ה ועדיין, ע"ע עדים זוממים.
  223. משפט ערוך (רז"נ גולדברג) סי' לח ס"ק קכג.
  224. ציון 66 ואילך.