אנציקלופדיה תלמודית:קהל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - ציבור הנזכר בתורה בתור "קהל", שנחלקו תנאים אם היינו כל ישראל או שכל שבט משנים עשר השבטים נזכר קהל.

פתיחה

בלשון תורה[1] ולשון חכמים[2] קהל היינו ציבור[3], עדה[4], כמו: וקהל ועם רב[5], וכן שנינו - לדעת הסוברים שבברכת הזמון* משנים מטבע הזימון באלף ובריבוא[6] - לפי רוב הקהל הם מברכים[7]. וכתבו אחרונים שבלשון התורה יש הפרש בין עדה לקהל, כי עדה הוא כנסיה האסופה שמתכוונים כולם לדבר, אבל קהל על מאסף אנשים לעם אחד[8].

ערך זה נתייחד לקהל הנזכר בתורה[9] ובדברי חכמים[10] לענין העשייה על פי שגגת-הוראה* של בית-דין-הגדול*, המחייבת פר-העלם-דבר-של-צבור*, שהיא עשיית רוב הקהל[11], וכן קהל הנזכר בדברי חכמים לענין העשייה על פי שגגת הוראה של בית דין הגדול בהיתר עבודה-זרה*, המחייבת שעירי-עבודה-זרה*, שהיא עשיית רוב הקהל[12], ועל כך עי' להלן: בפר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה, וכן שאר הדברים שנזכרו בתלמוד שהם תלויים בגדרו של קהל, לענין הנ"ל[13], ועל כך עי' להלן: בשאר הדינים.

בפר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה

עשיית הקהל

חיוב שעירי-עבודה-זרה* תלוי בעשיית הקהל[14], שנאמר: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה[15], עיני העדה, הם בית דין, ומשמע שעל ידי אחרים נעשתה השגגה[16], ועוד[17], שנאמר: לכל העם בשגגה[18], עד שתיעשה שגגה על ידי העם[19]. ונצרכו שני הלימודים, שאם היה נאמר רק והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה[20], הייתי חושב אפילו מיעוט מהעם - חטאו בעבודה-זרה*, מביאים שעיר[21] - לכן נאמר: לכל העם בשגגה[22], ואם היה נאמר רק לכל העם בשגגה[23], הייתי חושב - שלא היו מביאים שעיר[24] - עד שיעשו בית דין יחד עם רוב העם, לכן נאמר: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה[25].

אף חיוב פר-העלם-דבר-של-צבור* תלוי בעשיית הקהל[26]. ושני לימודים לדבר:

א) יכול הורו בית דין ועשו בית דין יהיו חייבים, תלמוד לומר: הקהל ועשו[27], ההוראה תלויה בבית דין והמעשה תלוי בקהל[28]. ובצורת הלימוד נחלקו אחרונים: א) יש מפרשים שהיה לו לומר: ונעלם דבר מעיניהם ועשו, והמילה "הקהל" מיותרת[29], ואמר "הקהל", לומר שהקהל הם שעשו אז חייבים, ואם בית דין בעצמם הם שעשו לא, ופירוש הפסוק: ונעלם דבר מעיני, והם עיני העדה האמורה שהם בית דין, והקהל עשו[30]. ב) ויש מפרשים שלא היה לו לומר אלא ונעלם מעיני הקהל דבר ועשו, ואמר וסמך "הקהל" למילת "ועשו", לומר שהקהל הם העושים, לא בית דין[31]. ג) ויש מפרשים שהמילה "הקהל" נדרשת לפניו[32] ולאחריו: ונעלם מעיני הקהל, שהם בית דין הגדול[33], והורו שלא כהלכה ואמרו לעם מותרים אתם, הקהל ועשו, שעשו הקהל מעשה על פיהם ואז מביאים בית דין הגדול פר בן בקר וגו'[34]. ד) ויש מפרשים שכל מקום שנזכר שני נושאים ואחריהם פועל נשוא, אז הפועל מוסב תמיד על הנושא האחרון[35], וכאן שנזכרו שני שמות: ״עדת ישראל״ ו״קהל״, בודאי פועל ועשו מוסב על השם האחרון שהוא "הקהל״, לא על השם הקודם שהוא ״עדת ישראל״[36].

ב) ויש הלמדים שבפר העלם דבר של ציבור הולכים אחר מעשה הקהל, בגזרה-שוה* "עיני" "עיני" משעירי עבודה זרה, נאמר כאן: מעיני הקהל[37], ונאמר להלן: והיה אם מעיני העדה[38], מה להלן אין חייבים אלא במעשה הקהל, אף כאן אין חייבים אלא במעשה הקהל[39].

על גדרי בית הדין שחייבים להביא על הוראתו קרבן, ע"ע בית דין הגדול. על אופן ההוראה שחייבים להביא עליה קרבן, ע"ע דבר שהצדוקים מודים בו[40] וע' הוראת בית דין[41] וע' הלכה למשה מסיני[42] וע' פר העלם דבר של צבור וע' שגגת הוראה. על אילו מצות חייבים להביא קרבן אם הורו בהם להיתר, ע"ע שגגת הוראה.

רוב הקהל

במנין הקהל לענין חיוב פר-העלם-דבר-של-צבור* ושעירי-עבודה-זרה*, אין צורך שיעשו כולם כן, אלא די ברוב[43], שנאמר בפר העלם דבר של ציבור: כי לכל העם בשגגה[44], ורובו-ככולו*[45].

הקהל המחייב

במהות הקהל שאם רובו חוטא מקריבים קרבן, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר, כל השבטים כולם הם הקרואים קהל[46], ולכן צריכים רוב כל קהל ישראל, שרובו ככולו[47]. ולדעתו בית-דין-הגדול* הם החייבים בקרבן[48], שנאמר למטה "קהל" - לענין העשייה: והקריבו הקהל[49] - ונאמר למעלה "קהל" - לענין ההוראה: ונעלם דבר מעיני הקהל[50] - מה קהל האמור למעלה בית דין ולא ציבור - שהוראה תלוי היא בבית דין ולא בקהל[51] - אף קהל האמור למטה בית דין ולא ציבור[52], שבית דין הוא המקריב ולא ציבור[53], שבית דין גדול הוא קהל ישראל כולו[54], שלדעתו אין דורשים - כאן[55] - יתור הה', ולכן יש לו שני "קהל" ללימוד[56], ולפיכך אם הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובם על פיהם, מביאים פר[57], ובעבודה-זרה* מביאים פר ושעיר[58].

