אנציקלופדיה תלמודית:ראשית הגז

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מצות-עשה* על ישראלים ולויים, שבכל פעם שיגזזו צאנם, יתנו מתחילת הגיזה לכהן.

המצוה ומהותה

המצוה וטעמה

מצות-עשה*[1] ליתן לכהן ראשית הגז[2] מהכבשים[3], שנאמר: וזה יהיה משפט הכהנים וגו', וראשית גז צאנך תתן לו[4], והוא אחד מעשרים וארבע מתנות-כהונה*[5], ונמנית מצוה זו במנין-המצות*[6]. והעובר על זה ולא נתן ראשית גיזתו לכהן, כשיש לו גיזה הראויה[7], ביטל עשה זה[8].

הטעם שזיכה הקדוש ברוך הוא לכהנים בראשית הגז, כתבו ראשונים, שכיון שאין לכהנים נחלה בקרקעות[9] ולא בביזה[10], זיכה להם השם יתברך כל צורך מחייתם על ידי אחיהם, וזיכה להם ראשית הגז למלבושיהם[11].

המקבל

ראשית הגז הניתן לכהנים[12], ניתן בין לזכרים ובין לנקבות[13]. אם משום שנאמר בפרשת מתנות-כהונה*: לך נתתים ולבניך ולבנֹתיך וגו', כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם[14], ואנו דורשים: ראשיתם, זו ראשית הגז[15], שנאמר: וראשית גז צאנך צאנך[16]. או משום שנאמר: ראשית דגנך תירֹשך ויצהרֶך וראשית גז צאנך תתן לו[17], ואנו דורשים: מה ראשית דגן - תרומה* - ניתנת לנקבות כזכרים[18], אף ראשית הגז[19].

בת-כהן* הנשואה לישראל, כתבו ראשונים שנותנים לה ראשית הגז, כיון שראשית הגז חולין לכל דבר[20].

הזמן בו נוהג

ראשית הגז נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית[21], וחיובו הוא לעולם[22], שכל הגוזז צאנו, בין טלאים ובין זקנים, ואפילו גוזזם מאה פעמים, נותן ממנה מתנה לכהן[23].

המקום בו נוהג

במקום בו נוהג ראשית הגז, נחלקו תנאים: א) לדעת סתם משנה - וספרי[24] - ראשית הגז נוהג בין בארץ-ישראל* ובין בחוץ-לארץ*[25]. ב) ולדעת ר' אלעאי בברייתא - ור' יהודה בנו במדרש[26] - ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ[27], שכל מקום שמעשר דגן נוהג, שם ראשית הגז נוהג[28], ולדעתו כל מתנות-כהונה* אינן נוהגות בחוץ לארץ[29], שהוא לומד "נתינה" "נתינה" מתרומה*, מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ ולא בחוץ לארץ[30], אף ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ ולא בחוץ לארץ[31]. ובצורת הלימוד נחלקו ראשונים: יש מפרשים שהלימוד הוא ממה שנאמר: ראשית דגנך תירֹשך ויצהרֶך וראשית גז צאנך תתן לו[32], ותהא ה"נתינה" של "תתן" של ראשית הגז כמו נתינה של תרומה, שהרי "תתן" אחד כתוב על שניהם[33]. ויש מפרשים שהלימוד הוא בגזרה-שוה* "נתינה" "נתינה", נאמר כאן: וראשית גז צאנך תתן לו[34], ונאמר בחלה* לשון נתינה לגבי תרומה: תתנו לה' תרומה[35].

למעשה מצינו בתלמוד אמוראים שהקפידו על הפרשת מתנות-כהונה* בחוץ לארץ[36], ובכלל זה אף ראשית הגז[37], ואף רב נחמן בר יצחק - שהיה תלמידו של רבא, בבבל[38] - שקנס מי שלא רצה ליתן מתנות כהונה[39], ומכל מקום אמר רב נחמן בר יצחק שכעת נהגו העולם כר' אלעאי בראשית הגז[40], ופירשו ראשונים שבדורות קודמים היו נוהגים בראשית הגז בחוץ לארץ, ובדורות האחרונים חזרו לנהוג כר' אלעאי[41], ואף רב נחמן בר יצחק עצמו קודם שנהגו כן הוא שקנס[42]. ויש מהראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים בדבר[43].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שדבר תורה ראשית הגז נוהג אפילו בחוץ לארץ[44], אלא שלא נהגו כן[45]. ב) ויש הפוסקים שאין ראשית הגז אלא בארץ[46], וביארו אחרונים בדעתם, שכיון שאמרו בתלמוד שנהגו העולם כר' אלעאי[47], הרי שהלכה כמותו, אבל לא מטעמו, שאיננו למדים גזירה שוה מתרומה[48], ובשאר הדינים היוצאים לר' אלעאי מדרשה זו[49], איננו חוששים לו כלל[50], מפני שיחיד ורבים הלכה כרבים[51]. ג) ויש הפוסקים שראשית הגז נוהג אף בחוץ לארץ, וכתבו שנהגו כן[52].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים שאינו נוהג אלא בארץ[53]. ויש הפוסקים שדבר תורה נוהג אפילו בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כן[54]. ויש שכתבו שאפילו בארץ ישראל אינו נוהג בזמן הזה אלא מדרבנן, שאין חיוב תרומות-ומעשרות* - לסוברים כן[55] - אלא מדרבנן[56].

זמן ההפרשה

ראשית הגז מצותה בתחילה[57], והדבר נלמד מהמילה "ראשית", שבכתוב: וראשית גז צאנך[58], וכן כל דבר שנאמר בו "ראשית", כגון חלה[59] או תרומה[60], מצותם בתחילה[61]. ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא[62], שודאי שאם לא נתן מראשית לא נפטר בשביל כך[63].

קדושתה

ראשית הגז חולין לכל דבר[64], והם נכסי כהן*[65], שיכול למוכרם[66], וקונה בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה[67] וספר-תורה*[68], אף על פי שאינו לאכילה ולא לדבר שיבוא לידי אכילה[69], ומקדש בהם את האישה[70], ובעל-חוב* נוטלם בחובו[71] ואשה בכתובתה[72]. ואין צריך להקדיש ראשית הגז, שאין קדושה חלה עליו[73].

אף לדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה[74], אין חייבים על ראשית הגז מיתה - לזר* האוכלה במזיד*[75] - וחומש* - לזר האוכלה בשוגג*[76] - כבתרומה[77], שנאמר בתרומה: ומתו בו[78], ויסף חמִשיתו עליו[79], עליו ולא על ראשית הגז[80].

טבל

אף לדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה[81], מכל מקום מודה שאין דין טבל* בגז קודם גזיזה כבתרומה[82], שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו[83], והמילה "וראשית" מיותרת, שכבר נכתב: ראשית דגנך[84], והיה לו לכתוב: ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגז צאנך, אלא שבאה לדרשה[85]: אין לך בו אלא מראשיתו - מראשית הגז[86] - ואילך[87], משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו, אבל מלכתחילה אין לו אלא שם אחד[88].

שני מינים

היו שני מיני גיזה, אם רשאי להפריש ממין אחד על חבירו, נחלקו תנאים: לדעת סתם משנה, רשאי להפריש ממין אחד על חבירו[89]. ולדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה[90], אף בראשית הגז אין מפרישים ממין אחד על חבירו, ואם היו לו שני מינים, מפריש מזה לחוד ומזה לחוד[91].

להלכה פסקו ראשונים שאם היו לו שני מיני גיזה, כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזות של זכרים וגיזות של נקבות, הרי זה נותן מזו על זו ואינו חושש[92], אף על פי שגיזת הנקבות רכה משל זכרים[93] ואף על פי שגיזת הלבנות רכה משל שחורות[94], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן[95] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן[96]. ומכל מקום יש מהראשונים הפוסקים שאם יש לו שני מיני גיזות, אחד טוב ואחד רע, לא יתן מהרע על הטוב, אלא יתן מכל אחד לפי שיעורו[97], וביארו אחרונים בדעתם שהדבר אמור משום עצה טובה[98].

ברכה

אין מברכים על נתינת ראשית הגז לכהן[99], משום שאינו נותן ישראל לכהן משלו כלום, שיברך "לתת לכהן", אלא ה' הוא שנותן לכהנים[100], שכהנים משולחן גבוה זוכים[101], שנאמר: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומֹתָי[102], וכיון ששל ה' הם, אין מברכים עליהם[103]. ויש מהראשונים הסוברים שמברכים על נתינת ראשית הגז[104].

נתינה אחר ראשית הגז

מעשר אינו נוהג בראשית הגז[105], שאף לדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה[106], מכל מקום אין מעשר נוסף אחר ראשית הגז, כפי שמעשר-ראשון* ומעשר-שני* באים לאחר תרומה[107], שנאמר: וראשית גז צאנך[108], ויש לדרוש[109]: אין לך בו אלא ראשית בלבד[110], אין לך נתינה אחרת להפריש ממנו[111], שאם היתה נתינה אחרת היה נכתב: ומגז צאנך[112].

החייב והפטור

החייבים בו

במצות ראשית הגז חייבים זכרים ונקבות[113], ישראלים ולויים[114], שדוקא לגבי זרוע-ולחיים-וקבה* שנאמר בהם: מאת העם[115], יש להסתפק אם הלויים בכלל זה[116], אבל בראשית הגז שלא נאמר "מאת העם" ודאי הלויים בכלל החיוב[117].

כהן שנתן צאנו לישראל, פטור מראשית הגז[118].

על חלל[119], החייב בנתינת מתנות-כהונה*, שנפקעה קדושתו, ע"ע חלל; חללה[120].

הבהמה שנוהג בו

ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים[121], דהיינו כבשים[122], בין בזכרים בין בנקבות[123], ולא בעיזים[124], שהגוזז עיזיו פטור מראשית הגז[125] - אף על פי שאף הם נקראו צאן, שנאמר: לך נא אל הצאן וקח לי משום שני גדיי עזים[126] - ולא בשוורים ותישים ולא של מין אחר של בהמה טהורה[127], שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר וגו' לעמֹד לשרת[128], דבר הראוי לשירות[129], דהיינו לתכלת* של בגדי-כהונה* שצריך בהם דוקא צמר של רחלים[130]. במדרש מצינו לימוד נוסף: וראשית גז צאנך תתן לו[131], בשל רחלים הכתוב מדבר, אתה אומר בשל רחלים הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בשל עיזים, אם תאמר שאין להם גז, יש לך שטף - שתולשים מהם שערה שערה[132] - על כרחך אמרה תורה וראשית גז צאנך, בשל רחלים הכתוב מדבר[133]. וראשונים כתבו הטעם, שהצמר של כבשים הוא הראוי לבגדים[134].

כשהצמר אינו ראוי ללבישה

כבשים שצמרם קשה - ואינו ראוי ללבישה[135] - פטורים מראשית הגז[136], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "גיזה" "גיזה", נאמר כאן: וראשית גז צאנך תתן לו[137], ונאמר שם: ומִגֵּז כבשַׂי יתחמָּם[138], ואף על פי שאין למדים דברי תורה מדברי-קבלה*[139], אין כאן אלא גילוי-מילתא-בעלמא*[140], שאינו נקרא "גז" אלא מה שהוא בן חימום[141]. ויש שלמדוהו ממה שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר וגו' לעמֹד לשרת[142], ודרשו: דבר הראוי לשירות[143], דהיינו לתכלת* של בגדי-כהונה* שצריך בהם דוקא צמר של רחלים[144]. וראשונים כתבו אף טעם לפטור בצמר קשה, שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה[145].

על הסוברים שכוי* הוא כלאים[146], שפטור מראשית הגז לדעתם, מפני שצמרו קשה, עי' להלן[147].

כשאינו גוזז

השוטף כבשים במים בנהר ליפותם, והצמר נתלש מהם - והוא הדין כשתלש צמר הכבשים בידיו[148], שהסיר צמר רחליו בלי גזיזה[149], שעקר שערה שערה[150] - נחלקו בו תנאים[151]: א) לדעת ברייתא אחת - וספרי[152], ור' יוסי[153] - פטור מראשית הגז[154], שנאמר: וראשית גז[155], ויש לדייק בלשון הכתוב, ולדרוש[156]: ראשית הגז, ולא ראשית שטף[157], שאינו גז[158]. ב) ולדעת ברייתא שניה - ותוספתא[159], וחכמים[160] - מהשוטף את הכבשים חייב[161], שלדעתה אין לדייק כל כך בלשון הכתוב[162], ואף על פי שתפשה תורה לשון גיזה, לא תלה הכתוב בגיזה, אלא שדיבר הכתוב בהווה[163].

