אנציקלופדיה תלמודית:קים לי

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - במקום שנחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיכול אדם למנוע מחבירו להוציא ממנו ממון, בטענה שמוחזק לו שהאמת עם דעת הפוסקים שהממון שלו.

פתיחה

"קים לי" - כלומר: עומד לי, מוחזק בידי - בא בתלמוד במשמעות שמוחזק שהדבר כך וכך[1], ובמשמעות זו יש שבא אף בראשונים[2]. אך לעיתים מופיע בראשונים ככינוי למוחזק בממון שמסתמך על חלק מהפוסקים, כדי שלא יוציאו ממנו הממון[3], ובמשמעות זו בא באחרונים[4], והוא הנידון בערך שלנו.

הכלל וטעמו

במקום שנחלקו הפוסקים, ויש מהפוסקים הסוברים שהממון שייך למוחזק בממון, ויש הסוברים שהממון שייך לתובעו ממנו, נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים והאחרונים הסוברים, שיכול המוחזק בממון לומר: "קים לי" כפוסקים הסוברים שהממון שייך לו, ואין חבירו יכול להוציא ממנו הממון[5], שכן המוציא-מחברו-עליו-הראיה*[6], ואומר לו: הבא ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן[7], ואולי אם הפוסקים שנפסק כמותם היו רואים את הפוסקים שלא נפסק כמותם ושומעים דבריהם, ומתווכחים עימם בראיות, היו מודים להם[8], וכל מקום שיש מחלוקת של רבותינו, אין מוציאים מספק, ומעמידים הממון על חזקתו[9]. ורשאי האדם לטעון טענה זו, משום - שלסוברים כן[10], וכן הלכה[11] - עביד-איניש-דינא-לנפשיה*[12]. ב) ויש מהאחרונים הסוברים, שאין אדם יכול לומר "קים לי" נגד הנפסק להלכה בדיני ממונות[13],

ויש מהם שהחרימו[14] דיין הפוסק כ"קים לי", וכתבו שלעולם הדיין יפסוק הדין על פי רב המקום[15], ובמקום שאין להם רב, יפסוק הדין על פי גזירת התורת אחרי רבים להטֹּת[16]. וכלל זה של "קים לי", אינו מעיקר הדין[17], ולא נהגו בו האמוראים[18], ולא ראשוני הראשונים, כי אם אחרוני הראשונים בלבד[19]. וכן יש שכתבו שלא אמרו הראשונים "קים לי" אלא במיעוט שבמיעוט, שבמקצת עניינים לא היה בידם להכריע איזה סברא עיקר, אבל בכל העניינים עמדו והכריעו בדעתם אף להוציא[20].

למעשה כתבו אחרונים שיש מקומות שאין נוהגים לומר בהם "קים לי"[21], וברוב המקומות נוהגים לומר "קים לי"[22], ושכן עולה מדברי רוב גדולי האחרונים וכמעט כולם[23]. ויש שכתבו שבמקום שקיבלו עליהם את פסקי הרמב"ם, לא ניתן לומר "קים לי" נגד דבריו[24], ואפילו אם הוא יחיד בדעתו נגד שאר הראשונים[25], וכן להיפך, במקום שקיבלו עליהם הכרעת הראשונים שלאחר הרמב"ם, אין לומר "קים לי" כרמב"ם[26]. וכתבו אחרונים, שלאחר שנתפשט בישראל לקבל פסק השולחן ערוך והרמ"א[27], בדין שנזכר בדבריהם, אין לטעון "קים לי" כדעה שהשמיטו[28], אבל יכול לטעון "קים לי" כדעה שהביא השולחן ערוך בלשון "ויש אומרים"[29] - אף על פי שכשהובאו בשולחן ערוך שתי דעות, והדעה הראשונה בסתם והשניה בלשון "ויש אומרים", הלכה כסתם[30] - וכן יכול לטעון "קים לי" כדעה שהביא הרמ"א בלשון "ויש אומרים"[31]. ויש שכתבו שאם חלוקים עליהם גדולי האחרונים, יכול לומר "קים לי" כדעה שלא נזכרה בדבריהם, אלא בדברי גדולי האחרונים בלבד[32].

אלה שקיבלו עליהם הוראות השולחן ערוך[33], אם יכולים לטעון "קים לי" נגד מה שפסק הר"י קארו בתשובה, נחלקו אחרונים: א) רוב האחרונים סוברים שאין לטעון "קים לי" נגד מה שפסק הר"י קארו בתשובה[34], שהרי הם קיבלו עליהם הוראותיו, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות, ועדיפים ממה שפסק בשולחן ערוך[35]. ב) ויש המצדדים שדוקא דיני השולחן ערוך קיבלו עליהם, ולא מה שפסק הר"י קארו בתשובה, ויכולים לטעון "קים לי" נגד מה שפסק בתשובה[36]. ג) ויש שהכריעו שאף אלה שקיבלו עליהם הוראות השולחן ערוך, יכולים לטעון "קים לי" נגד מה שפסק הר"י קארו בתשובה, שדוקא השולחן ערוך, שהסכימו עליו - על דרך פסיקתו, לפסוק כרוב מבין שלושה עמודי הוראה: הרי"ף הרמב"ם והרא"ש[37] - מאתים רבנים מזקני דורו, קיבלו עליהם, ולא מה שכתב הר"י קארו במקום אחר[38].