ג) ולדעת ר' יהודה כל שבט ושבט נקרא קהל[59], שנאמר: ויעמֹד יהושפט בקהל יהודה וירושלים[60], הרי ששבט יהודה נקרא קהל[61], ונאמר: וּנתתיך לקהל עמים[62], ולא נולד לאחר מכן אלא בנימין[63], וכן נאמר: גוי וּקהל גוים יהיה ממךָּ[64], וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין[65]. וכיון שנאמר פעמיים "הקהל" - מעיני הקהל[66], והקריבו הקהל[67] - ויש לדרוש ה' בכל אחד מהם - שיכל הכתוב לכתוב "מעיני קהל", והאות ה' במילה "הקהל"[68] מיותרת, וכן יכל הכתוב לכתוב "והקריבו קהל", והאות ה' במילה "הקהל"[69] מיותרת[70] - הרי שארבעה קהל כתובים, ויש לדרוש אחד מהם לחייב על כל קהל וקהל[71], ולפיכך אם הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובם על פיהם, מביאים שנים עשר שבטים מביאים שנים עשר פרים[72], ובעבודה זרה מביאים שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים[73].

ג) אף לדעת ר' שמעון, כל קהל נקרא שבט[74], אלא שלדעתו אף בית דין מביאים פר בפני עצמם[75], ולפיכך אם הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובם על פיהם, מביאים שלושה עשר פרים[76], ובעבודה זרה, שלושה עשר פרים ושלושה עשר שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין[77].

אף בדרך הפשט כתבו ראשונים, ליישב לשון הכתוב: והקריבו הקהל[78], כי השבט האחד נקרא קהל וכל ישראל גם כן קרוי קהל[79], ואילו היה הרצון בזה כל ישראל, לא היה צריך לומר - "הקהל"[80] - כי אם "והקריבו"[81], כי אומרו "ועשו"[82] שב אל כל ישראל, ולזה יהיה אומרו: והקריבו "הקהל"[83], שב אל כל שבט ושבט[84]. ואין לומר ש"הקהל" מוסב על כל קיבוץ שבמקום מקום מעיירות ישראל[85], כי הֵחלק כלל ישראל חלוקה ראשונה הוא לשבטים, לא לאלו הקהילות[86].

להלכה פסקו ראשונים שאם שגגו בית דין הגדול בהוראה בעבודה זרה, מביאים כל הקהל שנים עשר פרים עולות ושנים עשר שעירים חטאות, ואם בשאר המצוות שגגו, מביאים שנים עשר פרים חטאות, מביאים כמנין כל השבטים, פר לכל שבט ושבט, ובעבודה זרה, פר ושעיר לכל שבט ושבט, שאף אלו שלא חטאו מביאים על ידי החוטאים[87], שכן הלכה כר' יהודה[88], שמסתבר טעמו, שמסייע לו הכתוב, שהרי מעיני הקהל, משמע גדולי הציבור, ואם כן והקריבו הקהל, גם כן כך משמע[89]. ואף על פי שלגבי קרבן-פסח*, שאם היו רוב ישראל טמאים בטֻמאת-מת*, מקריבים אותו בטומאה[90], פסקו שהולכים אחר רוב הקהל, ואין מתחשבים בשבטים[91], שונה הדבר כאן, שנזכר במפורש בכתוב "קהל"[92], ויש לפרשו על כל שבט ושבט, מה שאין כן בקרבן פסח, שלא נזכר בכתוב "קהל", ולכן יש לפרשו על כל ישראל[93]. ועוד, שבהוראה, כיון שהיה לכל שבט בית-דין* משלו[94], השבט נחשבים כציבור לעניין שגגת הוראה, ולא בשאר דברים[95].

לסוברים - וכן הלכה[96] - שמביאים פר על כל שבט ושבט[97], מנשה ואפרים אינם נחשבים כשני שבטים לענין הזה, אלא שניהם שבט אחד[98], ומביאים פר אחד לשבט יוסף[99], שנאמר: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, על שם אחיהם יקראו בנחלתם[100], לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר[101].

לסוברים - וכן הלכה[102] - שמביאים פר על כל שבט ושבט[103], שבט לוי נחשב כשבט לענין הזה, ומביאים עליו פר[104], והכהנים אינם נחשבים שבט, ואין מביאים פר בפני עצמם, אלא הם בכלל הפר של שבט לוי[105].

על שגגת-הוראה* של בית-דין* של שבט, שעשו השבט על פיה, שנחלקו תנאים אם היא מחייבת הבאת פר-העלם-דבר-של-צבור*, ע"ע שגגת הוראה.

מנין השבטים המחייב

אף אם מיעוט הקהל חטאו באיסור על פי שגגת-הוראה*, יש שמביאים קרבן, והדבר תלוי במנין השבטים שחטאו, ונחלקו בו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר, אם עשו שבעה שבטים, שהם רוב השבטים, אף על פי שאינם רוב ישראל, מביאים פר, ובעבודה זרה מביאים פר ושעיר[106], שכל שיש בו רוב מצד אחד או למנין ציבור או למנין שבטים נידון הוא ברוב לענין זה[107], שכן דרשו את האמור ביחזקאל: תקח פר בן בקר תמים וחִטֵּאת וגו'[108], וכן תעשה בשבעה בחֹדש מאיש שֹׁגה ומפתי[109], בשבעה, אלו שבעה שבטים שחטאו, ואף על פי שאינם רוב הקהל,[110] בחֹדש, אם חידשו ואמרו חֵלב* מותר[111], ומשמעו תיקח פר העלם דבר של ציבור אם חידשו הוראת איסור ואמרו חֵלב מותר, ושגגו על פיהם, כגן שאמרו חֵלב מותר, אם שגגו שבעה שבטים ועשו כן על פי הוראת בית דין,[112] ואין אומרים שכיון שאין שבעה שבטים הללו רובם של ישראל, כיחידים דומים ויביא כל אחד חטאת* יחיד, אלא הואיל ורוב שבטים הם חשובים רוב ויביאו פר[113]. אבל שישה שבטים אינם מחייבים בהבאת פר העלם דבר של ציבור[114].