להלכה פסקו ראשונים שהתולש צמר כבשים בידו ולא גזז, חייב בראשית הגז[164], והוא הדין אם שטפם במים ושטף המים תולש מהם את הצמר[165], שכן השוטף את הרחלים חייב[166], שההלכה כחכמים[167], שכן יחיד ורבים הלכה כרבים[168].

מוקדשים

ראשית הגז אינו נוהג אלא בחולין, אבל לא במוקדשים[169], שנאמר: צאנך[170], ולא צאן הקדש[171], שאין אלו צאנו[172]. ולפיכך אם הקדיש בהמות לבדק-הבית* וגזזם, פטור מראשית הגז[173], וכן אם הקדיש בהמה לבדק הבית חוץ מגיזתה, פטור מראשית הגז[174].

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו, חייבים בראשית הגז, אבל אם קדם הקדשם את מומם, או שקדם מום עובר להקדשם, ואחר כך נולד להם מום קבוע ונפדו, פטורים מראשית הגז[175].

טרפה

טרפה*, אם נוהג בה ראשית הגז, נחלקו תנאים: א) לדעת סתם תוספתא - וחכמים[176] - ראשית הגז נוהג בה[177], שהיא בכלל "צאנך"[178], ואין לנו מקרא למעטה[179]. ב) ולדעת ר' שמעון - וסתם משנה[180], וסתם ספרי[181] - ראשית הגז אינו נוהג בטריפה[182], שלמדים בגזירה שוה "צאן" "צאן" ממעשר-בהמה*, נאמר כאן: וראשית גז צאנך[183], ונאמר להלן: וכל מעשר בקר וצאן[184], מה להלן טריפה פטורה[185], אף כאן טריפה פטורה[186]. או שלמדים מהאמור: וראשית גז[187], פרט לטריפה[188].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שראשית הגז אינו נוהג בטריפה[189], שכן הלכה-כסתם-משנה*, ועוד שבתלמוד נושאים ונותנים בדעה זו[190]. ב) ויש הפוסקים שראשית הגז נוהג בטריפה[191], שכן יחיד ורבים הלכה כרבים[192], ועוד שכן אמרו בסתם בתלמוד[193], ואף על פי שאמרו בתלמוד שסתם משנה שנויה כדעה החולקת, לדעתם אין הכוונה אלא שהתנא ששנה המשנה שנה לשון סתומה כיון שלא רצה להכניס עצמו למחלוקת התנאים[194].

צאן גוי

גוי* שנתן צאנו לישראל פטור מראשית הגז[195], והלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז[196], שנאמר: צאנך[197] - צאן של ישראל[198], שלא נכתב "גיזתך", אלא גז צאנך[199], שמשמע שלא די שהגז יהיה שלו, אלא שאף הצאן יהיה שלו[200] - ולא של אחרים[201], שהגוי* אינו בן חיוב במצוות[202]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהדברים אמורים שלקח הצאן במחובר[203], קודם שנגזזה[204], והלוקח פטור שאינו צאנו[205], אבל אם לקח עיקר הצאן שיהיה שלו עד שיגזוז אותם ויחזירם אחר כך, חייב[206]. ויש מפרשים שהדברים אמורים שלקחה אחר שגזזם הגוי, אבל כל שהיו בשעת גיזה בידי ישראל, חייב[207], וכן אם לקחה כשהיא מחוברת, חייב בראשית הגז[208].

קנה גיזת הצאן מהגוי, ולא קנה הצאן עצמו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאם קנה גיזת הצאן מהגוי בעוד שהיא מחוברת לצאן, חייב בראשית הגז[209], ואף על פי שחוזר הצאן לגוי לאחר הגזיזה, הואיל והגוזז ישראל והגזיזות שלו[210]. ויש סוברים שכל שקנה הגיזה לבד, ולא עיקר הצאן, פטור[211].

לקח וקנה עדרו של גוי כשהיא עומדת לגזוז, נחלקו בו תנאים: לדעת סתם משנה, חייב בראשית הגז[212], אף על פי שגדלה הגיזה ברשות הגוי[213], ואף על פי שלאחר גיזה יחזור הצאן לגוי[214]. לדעת הסוברים שהפטור כשלוקח מהגוי הוא כשלוקח במחובר[215], הטעם שחייב כשעומד לגזוז, שהואיל והכל שלו, אנו קוראים בו: צאנך[216]. ולדעת הסוברים שהפטור הוא רק כשלוקח לאחר הגיזה[217], הטעם שחייב כשעומד לגוז, שבשעת גיזה היה ברשות ישראל[218]. ב) ולדעת ר' אלעאי, הלמד דיני ראשית הגז מתרומה[219], אין חייבים בראשית הגז על מה שגדל ברשות הגוי, כפי שאין חייבים בתרומה על הגדל בשעת הפטור[220].

להלכה פסקו ראשונים שהלוקח צאן מהגוי לגיזתם חייב[221], אף על פי שגדלה הגיזה ברשות הגוי[222], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן[223] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן[224].

ישראל שהיה שותף בצאן עם גוי, פטור מראשית הגז[225], שנאמר: צאנך[226] - צאן של ישראל[227] - למעט שותפות עם הגוי[228], שאינו בן חיוב במצוות[229]. או - לסוברים שצאן השותפים פטור מראשית הגז[230] - שצאנך ממעט כל שאינו מיוחד לאחד[231]. או שהדבר נלמד ממה שנאמר בתחילת הכתוב: ראשית דגנך[232], ולא שותפות גוי[233], שאין לומר שראשית[234] האמור בוראשית גז[235], הפסיק הענין, שכן ו' של וראשית חיבר הענין[236].

פטור זה מראשית הגז של שותפות עם גוי, כתבו ראשונים שהוא אפילו אם יחלקו הצאן ביניהם יהיה לישראל חמש צאן שהוא חיוב שיעור ראשית הגז - לסוברים כן[237], וכן הלכה[238] - שהרי מכל מקום יש לגוי חלק בכל אחת מהן[239].

גר

גר* שנתגייר והיו לו גיזות ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר הרי זה פטור[240], שכיון שספק הוא[241] המוציא-מחברו-עליו-הראיה*[242].

הלוקח מחבירו

הלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר - מעט מצאנו להיגזז[243] - חייב[244] המוכר[245] להפריש מהנשאר על הכל, ואף על פי שלא התחיל המוכר לגזוז[246] והלוקח פטור[247], חזקה* אין אדם מוכר מתנות-כהונה*[248], וכל ששייר המוכר מן הסתם אנו אומרים מתנתו של כהן אצלו[249], ואומר לו הלוקח: מתנה של כהן אצלך היא[250]. לא שייר - מהם כלום[251] - הלוקח חייב[252] להפריש[253], ואינו יכול לתבוע המעות מהמוכר, שאומר לו המוכר: מתנת הכהן לא מכרתי לך[254]. והדברים אמורים כשמכר לו סתם[255], אבל אם פירש לו המוכר: אני מוכר לך הכל, שניהם פטורים[256], ואין כאן לכהן כלום על זה, הואיל ועד שלא נגזזה נמכרה, לא חל עליה חובת ראשית הגז, שאנו קוראים בו: גז צאנך[257], ולא זכה בה הכהן[258], ומטעם זה המוכר פטור, שהרי בידו למוכרה[259], ועוד שאינה אצלו[260].

יש מהראשונים שכתבו בדעת הסוברים שאם היו לו חמש צאן ומכר הצאן הראשון מייד לאחר גיזתו, קודם שהצטרפה הגיזה לשאר הגיזות, שמכל מקום חייב בראשית הגז, שאין ההקפדה אלא שיהיה הצאן שלו[261], שאפילו אם פירש המוכר ואמר: אני מוכר לך הכל, הלוקח חייב להפריש ראשית הגז[262].

היו לו שני מינים, שחופות - לא שחור ולא לבן[263]. ויש גורסים: טחופות[264], מהם המפרשים: שחורות[265]. ומהם המפרשים, שהוא שם הנאמר על כל שאינו לבן בין שהיה אדום או שחור או זולתם[266] - ולבנות, ומכר לחבירו גיזת השחופות אבל לא הלבנות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו[267], וביארו בתלמוד שעצה טובה היא[268], שמצד עיקר הדין דינו כמי שלוקח גז צאנו של חבירו, שאם שייר המוכר מעט מצאנו חייב המוכר להפריש מהנשאר על הכל[269], אך כיון שגיזת הלבנות טובה משל שחופות[270], עצה טובה נתנו לו שיקנה מן הלוקח כשיעור הנתינה[271] מן השחופות ויקנה לכהן[272]. וכן אותה ששנינו שאם היו לו זכרים ונקבות, ומכר לחבירו גיזת הזכרים אבל לא הנקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו[273], ביארו בתלמוד שעצה טובה היא[274], שהזכרים צמרם קשה וזה של נקבות רך[275], לפיכך יקנה מן הלוקח כדי ראשית הגז של זכרים מצמר הזכרים[276]. וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה שהדברים אמורים משום עצה טובה[277], שאם חכם הוא לא יתן לכהן מן החשוב על מה שהגיע מן הגרוע שמכר אלא יקנה מן הלוקח מן הגרוע מה שראוי לתת לכהן וממה שנשאר מן החשוב יתן לכהן כמו כן מה שראוי לו לתת לכהן ממנו[278]. ויש מהראשונים ואחרונים הפוסקים שאם היו לו שני מיני גיזה ומכר את המין האחד ושייר את המין השני, אף על פי שרשאי - לסוברים כן[279], וכן הלכה[280] - ליתן מזו לזו, לוקח נותן לעצמו ממין שלקח והמוכר נותן לעצמו ממין ששייר[281], שלדעתם למסקנת התלמוד אין הדבר עצה טובה אלא דין[282], ומכל מקום אם רצה למחול בזו ולפרוע בעבורו רשאי[283].

הלוקח צאן מחובר על מנת לגוז הגיזה, נחלקו בו תנאים[284]: לדעת תנא קמא, הלוקח מבעל בית חייב[285]. ולדעת ר' אלעאי, פטור[286], שכיון שהגיזה של הלוקח והצאן של המוכר, הם כשותפים, שלדעתו פטורים לעולם מראשית הגז[287].

צבעו

גזז - הבעלים[288] - הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז[289], כיון שנתכוין לגוזלו מן הכהן ושינהו, קנאו בשינוי וכאילו אינו[290], וכפי הדין בכל המזיק מתנות-כהונה* או אוכלם, שפטור[291].

ליבנו ולא צבעו, נחלקו בו אמוראים בדעת תנאים: א) לדעת אביי ורבא תנא קמא הסובר לדעתם שלעולם אם ליבן הגיזה אחר שגזזה מצטרפת לגיזה אחרת לענין שיעור חמש הצאן[292], סובר שאם ליבן הגיזה חייב בראשית הגז[293], שאין זה שינוי ועדיין בעינו הוא[294], ואין חילוק בזה במין הליבון[295]. ולדעת אביי אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב[296], שנויה כדעת תנא קמא[297]. ב) ולדעת אביי - ויש הגורסים ומפרשים כן אף בדעת ר' חייא בר אבין[298] - הסובר בדעת ר' שמעון שאם ליבן הגיזה בכל אופן אחר שגזזה אינה מצטרפת לגיזה אחרת לענין שיעור חמש הצאן[299], ר' שמעון סובר שלעולם אם ליבן הצמר, פטור מראשית הגז[300]. ג) ולדעת רבא הסובר בדעת ר' שמעון, שדוקא אם סירקו במסרק קודם הליבון הגיזות אינן מצטרפות[301], לדעת ר' שמעון יש חילוק בדבר: אם ליבן הגיזה וסירקה במסרק קודם הליבון, פטור מהנתינה לכהן, אבל אם הפריד את הסיבים בידיו לפני הליבון, חייב בנתינה לכהן, שאין זה שינוי כל כך גדול[302]. ולדעתו אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב[303], הוא כדברי הכל, והדברים אמורים כשהפריד הסיבים בידיו[304]. ג) ולדעת ראשונים הגורסים ומפרשים שר' חייא בר אבין סבור שאין מחלוקת תנאים לגבי צירוף הגיזות, והכל מודים שאם ליבן הגיזה בגופרית, הגיזות אינן מצטרפות, ואם ליבנה במים, הגיזות מצטרפות[305], הכל מודים שאם ליבן הגיזה בגופרית, פטור מהנתינה לכהן, אבל אם ליבנה בידיו, חייב בנתינה לכהן[306]. ולדעתו אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב[307], הוא כדברי הכל, והדברים אמורים כשליבן הגופרית בידיו[308]. ד) ולדעת ראשונים הגורסים ומפרשים שר' חייא בר אבין סבור שנחלקו תנאים לגבי צירוף הגיזות[309], תנא קמא סובר את החילוק הנ"ל[310]. ולדעתו אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב[311], שנוי כדעת תנא קמא, והדברים אמורים כשליבן הגופרית בידיו[312].