גדר הטענה

בגדר טענת קים לי, נחלקו ראשונים אחרונים: א) יש סוברים שאינה טענת ברי ממש[39], אבל מצד חוזקתה היא כעין טענת ברי[40], ולפיכך אף אם החוב מבורר והמחלוקת היא האם חייב להשיב או שפטור, יכול לטעון "קים לי" כפוסקים שאינו חייב להשיב החוב[41]. ב) ויש סוברים שמאחר שלעיתים שייך בזה טענת ברי, הרי היא טענת ברי ממש[42]. ג) ויש סוברים שטענת "קים לי" אינה אלא טענת שמא[43] וספק[44], ואינה מועילה אלא לעשות הדבר כספק[45], ולפיכך אינו יכול לטעון אותה אלא כשהספק הוא על עיקר החוב, אם חייב או פטור, אבל כשהחוב הוא מבורר והמחלוקת היא אם חייב להשיבו, אינו יכול לטעון "קים לי" כפוסקים שאינו חייב להשיב החוב[46], שאז טענת השמא שלו היא טענה גרועה, שכן אם היה טוען על גוף ההשבה, שאינו יודע אם השיב אם לאו, היא שמא גרוע, שהיה לו לידע[47].

החזקה

לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי" כשיש לו חזקת-ממון*[48], אין חילוק בזה בין שהיה מוחזק בו מתחילה, ובין שתפסו[49], שאין טעם לחלק בין המוחזק לתופס, שכיון שתפיסתו מועילה, הוא כאילו הוא מוחזק בזה מלכתחילה[50], ואפילו כשאומר "קים לי" כמיעוט הפוסקים - לסוברים שרשאי לומר כן[51] - שכיון שהטעם שמועיל אז הדבר הוא משום שאין-הולכים-בממון-אחר-הרוב*[52], אין טעם לחלק בין המוחזק לתופס[53]. ויש שכתבו לחלק בתפיסה: אם שני הצדדים בפוסקים שקולים, תפיסתו מועילה, ואם אינם שקולים אינו מוחזק בממון לענין "קים לי"[54]. אכן כשאינו מוחזק בממון, הכל מודים שטענת "קים לי" אינה מועילה[55].

היה הדבר אשר חלוקים עליו, מונח ברשות של שניהם, או ברשות שאינה של אחד מהם, הכל מודים שטענת "קים לי" אינה מועילה[56].

במקום שנחלקו הפוסקים אם התובע יכול לתפוס מיד הנתבע[57], אין התובע יכול לתפוס בטענת "קים לי" כפוסקים המתירים התפיסה[58]. ויש הסוברים שיכול לתפוס בטענה זו[59].

מי שמשכנו לו קרקע באפותיקי* - בין אפותיקי סתם[60], ובין באפותיקי מפורש[61] - אינו נקרא מוחזק, לענין שיכול לומר "קים לי"[62]. ויש הסובר שבאפותיקי מפורש נקרא מוחזק[63]. ויש הסובר שבכל אפותיקי נקרא מוחזק[64].

אין טענת "קים לי" אלא כשודאי מחזיק בחפץ, אבל במקום שחלוקים בעלי הדינים אם הנתבע מוחזק או לא, אינו יכול לטעון "קים לי"[65].

היו הנכסים ביד שליש*, אין הבעלים נחשב מוחזק לענין "קים לי"[66].

באיסור

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[67], אין דין זה אמור אלא בדיני-ממונות*, אבל אין רשות להתיר איסור כדעה בפוסקים שלא נפסקה להלכה[68], שאין טעם הכלל אלא משום שבדיני ממונות המוציא-מחבירו-עליו-הראיה*[69]. ואף על פי שבממון, אם אין ההלכה כפי דבריו, הרי הממון גזול ביד המוחזק, ואף גזל הוא איסור, מכל מקום כששנים חלוקים על הממון, אפילו אם אין אנו אומרים "קים לי", אין אנו יוצאים מידי איסור גזל, שהרי אם הדין הוא כדברי האומר להחזיר הרי הוא גזל ביד המוחזק[70].

כשיש חשש איסור וספק ממון המתלווה לזה, כגון מזיק וניזק, אם יכול המזיק לומר "קים לי" כפוסקים שאינו מזיק ואינו חייב לשלם ממון, נחלקו אחרונים: יש סוברים שכיון שהוא ספק איסור, אינו רשאי לומר "קים לי"[71]. ויש סוברים שאף כאן, מצד הממון המוחזק רשאי לומר "קים לי"[72].

במה דברים אמורים, היכן שבטענת ה"קים לי" מיד זוכה בממון, אבל אם בטענת ה"קים לי" אינו זוכה בממון, אלא גורם שבועה לחבירו, הכל מודים שאינו יכול לומר "קים לי"[73]. וכן הכל מודים שכשהספק הוא אם עובר על איסור בקום עשה, אינו יכול לומר "קים לי"[74].

טענה שיש בה ספק

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[75], צידדו אחרונים שאין טענת "קים לי" אלא כשאין ספק באותה טענה שטוען, כגון מלוה על המשכון* וכנגד המשכון יכול לומר "קים לי" כסוברים שדיני כשומר-חנם*[76] ואני פטור מגניבה ואבידה[77], אבל אם נאבד המשכון ואין ידוע אם נגנב או נאבד בפשיעה, שודאי חייב[78], אינו יכול לומר "קים לי", כיון שלא ברור לו שנגנב שלא בפשיעה[79].