ב) ולדעת ר' שמעון בן אלעזר בשם ר' מאיר, אם חטאו שישה שבטים והם רובו של קהל, מביאים פר[115], וכן אם חטאו שבעה, אף על פי שאינו רובו של קהל, מביאים פר[116], שנאמר בהוראה של פר העלם דבר של ציבור: והיה אם מעיני העדה[117], והמ' משמעה מיעוט[118], שאפילו אם המיעוט חטאו מביאים פר ושעיר, ש"מעיני" משמע מקצת עיני ולא כל עיני[119], ונאמר בשעירי עבודה זרה: כי לכל העם בשגגה[120], משמע שעל הרוב מביאים, שרובו ככולו, ועל המיעוט לא[121], אלא שהכתוב "מעיני" שמשמעו אפילו מיעוט קהל מתפרש ברוב שבטים, והכתוב של "כל" המצריך רוב קהל מתפרש אפילו במיעוט שבטים[122]. אבל אם חטאו חמישה שבטים, אף על פי שהם רוב הקהל, הרי אלו פטורים[123], שחיוב הקורבן צריך מחצית שבטים, אם יש בהם רוב הקהל[124]. ונסתפקו בירושלמי לדעתו אם היתה מחצית הקהל ויש בה רוב השבטים, האם מביאים פר או שפטורים ממנו[125].

להלכה פסקו ראשונים שמביאים שנים עשר פרים - להלכה שמביאים פר על כל שבט ושבט[126] - בין אם עשו רוב ישראל, אף על פי שהם מיעוט מנין השבטים, בין שעשו רוב השבטים, אף על פי שהם מיעוט כל ישראל[127], שכן הלכה כדעת ר' שמעון בן אלעזר, שמסתבר טעמו[128].

גרירה

מיעוט שבטים, אם גורר אחריו ששאר השבטים יקריבו קרבן, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר, הסובר ש"קהל" היינו כלל ישראל[129], מיעוט השבטים שאיננו רוב הקהל, אינו גורר אחריו את שאר השבטים להקרבת קורבן[130].

ב) לדעת ר' יהודה, הסובר שכל שבט ושבט קרוי "קהל"[131], חטא שבט אחד, מביא פר אחד[132], חטאו שני שבטים, מביאים שני פרים, חטאו שלושה, מביאים שלושה, שנאמר: ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו[133], והמילים "אשר חטאו" מיותרות, שבאומרו ונודעה החטאת, פשוט שהוא אשר חטאו, ולזה אמר שאינו דבק עם החטאת אלא עם מילת והקריבו, ופירוש אותם אשר חטאו זה החטאת הם יקריבו פר, לומר שכפי מנין החוטאים יהיו מנין הפרים אשר יקריבו[134]. או אינו אומר אלא חטאו שני יחידים, מביאים שני פרים, חטאו שלושה, מביאים שלושה, תלמוד לומר: הקהל[135], הקהל חייב, וכל קהל וקהל חייבים[136]. ואף אלו שלא חטאו מביאים על ידיהם פר[137], ואפילו שבט אחד בלבד חטא[138], שבט אחד גורר כל השבטים[139], שכן לדעתו אנו למדים ארבעה "קהל" הכתובים בפרשה[140], ואחד מ"קהל" בא לרבות גרירת שבט את חביריו[141]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים ששבט אחד גורר את שאר השבטים, אף אם היה מיעוט, כיון שכל שבט ושבט נקרא קהל[142]. ויש מפרשים שאין שבט אחד גורר את שאר השבטים, אלא אם החוטאים שבאותו השבט הם רוב הקהל[143]. בירושלמי אמרו בטעמו של ר' יהודה ששבט אחד גורר את חבירו, שנאמר בשעירי עבודה זרה: ונסלח לכל עדת בני ישראל[144], לעולם צריך כפרה לכל ישראל, אפילו לא חטא אלא שבט אחד[145].

ג) ולדעת ר' שמעון הסבור אף הוא שכל שבט קרוי קהל[146], אין שבט אחד גורר שבטים אחרים[147], שכן לדעתו אנו למדים שלושה "קהל" הכתובים בפרשה[148], שכן הוא אינו דורש את ה' של "מעיני הקהל"[149], שכן דרך הכתוב הוא[150], שכן לשימוש הוא שבא, כפי שאומרים אנשים: מעיניו של פלוני, כך גם מעיני הקהל, משמע מעינים של קהל[151], ואין לו "קהל" מיותר ללמוד ממנו דין זה[152], ולפיכך שבעה שבטים שחטאו, מביאים שמונה פרים, ובעבודה זרה שמונה פרים ושמונה שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין[153]. בירושלמי אמרו בטעמו של ר' שמעון שאין שבט גורר חבירו, שנאמר בשעירי עבודה זרה: כי לכל העם בשגגה[154], ללמדך שאין כולם צריכים כפרה, אלא אם כן עשו כולם בשגגה[155].

להלכה פסקו ראשונים, שאפילו עשה שבט אחד בלבד והוא רוב הקהל[156], הרי כל הצבור מביאים שנים עשר פרים ובעבודה זרה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים[157], שכן הלכה כר' יהודה[158] - לסוברים שכן דעתו[159] - או - לסוברים שלדעת ר' יהודה שבט אחד גורר כל השבטים, אף אם אינו רוב הקהל[160] - אין הלכה כמותו, אלא כר' מאיר[161].