להלכה פסקו ראשונים שאם גזז הצמר וליבנו חייב בראשית הגז[313], ואין חילוק בזה בצורת הליבון[314].

צאן השותפים

צאן השותפים, אם חייב בראשית הגז, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא - ור' עקיבא[315] - צאן השותפים חייב בראשית הגז[316], שאין לדעתו מקרא למעטו[317]. ואף על פי שנאמר: צאנך[318], לא בא למעט צאן שותפים, שכל ישראל נקראים במקרא בלשון יחיד, ולא בא אלא למעט צאן בשותפות עם גוי*[319]. ב) ולדעת ר' אלעאי, צאן השותפים פטור מראשית הגז[320], שנאמר: צאנך[321] - המיוחד לך[322] - ולא של שותפות[323].

להלכה פסקו ראשונים שצאן השותפים חייב בראשית הגז[324], אלא שנחלקו בשיעור המחייב: יש הסוברים שאינם חייבים אלא אם יש בחלק כל אחד מהם כשיעור[325], שאם יחלקו הצאן ביניהם יגיע לכל אחד חיוב שיעור ראשית הגז[326], דהיינו - לסוברים כן[327], וכן הלכה[328] - חמש צאן[329], וכן הלכה[330]. ויש מהראשונים סוברים שכל שיש ביניהם חמש צאן, חייבים בראשית הגז[331].

היה שותף עם גוי*, הכל מודים שפטור מראשית הגז[332], ועל כך עי' לעיל[333].

צבע הצמר

היה הצמר של הכבשים אדום או שחור או שחום חייבים בראשית הגז[334], כל שלא צבעו, אלא היה כך מטבעו[335], שנאמר: גז צאנך[336], איך שיהיה[337].

מת

ראשית הגז אינו נוהג בצאן מת[338], שהגוזז צאן מת, פטור[339], שנאמר: גז צאנך[340], וכשהצאן מת אינו נקרא "צאן", וגיזתו אינה נקראת "גז"[341].

כוי

כוי*, דינו בראשית הגז תלוי בדעות השונות במהותו:

א) לסוברים שכוי ספק בהמה ספק חיה[342], נחלקו בו תנאים[343]: לדעת תנא קמא, חייב[344], שנאמר: צאנך[345], ואנו דורשים: אפילו מקצת הצאן[346], וכן הלכה[347]. ולדעת ר' אליעזר, פטור[348], שלדעתו איננו דורשים כן[349].

ב) ולסוברים שכוי הוא כלאים[350], כתבו ראשונים שפטור מראשית הגז, מפני שצמרו קשה[351], כדין צמר כבשים הקשה, שפטור[352].

ג) ולסוברים שכוי בריה בפני עצמה היא[353], נחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים: יש הסוברים שראשית הגז נוהג בו[354], כשם שזרוע-ולחיים-וקבה* נוהגים בו[355], לסוברים כן[356]. ויש סוברים שהוא פטור[357], שאפילו הוא בהמה, אינו כבש[358] - ואין ראשית הגז נוהג אלא בכבשים בלבד[359] - וצמרו, אפילו ראוי הוא למלבוש, אינו חשוב צמר, שאין חשוב צמר אלא של רחלים[360].

כלאים

בכלאי-בהמה* של כבש עם בהמה או חיה אחרת, אם נוהג ראשית הגז, נחלקו תנאים[361]: לדעת תנא קמא, ראשית הגז נוהג בכלאים[362], שנאמר: צאנך[363], ואנו דורשים: אפילו מקצת הצאן[364], וכן הלכה[365]. ולדעת ר' אליעזר, אינו נוהג בכלאים[366], שלדעתו איננו דורשים כן[367].

המפריש ואבד

המפריש ראשית הגז ואבד, חייב באחריותו[368] עד שיתנו לכהן[369].

במקור דין זה נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שהוא דין מהתורה[370], שכיון שכתוב בו לשון נתינה - תתן לו[371] - אינו נפטר עד שיתן לכהן[372]. ב) ויש סוברים שדין זה הוא מתקנת-חכמים*[373] שחכמים חייבוהו באחריות הגיזה כדי לקיים מצות נתינה, לפי שכל מתנות-כהונה* ניתנות בעיר או בגורן והכהן אין צריך להטריח כל כך והולך ונוטל מתנותיו ומתקיים ונתן לכהן[374], אבל ראשית הגז אינו כן, שאסור לגדל בהמה-דקה* בישוב - דהיינו בארץ-ישראל*, במקום השדות והכרמים[375] - ושם גוזזים את הצאן, שנאמר: ולבן הלך לגזֹז את צאנו[376], ונאמר ביהודה: ויעל על גֹזזי צאנו[377], וטורח גדול הוא לכהן ללכת שם, ואם לא היו הבעלים חייבים באחריות הגיזה לעולם לא היה מתקיים בה מצות נתינה, ולפיכך אמרו שאם אבדה שהוא חייב בה כדי לקיים מצות נתינה[378].

שיעור החיוב

ראשית הגז אינו נוהג אלא במרובה[379], שנאמר: וראשית גז צאנך[380], ו"צאן" משמע מרובה[381]. ובשיעור הצאן המרובה המחייב נחלקו תנאים:

א) לדעת בית שמאי, שתי צאן[382], שנאמר: יְחַיֶּה איש עגלת בקר ושתי צאן[383], שאף שנים נקראים צאן[384].

ב) ולדעת בית הלל - ור' דוסא בן הרכינס[385], וחכמים[386], ור' עקיבא[387], ור' אלעאי[388] - חמש צאן[389]. אם משום שנאמר: וחמש צאן עשויֹת[390], שמעשות את בעליהם ואומרות לו קום עשה[391] מצוה חדשה, שלא היתה מצוה עליו בפחות מכן, והיינו על כרחך ראשית הגז[392], שכתוב בו: צאנך[393], שמשמע מרובה[394], שבבכור כתוב: בכור שור[395], שמשמע אפילו אחד, ולגבי מתנות-כהונה* כתוב: אם שור אם שה[396], שחמש צאן אלה - שנתנה אביגיל לדוד[397] - גזזו בראשונה לקיים בם מצות ראשית הגז, והכינה אותם לחלקם לעניים ולעשות בם עוד מצוה כי מצוה גוררת מצוה, ולכן נתנה אותם לדוד[398]. או משום שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו[399], ואנו דורשים: ראשית הגז, שתים, צאנך, ארבע, תתן לו, הרי חמש[400], שכן אין ראשית אלא שיש אחריה אחרית[401], וכאילו נכפלה המילה "גז" פעמיים, ויש לדרוש: ראשית גז, שתים[402], גז צאנך, הרי ארבע[403], תתן לו, לרבות נתינה אחרת, והיינו חמש[404].

ג) ולדעת ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו - שאמרה מפי שמועה, מפי חגי זכריה ומלאכי[405], ולדעת רבי[406] - ארבע צאן[407], שנאמר: וארבע צאן תחת השה[408], הרי שארבע נקרא בלשון תורה צאן[409].

להלכה פסקו גאונים וראשונים שמי שאין לו לפחות חמש כבשים, פטור מראשית הגז[410], שכן נשאו ונתנו בתלמוד לדעה זו[411]. ויש מהראשונים הפוסק שכל שיש לו ארבע צאן חייב בראשית הגז[412].

לדעת הסוברים - וכן הלכה[413] - שאין נותנים ראשית הגז אלא על גיזת חמש כבשים[414], נחלקו תנאים בשיעור שצריכות ליתן הכבשים הללו, כדי לחייב בראשית הגז: א) לדעת ר' דוסא בן הרכינס - ור' יוסי בתוספתא[415] - אינו חייב אלא כשיש לו חמש צאן הגוזזות מנה מנה ופרס[416]. ב) ולדעת חכמים חמש צאן גוזזות כל שהן[417]. ונחלקו אמוראים בדעתם: א) לדעת עולא אמר ר' אלעזר, "כל שהן" מתפרש כפשוטו[418], וחייב כשיש לו חמש צאן גוזזות סלע אחד[419]. ב) ולדעת הרבה אמוראים, "כל שהן" לאו דוקא[420], אלא כיון שאמר ר' דוסא שיעור גדול אמרו חכמים לשון שיעור מועט וגוזמא הוא[421], ואינו חייב אלא כשיש לו חמש צאן גוזזות שישים סלעים[422].

לא אמרו - לסוברים כן[423] - שכל שיש חמש צאן הגוזזות מנה ופרס חייבים בראשית הגז, אלא אם היו מחומשות[424], שכל אחת מהן גוזזת שבעה סלעים וחצי[425]. וכן כתבו ראשונים בדעת הסוברים שצריכות לגוז שישים סלעים[426], שכל אחת מהן גוזזת שתים עשרה סלע[427]. וכן כתבו ראשונים בדעת הסוברים שלחיוב בראשית הגז די בארבע צאן[428], שצריך לרבע ביניהם[429].

להלכה פסקו ראשונים שחייב בראשית הגז כשיש בגיזה של חמש הצאן, לא פחות ממשקל שישים סלע[430], ותהיה גיזת כל אחת מחמישתן אין פחות ממשקל שנים עשר סלע, היתה אחת מהם גוזזת פחות משנים עשר סלע, אף על פי שחמישתן גוזזות שישים סלע או יתר, הרי אלו פטורים מראשית הגז[431].

צירוף גזיזה בשנים שונות

היו לו שתי צאן, גוזז - שנה זו[432] - ומניח גוזז - שנה שניה[433] - ומניח, אף על פי שעתיד להוסיף עליהם - עד שהיה לו שיעור חמש גיזות[434], שהוא השיעור המתחייב בראשית הגז, לסוברים כן[435], וכן הלכה[436] - אין מצטרפות[437], שעל גיזות של חמש צאן הקפידה התורה, ואין כאן[438].

היו לו חמש צאן, וגזז שתים בשנה זו ושלוש בשנה שניה, שעכשיו יש גיזות של חמש צאן[439], נחלקו בו תנאים: לדעת ברייתא אחת - והתוספתא[440] - מצטרפות[441], אפילו שתים ושלוש שנים[442], ואף על פי שחדש וישן הוא[443], שסוברת הברייתא כסתם משנה, שראשית הגז נוהג אף בחוץ-לארץ*[444], שאין ללמוד דיני ראשית הגז מתרומה*[445]. ולדעת ברייתא שניה, אף חמש רחלות אין מצטרפות, שאין להפריש מהחדש על הישן[446], שסוברת הברייתא כר' אלעאי, שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה, שבה אין מפרישים מהחדש על הישן[447].

להלכה פסקו ראשונים שהגיזה של חמש צאן מצטרפים זה לזה, אף משנה לשנה[448], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן[449] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן[450].

צירוף לאחר טוייה

היו לו חמש צאן, וגזז מקצתם וטווה הגיזה וארגה, אין מצטרפות[451], שכיון שטווה הגיזה קנאה בשִׁנוי*[452].

צירוף לאחר צביעה

צבעה, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, אין מצטרפות[453], וכן הלכה[454]. ולדעת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון, מצטרפות[455].