לצאת ידי שמים

לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[80], הטוען "קים לי", אינו צריך לתת הממון לחבירו, אף מצד לצאת ידי שמים[81]. ויש שנסתפקו, לסוברים שטענת "קים לי" היא טענת ספק[82], אם יש לומר שטענת התובע להוציא הממון, שהיא כפי שנפסק להלכה, היא טענת בריא, ודין הנתבע כדין ברי-ושמא*, שאם רוצה לצאת ידי שמים חייב לשלם הממון[83].

כשראו אלו את אלו

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[84], אינו יכול לטעון כן אלא מתוך ספרי הפוסקים, או מתוך אגרות שכתבו הפוסקים, אם לא ראו אלו את אלו ודיברו זה עם זה, אבל אם ראו אלו את אלו ודיברו זה עם זה, אף שראו הספרים והפסקים, הרי המיעוט שנתווכח עם הרוב כמי שאינו, ואין יכולים לטעון "קים לי" כמותם[85].

כשחלוקים מהו המנהג

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[86], מכל מקום אין לומר "קים לי", אלא היכן שחלוקים בסברא וטעמיה, לא היכן שחלוקים מהו המנהג[87].

דינא דמלכותא

לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[88], אף כשנחלקו הפוסקים אם אומרים במקרה מסויים דינא-דמלכותא-דינא*, יכול המוחזק לומר "קים לי" כמי שמסייע לו, בין לומר שאין בזה דינא דמלכותא בין לומר שיש בזה דינא דמלכותא[89]. ויש שכתבו שאינו יכול לטעון "קים לי" נגד דעת הפוסקים שדינא דמלכותא מסייעת להם[90].

מחלוקת אם דנים בזה"ז

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[91], מכל מקום במקום שנחלקו הפוסקים אם יש רשות לדון, בזמן הזה שאין סמיכה*, אין טוענים טענת "קים לי" שאינם רשאים לדון בזה, שדוקא כשמסופק על עצם הממון שמא הוא שלו, מסייע חזקת-ממון* למיעוט, מה שאין כן כשהספק בענין רשותנו לדון, הרי זה ככל ספק* דין שבתורה, שהולכים אחר הרוב[92].

יחיד מול רבים

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[93], מכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים שאינו יכול לומר שמוחזק הוא כדברי היחיד מול כל חכמי ישראל[94], ואפילו הוא יחיד מומחה[95], ואפילו תפס הממון מוציאים ממנו[96], וכן הדין אם היה מוחזק בו מתחילה[97]. ויש מהאחרונים המחלק בדעת ראשונים: אם תפס הממון, אינו יכול לומר "קים לי" כיחיד, אבל אם היה מוחזק בממון מתחילה, יכול לומר "קים לי" כיחיד מומחה מול רבים[98]. ויש מהאחרונים שכתב לחדש, שאם אומר "קים לי" כיחיד מול רבים, והוא ראוי לברר הדבר בראיות, ומברר בראיות שהדין כיחיד, ואין בית הדין יכולים להשיב על ראיותיו, אין מוציאים ממנו, אך שולחים לבית דין אחר, גדול מהם, והם ישיבו או יסכימו[99].

על טענת "קים לי" כפוסק יחיד מול שנים, עי' להלן[100].

מיעוט מול רבים

לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[101], אם היו מיעוט פוסקים שלדעתם הממון שייך למוחזק, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: א) רוב האחרונים סוברים - בדעת ראשונים[102] - שיכול לומר "קים לי" כמיעוט ולא כרוב[103], ואפילו אם הם מיעוט של המיעוט[104], ומכל מקום אין יכול המוחזק לומר "קים לי" היכן שיש רבנים רבים שנושאים ונותנים בדבר זה, אלא דוקא היכן שיש שני רבנים שמסייעים לו[105], אם הם מגדולי המורים[106], שאז, אף על פי שיש רבנים רבים שמסייעים לתובע, יכול הנתבע לטעון "קים לי" כשני הרבנים[107], שהם יכריעו את כולם שלא להוציא ממון מיד המוחזק[108], וטעם הדבר, שאין-הולכין-בממון-אחר-הרוב*[109]. ויש שכתבו שאף על פי שיכול לומר "קים לי" כמיעוט, מכל מקום אינו רשאי לומר "קים לי" כמיעוט של המיעוט[110]. ויש שהסתפקו בזה[111]. ב) ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים שאין אדם יכול לומר "קים לי" כמיעוט מול רוב הפוסקים[112], שכפי שאינו יכול לומר שמוחזק הוא כדברי היחיד מול כל חכמי ישראל[113], כן אינו יכול לומר שמוחזק הוא כשיש רבים כנגדם[114], שמה לי אחד כנגד רבים ומה לי שנים כנגד עשרה[115], וגבי הרוב המיעוט בבית דין כמי שאינו, שהרי אמרה תורה: אחרי רבים להטֹּת[116], ולא אמרו שרשאי אדם לומר "קים לי", אלא כששני הצדדים שוים, כגון שיש פוסק אחד מול חבירו[117].

לסוברים שיכול לומר "קים לי" כמיעוט[118], אף על פי שאי אפשר לומר "קים לי" כיחיד, כשכל חכמי ישראל חלוקים עליו[119], אפשר לומר "קים לי" כיחיד מול שנים[120], אם היחיד הוא מומחה[121], שלא אמרו דין זה אלא כשכל הפוסקים נושאים ונותנים בדין זה ומסכימים בסברא אחת ויוצא אחד מהם נגד סברתם[122]. ויש שהסתפק בדבר[123].