יושבי חוץ לארץ

במנין הרבים והמועטים לענין חיוב פר-העלם-דבר-של-צבור* - ושעירי-עבודה-זרה*[162] - אין משגיחים על יושבי חוץ-לארץ*[163], שאותם שבחוץ לארץ אינם מן המנין[164], שאין קרוי "קהל" אלא בני ארץ ישראל[165], שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים[166], וכיון שנאמר: וכל ישראל עמו[167], מדוע נצרך לכתוב: מלבוא חמת עד נחל מצרים[168], ללמדנו שבני ארץ ישראל הם שנקראים "קהל", אבל בני חוץ לארץ אינם נקראים "קהל"[169], וכל אותם שמנחל מצרים וחוצה אינם בכלל "קהל", ששם הוא חוץ לארץ[170].

נשים וקטנים

בירושלמי אמרו לדעת ר' שמעון ששבט אינו גורר חבירו[171], שמהכתוב בשעירי עבודה זרה: ונסלח לכל עדת בני ישראל[172], הוא דורש: פרט לנשים ולקטנים[173], שאינן בכלל עדת בני ישראל[174], ואין מתחשבים בהם במנין הקהל[175]. וראשונים השמיטו דין זה[176].

צירוף סנהדרין לרוב הקהל

בית-דין-הגדול* שעשו איסור על פי הוראתם, אם מצטרפים למנין העושים לענין מנין רוב הקהל, יש מהאמוראים סוברים שנחלקו תנאים בזה[177]: לדעת ר' מאיר אם עשו בית דין עם מעט הציבור והשלימו לרוב ציבור, הרי הציבור פטור מהבאת חטאת*, שבית דין מביאים עליו פר-העלם-דבר-של-צבור*[178], כיון שרוב הציבור עשו[179]. ולדעת חכמים, הציבור חייב בהבאת חטאת, שכין אין מביאים עליהם פר העלם דבר של ציבור[180], כיון שבלא בית דין אינם רוב[181], וכן הלכה[182], שהסנהדרין עצמם שעשו בהוראתם אינם מצטרפים לרוב הקהל, עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין[183].

בשאר הדינים

שני דינים מצינו בתלמוד ובירושלמי שתלו דיניהם במחלוקת התנאים אם כל ישראל קרוי קהל, או שכל שבט ושבט קרוי קהל: א) שבט הנטמא בטֻמאת-מת*, אם נדחה לפסח-שני*, או שמקריב קרבן-פסח*[184]. ב) נס שנעשה לשבט אחד, אם מחייב על מקומו הברכה: ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה[185].

קרבן פסח

רבים שהיו טמאי מת[186] בפסח ראשון, אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחים לפסח שני כשאר הטמאים[187], ועל כך ע"ע פסח שני. אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, אינם נידחים[188], אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה, הטמאים עם טהורים[189], ועל כך ע"ע קרבן פסח.

היה שבט אחד טמא, נחלקו בו תנאים, והדבר תלוי במחלוקתם אם שבט נקרא קהל[190], ולצד שכל שבט קרוי קהל, במחלוקתם אם שבט אחד גורר אחריו שבטים אחרים[191]: א) לדעת ר' מאיר - וסתם משנה[192] - נטמא קהל או רובו יעשו בטומאה, נטמא מיעוט הקהל, הטהורים עושים את הראשון והטמאים עושים את השני[193], ואין שבט אחד גורר כל השבטים[194], שלדעתו כל השבטים קרואים קהל[195], ולעולם צריך רוב כל קהל ישראל, שרובו-ככולו*[196]. ב) ולדעת ר' יהודה, כל שבט ושבט קרוי קהל[197], ולדעתו שבט אחד גורר אחריו כל השבטים[198], ולפיכך אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים, יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק[199]. ג) אף לדעת ר' שמעון כל שבט ושבט קרוי קהל[200], אלא שלדעתו שבט אחד אינו גורר אחריו שאר השבטים[201], ולפיכך היה שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים, הללו עושים לעצמם והללו עושים לעצמם[202].

להלכה פסקו ראשונים שהולכים אחר רוב הקהל, ואין מתחשבים בשבטים[203], שכן הלכה-כסתם-משנה*[204]. ואף על פי שלגבי פר-העלם-דבר-של-צבור* ושעירי-עבודה-זרה* פסקו שכל שבט ושבט נקרא קהל[205], שונה הדבר שם, שנזכר במפורש בכתוב "קהל"[206], ויש לפרשו על כל שבט ושבט, מה שאין כן בקרבן פסח, שלא נזכר בכתוב "קהל", ולכן יש לפרשו על כל ישראל[207]. ועוד, שבהוראה, כיון שהיה לכל שבט בית-דין* משלו[208], השבט נחשבים כציבור לעניין שגגת הוראה, ולא בשאר דברים[209].

הרואה מקום שנעשו בו ניסים

הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, שמברך: ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה[210], אם ראה מקום שנעשו בו ניסים לשבט אחד מישראל, אמרו בירושלמי שדינו תלוי במחלוקת תנאים: לדעת ר' יהודה ור' שמעון הסוברים שכל שבט ושבט קרוי קהל[211], צריך לברך[212]. ולדעת ר' מאיר הסובר שכל השבטים קרואים קהל[213], אינו צריך לברך[214].

להלכה פסקו ראשונים שכל נס שאינו נעשה לכל ישראל או לרובם נקרא של יחיד, ואינו מברך עליו אלא הוא ובנו ובן בנו בלבד[215] - דהיינו שמברך שעשה נס לי, או לאבי, או לזקני, במקום הזה, כדין הרואה מקום שנעשה בו נס ליחיד, לסוברים כן[216]. או שמברכים עליו אף כל יוצאי יריכו, לסוברים כן[217] - וכן פסקו ראשונים ואחרונים שאפילו נעשה נס לקצת שבטים אין מברכים עליו[218]. וביארו אחרונים שכיון שהירושלמי מביא שתי הדעות ואינו מכריע, ודאי זהו משום שהסתפק בדבר[219], וספק ברכות להקל[220]. ואף על פי שלגבי פר-העלם-דבר-של-צבור* ושעירי-עבודה-זרה* נפסק שכל שבט ושבט נקרא קהל[221], שונה הדבר שם, שנזכר במפורש בכתוב "קהל"[222], ויש לפרשו על כל שבט ושבט, מה שאין כן כאן[223]. ועוד, שבהוראה, כיון שהיה לכל שבט בית-דין* משלו[224], השבט נחשבים כציבור לעניין שגגת הוראה, ולא בשאר דברים[225]. ועוד, שכיון שצריך נס של רבים, כל שהוא מיעוט אין הרוב נגררים אחריו, שכך נפסק אף לגבי פר העלם דבר של ציבור[226], ולכן אף ששבט אחד נקרא קהל, אין רוב ישראל נגררים אחריו לענין ברכת הניסים[227]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה, וסוברים בדעת ראשונים, שכיון שלהלכה שבט אחד נקרא קהל, צריכים לברך "שעשה ניסים לאבותינו" על נס שנעשה לקצת שבטים[228].