צירוף לאחר ליבון

ליבנה, נחלקו אמוראים בדעת תנאים: א) לדעת אביי ורבא בדעת תנא קמא, לעולם ליבון אינו שינוי בשום ענין, והגיזות מצטרפות[456]. ב) ולדעת אביי - ויש הגורסים כן בדעת ר' חייא בר אבין[457] - בדעת ר' שמעון, לעולם ליבון הוא שינוי, והגיזות אינן מצטרפות[458]. ג) ולדעת רבא בדעת ר' שמעון, אם סירקו במסרק קודם הליבון אין הגיזות מצטרפות, אבל אם הפריד את הסיבים בידיו לפני הליבון, הרי הגיזות מצטרפות, שאין זה שינוי כל כך גדול[459], ואם ליבנו בגופרית, הרי זו צביעה, ואין הגיזות - לסוברים כן בצביעה[460], וכן הלכה[461] - מצטרפות[462]. ד) ויש מהראשונים הגורסים ומפרשים לדעת ר' חייא בר אבין, שבין תנא קמא ובין ר' שמעון סוברים שיש חילוק בדבר: אם הלבינו בגופרית להתלבן יפה, אין הגיזות מצטרפות, אבל אם הלבינו במים בלבד, הרי הגיזות מצטרפות[463]. ה) ויש מהראשונים הגורסים ומפרשים לדעת ר' חייא בר אבין, שהחילוק הנ"ל אינו אלא לדעת תנא קמא[464].

להלכה פסקו ראשונים שלענין ראשית הגז לעולם ליבון אינו שינוי, ואם גזז צמר וליבן הגיזה, מצטרף לצמר הבא שגוזז לענין שיעור חמש הצאן[465].

צירוף צאן שנמכר

היו לו חמש צאן - שהוא שיעור החיוב בראשית הגז, לסוברים כן[466], וכן הלכה[467] - ומכר הצאן הראשון מייד לאחר גיזתו, קודם שהצטרפה הגיזה לשאר הגיזות, אם חייב בראשית הגז, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו אמוראים[468]: א) לדעת רב חסדא, חייב[469] בראשית הגז[470], שכן הקפידה התורה שיהיה הצאן שלו[471], שנאמר: גז צאנך[472], ודבר זה ישנו[473], שהרי גזז[474], ובשעת גיזה כל אחת היתה שלו[475], שכיון שלמדנו - לסוברים כן[476] - שצריך שיהיה חמש צאן, ממה שנאמר: וחמש צאן עשויֹת[477], שמעשות את בעליהם, משמע שכיון שעלה בדעתו לגוז צאנו והרי שם חמישה, התחילה מצות ראשית הגז, אף על פי שאם גזז שתים או שלוש ולא יותר אינו חייב, מכל מקום כיון שהתחיל לגוז התחילה המצוה, וכיון שהתחילה מצוה, אף על פי שמכר לצאן ובסוף גיזה לא נמצא חמש, חייב, שכיון שהתחילה המצוה שוב לא פקעה[478]. וכן שנינו: הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז[479], הרי שאם מכר לו גוף הצאן, חייב, אף על פי שכל אחד ואחד לאחר גיזה חוזר לרשות הגוי[480]. ב) ולדעת ר' נתן בר הושעיא אם מכר לאחר גיזה ראשונה פטור[481], שבזמן שהתמלא השיעור[482] של חמש הצאן[483] צריך שיהיה הצאן שלו[484], שעל ידי גיזה החמישית הוא מתחייב בארבעה ראשונות[485], ואין הדבר כן[486], שבאותה שעה אין הצאן הראשון שלו[487], שכיון שאמר הכתוב: ראשית גז צאנך תתן לו, ואנו דורשים: אין לך בו אלא מראשית הגז ואילך[488], אם כן חיוב ראשית הגז לא התחיל עד שגזז לחמש צאן, וכיון שבאותה שעה כבר מכר אותם ולא היו ברשותו חמש צאן, לא התחייב מעולם בראשית הגז ולכן הוא פטור[489]. ואותו הדין במשנה אמור כגון שהקנה לו הגוי הצאן שיהיו כל הגופים קנויים לו עד תשלום כל הגיזים[490].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהגוזז צאן ומוכרו לאחר גיזתו, מצטרפת הגיזה לשאר הגיזות לענין שיעור ראשית הגז[491], שכן הלכה כרב חסדא[492], שפשט המשנה מורה כמותו[493], והיישוב לפי ר' נתן בר הושעיא[494], אינו אלא שינוי דחוק שאין סומכים עליו[495]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין הלכה כרב חסדא[496].

צירוף צאן שנקנה

היתה לו רחל אחת וגזזה, ואחר כך קנה שנייה וגזזה והניח גיזתה - ואחר כך קנה שלישית וגזזה והניח גיזתה[497] - אינן מצטרפות[498].

צירוף גיזה שנמכרה

היו לו חמש צאן - שהוא שיעור החיוב בראשית הגז, לסוברים כן[499], וכן הלכה[500] - ומכר הגיזה הראשונה מייד לאחר הגיזה, קודם שהצטרפה לשאר הגיזות, אם חייב בראשית הגז, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו אמוראים[501]: לדעת רב חסדא חייב[502], שהרי גזז[503]. ולדעת ר' נתן בר הושעיא פטור[504], שבזמן שהתמלא השיעור[505] של חמש הצאן[506] צריך שתהיה הגיזה שלו, ואין הדבר כן[507].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים כרב חסדא[508], שמי שהיו לו חמש צאן, וגזז אחת מהם בלבד ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שניה ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שלישית ומכר גיזתה, הכל מצטרפות לראשית הגז[509].

שיעור הנתינה

אין לראשית הגז שיעור מן התורה[510], שכל מקום שנאמר בו ראשית אין בו שיעור מן התורה[511], ומדברי-סופרים*[512] יש לה שיעור[513], ונחלקו תנאים ואמוראים בשיעורה: א) לדעת התוספתא - ורב ושמואל[514], ור' יוחנן[515], ותני ר' ישמעאל וסתם ברייתא בירושלמי[516]. ויש הסוברים כן בדעת רב דימי בשם רב[517] - שיעורה אחד משישים[518], כפי שתיקנו חכמים - שהתורם בעין רעה לא יפחות משיעור - אחד בשישים בתרומה*[519]. ולדעה זו פירשו אותה ששנינו שנותנים לכהן משקל חמש סלעים[520], הדברים אמורים בישראל שיש לו גיזות הרבה ומבקש ליתנם לכהנים מרובים, שלא יפחות לאחד מהם מחמשת סלעים[521], ואם לא הגיע בכדי שיעור שיגיע לכל אחד חמש סלעים לא יתנם אלא לכהן אחד[522]. ב) ולדעת רב דימי בשם ר' יוחנן משום ר' ינאי, שיעור הנתינה לכהן מראשית הגז הוא אחד משש[523], והמשנה מתפרשת כפשוטה[524], שהרי שיעור החיוב בראשית הגז הוא - לסוברים כן[525], וכן הלכה[526] - שישים סלעים[527].

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש הפוסקים ששיעורו אחד משישה[528], שכן יש לפסוק כפשט לשון המשנה[529], ואף על פי שר' ינאי יחיד אצל רבים, ההלכה כמותו כנגד ר' יוחנן תלמידו[530], וכל שכן כנגד רב ושמואל שאין הלכה כמותם - אף כשחולקים שניהם יחד, לסוברים כן[531] - כנגד ר' יוחנן[532]. ויש הפוסקים ששיעורו אחד משישים[533], שכן ר' ינאי הוא יחיד אצל רבים[534], ויחיד אצל רבים הלכה כרבים[535].

שיעור בגד קטן

נותנים לכהן משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר: תתן לו[536], שיהא בו כדי מתנה[537], שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר וגו' לעמֹד לשרת[538], דבר הראוי לשירות[539], ונאמר שם: הוא ובניו[540], דבר השווה לאהרן ובניו[541], והיינו אבנט[542], שהוא קטן שבבגדי כהונה, ויכול לעשותו מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא[543].

שיעור זה של הנתינה הוא כדי שהבגד יהיה מלובן, ולא צואי[544] - מלשון טינוף[545] וצואה*[546], שלא נתלבן עדיין כולו[547] - ואין הכוונה שמוטל על הישראל שילבננו ויתננו לו[548], אלא על השיעור הקפיד, שיתן לו שיעור כדי[549] שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים[550], כלומר שיתן לו שיעור שישאר חמישה סלעים אחר שילבן אותו הכהן[551], ונמצא שצריך לגוז עבור זה משקל שישה סלעים[552], שכן בליבון נחסר הבגד[553], וגוזז שש סלעים[554], לכהן חמישה ואחד לו[555].

בפירוש המקרה שעליו נאמר שלא יפחתו מנתינה של חמש סלעים[556], נחלקו הדעות: לסוברים ששיעור הנתינה לכהן הוא אחד משישים[557], הדברים אמורים בישראל שיש לו גיזות הרבה ומבקש ליתנם לכהנים מרובים, שלא יפחות לאחד מהם מחמשת סלעים[558], ואם לא הגיע בכדי שיעור שיגיע לכל אחד חמש סלעים לא יתנם אלא לכהן אחד[559]. ולסוברים ששיעור הנתינה לכהן הוא אחד משישה[560], הדברים אמורים כפשוטם[561], שהרי שיעור החיוב בראשית הגז הוא - לסוברים כן[562], וכן הלכה[563] - שישים סלעים[564].

אף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש הפוסקים שמי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן, לא שילבנו ואחר כך יתן לו, אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר[565]. ויש הפוסקים ששיעור הנתינה הוא של חמש סלעים[566].

כל גיזותי ראשית

האומר כל גיזותי ראשית, נחלקו בו תנאים: לדעת סתם משנה דבריו קיימים[567], שלדעתה אין למדים דיני ראשית הגז מתרומה*[568]. ולדעת סתם ברייתא, האומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום[569], שסוברת כר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה, מה תרומה צריך שיהיו שייריה ניכרים, אף ראשית הגז צריך שיהיו שייריה ניכרים[570].

להלכה פסקו ראשונים שהאומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים[571], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן[572] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן[573].