למעשה כתבו אחרונים שהמנהג שאומרים "קים לי" כמיעוט[124]. ויש שהכריעו שאם הוא מוחזק בממון מלכתחילה, ואומר "קים לי" כמיעוט הפוסקים, אין להוציא ממנו, שהרי יש לו חזקת-מרא-קמא* ותפיסה*, אבל בתופס עכשיו, יש להעמידו בחזקת הצד השני, שלו יש חזקת מרא קמא[125].

נגד הלכה כבתראי

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[126], מכל מקום יש שכתבו שאינו רשאי לומר "קים לי" במחלוקת הפוסקים שאחר התלמוד נגד הכלל - לסוברים כן[127] - שהלכה-כבתראי* בפוסקים[128].

נגד פוסקים מובהקים

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[129], מכל מקום אינו רשאי לומר "קים לי" כפלוני, כשהוא נגד הפוסקים המובהקים[130], ואין טוענים "קים לי" כפוסק שאינו מפורסם וחיבוריו נתפשטו ברוב ישראל, נגד פוסק מפורסם שחיבוריו נתפשטו ברוב ישראל[131], שאם לא תאמר כן לא יפסק דין מעולם, שכל הדברים יש בהם חילוקים ומחלוקות, וכל אחד יאמר: "קים לי" כפלוני, ולא יוכלו להוציא ממנו וירבה הגזל והחמס[132]. ולכן כשטוען "קים לי" צריך הדיין לראות מה עוצם כוח הפוסקים בחכמה, אם אינם בטלים נגד האחרים[133].

כשאינו פוסק מפורסם

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[134], מכל מקום אינו רשאי לטעון "קים לי" כפוסק שאינו מגדולי המורים[135], שאינו מפורסם וחיבוריו נתפשטו ברוב ישראל, אף כשהפוסק שכנגדו אף הוא אינו מפורסם[136].

כששני הפוסקים אינם שוים

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[137], מכל מקום יש שכתבו שאין טוענים "קים לי" כפוסק, כשאינו שוה בגדולה לפוסק שכנגדו[138].

במקומו של הפוסק

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[139], יש שכתבו שבמקום הפוסק אינה מועילה טענת "קים לי" נגדו[140], ועושים מעשה כמותו אפילו להוציא ממון[141]. ויש שפקפקו על זה[142].

כשלא מסתבר טעמם

אף לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[143], מכל מקום אין מקבלים טענת "קים לי", כשלא מסתבר טעמם של הפוסקים כצד זה[144].

כשסותר קים לי מהבעבר

ראובן ושמעון שבאו לדין ואותו דין במחלוקת הפוסקים, וזכה ראובן מטעם "קים לי", יכול ראובן לומר אחר כך בפעם אחרת, בנידון זה בעצמו, "קים לי" כדעה החולקת, אפילו כשראובן ושמעון הם החלוקים ביניהם[145]. ואם לא נפסק הדין הראשון, יכול לבוא עליו שמעון ממה נפשך, אם אמת שאתה מוחזק כאותו פוסק וזכית בעסק הראשון גם אני זוכה בעסק השני לפי פוסק זה, ואם אתה מוחזק כפוסק שכנגדו וזכית בעסק השני, אם כן אני זכיתי בעסק הראשון[146]. ואם היה העסק הראשון בין ראובן ושמעון, והעסק השני בין ראובן ולוי ולא נפסק הדין הראשון, יכול ראובן לומר בעסק הראשון "קים לי" כדעה אחת, ובעסק השני "קים לי" כדעה החולקת, ואף אם טרם נפסק הדין הראשון, אין יכול לוי לטעון כנגדו שדבריו סותרים זה את זה[147].

ויש מהאחרונים החולק על כל זה, וסובר שלעולם לאחר שטען "קים לי" כדעה פלונית, אינו יכול לחזור בבית דין ולטעון "קים לי" כדעה החולקת[148].

הטוען

לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[149], במקום שהבעל דין אינו טוען הטענה, אם הדיינים טוענים עבורו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שהדיינים טוענים עבורו "קים לי"[150]. ויש שכתבו שאין הדיינים טוענים עבורו "קים לי"[151].

יש שכתבו שהבעל דין בעצמו אין ביכולתו לומר "קים לי", אלא בזמן שאיזה חכם מובהק יסכים עימו[152].

זמן הטענה

לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[153], כתבו אחרונים שאין טענתו מועילה אלא אם הדיין טרם הכריע, אבל לאחר שהכריע, אינו יכול לטעון "קים לי", אלא הדיין מוציא מידו[154]. וכן הדין אם לא היה מוחזק בחפץ[155], אלא שתפסו[156], אף על פי שגם אז טענת "קים לי" מועילה[157]. דין זה הוא אפילו אם הכריע הדיין כיחיד מול רבים, שלאחר שהכריע, שוב אינו יכול לטעון "קים לי" כרבים, אלא הדיין מוציא מידו[158].

דיין שפסק נגד קים לי

לסוברים שאדם רשאי לומר "קים לי"[159], דיין שפסק להוציא הממון מיד המוחזק, אף על פי שיש בידי המוחזק טענת "קים לי", צידדו אחרונים שכיון שאינו יוצא מידי ספק ממון, מה שעשה עשוי[160], ואפילו אם רוב הפוסקים פוסקים כצד ש"קים לי" למוחזק בו[161].