הערות שוליים

  1. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים: לשון תורה נביאים וכתובים.
  2. ע"ע הנ"ל: לשון חכמים.
  3. עי' רש"י ויקרא ד יג.
  4. ס' השרשים לרד"ק שורש קהל.
  5. יחזקאל כו ז. ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש קהל; ס' השרשים לרד"ק שם.
  6. ע"ע זמון ציון 661 ואילך. ושם ציון 664 ואילך, שי"ח, ושם ציון 667, שהלכה כמותם.
  7. משנה ברכות מט ב.
  8. ביאור יש"ר עה"ת שם. ועי' מלבי"ם פ' ויקרא סי' רמא, שפי' החילוק בע"א.
  9. עי' ויקרא ד יד, לגבי פר העלם דבר של צבור: הקהל ועשו, לפי תו"כ וברייתא שבציון 27 ואילך.
  10. עי' משנה ב' בהוריות ד ב, לגבי פר העלם דבר של צבור; עי' משנה ג' שם, לגבי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז; עי' תוספ' הוריות פ"א, לגבי פר העלם דבר של צבור; ועוד.
  11. עי' ציון 26 ואילך.
  12. עי' ציון 14 ואילך.
  13. עי' פסחים פ א; עי' ירו' ברכות פ"ט ה"א ופסחים פ"ז ה"ו.
  14. עי' הוריות ה ב: ומעשה תלוי בקהל מנא להו, לפי ר"ח שם (ו א בד' וילנא) ד"ה אקשינן ור"מ ור"ש ותוס' שם ז ה סוד"ה נאמר, ועי' רש"י שם ה ב סוד"ה ור"ש ור"מ וסוד"ה מעיני העדה ותוס' רא"ש שם ד"ה אמר, שפי' בע"א; עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א.
  15. במדבר טו כד. אביי בגמ' שם.
  16. ר"ח שם ד"ה אמר אביי (בד' וילנא הוא המשך ד"ה ואקשינן ר"מ ור"ש).
  17. עי' גמ' שבציון 20 ואילך.
  18. במדבר שם כו. רבא בגמ' שם.
  19. עי' ר"ח שם (ו א-ב בד' וילנא) ד"ה (ו א בד' וילנא) ואמר רבא.
  20. במדבר שם כד.
  21. עי' רש"י הוריות שם ד"ה הוה אמינא אפי', וגמ' שם, במסקנה.
  22. במדבר שם כו.
  23. שם.
  24. עי' רש"י שם ד"ה הוה אמינא בית דין, וגמ' שם, במסקנה.
  25. במדבר שם כו. גמ' שם.
  26. עי' תו"כ וברייתא שבציון הבא ואילך; עי' הוריות ה ב: ומעשה תלוי בקהל מנא להו, לפי ר"ח שם (ו א בד' וילנא) ד"ה אקשינן ור"מ ור"ש ותוס' שם ז ה סוד"ה נאמר, ועי' רש"י שם ה ב סוד"ה ור"ש ור"מ וסוד"ה מעיני העדה ותוס' רא"ש שם ד"ה אמר, שפי' בע"א; עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א.
  27. עי' תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ד: הקהל; ברייתא הוריות ג א: יכול יהו חייבים. ועי' גמ' שם ה ב, שברייתא זו שנויה לד' ר' יהודה שבציון & ואילך, ש"הקהל" מיותר לדרשה זו.
  28. תו"כ שם; ברייתא שם.
  29. עי' קרבן אהרן לתו"כ שם, בפי' הא'; עי' עזרת כהנים שם ס"ק נו.
  30. קרבן אהרן לתו"כ שם, בפי' הא'.
  31. קרבן אהרן שם, בפי' הב'.
  32. ע"ע מקרא נדרש לפניו.
  33. ע"ע שגגת הוראה, הלימוד בזה.
  34. עי' ויקרא ד יד. ע"ע פר העלם דבר של צבור. עי' שפ"ח שם סק"מ.
  35. מלבי"ם אילת השחר כלל קכג ופ' ויקרא סי' רמו.
  36. מלבי"ם ויקרא שם.
  37. ויקרא ד יג.
  38. במדבר טו כד.
  39. עי' הוריות ה ב, במסקנה, ורש"י ד"ה ילפינן, בד' ר"מ שבציון & ואילך ור"ש שבציון & ואילך, שלא מיותר להם "הקהל" לדרשה שבציון 27 ואילך.
  40. ציונים 2 ואילך, 30 ואילך.
  41. ציון 9 ואילך.
  42. ציון 127.
  43. עי' משנה הוריות ד ב - ה א.
  44. במדבר טו כו.
  45. עי' רש"י הוריות ה א ד"ה ור"ש בן אלעזר מ"ט.
  46. ירו' פסחים פ"ז ה"ו והוריות פ"א ה"ו ופ"מ הוריות שם (ועי' פ"מ פסחים שם, שהוא פי' הירו' לד' ר"מ), ולכאו' לא בא אלא לומר שחולק על ר' יהודה שבציון 59, הסבור שכל שבט ושבט נקרא קהל, אבל אינו חולק על ר"מ בתו"כ וברייתא שבציון 52, שדורש שקהל היינו בי"ד, וצ"ב.
  47. עי' פ"מ שם.
  48. עי' תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ד; עי' ברייתא שבציון הבא ואילך.
  49. ויקרא ד יד. עי' רש"י הוריות ה א ד"ה אף קהל.
  50. שם יג. עי' רש"י הוריות שם ד"ה מה הקהל.
  51. ע"ע שגגת הוראה. רש"י שם ד"ה מה הקהל.
  52. עי' ר"מ בתו"כ שם; ר"מ בברייתא שם.
  53. עי' רש"י שם סוד"ה אף קהל.
  54. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם ד ב.
  55. עי' באר שבע שבציון הבא.