הערות שוליים

  1. רמב"ם בכורים פ"י ה"א; עי' ראשונים שבציון 6.
  2. עי' תוספ' וברייתא וירו' ותנחומא וילק"ש שבציון 5; רמב"ם שם; עי' רמב"ם שם פ"א ה"ו; עי' טוש"ע יו"ד שלג ה.
  3. עי' משנה חולין קלה א; רמב"ם שם פ"י ה"ד; טוש"ע שם ב. ועי' ציון 121 ואילך.
  4. דברים יח ג-ד. עי' רמב"ם שם ה"א וספה"מ מ"ע קמד; עי' סמ"ג עשין קמג; עי' חינוך מ' תקח; עי' טור שם.
  5. תוספ' חלה פ"ב; ברייתא ב"ק קי ב וחולין קלג ב; ירו' חלה פ"ד ה"ד; תנחומא (בובר) במדבר סי' כט; ילק"ש במדבר רמז תרצה.
  6. ספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך שם.
  7. עי' ציון 121 ואילך.
  8. חינוך שם.
  9. ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה: הכיבוש ציון 161 ואילך וע' כהן ציון 701 ואילך.
  10. ע"ע כהן ציון 702 ואילך.
  11. עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ה; חינוך מ' תקח.
  12. עי' ציון 1 ואילך.
  13. כ"מ מספרי שבציון 15; עי' רמב"ם בכורים פ"א הי"א.
  14. במדבר יח יא-יב.
  15. עי' ספרי קרח פיס' קיז.
  16. דברים יח ד. סד"ר שם.
  17. דברים שם.
  18. ע"ע תרומה.
  19. עי' רמב"ם שם.
  20. עי' ציון 64. עי' רמב"ם בכורים פ"י הי"ז: ויראה לי. ועי' מל"מ ומער"ק שם פ"א הי"א.
  21. עי' משנה חולין קלה א (ועי' גמ' שם קלח ב, ורש"י ד"ה שלא לצורך, שנשנית שלא לצורך, שהרי חובת הגוף היא); עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"א; עי' טוש"ע יו"ד שלג א.
  22. עי' רש"י שבציון הבא; עי' טור שם.
  23. רש"י חולין קלה א ד"ה ראשית הגז.
  24. ספרי שופטים פיס' קסו.
  25. עי' משנה חולין קלה א. ועי' גמ' שם קלח ב, שנשנית לצורך לאפוקי מר' אלעאי שבציון הבא ואילך, ועי' מרה"מ (חעלמא) בכורים פ"י הי"א, וצ"ב.
  26. עי' מדה"ג פ' שופטים יח ד.
  27. ברייתא שם קלו א וב וקלח ב.
  28. ר' יהודה במדה"ג שם.
  29. עי' ברייתא שם קלו א.
  30. ע"ע תרומה.
  31. עי' רבא (לגירסתנו וגי' ילק"ש פ' שופטים רמז תתקיז ומדה"ג דברים יח ד ותוה"א ב"ג ש"ב. לגי' ר"ח ופסקי רי"ד שם: רבה) בגמ' שם.
  32. דברים שם.
  33. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב (מהד' כהנא) ח"ב סי' ז, בפי' הא'.
  34. דברים שם.
  35. במדבר טו כא. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם, בפי' הב'. ועי' בהערות מהדיר פסקי רי"ד חולין קלו א במהדו"ב, שתמה, מדוע ל"פ שנלמד בגז"ש מהכתוב בתרומה בבמדבר יח יב: אשר יתנו לה'.
  36. עי' ר' טבלא ורב נחמן ורבא ורב נחמן בר יצחק בחולין קלב ב.
  37. עי' תוס' שם קלו ב ד"ה כרבי; עי' רא"ש חולין פי"א סי' א ותוס' רא"ש שם.
  38. עי' פסקי רי"ד שם במהדו"ק; פסקי רי"ד שם במהדו"ב.
  39. עי' גמ' שם קלב ב.
  40. גמ' שם קלו ב.
  41. רא"ש שם ושם.
  42. עי' תוס' שם: ואפשר.
  43. עי' פסקי תוס' חולין סי' שע.
  44. כ"מ מס' האשכול (אלבק) ח"ב עמ' 131; כ"מ מפסקי רי"ד חולין קלו ב, במסקנה; טור יו"ד סי' שלג.
  45. כ"מ מס' האשכול שם; עי' פסקי רי"ד שם; טור שם.
  46. רמב"ם בכורים פ"י ה"א; תוס' שם ד"ה כרבי ורא"ש חולין פי"א סי' יא (ותוס' רא"ש שם), לפי בהגר"א שם סק"א; ע'י פסקי תוס' חולין סי' שע; חינוך מ' תקח.
  47. עי' ציון 40.
  48. עי' ר"י קורקוס שם ה"ח והי"א וכס"מ שם הי"א (ורמז לזה שם ה"ח) ומרה"מ (חעלמא) שם הי"א (ורמז לזה שם ה"ח) ובהגר"א שם סק"ד, בד' הרמב"ם, ליישב רמב"ם שבציונים 92, 448, 571, שלא יסתור לרמב"ם שבציון 46.
  49. עי' ציונים 90 ואילך, 446 ואילך, 569 ואילך.
  50. ר"י קורקוס שם הי"א, בד' הרמב"ם; עי' אחרונים שבציון 48, בד' הרמב"ם.
  51. ע"ע הלכה: על פי הרוב ציון 222 ואילך. ר"י קורקוס שם ה"ח.
  52. רא"ש שם ושם, בשם רמב"ם (וצ"ב מהרמב"ם שבציון 46, ועי' ב"י שם, שהגיה: רמב"ן, ונסתר לכאו' מל' התוס' רא"ש שם: רבינו משה ב"ר מיימון) ומהר"מ מר"ב.
  53. שו"ע יו"ד שלג א; עי' בהגר"א שם סק"א.
  54. רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א.
  55. ע"ע תרומות ומעשרות.
  56. עי' ר"י קורקוס שם ה"א; עי' בית הלל שם סק"א, ע"פ ל' רמ"א שם.
  57. תוספ' חולין פ"י; רמב"ם בכורים פ"י הט"ו; שו"ע יו"ד שלג יא.
  58. דברים יח ד. כ"מ מר"י קורקוס שם; עי' רדב"ז שם.
  59. עי' במדבר טו כ: ראשית ערִסֹתיכם.
  60. עי' דברים שם: ראשית דגנך.
  61. ע"ע הפרשת חלה ציון 292 ואילך וע' תרומה. רדב"ז שם.
  62. תוספ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם.
  63. ר"י קורקוס שם.
  64. עי' חולין קלא ב: רמב"ם בכורים פ"י הי"ז.
  65. ברייתא חולין קלא א.
  66. עי' גמ' שם קלז א: ומכירה, לפי רש"י שם ד"ה ומכירה.
  67. בכורים פ"ג מי"ב, ועי' גמ' שם קלא א, שהוא אף על ראשית הגז.
  68. עי' בכורים שם.
  69. רש"י חולין שם ד"ה וס"ת.
  70. עי' גמ' שם קלז א: בקדושה, לפי רש"י שם ד"ה בקדושה, בל"א, ועי' ציון 73, שי"מ בע"א.
  71. ע"ע גביית מלוה.
  72. ע"ע כתובה. בכורים שם.
  73. גמ' שם: בקדושה, לפי רש"י שם, בפי' הא', ועי' ציון 70, שי"מ בע"א.
  74. עי' ציון 30 ואילך.
  75. רש"י חולין קלו א ד"ה מיתה.
  76. עי' רש"י שם ד"ה חומש.
  77. עי' רבא בגמ' שם.
  78. ויקרא כב ט.
  79. שם יד.
  80. רבא בגמ' שם.
  81. עי' ציון 30 ואילך.
  82. עי' רבא בחולין קלו א.
  83. דברים יח ד. רבא בגמ' שם.
  84. דברים שם.
  85. עי' רש"י חולין שם ד"ה אין לך בו.
  86. חי' הר"ן שם קלח א.
  87. רבא בגמ' שם קלו א.
  88. רש"י שם.
  89. עי' חולין קלו ב, בד' משנה שבציון 267.
  90. עי' ציון 30 ואילך.
  91. עי' גמ' שם, בד' ר' אלעאי.
  92. עי' רי"ף חולין קלח א (מז ב), שהשמיט הדין שבמשנה שבציונים 267, 273, לפי ר"ן שם, שהטעם הוא שהוא עצה טובה ואינו דין; עי' רמב"ם בכורים פ"י הי"א, לפי ר"י קורקוס שם; עי' רא"ש שם פי"א סי' ג; מאירי שם קלו ב.
  93. מאירי שם. ועי' גמ' וראשונים שבציון 275.
  94. מאירי שם. ועי' גמ' וראשונים שבציון 271.
  95. עי' ציונים 46, 53.
  96. עי' ר"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם שבציון 92, שלא יסתור לרמב"ם שבציון 46.
  97. טור יו"ד סי' שלג, ועי' בהגר"א שם ס"ק יז, וצ"ב; עי' רמ"א בשו"ע שם יב.
  98. עי' ב"י שם, בד' טור שבציון הקודם, ע"פ הגמ' שבציונים 268, 274; עי' בהגר"א שם, בד' רמ"א שבציון הקודם.
  99. עי' תשו' ר"י ן' פלאט לראב"י בספרן של ראשונים (אסף) עמ' 203 ובמקורות המצויינים בע' ברכת המצות ציון 54; עי' רמב"ם בכורים פ"י וטוש"ע יו"ד סי' שלג, שלא הזכירו שמברכים על נתינת ראשית הגז.
  100. עי' תשו' ר"י ן' פלאט שם.
  101. ביצה כא א; קדושין נב ב; ועוד. תשו' ר"י ן' פלאט שם.
  102. במדבר יח ח.
  103. תשו' ר"י ן' פלאט שם.
  104. רוקח סי' שסו.
  105. ספרי נשא פיס' ה וקרח פיס' קיט.
  106. עי' ציון 30 ואילך.
  107. עי' רבא בחולין קלו א, ורש"י ד"ה ראשון ושני.
  108. דברים יח ד.
  109. עי' רש"י שם ד"ה אין לך בו אלא.
  110. רבא בגמ' שם, לגירסתנו. בגמ' שם, לגי' רש"י שם: ראשיתו.
  111. רש"י שם.
  112. עי' רש"י שם.
  113. עי' חינוך מ' תקח.
  114. עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"א; חינוך שם.
  115. דברים יח ג.
  116. ע"ע זרוע ולחיים וקבה ציון 188 ואילך.
  117. עי' רדב"ז שם.
  118. עי' תוספ' חולין פ"י.
  119. ע"ע חלל; חללה.
  120. ציון 264 ואילך.
  121. עי' משנה חולין קלה א, ועי' גמ' שם קלז ב, אם גורסים בה "רחלים" או "רחלות"; עי' מדה"ג פ' שופטים דברים יח ד.
  122. עי' גמ' שם קלז א; רמב"ם בכורים פ"י ה"ד; טוש"ע יו"ד שלג ב.
  123. עי' רמב"ם שם; מאירי שם קלו ב; טוש"ע שם.
  124. עי' מדה"ג שם; עי' גמ' שם קלז א, לפי תוס' שם ד"ה מה"מ; עי' רש"י שם קלה א ד"ה אלא ברחלים.
  125. תוספ' חולין פ"י; עי' ברייתא א' וברייתא ב' בגמ' שם.
  126. בראשית כז ט. תוס' שם.
  127. מאירי שם קלז א.
  128. דברים יח ד-ה.
  129. עי' גמ' שם קלז א, ורש"י ד"ה כדר' יהושע בן לוי.
  130. ע"ע תכלת. עי' רש"י שם ד"ה לעמוד לשרת. ועי' רב חסדא בגמ' שם, הלמד ד"ז בגז"ש שבציון 137 ואילך, ועי' גמ' שם, הדוחה.
  131. דברים שם ד.
  132. עי' מלבי"ם שבציון 150.
  133. מדה"ג פ' שופטים שם.
  134. רמב"ם שם.
  135. רמב"ם בכורים פ"י ה"ד; מאירי חולין קלז א; שו"ע יו"ד שלג ב.
  136. תנא דבי ר' ישמעאל בגמ' שם קלו א; עי' רמב"ם שם; עי' שו"ע שם. הטור השמיט.
  137. דברים יח ד.
  138. איוב לא כ. גמ' שם, בפי' תנא דבי ר' ישמעאל שם.
  139. ע"ע ציון 95 ואילך.
  140. עי' תוס' שם ד"ה אתיא. וע"ע דברי קבלה ציון 106 ואילך.
  141. עי' רש"י שם ד"ה יתחמם.
  142. דברים יח ד-ה.
  143. עי' גמ' שבציון 128 ואילך.
  144. עי' מאירי שם.
  145. רמב"ם שם; מאירי שם.
  146. ע"ע כוי ציון 42.
  147. ציון 350 ואילך.
  148. עי' מאירי חולין קלז א; עי' רדב"ז בכורים פ"י ה"ו.
  149. עי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) חולין פי"א מ"ג (ונ' שפי' כן בברייתא, והוא לכאו' כמלבי"ם שבציון הבא), ובפהמ"ש שם קלה א, לגירסתנו, ליתא.