הערות שוליים

  1. עי' שבת קלו א וכתובות ח א ופה א וסנהדרין כה ב ועב ב, ועוד.
  2. עי' מרדכי ב"ק רמז כו, בשם ר"ת.
  3. עי' מרדכי כתובות רמז קנד, בשם הרב רבינו שמואל בן רבינו ברוך: קם לן; עי' שו"ת מהרי"ק שורש קמט.
  4. עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' קמג; עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' עה; עי' שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קסו; עי' שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' סג ורלו וח"ד סי' ב; עי' סמ"ע סי' כה ס"ק טז; עי' ת"כ סי' קכג וקכה; ועוד.
  5. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"ק סי' קנט; עי' שו"ת הרא"ש כלל א סי' ח, בשם רבנא מאיר, ע"פ ב"ב לב ב, ועי' שו"ת מהר"א ששון סי' רז; עי' מרדכי כתובות רמז קנד, בשם הרב רבינו שמואל בן רבינו ברוך; עי' הגמ"ר שם רמז רצ, שכן מצא שהיה רגיל מהר"ם לפסוק, ושכן פסק בעל הס' (המרדכי, ועי' לעיל); עי' שו"ת מהרי"ק שורש קמט; עי' אחרונים שבציון 103 ואילך; עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' רפא ושנח ושע ועוד; עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' קמג; עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ב; עי' שו"ת הרד"ך בית ב חדר י; עי' שו"ת משפט צדק ח"א סי' עד (רמה ג); ועוד. ועי' רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו, ע"פ ב"ב שם, וטור חו"מ סי' כה ס"ב וד"מ שם סק"ג.
  6. מרדכי שם, בשם הרב רבינו שמואל בן רבינו ברוך; שו"ת מהרי"ק שם; ת"כ סי' קכה.
  7. הגמ"ר שם, שכן מצא שהיה רגיל מהר"ם לפסוק.
  8. עי' שו"ת מהר"א ששון סי' רז.
  9. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם; שו"ת הרא"ש שם, בשם רבנא מאיר.
  10. ע"ע עביד איניש דינא לנפשיה.
  11. ע"ע הנ"ל.
  12. עי' ס' מאזנים למשפט דיני תפיסה סי' יז סק"א.
  13. עי' שו"ת מהרי"ף סי' סא, שכן הסכים ר' יוסף קארו וכל רבני צפת ובשם עוד רבנים במצרים; עי' קיצור ת"כ לתומים סי' קכד, שנ' שמצדד כן.
  14. ע"ע חרם (א).
  15. עי' שו"ת מהרי"ף שם, שכן הסכים ר' יוסף קארו וכל רבני צפת.
  16. שמות כג ב. ע"ע הלכה: על פי הרוב. שו"ת מהרי"ף שם, שכן הסכים ר' יוסף קארו וכל רבני צפת.
  17. חק"ל חו"מ ח"א סי' לח (נ א); עי' ערה"ש חו"מ סי' כה סי"ג.
  18. חק"ל שם.
  19. כ"מ מחק"ל שם, ועי' ציון 5.
  20. חק"ל חו"מ ח"א סי' לח (נ א), בד' מהר"ם מר"ב והרא"ש.
  21. עי' שו"ת מהר"א ששון סי' נב, על מקומו של הר"י קארו: ידוע הוא, ועי' ציון 13 ואילך; עי' שו"ת מהר"א ששון סי' פז, בד' שו"ע חו"מ קנד טז, שכן היה המנהג בא"י בזמן ר"י קארו; כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות ו, בד' בדה"ב שם ס"ה, שכן היה המנהג במקומו של ר"י קארו, ושכן המנהג בכל ארץ המערב; עי' שו"ת מהרי"ף סי' סא, שכן היה המנהג בימיו בנא אמון.
  22. עי' שו"ת מהר"א ששון שם: בכל מקומותינו וכמעט בכל העולם; כנה"ג שם,שכן המנהג בקושטנדינא ושאלוניקי ושאר אתרוותא, וכללים בדברי הפוסקים אות צג: נהגינן.
  23. כנה"ג חו"מ שם.
  24. ע"ע הלכה: אחר חתימת התלמוד ציון 366 ואילך. עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' רפא וח"ב סי' תתכה; עי' כנה"ג שם אות ל, בשמו; עי' בדה"ב שם; עי' שו"ת מהר"ם גלאנטי סי' נ; עי' שו"ת דרכי נעם חו"מ סי' טו, בשם מוהר"י קאשטרו; עי' שו"ת שבו"י סוף ח"ב כללי ודיני קים לי סי' טו, ובמוצא הדין שם ס"ק כט, שהוא מכנה"ג.
  25. עי' כנה"ג שם, במסקנה; עי' שו"ת שבו"י שם, ובמוצא הדין שם, שהוא מכנה"ג.
  26. עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' שע.
  27. ע"ע הנ"ל: שם ציון 387 ואילך.
  28. עי' שו"ת חו"י סי' קסה, לגבי השו"ע; עי' קצור ת"כ לתומים סי' קכד, שכן קבלה בידו וכן ראה מדיינים מומחים; עי' שו"ת חו"י סי' קסה; עי' נתה"מ קצור כללי דיני תפיסה סק"כ, בשמו; עי' ס' מאזנים למשפט דיני תפיסה משנה אחרונה סי' יז ס"ג, ובמקום המשפט שם סק"ה, שכן העלה התומים וכן עמא דבר; עי' ערה"ש חו"מ סי' כה סי"ג. ועי' ת"כ סי' עד.
  29. עי' שו"ת רב פעלים ח"ב חו"מ סי' ג.
  30. ע"ע הנ"ל: שם ציון 395 ואילך.
  31. עי' שו"ת חו"י שם; עי' נתה"מ שם, בשמו.