  56. עי' גמ' שם ה א, בד' ר"מ, ועי' תוס' סוטה יז א ד"ה האלות, שסותר לר"מ שבע' ה (ב) ציון 103 ואילך, ועי' באר שבע הוריות שם, שיישב, שר"מ דרש ה', אבל לא דרשו לענין הדרשה של ר' יהודה שבציון 71. וע"ע הנ"ל ציון 114 ואילך. ועי' רש"י שם ד"ה ד' קהל כתיבי, ש"הקהל" שבויקרא ד כא: חטאת הקהל, אין למדים ממנה דבר, שכן אינה כתובה לא בהןראה ולא בהקרבה.
  57. עי' ר"מ במשנה שם ד ב.
  58. ר"מ במשנה שם.
  59. עי' ר' יהודה במשנה הוריות ה א: הורו ב"ד של א' מן השבטים וכו'; גמ' שם ב, בד' ר' יהודה; ירו' פסחים פ"ז ה"ו והוריות פ"א ה"ו, ועי' פ"מ פסחים שם, שהוא פי' הירו' בד' ר"י.
  60. דהי"ב כ ה.
  61. עי' "אמרי" בגמ' שם, ורש"י ד"ה ודלמא שאני. ועי' גמ' שם, הדוחה הלימוד, אך עי' גמ' שם במסקנה, ורש"י ד"ה י"א שבטים לא, שנ' ששני הכתובים נצרכים, ועי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א, שהביא להלכה (לשיטתו שבציון 87) לימוד זה, ועי' לח"מ וטו"א וכתר המלך שם ובאר שבע שם.
  62. בראשית מח ד.
  63. עי' רב אחא בר יעקב בגמ' שם.
  64. בראשית לה יא. ר' אבון בשם ר' בנימין בר לוי בירו' שם, בד' ר"י ור"ש; רש"י פסחים פ א ד"ה איקרי קהל, בשם הגמ' בהוריות, וצ"ב, שאינו שם. ועי' הר המוריה שגגות שם.
  65. עי' ר' אבון בשם ר' בנימין בר לוי בירו' שם, בד' ר"י ור"ש; רש"י שם.
  66. ויקרא ד יג.
  67. שם יד. רש"י הוריות ה א ד"ה ד' קהל כתיבי.
  68. ויקרא ד יג.
  69. שם יד.
  70. עי' רש"י הוריות שם.
  71. עי' גמ' שם ה א, בד' ר' ר"י. ועי' תוס' סוטה יז א ד"ה האלות, שהקשו שסותר ר"י כאן הסבור שה' בא לרבות לר"י שבע' ה (ב) ציון 105, הסבור שה' באה למעט, ועי' באר שבע הוריות שם, שיישב, הרבה תיבות נדרשין בפנים שונות דבר והפוכו כפי הענין וכפי מקומו. וע"ע הנ"ל ציון 114 ואילך.
  72. עי' ר"י במשנה שם ד ב. ועי' ציון 56, בטעם שאין למדים מויקרא ד כא: חטאת הקהל.
  73. ר"י במשנה שם ה א.
  74. עי' הוריות ה ב, בד' ר"ש; עי' ירו' פסחים פ"ז ה"ו והוריות פ"א ה"ו, בד' ר"ש.
  75. עי' ר"ש במשנה שם א ותו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ד וברייתא שם.
  76. עי' ר"ש במשנה שם.
  77. ר"ש במשנה שם.
  78. ויקרא ד יד.
  79. עי' רלב"ג שם.
  80. ויקרא שם.
  81. שם.
  82. שם.
  83. שם.
  84. רלב"ג שם.
  85. עי' רלב"ג שם.
  86. רלב"ג שם.
  87. רמב"ם שגגות פי"ב ה"א; עי' מאירי הוריות ד ב.
  88. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' מאירי שם; עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שם.
  89. כרוב ממשח שם, בד' רמב"ם שם. ועי' כרוב ממשח שם, שהוא אע"פ שר"י לעומת ר"מ ור"ש הוא חד גבי תרי, וע"ע הלכה: על פי הרוב ציון 263.
  90. ע"ע קרבן פסח.
  91. עי' רמב"ם שבציון 203.
  92. עי' ויקרא ד יג, לגבי פר העלם דבר של ציבור.
  93. עי' מג"א שם, בד' רמב"ם שבציון 203, שלא יסתור לרמב"ם שבציון 87; עי' ערה"ש שם ס"ד, בשמו.
  94. ע"ע בית דין ציון 4 ואילך.
  95. ערה"ש שם, ליישב הסתירה הנ"ל בד' הרמב"ם.
  96. עי' ציון 87 ואילך.
  97. עי' ציונים 59 ואילך, 74 ואילך.
  98. עי' הוריות ו ב, במסקנה, ורש"י סוד"ה והא כתיב ותוס' רא"ש ד"ה הדר פריך; רמב"ם שגגות פי"ג ה"ב. ועי' אביי שם, שפי' בד' רב אחא בר' יעקב שבציון 104, שב' שבטים הם, ונדחו דבריו מכח רבא שבציון הבא ואילך.
  99. עי' תוס' רא"ש שם.
  100. בראשית מח ה-ו.
  101. רבא בגמ' שם.
  102. עי' ציון 87 ואילך.
  103. עי' ציונים 59 ואילך, 74 ואילך.
  104. עי' הוריות ו ב, במסקנה, ורש"י סוד"ה והא כתיב ותוס' רא"ש ד"ה הדר פריך. ועי' רב אחא בר' יעקב בגמ' שם, ע"פ בראשית מח ד, דס"ל ששבט לוי אינו בכלל שבט לענין זה, ונדחו דבריו מכח רבא שבציון 100 ואילך, שאם אפרים ומנשה אינם אלא שבט א' ולוי אינו שבט, אין כאן י"ב שבטים שנזכרו במשנה שבציונים &, &. הרמב"ם השמיט.