  150. כ"מ מפהמ"ש שבציון הקודם, בפי' מח' התנאים שבציון 154 ואילך, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; מלבי"ם פ' שופטים סי' מח, בפי' הספרי שבציון 157, ע"פ ויק"ר פט"ו סי' ג. ועי' מדה"ג שבציון 133.
  151. עי' רש"י שם ד"ה שוטף ומאירי שם, בפי' מח' התנאים שבציון 154 ואילך, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  152. עי' ספרי שבציון 157.
  153. עי' גמ' שם, בד' ר' יוסי שבע' לקט; פרט ציון 131 ואילך.
  154. עי' ברייתא א' בגמ' שם.
  155. דברים יח ד.
  156. עי' רש"י חולין שם ד"ה והא.
  157. ספרי שופטים פיס' קסו.
  158. רש"י שם ד"ה פטור.
  159. עי' תוספ' חולין פ"י.
  160. עי' גמ' שם, בד' חכמים שבע' הנ"ל ציון 135 ואילך.
  161. ברייתא ב' בגמ' שם: הרחלים.
  162. עי' רש"י שם ד"ה והא וד"ה ולא ; עי' מאירי שם.
  163. מאירי שם.
  164. רמב"ם בכורים פ"י ה"ו: רחלים; עי' מאירי חולין קלז א; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שלג ד. הטוש"ע השמיטו.
  165. עי' מאירי שם.
  166. עי' ס' ההשלמה שם; ס' המאורות שם.
  167. פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) חולין פי"א מ"ג (ונ' שפי' כן בברייתא, והוא לכאו' כמלבי"ם שבציון הבא), ובפהמ"ש שם קלה א, לגירסתנו, ליתא; ס' ההשלמה שם קלז א; עי' ר"י קורקוס שם; בהגר"א שם סק"ג.
  168. ע"ע הלכה: על פי הרוב ציון 222 ואילך. עי' ר"י קורקוס שם.
  169. עי' משנה חולין קלה א; עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"א.
  170. דברים יח ד. גמ' שם; רמב"ם שם ה"ב.
  171. גמ' שם; עי' מדה"ג פ' שופטים שם.
  172. רמב"ם שם: שאין.
  173. עי' סתמא דגמ' שם, ועי' גמ' שם, הדוחה שהוא רק למ"ד קדשי בדה"ב אינם צריכים העמדה-והערכה (ע"ע ציון 114 ואילך, ושם ציון 106 ואילך, שי"ח, ושם ציון 117, שכן הלכה); עי' רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם.
  174. עי' ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי בגמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  175. תוספ' חולין פ"י; רמב"ם בכורים פ"י ה"ג.
  176. עי' ר"ן חולין קלה א (מו ב), בפי' הברייתא שבציון 182, שכיון שנזכרת בה ד' ר"ש, משמע שחכמים חלוקים עליו.
  177. עי' תוספ' חולין פ"י.
  178. דברים יח ד.
  179. עי' תוס' חולין קלו ב ד"ה לילף; קרי"ס בכורים פ"י. ועי' גמ' שם, שניתן ללמוד הדבר בגז"ש "צאן" "צאן מבכור-בהמה-טהורה (ע"ע) שהוא אף בטריפה (ע"ע בכור בהמה טהורה ציון 58 וע' טרפה ציון 970), ועי' תוס' שם, שע"כ הוא גלוי-מלתא-בעלמא (ע"ע), שכן המילה "צאנך" נצטרכת לגוף הדין ואינה מיותרת ללמוד ממנה גז"ש, ועי' כס"מ שם, וצ"ב.
  180. סתם משנה חולין קלה א, לפי רבינא בגמ' שם קלו ב; סתם משנה נדה נא ב, לפי גמ' שם א.
  181. ספרי שופטים פיס' קסו, ועי' סד"ר שם ויפ"ע חולין שם, שהוא לפי שסתם ספרי ר"ש (עי' סנהדרין פו א).
  182. ברייתא חולין קלו ב ונדה נא א.
  183. דברים שם.
  184. ויקרא כז לב.
  185. ע"ע מעשר בהמה.
  186. עי' חולין שם, במסקנה, בד' ר"ש, ורש"י ד"ה ממעשר.
  187. דברים שם.
  188. ספרי שם. ועי' מלבי"ם פ' שופטים סי' מח, שנ' שפי' שאין כאן לימוד, אלא שאחר שידענו בגז"ש ממעשר בהמה שהטריפה פטורה, יל"פ כן הכתוב.
  189. רי"ף חולין קלה א (מו ב), לפי ר"ן שם. הרא"ש וטוש"ע השמיטו.
  190. עי' ר"ן שם, בד' הרי"ף. וע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך.
  191. עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ז; מאירי שם קלו ב.
  192. עי' ר"ן קלה שם ור"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם. וע"ע הנ"ל: על פי הרוב ציון 222 ואילך.
  193. עי' ר"ן שם ור"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם, ע"פ חולין קלו ב ונדה נא א. וע"ע הנ"ל: מתוך סוגיות התלמוד ציוןן 135 ואילך.
  194. ר"ן שם, בד' הרמב"ם. ועי' חס"ד לתוספ' חולין פ"י.
  195. עי' תוספ' חולין פ"י.
  196. משנה חולין קלה א; עי' ספרי שופטים פיס' קסו.
  197. דברים יח ד.
  198. רש"י חולין שם ב ד"ה ישראל בר חיובא הוא.
  199. דברים שם.
  200. עי' רש"י שם א ד"ה פטור; עי' רע"ב חולין פי"א מ"ב; סד"ר שם.
  201. ספרי שם. וע"ע גוי ציון 15 ואילך.
  202. עי' גמ' שם ב. וע"ע הנ"ל ציון 110 ואילך.
  203. רש"י חולין קלה א ד"ה הלוקח; ר"ן שם (מז ב); רע"ב חולין פי"א מ"ב.
  204. רש"י שם קלו א ד"ה הלוקח גז וקלח א ד"ה תנן הלוקח; עי' ר"ן קלה א שם; מאירי שם קלו א, בדעה הא'.
  205. רש"י קלח א שם; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שלג ז, בשם י"א.
  206. טור שם.
  207. עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ט; עי' מאירי שם, בשם מגדולי המחברים; עי' שו"ע שם.
  208. גמ' שם קלו א וקלח א, בדיוק ל' סתם משנה שם קלה א: הא צאנו לגזוז, לפי כס"מ שם וסד"ר שם, בד' רמב"ם דלהלן, ועי' ציונים 209, 212, שי"מ הגמ' בע"א, ועי' ציון הבא, שי"מ הרמב"ם בע"א; עי' רמב"ם שם.
  209. גמ' חולין קלו א וקלח א, בדיוק ל' סתם משנה שם קלה א: הא צאנו לגזוז, לפי רדב"ז בכורים פ"י ה"ט, בד' רמב"ם דלהלן, ועי' ציונים 208, 212, שי"מ הגמ' בע"א, ועי' ציון הקודם, שי"מ הרמב"ם בע"א; עי' רמב"ם שם; עי' שו"ע יו"ד שלג ז.
  210. רמב"ם שם; עי' שו"ע שם.
  211. עי' טור שם; עי' רמ"א שם, בשם י"א.
  212. חולין קלו א וקלח א, בדיוק ל' סתם משנה שם קלה א: הא צאנו לגזוז, לפי רש"י שם קלו א ד"ה הא צאנו לגזוז וקלח א ד"ה הא צאנו לגזוז, ועי' ציונים 208, 209, שי"מ בע"א.
  213. עי' רש"י שם קלו א ד"ה חייב.
  214. כ"מ מרש"י שם קלח א ד"ה הא צאנו לגזוז: קנה לו הגוף עד שגזז; עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ט; עי' ס' הצבא לרז"ה מדה ב.
  215. עי' ציון 203 ואילך.
  216. דברים יח ד. רש"י חולין קלו א ד"ה הא צאנו לגזוז; עי' רש"י שם קלח א ד"ה חייב.
  217. עי' ציון 207 ואילך.
  218. עי' רמב"ם שם.
  219. עי' ציון 30 ואילך.
  220. ע"ע תרומה. עי' גמ' שם קלו א, בד' ר' אלעאי.
  221. עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ט; עי' מאירי חולין קלו א.
  222. רמב"ם שם; מאירי שם.
  223. עי' ציון 46.
  224. עי' אחרונים שבציון 47 ואילך, בד' הרמב"ם.
  225. עי' חולין קלה א-ב.
  226. דברים יח ד.
  227. רש"י חולין שם ב ד"ה ישראל בר חיובא הוא.
  228. גמ' שם א, בד' ת"ק שבציון 316 ואילך; עי' גמ' שם ב, באבע"א הג', בד' ת"ק שבציון הנ"ל ואילך; גמ' שם, באבע"א הג', בד' ר' אלעאי שבציון 320 ואילך.
  229. גמ' שם, באבע"א הג', בד' ת"ק שבציון 316 ואילך.
  230. עי' ציון 320 ואילך.
  231. עי' גמ' שם, באבע"א הג', בד' ר' אלעאי שבציון הנ"ל ואילך.
  232. דברים שם.
  233. עי' גמ' שם א, בד' ר' אלעאי שבציון הנ"ל ואילך.
  234. דברים שם.
  235. שם.
  236. ע"ע ו (ב): לערב. עי' גמ' שם, בד' ר' אלעאי שבציון הנ"ל ואילך, ושת"ק חולק כיון ש"ראשית" הפסיק הענין.
  237. עי' ציון 386 ואילך.
  238. עי' ציון 410 ואילך.
  239. עי' מאירי חולין קלה א.
  240. עי' תני ר' חייא בחולין קלד א: שמונה ספקות וכו', ושם ב: ראשית הגז וכו' לפטור; רמב"ם בכורים פ"י הי"ב.
  241. רש"י שם א סוד"ה בכור.
  242. רש"י שם; רמב"ם שם.
  243. רמב"ם בכורים פ"י ה"י; עי' טור יו"ד סי' שלג; שו"ע שם ח.
  244. עי' משנה חולין קלה א; עי' ספרי שופטים פיס' קסו; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  245. גמ' שם קלח ב; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  246. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  247. תוספ' חולין פ"י.
  248. עי' גמ' שם; רמב"ם שם.
  249. ר"ן שם קלה א (מז ב).
  250. עי' גמ' שם קלח ב.
  251. עי' רמב"ם שם; טור שם; עי' שו"ע שם; רמ"א שם.
  252. משנה שם קלה א; עי' ספרי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם; רמ"א שם.
  253. רמב"ם שם; עי' טור שם; שו"ע שם; עי' רמ"א שם.
  254. עי' גמ' שם קלח ב.
  255. רא"ש חולין פי"א סי' ב; עי' טור שם; עי' רמ"א שם.
  256. עי' רש"י שם ד"ה מנכה; עי' רא"ש שם; עי' טור שם; עי' רמ"א שם.
  257. דברים יח ד. רש"י חולין שם.
  258. רא"ש שם.
  259. עי' רא"ש שם.
  260. עי' חס"ד לתוספ' שם.
  261. עי' ציון 469 ואילך.
  262. עי' רש"י חולין קלח ב ד"ה מנכה, בד' רב חסדא בגמ' שם א.
  263. רש"י חולין קלה א ד"ה שחופות; ר"י מלוניל שם, לגי' זו; רע"ב שם פי"א מ"ב.
  264. משנה שם, לגי' ס' הערוך ע' טחף ופהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם מ"ג (ובפהמ"ש שם, לגירסתנו, ליתא) ומשנה כ"י קאופמן וגמ' כ"י פירקוביץ, ועי' ציון 267, שי"ג בע"א.
  265. ס' הערוך שם; ר"י מלוניל שם, בפי' הא', וצ"ב אם הוא פי' וגרס כראשונים שבציון הקודם, או שגרס כן במשנה.
  266. פהמ"ש (קאפח) שם, ובפהמ"ש שם, לגירסתנו ליתא.
  267. עי' סתם משנה שם קלה א, לגירסתנו וגי' רש"י שם, ור"י מלוניל שם, בשם י"ג, ורע"ב שם מ"ב, ומוסף הערוך שם, בשם נוסחאות דידן, וגמ' כ"י וטיקן 120 (ועי' גי' כ"י דלהלן, ולפי"ז צריך לכאו' לנקד שׂחופות), ועי' ציון 264,שי"ג בע"א. במשנה שם, לגי' גמ' כ"י וטיקן 122 וכ"י מינכן: סחופות
  268. גמ' שם קלו ב, בד' משנה שבציון הקודם.