  32. עי' שו"ת חו"י שם; עי' נתה"מ שם, בשמו. וע"ע הנ"ל: שם ציון 394.
  33. ע"ע הלכה: לאחר חתימת התלמוד ציון 392 ואילך.
  34. עי' שו"ת משאת משה ח"ב חו"מ סי' יב; עי' ברכ"י חו"מ סי' כה אות כה ושו"ת חיים שאל ח"א סי' עד אות יא, בשמו; עי' שו"ת חיים שאל שם אות כג, שכ"מ מד' האחרונים; עי' שו"ת קרית מלך רב ח"א סוס"ד; עי' שו"ת נוכח השלחן חו"מ סי' יט (עא ג); ועוד.
  35. עי' שו"ת חיים שאל אות יא שם.
  36. עי' שיורי ברכה חו"מ, בהשמטות שבסוה"ס.
  37. ע"ע הנ"ל: שם ציון 389.
  38. עי' תשו' המהר"ם סוזין בשו"ת חק"ל מהדו"ב חו"מ סי' ד (קעד ג), בשם תשו' שער השמים, שכן שמע, ובמסקנת המהר"ם סוזין. וע"ע הנ"ל: שם ציון 390.
  39. שו"ת מהרי"ק שורש קסא.
  40. עי' שו"ת מהרי"ק שם, לפי שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' סז, וכ' ע"ז שהיא סברת יחיד, ולפי כנה"ג בחו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות יב ושו"ת בעי חיי חו"מ ח"א סי' מד.
  41. עי' כנה"ג שם, בשם מהר"א רב בתשו' כ"י.
  42. עי' יש"ש ב"ק פ"ב סי' ה, ע"פ מרדכי כתובות רנז קנד.
  43. שו"ת מהריב"ל שם.
  44. כנה"ג שם, בשם מהריב"ל (עי' ציון הקודם); עי' שו"ת ראנ"ח ח"ב סי' א.
  45. עי' שו"ת ראנ"ח שם.
  46. עי' שו"ת ראנ"ח שם; עי' כנה"ג שם, בשם מהר"א רב בתשו' כ"י.
  47. עי' שו"ת ראנ"ח שם.
  48. עי' ציון 5 ואילך.
  49. ע"ע תפיסה. עי' מרדכי כתובות רמז קנד, בשם הרב רבינו שמואל בן רבינו ברוך; עי' הגמ"ר שם רמז רצ, שכן מצא שהיה רגיל מהר"ם לפסוק, ושכן פסק בעל הס' (המרדכי, ועי' לעיל), לפי סמ"ע סי' כה ס"ק טז; כ"מ משו"ת מהרי"ק שורש קמט, וסותר למהרי"ק שבציון 54, ועמד ע"ז בשו"ת משפטי שמואל סי' קכו, וצ"ב; עי' שו"ת הרד"ך בית ב חדר י; עי' ת"כ סי' קכג; עי' נתה"מ קצור כללי דיני תפיסה סק"כ.
  50. עי' ת"כ שם, בטעם הא'.
  51. עי' ציון 103 ואילך.
  52. עי' ציון 109.
  53. עי' ת"כ שם, בטעם הב'.
  54. עי' שו"ת מהרי"ק סי' צד ענף ז, לפי סמ"ע שם, וסותר למהרי"ק שבציון 49, ועי' ציון הנ"ל, וצ"ב.
  55. עי' ת"כ סי' קכה.
  56. עי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתכה, והובא בשו"ת אהלי יעקב (קאשטרו) סי' צג.
  57. ע"ע תפיסה.
  58. עי' מל"מ מלוה פ"ד ה"ו; עי' פת"ש חו"מ סי' עה סק"כ, בשמו; עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' עד, והובא בקצה"ח סי' פז ס"ק יד.
  59. עי' ת"כ סי' קא וקב; עי' חזו"א חו"מ סי' י ס"ק טו.
  60. ע"ע אפותיקי: אפותיקי סתם. שו"ת מהר"ש לבית לוי יו"ד סי' יד; כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות ט, בשמו; עי' כנה"ג שם אות מז, בשם מהר"ש לבית לוי.
  61. ע"ע הנ"ל: אפותיקי מפורש. כנה"ג שם אות ט: ויראה לי; עי' כנה"ג שם אות מז.
  62. עי' שו"ת מהר"ש לבית לוי שם; כנה"ג שם ושם, בשמו.
  63. שלט"ג ב"מ קי ב (סז א) אות א, לפי כנה"ג שם אות מז, בפי' הב', ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  64. שלט"ג שם, לפי כנה"ג שם, בפי' הא', ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  65. עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' פח; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות יא, בשם מהריב"ל, ושהסכימו עימו הבאים אחריו.
  66. עי' שו"ת משפט צדק ח"ב סי' עט; כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות יז, בשמו; שו"ת משפטי שמואל סי' צו, לפי כנה"ג שם.
  67. עי' ציון 5 ואילך.
  68. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קמט; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות ז, בשם כמה"ר יחיאל באסן.
  69. עי' ציון 6. עי' שו"ת מהרי"ק שם.
  70. עי' כנה"ג שם, בשם כמה"ר יחיאל באסן.
  71. עי' שו"ת מהר"א ששון סי' קלט.
  72. עי' ת"כ סי' קכז.
  73. עי' חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות סט: נ"ל.
  74. עי' כנה"ג שם אות ע: נ"ל.
  75. עי' ציון 5 ואילך.
  76. ע"ע משכון.
  77. ע"ע הנ"ל וע' שומר חנם.
  78. ע"ע שומר חנם.
  79. עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות יא: נ"ל, ע"פ הדין שבציון 65.
  80. עי' ציון 5 ואילך.
  81. עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות יב, במסקנה, ועיי"ש שלא ראה לא' מהפוסקים שהזכיר שחייב לשלם כדי לצאת ידי"ש.