  105. עי' גמ' שם, במסקנה, ורש"י שם ותוס' רא"ש שם; עי' יומא נ א: דלא מייתו כהנים פר בהוראה, לפי ר"ח שם ב ד"ה (נ א) למאי נפקא מינה, ע"פ הוריות שם, ולפי רבינו אליקים יומא נ א, ועי' רש"י שם ד"ה דלא מייתי, שפי' בע"א. הרמב"ם השמיט.
  106. עי' ר"מ במשנה הוריות ה א, ור"ח שם (ו א בד' וילנא) ד"ה הורו ב"ד.
  107. מאירי שם ד ב.
  108. יחזקאל מה יח.
  109. שם כ.
  110. עי' ר' יוחנן במנחות מה א.
  111. ר' יוחנן בגמ' שם.
  112. עי' רש"י שם ד"ה אלו שבעה שבטין.
  113. עי' רש"י שם ד"ה ואע"פ שאין. ועי' תוס' שם סוד"ה בשבעה, בישוב ד' ר' יוחנן עם ד' ר' יהודה שבציון 131 ואילך.
  114. עי' ר"מ במשנה הוריות ה א וברייתא שם.
  115. עי' רשב"א משום ר' מאיר בתוספ' הוריות פ"א; עי' רשב"א משמו (של ר' מאיר) בתו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ד וברייתא הוריות ה א וירו' הוריות פ"א ה"ז.
  116. עי' רשב"א משום ר' מאיר בתוספ' שם; עי' רשב"א משמו (של ר' מאיר) בתו"כ שם וברייתא שם; עי' ירו' שם, בד' רשב"א משמו (של ר' מאיר).
  117. ויקרא ד יג.
  118. עי' גמ' שם, בד' רשב"א.
  119. רש"י שם ד"ה ור"ש בן אלעזר מ"ט.
  120. במדבר טו כו.
  121. עי' גמ' שם, ורש"י שם.
  122. עי' רש"י שם.
  123. עי' ר' לעזר בד' רשב"א בשם ר"מ בירו' שם.
  124. ר' יוסי בי ר' בון בירו' שם, בד' רשב"א בשם ר"מ: מתניתא אמרה כן, ועי' פ"מ שם, שהוא ע"פ ברייתא בירו' שם ריש ה"א.
  125. ירו' שם: ודכוותה מחצית אוכלוסין ובלבד רוב השבטים, לפי פ"מ שם.
  126. עי' ציון 87 ואילך.
  127. עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א; עי' סמ"ג עשין ריז.
  128. כס"מ שם, בד' רמב"ם שם, ועי' לח"מ ומרה"מ (חעלמא) שם, שפי' בע"א.
  129. עי' ציון 46 ואילך.
  130. עי' מאירי הוריות ד ב. ועי' לעיל ציונים 106 ואילך, 115 ואילך, שלדעת ר' מאיר אף ו' שבטים אין גוררים, ולדעת רשב"א בשמו, ו' שבטים גוררים.
  131. עי' ציון 59 ואילך.
  132. קרבן אהרן לתו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ד, בפי' תו"כ שבציון הבא.
  133. ויקרא ד יד. עי' ר' יהודה בתו"כ שם.
  134. קרבן אהרן שם.
  135. ויקרא שם.
  136. ר"י בתו"כ שם.
  137. עי' ר"י במשנה הוריות ה א; עי' ר"י בתו"כ שם.
  138. עי' גמ' שם ה ב, בד' ר"י, במסקנה, ורש"י שם ה א ד"ה ור' יהודה.
  139. ר"י בברייתא בירו' פסחים פ"ז ה"ו והוריות פ"א ה"ו.
  140. עי' ציון 71.
  141. עי' גמ' שם ה א, בד' ר"י.
  142. עי' רש"י שם ד"ה רבי יהודה אומר; עי' מאירי שם ד ב.
  143. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם ד ב.
  144. במדבר טו כו. ירו' פסחים שם, בד' ר"י.
  145. קה"ע שם. ועי' ציון 171 ואילך, דרשת ר"ש, החולק וסובר שאין שבט גורר חבירו (עי' ציון 147 ואילך), מכתוב זה.
  146. עי' ציון 74 ואילך.
  147. עי' הוריות ה א, בד' ר"ש; ירו' פסחים פ"ז ה"ו והוריות פ"א ה"ו, בד' ר"ש.
  148. עי' ציון & ואילך.
  149. ויקרא ד יג.
  150. עי' גמ' שם, בד' ר"ש.
  151. רש"י שם ד"ה ג' קהל כתיבי: מעיני של קהל.
  152. עי' גמ' שם, בד' ר"ש.
  153. ר"ש במשנה שם.
  154. במדבר טו כו. ירו' פסחים שם, בד' ר"ש.
  155. קה"ע שם. ועי' ירו' שם, בד' ר"י, החולק וסובר ששבט גורר חבירו (עי' ציון 137 ואילך), דרשתו מכתוב זה, וע"ע שגגת הוראה.
  156. רמב"ם שגגות פי"ב ה"א; עי' סמ"ג עשין ריז; עי' מאירי הוריות ד ב.
  157. רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  158. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שם.
  159. עי' ציון 143.
  160. עי' ציון 142.
  161. עי' מאירי שם.
  162. ע"ע, שלענין דיני הרוב והמיעוט דיניהם כדין פר העלם דבר של צבור.
  163. עי' רב אסי בהוריות ג א, ורש"י ד"ה אמר רב אסי; עי' ר' אמי בשם רשב"ל בירו' הוריות פ"א ה"ב; עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א ופי"ג ה"ב; עי' סמ"ג עשין ריז.
  164. רש"י שם ד"ה הלך אחר רוב: שבחוצה לארץ.
  165. עי' רב אסי בגמ' שם; רמב"ם פי"ג שם.
  166. מל"א ח סה.
  167. שם.
  168. שם.
  169. עי' רב אסי בגמ' שם.