  269. עי' ציון 244 ואילך. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה אלא.
  270. עי' רש"י שם ד"ה ה"נ, ע"פ גמ' שם: מהאי דרכיך ומהאי דאשון, ועי' ס' הערוך ע' אשן א'.
  271. עי' ציון 510 ואילך.
  272. עי' רש"י שם.
  273. עי' סתם משנה שם קלה א.
  274. גמ' שם קלו ב, בד' משנה שבציון הקודם.
  275. רש"י שם סוד"ה אלא, ע"פ גמ' שם: מהאי דרכיך ומהאי דאשון, ועי' ס' הערוך שם. ועי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם פי"א מ"ג, בהערות המהדיר ממהדו"ק של הרמב"ם.
  276. רש"י שם.
  277. רי"ף חולין קלח א (מז ב), שהשמיט הדין שבמשנה שבציונים 267, 273, לפי ר"ן שם; רמב"ם בכורים פ"י הי"א, לפי כס"מ שם (וסותר לב"י יו"ד סי' שלג, שהביא תמיהת הר"ן שבציון 281, ולא יישב, וצ"ב), ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; רא"ש חולין פי"א סי' ג; טור שם, לפי ב"י שם ובהגר"א שם סק"ז; עי' בהגר"א שם.
  278. ר"י מלוניל שם קלה א.
  279. עי' ציון 89.
  280. עי' ציון 92 ואילך.
  281. עי' רמב"ם בכורים פ"י הי"א, לפי ר"ן שם, ותמה (מהגמ' שבציונים 268, 274), ורדב"ז שם, ועי' ציון 277, שי"מ בע"א; מאירי שם קלו ב; שו"ע שם ח, לפי בהגר"א שם, ותמה.
  282. עי' רדב"ז שם, בד' הרמב"ם שבציון הקודם, בפי' גמ' שם: הא אוקימנא למתניתין דלא כר' אלעאי, ועי' רשב"א וריטב"א ומשמרות כהונה שם, שפי' בע"א.
  283. מאירי שם.
  284. חס"ד לתוספ' חולין פ"י, בפי' התוספ' שבציון הבא ואילך.
  285. תוספ' שם.
  286. עי' תוספ' שם.
  287. עי' ציון 320 ואילך. עי' חס"ד שם, בד' ר' אלעאי שבציון הקודם.
  288. עי' רש"י חולין קלה א ד"ה שצבעו.
  289. עי' משנה שם; רמב"ם שם; עי' טוש"ע יו"ד שלג ג.
  290. עי' רש"י שם ד"ה פטור; רא"ש חולין פי"א סי' ב.
  291. עי' רש"י שם; עי' תוס' שם קלז ב ד"ה עד, בשמו; עי' רא"ש שם. ועי' תוס' שם, מפי' רש"י במהדו"ק.
  292. עי' ציון 456.
  293. ע'י אביי ורבא בב"ק צג ב, בד' ת"ק בברייתא שם.
  294. רש"י חולין קלה א ד"ה לבנו.
  295. עי' אביי ורבא שבציון הנ"ל
  296. משנה חולין שם.
  297. עי' אביי בב"ק שם, בפי' המשנה שבציון הקודם, ועי' ציונים 304, 308, 312, שי"מ בע"א.
  298. עי' רחב"א בגמ' שם, לגי' הראשונים שבציון 464.
  299. עי' ציון 458.
  300. עי' אביי בגמ' שם.
  301. עי' ציון 459.
  302. עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה נפציה וד"ה סרקיה.
  303. משנה חולין שם.
  304. עי' רבא בב"ק שם, בפי' המשנה שבציון הקודם, ועי' ציונים 297, 308, 312, שי"מ בע"א.
  305. עי' ציון 463.
  306. עי' רחב"א בגמ' שם, לגי' הראשונים שבציון הנ"ל.
  307. משנה חולין שם.
  308. עי' רבא בב"ק שם, בפי' המשנה שבציון הקודם, ועי' ציונים 297, 304, 312, שי"מ בע"א.
  309. עי' ציון 464.
  310. עי' רחב"א בגמ' שם, לגי' הראשונים שבציון הנ"ל.
  311. משנה חולין שם.
  312. עי' רחב"א בב"ק שם, לגי' הראשונים שבציון הנ"ל, בפי' המשנה שבציון הקודם, ועי' ציונים 297, 304, 308, שי"מ בע"א.
  313. עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ו; עי' ס' ההשלמה ב"ק צג ב; עי' מאירי שם בסתם, ובד' גדולי המחברים, ובשם גדולי הדורות שלפנינו; עי' טוש"ע יו"ד שלג ג.
  314. עי' ס' ההשלמה שם; עי' מאירי שם בסתם, ובד' גדולי המחברים, ובשם גדולי הדורות שלפנינו.
  315. תוספ' חולין פ"י.
  316. עי' ברייתא חולין קלה א.
  317. עי' גמ' שם, בד' ת"ק שבציון הקודם.
  318. דברים יח ד.
  319. עי' ציון 226 ואילך. עי' רש"י שם ב ד"ה ישראל בר חיובא הוא.
  320. עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם א.
  321. דברים שם.
  322. עי' גמ' שם ב, בד' ר' אלעאי; רש"י שם א ד"ה ולא של שותפות.
  323. גמ' שם א, בד' ר' אלעאי.
  324. עי' רמב"ם בכורים פ"י הי"ד; עי' מאירי חולין קלה א; עי' שו"ע יו"ד שלג י. הטור השמיט.
  325. רמב"ם שם.
  326. עי' מאירי שם, בשם גדולי המחברים.
  327. עי' ציון 386 ואילך.
  328. עי' ציון 410 ואילך.
  329. עי' רמב"ם שם; מאירי שם.
  330. שו"ע שם.
  331. עי' מאירי שם, בשם גדולי המפרשים.
  332. עי' גמ' שם א-ב.
  333. ציון 225 ואילך.
  334. עי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) חולין פי"א מ"ג, שכך פי' ל' המשנה שם, לגירסתו שבציון 264 ולפירושו שבציון 266 (ועי' ציון 265, שי"מ בע"א, ועי' ציון 267, שי"ג בע"א), ובפהמ"ש שם קלה א, לגירסתנו, ליתא; עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ו, ועי' רדב"ז שם, שהוא ע"פ משנה שבציון 289, שדוקא אם צבעו נפטר מראשית הגז, ומשמע שכל צבע שהוא מתחילתו חייב, ועי' דרך אמונה שם סק"מ.
  335. עי' פהמ"ש (קאפח) שם. ועי' ציון 289 ואילך.
  336. דברים יח ד.
  337. פהמ"ש (קאפח) שם.
  338. עי' תוספ' חולין פ"י.
  339. עי' רמב"ם בכורים פ"י ה"ז; עי' מאירי חולין קלו ב; עי' שו"ע יו"ד שלג ד. הטור השמיט.
  340. דברים יח ד.
  341. עי' ר"י קורקוס וכס"מ שם.
  342. ע"ע כוי ציון 29 ואילך.
  343. עי' תוספ' חולין פ"י, לפי חס"ד שם.
  344. עי' תוספ' שם.
  345. דברים יח ד.
  346. עי' חס"ד שם.
  347. עי' יש"ש שם וחס"ד שם ומער"ק שם, בד' רמב"ם בכורים פ"י ה"ז (וע"ע כוי ציון 55), ועי' ציון 354, שי"מ בע"א.
  348. עי' תוספ' שם.
  349. עי' חס"ד שם.
  350. ע"ע כוי ציון 42.
  351. ראב"ד בהשגות בכורים פ"י ה"ז.
  352. עי' לעיל ציון 136 ואילך. עי' רדב"ז שם.
  353. ע"ע כוי ציונים 18 ואילך, 58 ואילך.
  354. רדב"ז בכורים פ"י ה"ז, בד' רמב"ם שם, ועי' ציונים 357, 347, שי"מ בע"א.
  355. עי' רדב"ז שם.
  356. ע"ע זרוע ולחיים וקבה ציון 107 ואילך וע' כוי ציון 196. ושם ציון 117, וע' זרוע ולחיים וקבה ציון 109, שי"ח.
  357. עי' יש"ש חולין פי"א סי' ו וחס"ד לתוספ' חולין פ"י, בד' רמב"ם שם, לשיטתם שבציון 347, ועי' ציון 354, שי"מ בע"א.
  358. ע"ע כוי ציון 33 ואילך.
  359. עי' לעיל ציון 121 ואילך.
  360. יש"ש שם.
  361. עי' תוספ' חולין פ"י.
  362. תוספ' שם.
  363. דברים יח ד.
  364. עי' חס"ד שם.
  365. רמב"ם בכורים פ"י ה"ז; מאירי חולין קלו ב.
  366. עי' תוספ' שם.
  367. עי' חס"ד שם.
  368. ע"ע אחריות. תוספ' חולין פ"י; רמב"ם בכורים פ"י ה"ח: באחריותם; שו"ע יו"ד שלג ה.
  369. רמב"ם שם: שיתן; שו"ע שם.
  370. עי' אחרונים שבציון 372.
  371. דברים יח ד.
  372. עי' ר"י קורקוס בכורים פ"י ה"ח; עי' כס"מ שם; עי' באה"ג יו"ד סי' שלג סק"ו.
  373. עי' רדב"ז שבציון הבא ואילך.
  374. דברים שם ג.
  375. ע"ע בהמה דקה ציון 13 ואילך.
  376. בראשית לא יט.
  377. שם לח יב.
  378. רדב"ז שם, וסיים: כנ"ל אבל עדיין צריך תלמוד.
  379. עי' משנה חולין קלה א.
  380. דברים יח ד.
  381. עי' רש"י שם קלז א ד"ה עשויות; עי' רע"ב חולין פי"א מ"ב.
  382. משנה חולין קלה א וספרי שופטים פיס' קסו: רחלות, ועי' גמ' שם קלז ב.
  383. ישעיהו ז כא. ב"ש במשנה שם וספרי שם.
  384. גמ' שם קלז א, בד' ב"ש.
  385. משנה חולין קלה א.
  386. משנה שם.
  387. ספרי שופטים פיס' קסו.
  388. תוספ' חולין פ"י.
  389. עי' משנה חולין קלה א וספרי שופטים פיס' קסו.
  390. שמו"א כה יח. ב"ה במשנה שם וספרי שם.
  391. רב אשי בגמ' שם קלז א, בד' ב"ה. ועי' רב כהנא בגמ' שם, שפי' בע"א, ועי' גמ' שם, שדחתה.
  392. רש"י שם ד"ה עשויות; רע"ב חולין פי"א מ"ב.
  393. דברים יח ד.
  394. עי' ציון 381.
  395. במדבר יח יז.
  396. דברים יח ג. עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  397. עי' שמו"א שם.
  398. מלבי"ם שופטים סי' נ.
  399. דברים יח ד.
  400. ר"ע בספרי שם. ועי' חס"ד לתוספ' שם, שהיא דרשת ר' אלעאי שבציון הבא ואילך.
  401. ר' אלעאי בתוספ' שם.
  402. עי' חס"ד שם.
  403. ר' אלעאי בתוספ' שם, וחס"ד שם.
  404. ר' אלעאי בתוספ' שם, וחס"ד שם.
  405. עי' ר' יוחנן בחולין קלז ב, בפי' ד' רבי שבציון הבא, שהכריע כד' זו.
  406. עי' ברייתא ב' בגמ' שם קלז א.
  407. עי' ברייתא א' שם.
  408. שמות כא לז. ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו בברייתא א' בגמ' שם.
  409. ר"ן שם (מז א).
  410. עי' בה"ג הל' בכורות; עי' רי"ף חולין קלז ב (מז א-ב), בשם בה"ג ומר רב חפץ; עי' רש"י דברים יח ד; עי' רמב"ם בכורים פ"י הי"ג; עי' רא"ש חולין פי"א סי' א, בשם בה"ג ומר חפץ, ונ' שמסכים להם; עי' קצור פסקי הרא"ש שם; עי' מאירי חולין קלה א; עי' טוש"ע יו"ד שלג ט.
  411. עי' בהגר"א שם סק"י. וע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך.
  412. רי"ף שם (מז א), לפי ר"ן שם וב"י שם ובהגר"א שם.
  413. עי' ציון 410 ואילך.
  414. עי' ציון 389 ואילך.
  415. עי' תוספ' חולין פ"י.
  416. עי' משנה חולין קלה א.
  417. חכמים במשנה שם ותוספ' שם: רחלות.
  418. עי' עולא א"ר אלעזר בגמ' שם קלז ב, בד' חכמים במשנה שבציון הקודם.
  419. עי' רש"י שם ד"ה כל שהן.
  420. עי' אמוראים שבציון 422; עי' ר' יוחנן בגמ' שם, בד' חכמים במשנה שבציון 417.
  421. רש"י שם ד"ה מה בין לי ולך.
  422. רב בגמ' שם, לפי גמ' שם קלז ב - קלח א, במסקנה; שמואל בגמ' שם, בד' חכמים במשנה שבציון 417; רב דימי אמר רב בגמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה בששים, בל"א, ועי' ציון 517, שי"מ בע"א; ר' יוחנן בגמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה ראשית הגז.
  423. עי' ציון 416.
  424. עי' רב בחולין קלז ב.
  425. רש"י שם ד"ה שהן מחומשות.
  426. עי' ציון 420 ואילך.
  427. עי' רמב"ם שבציון 431.
  428. עי' ציונים 407 ואילך, 412.
  429. עי' ר"ן שם (מז א).
  430. רמב"ם בכורים פ"י הי"ג; עי' טור יו"ד סי' שלג; שו"ע שם ט.
  431. רמב"ם שם; שו"ע שם. הטור השמיט.
  432. רש"י חולין קלו א ד"ה היו לו.
  433. עי' רש"י שם ד"ה גזז.
  434. עי' רש"י שם ד"ה גזז.
  435. עי' ציון 386 ואילך.
  436. עי' ציון 410 ואילך.
  437. תוספ' חולין פ"י; עי' ברייתא שם.
  438. עי' רש"י שם.
  439. עי' רש"י חולין קלו א ד"ה הא חמש.
  440. תוספ' חולין פ"י.
  441. עי' גמ' שם, בפי' הברייתא שבציון 437.
  442. תוספ' שם.
  443. רש"י שם.
  444. עי' ציון 25.
  445. עי' גמ' שם: והא דרבנן, ורש"י ד"ה אלא לאו.
  446. עי' גמ' שם: והתניא אין מצטרפות, ורש"י ד"ה הא חמש וד"ה והתניא.
  447. ע"ע תרומה. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה אלא לאו.
  448. עי' רמב"ם בכורים פ"י הט"ו; עי' שו"ע יו"ד שלג יב. הטור השמיט.
  449. עי' ציונים 46, 53.
  450. עי' מרה"מ (חעלמא) שם, בד' הרמב"ם שבציון 448, שלא יסתור לרמב"ם שבציון 46.
  451. עי' תוספ' חולין פ"י, לגי' חס"ד שם, ע"פ ברייתא דלהלן; עי' ברייתא א' בב"ק צג ב; עי' ברייתא ב' בגמ' שם.
  452. עי' רש"י שם ד"ה אין מצטרף, ע"פ גמ' שם.
  453. תוספ' חולין פ"י; עי' ברייתא ב' בב"ק צג ב.
  454. כ"מ מהראשונים שבציון 289, שפסקו כסתם משנה לגבי נתינה לכהן אחר צביעה.
  455. תוספ' שם; עי' ברייתא ב' בגמ' שם.
  456. עי' אביי בב"ק צג ב, בד' ת"ק בברייתא א' בגמ' שם; עי' רבא שבציון 459.
  457. עי' גמ' שם, לגי' שבציון 464.
  458. עי' אביי בגמ' שם, בד' ר"ש בברייתא ב' בגמ' שם, שהוא חלוק על דין המשנה שבציון 296.
  459. עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה נפציה וד"ה סרקיה בד' ר"ש בברייתא ב' בגמ' שם, שמודה לדין המשנה שבציון 296.
  460. עי' ציון 453.
  461. עי' ציון 454.
  462. עי' תוס' שם ד"ה הא; עי' רשב"א שם, במסקנה.
  463. עי' רחב"א בגמ' שם, לגירסתנו וגי' תוס' שם ד"ה הא, בסתם, ורשב"א שם, בסתם: הא דחווריה (ועי' ציון הבא, שי"ג בע"א), ורש"י ד"ה דכבריה ומאירי שם, לפי תוס' שם ורשב"א שם.
  464. עי' גמ' שם, לגי' תוס' שם ורשב"א שם, בשם י"ס: הא והא רבנן, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א.
  465. עי' ס' ההשלמה חולין קלה א; עי' מאירי שם, בסתם, ובד' גדולי המחברים, ובשם חכמי הדורות שלפנינו.
  466. עי' ציון 386 ואילך.
  467. עי' ציון 410 ואילך.
  468. עי' רש"י חולין קלח א ד"ה גזז ומכר ראשונה, ור"ן שם (מז ב), בשמו, וחי' הר"ן שם (וכ"מ מס' הצבא לרז"ה מדה ב), בפי' מח' רב חסדא ור' נתן בר הושעיא שבציון הבא ואילך, ועי' ציון 501, שי"מ המח' בע"א.
  469. גמ' שם.
  470. רש"י שם ד"ה חייב.
  471. עי' ציון 198 ואילך. עי' רש"י שם וד"ה בעידנא.
  472. דברים יח ד.
  473. עי' רש"י חולין שם ד"ה חייב.
  474. גמ' שם, בד' רב חסדא.
  475. רש"י שם.
  476. עי' ציון 390 ואילך.
  477. שמו"א כה יח.
  478. חי' הר"ן שם: נ"ל.
  479. משנה שם קלה א.
  480. עי' גמ' שם קלח א, לפי רש"י שם ד"ה הא צאנו לגזוז.
  481. עי' גמ' שם.
  482. גמ' שם, בד' ר' נתן בר הושעיא.
  483. רש"י שם ד"ה בעידנא.
  484. עי' גמ' שם, בד' ר' נתן בר הושעיא, לפי ראשונים שבציון 468.
  485. רש"י שם.
  486. עי' גמ' שם, בד' ר' נתן בר הושעיא.
  487. עי' רש"י שם.
  488. עי' ציון 83 ואילך.
  489. עי' חי' הר"ן שם: נ"ל.
  490. עי' גמ' שם: תרגמא רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא, ורש"י ד"ה כל שלשים יום.
  491. עי' ס' הצבא לרז"ה מדה ב; עי' ר"ן חולין קלח א (מז ב), בשמו, והסכים לו; עי' טור יו"ד סי' שלג; עי' רמ"א בשו"ע שם יב.
  492. עי' ס' הצבא שם; עי' ר"ן שם, בשמו, והסכים לו; עי' ס' ההשלמה שם; עי' ס' המאורות שם; עי' חי' ר"י מנרבונא שם; עי' רא"ש שם פי"א סי' ג.
  493. עי' ציון 479 ואילך.
  494. עי' ציון 490.
  495. עי' ס' הצבא שם; עי' ר"ן שם, בשמו, והסכים לו; עי' ס' ההשלמה שם; עי' ס' המאורות שם; עי' רדב"ז בכורים פ"י הט"ו, בד' רמב"ם שבציון 509.
  496. כ"מ מרש"י חולין שם ב סוד"ה מנכה.
  497. שו"ע יו"ד שלג יב.
  498. רמב"ם בכורים פ"י הט"ו, ועי' ר"י קורקוס שם, שהוא ע"פ הגמ' שבציון 502 (ועי' רמב"ם שבציון 501, וצ"ב, ואולי כוונתו לברייתא שבציון 437); שו"ע שם: אינם מצטרפים, ועי' בהגר"א שם ס"ק יח, שהוא ע"פ חולין קלו א (ואולי כוונתו לברייתא שבציון הנ"ל).
  499. עי' ציון 386 ואילך.
  500. עי' ציון 410 ואילך.
  501. עי' רמב"ם שבציון 509, לפי רדב"ז בכורים פ"י הט"ו, ומאירי חולין קלח א, בפי' מח' רב חסדא ור' נתן בר הושעיא שבציון הבא ואילך, ועי' ציון 468, שי"מ המח' בע"א.
  502. גמ' שם.
  503. גמ' שם, בד' רב חסדא.
  504. גמ' שם.
  505. גמ' שם, בד' ר' נתן בר הושעיא.
  506. רש"י שם ד"ה בעידנא.
  507. עי' גמ' שם, בד' ר' נתן בר הושעיא, לפי הראשונים שבציון 501.
  508. רדב"ז בכורים פ"י הט"ו, בד' רמב"ם שבציון הבא. ועי' ציון 492 ואילך.
  509. רמב"ם שם; עי' מאירי חולין קלח א; שו"ע יו"ד שלג יב.
  510. רמב"ם בכורים פ"י ה"א.
  511. רדב"ז שם.
  512. עי' חולין קלז ב; רמב"ם שם.
  513. עי' ציון הבא ואילך.
  514. גמ' שם.
  515. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה בשלמא דרבי יוחנן.
  516. ירו' בכורים פ"ג ה"א.
  517. גמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה בששים, בפי' הא', ועי' ציון 422, שי"מ בע"א.
  518. תוספ' חולין פ"י.
  519. ע"ע. עי' תוספ' שם: כתרומה.
  520. משנה וספרי שבציון 536 ואילך.
  521. עי' רב ושמואל בגמ' שם.
  522. מאירי שם קלח א.
  523. עי' גמ' שם קלז ב.
  524. עי' גמ' שם; כ"מ מרבב"ח א"ר יוחנן שבציון 554 ואילך, ועי' רא"ש שם פי"א סי' א, שע"ז אמר אביי בגמ' שם שמשום ר' ינאי רביה אמרה.
  525. עי' ציון 518 ואילך.
  526. עי' ציון 430 ואילך.
  527. עי' גמ' שם.
  528. כ"מ מבה"ג הל' בכורות; עי' רי"ף חולין קלז ב (מז ב), בשם בה"ג ומר רב חפץ גאון; עי' רא"ש שם פי"א סי' א, בשם בה"ג ומר חפץ גאון, והסכים להם (ובקצור פסקי הרא"ש שם השמיט); טור ורמ"א שבציון 566, לפי ד"ח לרא"ש שם סק"ב..
  529. עי' רי"ף שם, בשם בה"ג ומר רב חפץ גאון.
  530. ע"ע הלכה: בשאר אמוראים ציון 59.
  531. ע"ע הנ"ל: באמוראים: רב ושמואל ור' יוחנן ציון 862. ושם ציון 863 ואילך, שי"ח.
  532. רא"ש שם. ועי' מעי"ט לרא"ש שם סק"ת. וע"ע הנ"ל: בשאר אמוראים ציון 61.
  533. רי"ף שם (מז א), בדעה הא'; ס' האשכול (אלבק) ח"ב עמ' 131; רמב"ם בכורים פ"י ה"א; רא"ש שם, בדעה הא'; מאירי שם קלח א; שו"ע שבציון 565, לפי ד"ח שם.
  534. רי"ף שם, בדעה הא'; ס' האשכול שם; רא"ש שם, בדעה הא'.
  535. ע"ע הנ"ל: על פי הרוב ציון 222 ואילך. עי' רי"ף ורא"ש שם, בדעה הא'.
  536. דברים יח ד.
  537. משנה חולין קלה א; ספרי שופטים פיס' קסו.
  538. דברים יח ד-ה.
  539. ריב"ל בגמ' שם קלח א, ורש"י ד"ה אמר קרא.
  540. דברים שם ה.
  541. גמ' שם, בד' ריב"ל.
  542. גמ' שם, בד' ריב"ל: מאי ניהו אבנט.
  543. ע"ע אבנט ציון 4 ואילך. רש"י שם ד"ה מאי ניהו אבנט. ועי' גמ' שם ורש"י ד"ה שם אבנט, שאף למ"ד שאבנט של כהן הדיוט לא היה כשל כה"ג (ע"ע הנ"ל ציון 14, ושם שי"ח), מ"מ אבנט נוהג בו ובבניו.
  544. עי' משנה חולין קלה א; עי' ספרי שופטים פיס' קסו.
  545. עי' הגה בשו"ע יו"ד שלג יג.
  546. ס' הערוך ע' צו ב'.
  547. רש"י שם ד"ה צואי.
  548. עי' ברייתא בגמ' שם קלח א, ורש"י ד"ה תנא; עי' טור יו"ד סי' שלג.
  549. עי' רש"י שם.
  550. ברייתא שם.
  551. ר"י קורקוס בכורים פ"י הט"ז.
  552. עי' טור שם.
  553. עי' ר"י קורקוס שם.
  554. עי' רבב"ח א"ר יוחנן בגמ' שם קלז ב.
  555. רבב"ח א"ר יוחנן בגמ' שם.
  556. עי' ציון 536 ואילך.
  557. עי' ציונים 518 ואילך, 533 ואילך.
  558. עי' רב ושמואל בחולין קלז ב.
  559. מאירי שם קלח א.
  560. עי' ציונים 523 ואילך, 528 ואילך.
  561. עי' גמ' שם קלח א; כ"מ מרבב"ח א"ר יוחנן שבציון 554 ואילך.
  562. עי' ציון 420 ואילך.
  563. עי' ציון 430 ואילך.
  564. עי' גמ' שם.
  565. רמב"ם בכורים פ"י הט"ז; עי' מאירי חולין קלח א; שו"ע יו"ד שלג יג.
  566. עי' טור שם; עי' רמ"א בשו"ע שם, ועי' בהגר"א שם סק"כ. ועי' לבוש שם.
  567. עי' חולין קלו ב, בדיוק ל' סתם משנה חלה פ"א מ"ט.
  568. עי' גמ' שם.
  569. עי' ברייתא בגמ' שם.
  570. עי' גמ' שם.
  571. רמב"ם בכורים פ"י ה"ח; שו"ע יו"ד שלג ו. הטור השמיט.
  572. עי' ציונים 46, 53.
  573. עי' ר"י קורקוס שם וכס"מ שם והי"א ומרה"מ (חעלמא) שם והי"א ובהגר"א שם סק"ד, בד' הרמב"ם שבציון 571, שלא יסתור לרמב"ם שבציון 46.