  82. עי' ציון 43 ואילך.
  83. ע"ע בריא ושמא ציון 8. עי' כנה"ג שם.
  84. עי' ציון 5 ואילך.
  85. עי' שו"ת מהר"א ששון סי' רז; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות כב, בשמו.
  86. עי' ציון 5 ואילך.
  87. עי' שו"ת משפט צדק ח"א סי' ד, בשם מהר"ר ישראל אבא; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות כא, בשם משפט צדק בשם מהר"ר ישראל אבא.
  88. עי' ציון 5 ואילך.
  89. כנה"ג חו"מ סי' שסט הגב"י אות נח.
  90. עי' שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' מה.
  91. עי' ציון 5 ואילך.
  92. ע"ע ספק. עי' מצות ראיה חו"מ סי' א: נראה.
  93. עי' ציון 5 ואילך.
  94. שו"ת מהרי"ק שורש קמט; עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' ב וכא וסד וסט, ועוד, בשמו, וסי' סג, בשם הרא"ש והרשב"א; ד"מ חו"מ סי' כה סק"ג, בשם מהרי"ק; עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' תד; עי' שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קסו; כ"מ מת"כ לש"ך סי' קכה; עי' ס' מאזנים למשפט דיני תפיסה משנה אחרונה סי' יז ס"א, בשמו; כ"מ מקצור ת"כ לתומים שם; ערה"ש שם סי"ג, בשמו; עי' נתה"מ קצור כללי דיני תפיסה סק"כ.
  95. עי' שו"ת מהרשד"ם שם; עי' ת"כ שם.
  96. שו"ת מהרי"ק שם; עי' שו"ת מהרשד"ם שם.
  97. ת"כ סי' קכה, בד' מהרי"ק שבציון הקודם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  98. עי' שו"ת מהרשד"ם שם, בד' מהרי"ק שבציון 94, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות טז, בשם מהרשד"ם, ודחה, וכ' שלא ראה לאח' שנוקטים כן; עי' ת"כ שם, בשם מהרשד"ם, ודחה.
  99. עי' ס' מאזנים למשפט דיני תפיסה משנה אחרונה סי' יז ס"ב ומאזנים למשפט סוסק"ב ד"ה והיכי, ועי' מאזנים למשפט שם, שהוא ע"פ עדיות שבע' הלכ: על פי הרוב ציון 274, ועי' מקום משפט שם סק"ד, שציין מקור הדין: כן נ"ל.
  100. ציון 118 ואילך.
  101. עי' ציון 5 ואילך.
  102. עי' מהריב"ל ומהרש"ך שבציון 105 ושו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קסו, בד' מהרי"ק שבציון 94, ועי' ציון 112, שי"מ בע"א; עי' שו"ת מהר"א ששון סי' רז, בד' שו"ת הרא"ש כלל א סי' ח.
  103. עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' קמג; עי' מהריב"ל ומהרש"ך שבציון 105; עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' סב וסט, ע"פ ב"ק כז א-ב, וסי' צב; עי' שו"ת מהרשד"ם שם; עי' שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' סג ורלו; עי' שו"ת מהר"א ששון שם; עי' ת"כ לש"ך סי' קכג, שכ"פ בדברי האח', ובשם מבי"ט ומהריב"ל ומהרש"ך ומהר"א ששון; עי' שו"ת אהלי יעקב (קאשטרו) סי' צג; עי' נתה"מ קצור כללי דיני תפיסה סק"כ; עי' ס' מאזנים למשפט דיני תפיסה משנה אחרונה סי' יז ס"א, בשם הש"ך.
  104. שו"ת מהרש"ך שם ושם.
  105. עי' שו"ת מהריב"ל שם סי' עה ופה ופו ופז, בד' מהרי"ק שבציון 94 (ועי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קטז, שדחה הראיה), והסכים לו; שו"ת מהרש"ך ח"ד סי' ב, בד' מהרי"ק שבציון הנ"ל, והסכים לו; עי' שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' רלו; עי' ש"ך חו"מ סי' קכח סק"ה.
  106. עי' שו"ת מהריב"ל שם סי' עה ופו.
  107. עי' שו"ת מהרש"ך שם, בד' מהרי"ק שבציון 94, והסכים לו.
  108. שו"ת מהריב"ל שם.
  109. שו"ת מהריב"ל שם, ע"פ ב"ק מו ב, וסי' סב וצב; שו"ת מהרש"ך שם, בד' מהרי"ק שבציון 94, והסכים לו; ת"כ סי' קכג, בד' האחרונים שבציון 103; שו"ת אהלי יעקב שם. ועי' קצור ת"כ לתומים שם, שתמה.
  110. עי' שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' כא, וסותר למהריב"ל שבציון הבא, וצ"ב.
  111. עי' שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' נה, וסותר למהריב"ל שבציון הקודם, וצ"ב.
  112. עי' שו"ת רדב"ז שם וקצור ת"כ לתומים שם, בד' מהרי"ק שבציון 94, ועי' ציון 102, שי"מ בע"א; עי' ס' מאזנים למשפט שם, בשם התומים.
  113. עי' ציון 94.
  114. עי' שו"ת רדב"ז שם וקצור ת"כ לתומים שם, בד' מהרי"ק שבציון הנ"ל.
  115. שו"ת רדב"ז שם.
  116. שמות כג ב. ע"ע הלכה: על פי הרוב. עי' קצור ת"כ שם; עי' ס' מאזנים למשפט שם, בשמו.
  117. עי' שו"ת רדב"ז שם.
  118. עי' ציון 103 ואילך.
  119. עי' ציון 93 ואילך.
  120. עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' צז; עי' שו"ת מהר"א ששון סי' קכא; כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות טו, בשמם.
  121. שו"ת מהריב"ל שם.
  122. כנה"ג שם.
  123. עי' שו"ת מהר"ש הלוי חו"מ סי' לו; עי' כנה"ג שם, בשמו.
  124. שו"ת מהר"א ששון סי' רז.
  125. עי' ס' מאזנים למשפט דיני תפיסה משנה אחרונה סי' יז ס"א ומאזנים למשפט שם סק"ב ד"ה ולענין הלכה. ועי' מאזנים למשפט שם ומקום המשפט שם סק"ג, בטעם החילוק.
  126. עי' ציון 5 ואילך.
  127. ע"ע הלכה כבתראי ציון 28 ואילך. ושם ציון 30 ואילך, שי"ח.
  128. עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' קמח ורפא.
  129. עי' ציון 5 ואילך.
  130. עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקלט; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות ו, בשמו; עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' ק; עי' נתה"מ קצור כלל דיני תפיסה סק"כ; עי' שו"ת שבו"י סוף ח"ב כללי ודיני קים לי סי' ה, ובמוצא הדין שם ס"ק טז, שהוא מכנה"ג בשם רדב"ז.
  131. עי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתכה, והובא בשו"ת אהלי יעקב (קאשטרו) סי' צג.
  132. שו"ת רדב"ז שם.
  133. עי' נתה"מ שם.
  134. עי' ציון 5 ואילך.
  135. עי' שו"ת מהריב"ל ח"א סי' עה ופו.
  136. עי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתכה, והובא בשו"ת אהלי יעקב (קאשטרו) סי' צג.
  137. עי' ציון 5 ואילך.
  138. עי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתכה, והובא בשו"ת אהלי יעקב (קאשטרו) סי' צג.
  139. עי' ציון 5 ואילך.
  140. עי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתכה, והובא בשו"ת אהלי יעקב (קאשטרו) סי' צג; עי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קפב, והובא בשו"ת פרח שושן חו"מ כלל ב סי' א, והסכים לו; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות ו, בשם רדב"ז; עי' שו"ת שבו"י סוף ח"ב כללי ודיני קים לי סי' ה, ובמוצא הדין שם ס"ק טז, שהוא מכנה"ג בשם רדב"ז.
  141. עי' שו"ת רדב"ז ח"ד שם.
  142. עי' שו"ת שבו"י שם, ובמוצא הדין שם, הטעם, שהוא דבר מחודש שלא נזכר בשא"פ מלבד הרדב"ז (ועי' ציון 140).
  143. עי' ציון 5 ואילך.
  144. כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות כו, בשם שו"ת מהריב"ל ח"ד סי' יד, וצ"ב כיצד למדו משם; עי' שו"ת מהרש"ך ח"א סי' קלה; עי' שו"ת שבו"י סוף ח"ב כללי ודיני קים לי סי' יד, ובמוצא הדין שם ס"ק כח, שהוא מכנה"ג בשם מהריב"ל ושאר אח' (וצ"ב).
  145. עי' תה"ד סי' שי; עי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתכה, בשם תה"ד, ודחה; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגב"י כללי קים לי אות לב, בשם תה"ד; עי' שו"ת אהלי יעקב (קאשטרו) סי' צג.
  146. עי' תה"ד שם; עי' כנה"ג שם, בשמו.
  147. עי' תה"ד שם, לפי כנה"ג שם.
  148. עי' שו"ת רדב"ז שם, והובא בשו"ת אהלי יעקב שם, ודחה.
  149. עי' ציון 5 ואילך.
  150. עי' שו"ת חו"י סי' קסה.
  151. עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קעג.
  152. ערה"ש חו"מ סי' כה סי"ג.
  153. עי' ציון 5 ואילך.
  154. עי' שו"ת מהר"א ששון סי' רז, במסקנה, ע"פ תוס' ב"ב לה ב ד"ה והלכתא; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגה"ט אות כה, בשמו ובשם מהראד"ב בתשו' כ"י, והגב"י כללי קים לי אות לח, בשם מהראד"ב בתשו' כ"י, ונ' שהסכים להם; עי' שו"ת שבו"י סוף ח"ב כללי ודיני קים לי סי' יז, ובמוצא הדין שם ס"ק לח, שהוא מהכנה"ג; עי' שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד סי' י.
  155. ע"ע חזקת ממון.
  156. ע"ע תפיסה.
  157. עי' ציון 48 ואילך. עי' יש"ש ב"ק פ"ב סי' ה; עי' נתה"מ קצור כללי דיני תפיסה סוסק"כ, בשמו.
  158. עי' יש"ש שם, בתפיסה; עי' נתה"מ שם, בשמו.
  159. עי' ציון 5 ואילך.
  160. עי' שו"ת מהר"א ששון סי' רז, ע"פ תוס' ב"ב לה ב ד"ה והלכתא; עי' כנה"ג חו"מ סי' כה הגה"ט אות כה, בשם מהראד"ב בתשו' כ"י.
  161. עי' כנה"ג שם, במסקנה.