  170. ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה גבולות הארץ ציון 235 ואילך. עי' רש"י שם.
  171. עי' ציון 147 ואילך.
  172. במדבר טו כו.
  173. ירו' פסחים פ"ז ה"ו, בד' ר"ש.
  174. פ"מ שם.
  175. עי' ירו' שבציון 173.
  176. רמב"ם. ולכאו' הטעם, שלר' יהודה שבציון 137 ואילך הסבור שיש גרירה בשבטים, הכתוב נדרש לענין זה (עי' ציון 144 ואילך), וא"כ אין למעטן, וכיון שללכה פסק הרמב"ם שיש גרירה (עי' ציון 156 ואילך) אין הנשים והקטנים ממועטים.
  177. רב פפא בהוריות ג א, בפי' מח' ר"מ וחכמים בברייתא שם, ועי' גמ' שם, שי"מ המח' בע"א.
  178. עי' ר"פ בגמ' שם, בד' ר"מ בברייתא שם, ורש"י ד"ה ב"ד משלים וד"ה צבור מייתי.
  179. כס"מ שגגות פי"ג ה"ב, לד' זו.
  180. עי' ר"פ בגמ' שם, בד' חכמים בברייתא שם.
  181. כס"מ שם, לד' זו.
  182. עי' רמב"ם שבציון הבא.
  183. רמב"ם שם. ועי' כס"מ שם, שאע"פ שר"פ אמר כן בדרך דחיה, ס"ל לרמב"ם שאם לא שהיה סובר שכן האמת לא היה מעמיד הברייתא בכך.
  184. עי' פסחים פ א; עי' ירו' פסחים פ"ז ה"ו.
  185. ע"ע ברכות הראיה: על נסים. עי' ירו' ברכות פ"א ה"ט.
  186. ע"ע טֻמאת מת.
  187. רמב"ם ק"פ פ"ז ה"א.
  188. עי' משנה פסחים עט א; רמב"ם שם.
  189. רמב"ם שם.
  190. עי' ציון 46 ואילך.
  191. עי' ציון 129 ואילך. עי' פסחים פ א; עי' ירו' פסחים פ"ז ה"ו.
  192. משנה שם עט א, לפי ירו' שם.
  193. משנה שבציון הקודם, ועי' ירו' שם, שהוא ד' ר"מ.
  194. ירו' שם, בד' ר"מ.
  195. עי' ציון 46 ואילך. ירו' שם, בד' ר"מ, ופ"מ שם.
  196. פ"מ שם.
  197. עי' ציון 59 ואילך. גמ' שם פ א וירו' שם, בד' ר"י.
  198. עי' ציון 137 ואילך. עי' גמ' שם וירו' שם, בד' ר"י.
  199. ר"י בברייתא שם.
  200. עי' ציון 74. גמ' שם וירו' שם, בד' ר"ש.
  201. עי' ציון 146 ואילך. כ"מ מגמ' שם, בד' ר"ש; עי' ירו' שם, בד' ר"ש.
  202. עי' ר"ש בברייתא שם.
  203. עי' רמב"ם ק"פ פ"ז ה"א.
  204. עי' ציון 192. מג"א סי' ריח סק"ג, בד' רמב"ם שבציון הקודם.
  205. עי' ציון 87 ואילך.
  206. עי' ויקרא ד יג, לגבי פר העלם דבר של ציבור.
  207. עי' מג"א שם, בד' רמב"ם שבציון 203, שלא יסתור לרמב"ם שבציון 87; עי' ערה"ש שם ס"ד, בשמו.
  208. ע"ע בית דין ציון 4 ואילך.
  209. ערה"ש שם, ליישב הסתירה הנ"ל בד' הרמב"ם.
  210. ע"ע ברכות הראיה ציון 3 ואילך. משנה ברכות נד א; רמב"ם ברכות פ"ט ה"י; טוש"ע או"ח ריח א.
  211. עי' ציונים 59 ואילך, 74.
  212. עי' ירו' ברכות פ"ט ה"א, והובא ברא"ש ברכות פ"ט סי' א ובקצור בטור או"ח סי' ריח.
  213. עי' ציון 46 ואילך.
  214. עי' ירו' שם, והובא ברא"ש שם ובקצור בטור שם.
  215. תר"י ברכות נד א (מג א).
  216. ע"ע ברכות הראיה ציונים 18 ואילך, 22 ואילך.
  217. ע"ע הנ"ל ציון 20 ואילך.
  218. שו"ע שם ב; שכנה"ג שם הגה"ט אות א, בד' טור שם; בהגר"א שם, בד' רא"ש ברכות פ"ט סי' א וטור שם. ועי' בהגר"א שם, שכ"מ מתוס' ברכות יד א ורא"ש שם פ"ב סי' ה, לענין הלל (ע"ע), שאפי' צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד.
  219. שכנה"ג שם, בד' טור שם.
  220. ע"ע ברכות ציון 148 ואילך. בהגר"א שם, בד' רא"ש פ"ט שם וטור שם.
  221. עי' ציון 87 ואילך.
  222. עי' ויקרא ד יג, לגבי פר העלם דבר של ציבור.
  223. עי' מג"א שם, בד' רמב"ם שבציון 203, שלא יסתור לרמב"ם שבציון 87, ושלא יסתור לפסק השו"ע שבציון 218; עי' ערה"ש שם ס"ד, בשמו.
  224. ע"ע בית דין ציון 4 ואילך.
  225. ערה"ש שם, ליישב הסתירה הנ"ל בד' הרמב"ם ופסק השו"ע הנ"ל.
  226. עי' ציון 156 ואילך.
  227. עי' מגן גבורים שם שלט"ג סק"א, בד' הרמב"ם.
  228. עי' ד"ח לרא"ש ברכות פ"ט סי' א סק"א (ועיי"ש שכ"מ מתוס' ברכות נד ב ד"ה אבני, שלענין נס כל שבט אקרי קהל, ועי' א"ר שם סק"ג ויש סדר למשנה ברכות פ"ט מ"א, שדחו); עי' ב"ח שם, בד' רמב"ם שבציון 87 (ונ' מל' שסובר שחולק על תר"י שבציון 215), וסיים: וצ"ע; עי' תפארת שמואל לרא"ש שם, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל.