אנציקלופדיה תלמודית:רופא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המרפא את החולה*.

שמו, מהותו ומינויו

שמו ומהותו

בלשון תורה[1] המרפא את החולה נקרא רופא[2], ובלשון רבים: רופאים[3]. ומצינו שם זה אף ככינוי לחונטים את המת*[4].

בלשון חכמים[5] באים שלושה כינויים שונים למיני רופאים: א) רופא[6], וכתבו ראשונים דהיינו הרופא חולים במשקים ובמשלשליות ובמרקחות ובמרחצאות[7]. ויש שבלשון חכמים בא במקום רופא התואר בארמית: אסיא[8]. ב) רופא אומן[9], וכתבו ראשונים דהיינו מנתח[10], ולשון אומן הוא המחתך בברזל, כמו המל שנקרא אומן[11]. ויש מהאחרונים שכתבו שרופא אומן היינו רופא שהוא מקיז דם[12]. ג) רופא מומחה[13], דהיינו המנוסה[14] ומומחה לרבים[15].

יש מהראשונים המפרשים שבלשון חכמים יש שרופא נזכר ככינוי למוהל[16].

מינוי על ציבור

אסור למנות אדם לרופא על הציבור, אם אינו יודע בחכמת הרפואה[17].

ממנים רופא על הציבור, אף אם הוא משומד* או נבזה[18].

מותר למנות גוי* לרופא על הציבור[19], אף על פי שאסור למנות גוי לשררות בישראל[20]. לסוברים שאין דין שררה במינוי רופא[21], טעם ההיתר, שאין כאן שררה[22]. ולסוברים שיש במינוי רופא דין שררה[23], הטעם הוא, שכן עיקר השררות שברופא הוא מצד כח התורה שיש בלימוד חכמת הרפואה[24], אבל מצד הטורח והבטלה, לא שייך לשררות, ולכן מותר למנות גוי רופא על הציבור, אף על פי שאסור למנותו בשום שררות של ציבור, שאין מינויו נחשב כי אם מצד הטורח והבטלה[25].

שררה במינויו

רופא, אם יש במינויו על הציבור משום שררה, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שאין במינויו משום שררה[26], שכן רופא ממנים אותו רק בשביל הצורך שיש לציבור ממנו, ואין מדקדקים עליו, יהיה מה שיהיה, ואפילו גוי* או מומר[27] או נבזה, רק שידע בחכמת הרפואה ממנים אותו[28], וכיון שכך אין בזה שררה כלל[29]. ב) ויש סוברים שיש במינוי רופא על הציבור משום שררה[30], שכל מינוי שיש בו צד של כבוד, כמו רפואה שבא על ידי חכמה ולימוד, יש בה משום שררה[31]. ועוד, שהממונים-שבמקדש* הרי מינויים מינוי של שררה בישראל[32], ובן אחיה שהיה ממונה על חולי מעיים[33], שהיה רופא[34], הוא גם כן בכלל שררה[35]. ומה שממנים לפעמים גוי לרופא[36], אין זה ענין כלל להפקיע דין שררות מישראל[37], שכן עיקר השררות שברופא הוא מצד כח התורה שיש בלימוד חכמת הרפואה[38], אבל מצד הטורח והבטלה, לא שייך לשררות, ולכן מותר למנות גוי רופא על הציבור, אף על פי שאסור למנותו בשום שררות של ציבור[39], שאין מינויו נחשב כי אם מצד הטורח והבטלה[40].

על החילוק ברופא, לענין נטילת שכר, בין הלימוד והחכמה, שאסור לו ליטול שכר על זה, לטרוח ובטלה, שמותר לו ליטול שכר על זה, עי' להלן: דיניו[41].

ההיתר והמצוה שבעיסוקו

הרשות לרפאות

נתנה התורה רשות לרופא* לרפאות[42], שנאמר: ורפֹּא ירפא[43], שלכן נכתב שני פעמים, ולא נכתב רק "ירפא"[44], ללמד שאף על פי שהקדוש ברוך הוא הוא המכה יש לנו רשות לרפאות[45], ומותר לרופא לרפאות כל חולי, בין מכה בידי אדם ובין חולי הבא בידי שמים, אף על פי שכשמרפא נראה כסותר גזירת המלך[46], ולא יאמר: הקדוש ברוך הוא מוחץ, וכי אני ארפא[47]. ויש שכתבו בטעם שנצרכה התורה להתיר דבר זה, שמא יאמר הרופא: מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג[48]. ויש מהראשונים הסוברים שהרשות לרפא נלמד מהכתוב: לא תעמֹד על דם רעך[49], והלימוד מורפֹּא ירפא[50], בא ללמד שאפילו לכתחילה מותר לרופא לרפאות החולה ולא חוששים פן יהרגנו על ידי משקה או סם[51].

על ההיתר לחולה לדרוש ברופא, ע"ע רפואה.

המצוה לרפאות

הרופא, כתבו ראשונים שמצוה עליו לרפאות את החולה[52], כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו בגופו, בממונו או בחכמתו[53], ובכלל פקוח-נפש* הוא[54] והשבת-אבדה* של אבידת גופו[55]. וכן שנינו במדרש שאנו למדים מהמילה "כל*" שבכתוב: לכל אבדת אחיך[56], לרבות[57] אבידת גופו[58], שחייב לרפאותו אם חלה[59]. וכן כתבו ראשונים באיסור הרופא ליטול שכר החכמה והלימוד[60], שהוא משום שהיא מצוה שמשיב אבידת גופו[61]. וכן כתבו ראשונים בטעם שרופא המתנה שיתנו לו שכר הרבה אין לו - לסוברים כן[62] - אלא שכר בטלה בלבד, שהוא משום שחייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו[63].

מספר ראיות כתבו ראשונים ואחרונים לכך שמצוה לרפא: א) המודר הנאה מחבירו שמותר לרפאותו - אם הדרך באותו המקום לרפאות בחינם, לסוברים כן[64], וכן הלכה[65]. או אף אם אין הדרך כן באותו המקום, לסוברים כן[66] - אמרו על זה בירושלמי שהוא אפילו יש לו מי שירפאנו[67], הרי שהטעם הוא שהרופא עשה מצוה המוטלת עליו, והשבת אבידה של גוף החולה היא[68]. ב) הטעם שההיתר למודר הנאה לרפאות את חבירו אם הדרך באותו המקום לרפאות בחינם - לסוברים כן[69], וכן הלכה[70] - שכן עושה כן מנפשו ומרצונו, בלא קבלת שכר[71], שהרי עושה מצוה[72], שאין השבת אבידה גדולה מהשבת גופו[73]. ג) שנינו לענין איסור אכילה ביום-הכפורים*[74], שמאכילים אותו על פי בקיאים[75], ושמי שאחזו בולמוס מאכילים אותו דבש וכל מיני מתיקה[76], והיינו על פי בקי, שכן יש מיני חולי שאם מאכילים את החולה בהם דבש, מסכנים אותו[77], והואיל ומחללים שבת כדי לרפאות, אתה למד שרפואה* פיקוח נפש היא, ופיקוח נפש מצוה רבה היא[78]. ד) כיון שלמדנו מהכתוב שניתן רשות לרופא לרפאות ואין בדבר איסור[79], ממילא יש בו מצוה משום פיקוח נפש[80].

רפואת בהמה

ברפואת בהמה של חבירו אין מצוה[81], שהתורה לא ציותה לרפאות בהמה של חבירו[82].

חיוב הלימוד

אין חיוב על האדם ללמוד חכמת הרפואה[83].

דיניו

הראוי לרפאות

לא יתעסק ברפואה אלא אם כן יהא בקיא ויודע בחכמה ובמלאכה, ולא יהא שם גדול ממנו[84], אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא עוסק בה, וכן אם יש גדול ממנו לא יתעסק בה כלל[85], קל וחומר משאר דינים והוראות שבתורה, שהיאך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו[86]. ואם עבר ונתעסק ברפואה ואינו בקי בה, או שהוא בקי ויש שם מי שגדול ממנו ברפואה, הרי זה שופך דמים[87]. וכתבו אחרונים שכיון שאם נתעסק ברפואה ואינו בקי הרי זה שופך דמים, צריך הרופא קודם לרפאות גוים עד שיהיה מומחה ויוכל לרפא ישראל[88].

כשמונע עצמו מלרפא

הראוי לרפאות חולים[89], ומונע עצמו מזה, הרי זה שופך דמים[90], שכן אמרו לענין פקוח-נפש* - שרפואה היא בכללה[91] - שהשואל אם צריך לחלל עליו את השבת, הרי זה שופך דמים[92], וכל שכן המתייאש ואינו עושה[93], ואתה למד מזה שכל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים[94].

אפילו יש לחולה אדם אחר שיכול לרפאו, הנמנע מלרפא הרי זה שופך דמים, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות[95].

זהירות

הרופא צריך להיזהר מאוד מאוד ברפואתו[96], כמו שראוי להיזהר בדיני-נפשות*[97].

נטילת שכר

הרופא, כתבו ראשונים שאסור ליטול שכר החכמה והלימוד[98], שמלמד הרופא לחולה - או למתעסק עימו[99] - שיעשה לרפואתו כך וכך[100], שהרפואה היא מצוה, שמשיב אבידת גופו[101], ואמרו לענין עשיית המצוות: מה אני בחינם, אף אתה בחינם[102], הלכך שכר החכמה והלימוד אסור[103], שהוא כנוטל שכר להזות[104] מי-חטאת* או לקדש אותם[105], ששנינו במשנה שמימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה[106], דהיינו שהמים מים רגילים הם, והאפר אפר רגיל הוא[107]. אבל מותר לרופא ליטול שכר הטירחה[108], שהוא כשכר הבאה ומילוי, שמותר[109]. וכן מותר לו ליטול שכר בטלה[110], כפי ששנינו: אם היה זקן, מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל[111], והיינו כפועל בטל[112] של אותה מלאכה[113] שבטל ממנה[114]. ויש מהראשונים הסובר שאין לרופא אלא שכר בטלה בלבד[115].

מותר לגוי* רופא לקבל שכר עבור הרפואה, אף מצד החכמה והלימוד, שהרי אינו מצווה במצוות, ואינו אסור לקבל עליהם שכר[116].

התנה שיתנו לו שכר הרבה

במה דברים אמורים שאין הרופא נוטל אלא שכר טרחה ובטלה[117], כשלא התנה בדבר, אבל אם התנה הרופא שיתנו לו שכר הרבה, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שחייב ליתן לו[118], שחכמתו מכר לו[119], ואין לה דמים[120], שהיא שווה דמים הרבה[121], ואף על פי שמצוה עליו לרפאותו[122], שכל מצות-עשה* המוטלת על כל העולם, אם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאים ממון מידו, ולא מפקיעים מידו חיוב שלו[123], שאף על פי שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה[124], כיון שכבר התנה עימו והתחייב נגדו חייב לשלם[125], כיון שלא עליו בלבד מוטלת מצוה זו, שהרי כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות[126], וחכמת הרפואות אין לה שיעור, ומתחילה לא היה חיוב עליו ללומדה[127], על כן מועיל התנאי[128]. ב) ויש מהראשונים סוברים, שאף אם התנה הרופא שיתנו לו שכר הרבה, אין לו אלא שכר בטלה בלבד[129], או כפי הראוי לו[130], שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו[131].

להלכה כתבו הפוסקים, שאם התנה הרופא שיתנו לו הרבה בשכרו, חייב ליתן לו[132].

שכר סממנים

במה דברים אמורים שנותנים לרופא שכר הרבה, אם התנה עימו בדבר - לסוברים כן[133], וכן הלכה[134] - כשמתנה בשכר הרפואה[135], אבל מי שיש לו סממנים וחבירו חולה וצריך להם, אסור להעלות לו בדמיהם יותר מן הראוי[136], ולא עוד, אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנים אלא בידו, אין לו אלא דמיהם[137], שכל המתנה בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר: משטה אני בך[138], ואינו דומה לרופא המתנה שיתנו לו שכר הרבה, שכן לחכמתו אין דמים[139], ולסממנים יש דמים[140].

הזיק ברפואתו

ריפא שלא ברשות בית-דין* והזיק, חייב בתשלומים, אפילו אם הוא בקי[141], וכל שכן באחד שאינו בקי, שאין בית-דין* מרשים למי שאינו בקי[142]. שכן שנינו, שאם ריפא ברשות בית דין פטור[143], ומשמע דוקא ברשות בית דין[144]. ואין החיוב אלא אם כן נודע לו שהזיק[145].

רופא, שריפא ברשות בית דין - וטעה[146] - והזיק - בשוגג[147] - פטור[148] מדיני אדם וחייב בדיני שמים[149] עד שישלם הנזק[150]. ואם הזיק במזיד, חייב[151] אפילו בדיני אדם[152]. וכן אם חבל יתר מן הראוי לו, הרי זה חייב[153]. לא טעה, ועשה הרפואה כהוגן, ומת, פטור אף מדיני שמים[154], שהוא לא המית אותו, אלא השם יתברך רצה במיתתו[155].

רופא, שריפא ברשות בית דין - והמית, ונודע לו ששגג[156] - הרי זה גולה[157], שאינו פטור מדיני שמים עד שיגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והמית בידים[158].

חזקת שררה

רופא שנתמנה במקום ציבורי, אם יש בו חזקת-שררה*, נחלקו אחרונים: א) לסוברים שאין דין שררה במינוי רופא[159], אין בו חזקת שררה[160]. ב) ולסוברים שיש במינוי רופא דין שררה[161], יש בו אף דין חזקת שררה[162], שכל מינוי ציבורי שיש בו צד מצוה וצד כבוד וחזקת אמונת האיש, שייך בו דין חזקה[163], ומאחר שהדין הוא שהרופא אסור ליטול שכר החכמה ולימוד[164], רק שכר הטורח והבטלה מותר[165], אם כן ערך השכירות של הרופאים הוא כמו השכירות של רבנים ויתר העוסקים במצוות בציבור, שיש להם דין חזקה[166]. ועוד, שכל מינוי שיש בו צד של כבוד, כמו רפואה שבא על ידי חכמה ולימוד, יש בה משום שררה, ומאחר שכל שררה שבישראל יש בה דין ירושה[167], אם כן ודאי שכל זמן שהוא חי, הרי השררה היא בחזקתו[168]. ועוד, שהממונים-שבמקדש* הרי מינויים מינוי של שררה בישראל[169], ובן אחיה שהיה ממונה על חולי מעיים[170], שהיה רופא[171], הוא גם כן בכלל שררה, שיש בה ירושה, וקל וחומר שיש בה חזקה[172].

מגורים בעירו

אותה ששנינו, שאין תלמיד-חכם* ראשי לדור בעיר שאין בה רופא[173], יש מהראשונים מפרשים דהיינו הרופא חולים[174], והטעם הוא כדי שימצא רופא לרפאו אם יהיה צריך לכך[175].

יש מהאמוראים שהדריך שאסור לגור בעיר שהעומד בראשה רופא[176], מפני שטרוד ברפואותיו ואינו עוסק בצורכי ציבור[177].

מודר הנאה

רופא שאסר הנאתו על אחר, מרפאו רפואת גופו[178], ואפילו אם יש רופא אחר שירפאנו[179], שלא מכל אדם זוכה להתרפאות[180]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו בסתם שמותר לו לרפאותו בידו, שזו מצוה היא[181]. ויש מחלקים: אם אין דרך ליתן שכר לרופא, יכול לרפאותו, אפילו בידים[182], אבל אם דרך ליתן שכר לרופא, לא ירפאנו בחינם[183], וכן הלכה[184].

רופא שאסר הנאתו על אחר, אינו מרפא בהמתו[185] אם חלתה[186], ואפילו אם אין דרך ליתן שכר לרופא[187], משום שמהנה לו[188] ונכסיו אסורים עליו[189], ואינו כמחזיר אבידתו - כפי הדין ברפואת גופו[190] - שהתורה לא ציותה לרפאות בהמה של חבירו[191], אבל אומר לו: סם פלוני יפה לה, סם פלוני רע לה[192], ובלבד שהבעלים יעשה הרפואה[193], שכיון שהוא לא נותן הסם על הבהמה, ההנאה באה מאליה[194], וכיון שנכסי רופא אסורים על החולה צריך שיהיה הסם של חולה[195]. ואם אינו יודע לעשותו, והיא תמות אם לא יעשנה, מותר המדיר לעשותו[196].

נאמנותו

מצינו בדברי חכמים בעניינים מסויימים ששואלים רופאים לענין בירור המציאות כדי להכריע ספיקות בהלכה[197]: א) לענין איסור אכילה ביום-הכפורים*[198], שנינו שמותר להאכיל חולה*, על פי רופאים בקיאים האומרים שיש בו סכנה[199]. ואמרו בתלמוד, שאף על פי שאם רופא אומר אינו צריך וחולה אומר צריך, שומעים לחולה, משום לב יודע מרת נפשו[200], אם רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך, שומעים לרופא[201], שיש לתלות שהחולה אומר כן בשטות מחמת חוליו[202]. וכן כתבו ראשונים לענין איסור חילול שבת*, שמותר לחללו עבור חולה שהרופאים אומרים שיש בו סכנה[203]. ב) לענין איסור נדה*, שנינו ששאלו ברופאים במפלת קליפים אדומים ובמפלת שערות אדומות, אם זהו דם נידה[204]. ג) לענין טֻמאת-מת*, שנינו ששאלו לרופאים בקופה מלאה עצמות, אם יש שם שדרה* או גלגלת* ולכן מטמאים העצמות* בטומאת מת, אף אם אין בהם שיעור העצמות המחייב בטומאת מת[205], כיון שניכרת בשדרה ובגולגולת צורת אדם[206]. ד) לענין טריפה בבהמה[207], שנינו שסמכו על עדות רופא, שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנריא אלא אם כן חותכים האם[208] שלה בשביל שלא תלד[209], ופסקו הלכה שאם ניטלה האם כשרה[210]. וכן כתבו ראשונים לענין טריפה באדם[211], שההורגו פטור[212], שהדברים אמורים כשנודע בודאי שהוא טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה רפואה באדם ובזה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר[213]. ה) לענין איסור אבר-מן-החי*, אמרו בתלמוד ששאלו לרופאים על עצם שנשברה בעוד הבהמה בחיים ונקדר הבשר בסכין מעל השבר בעיגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה, אם יכול להעלות ארוכה[214]. ו) לענין איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת[215], ששנינו שמותר לצאת בקמיע מומחה[216], דהיינו מנוסה[217], שריפא בו ושנה ושילש[218], ואמרו בירושלמי שנאמן הרופא לומר: קמיע זה מומחה, ריפיתי בו ושניתי ושילשתי[219], וכן פסקו ראשונים להלכה שנאמן הרופא להעיד על עצמו, לענין הקמיע, שהוא מומחה[220].

במקום שיש חולה וחשש פיקוח נפש, כתבו אחרונים שהכל מודים שסומכים על הרופא[221], משום שיש רגלים-לדבר*[222], שהרי אנו רואים שהוא חולה, ועוד, שיש חשש סכנת נפשות[223]. ובנאמנות הרופאים בשאר המקרים, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהרופא נאמן[224], ומצינו שסמכו חכמים על דברי הרופאים[225], ואפילו באיסור נידה, שהוא חשש כרת*[226], ואין צריך בדיקה על דבריהם[227]. ומה שאמרו במפלת קליפים אדומים, ששאלו לרופאים ואמרו אישה זו מכה יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין קליפות[228], תטיל למים, אם נימוחו טמאה[229], לא שהיה ברור לרופאים שהיה לה מכה בתוך מעיה, שאם כן אפילו אם נימוחו טהורה[230], אלא שהרופאים ראו בזכוכית שלהם שיש לה קיבוץ של תלתולי דבר אדום[231], ולא היו יודעים אם דם מקור הוא ונעשה כך, או אם מורסא ומכה גמורה היה לה והיא לא היתה מרגשת בשום מכה[232], ואמרו הרופאים[233] שיבדק הדבר על ידי הטלת מים, אם נימוחו, דם נידה הוא ולא בא מחמת המכה[234]. וכן במעשה של המפלת שערות אדומות[235], ששאלו לרופאים ואמרו אישה זו שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות[236], תטיל למים, אם נימוחו, טמאה[237]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שיש להסתפק אם לסמוך על רופא[238], ואפילו הוא רופא מומחה[239], ואף על פי שהרופאים בקיאים באומנותם, מכל מקום לענין איסור לחשב דבריהם לודאי לא נוכל לסמוך[240]. וביארו אחרונים לדעה זו, שהדברים אמורים כשלא בדקו כן, וצריך לבדוק אחר דברי הרופאים, ולכן בדקו את הקליפים האדומים והשערות האדומות לראות אם נימוחו במים[241], שלדעת הרופאים היו מחמת מכה, וחכמים הם שאמרו להטיל למים לבדוק אם כך הדבר[242]. ג) ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שברופא סתם ודאי אין לסמוך, ואין להסתפק אלא ברופא מומחה[243].

יש מהאחרונים הסוברים שהכל מודים שסומכים על רופאים מומחים, ולא נחלקו ראשונים אלא לענין לסמוך על רופא מומחה נגד ספק הבא להתיר חזקת איסור שהיתה מקודם[244].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: ויש פוסקים שלעולם סומכים על הרופאים[245], ואין צריך בדיקה אחריהם[246]. ויש פוסקים שלענין ספק פיקוח נפש בחולה, סומכים על רופאים[247], ולענין שאר הדברים, אין סומכים על דברי רופאים לחוד, אלא צריך בדיקה בזה[248].

אף לסוברים שאין סומכים על הרופאים, אם אין המדובר בספק פיקוח נפש בחולה[249], יש מהאחרונים שכתבו שבאופנים מסויימים סומכים על שני רופאים שונים האומרים דבר אחר[250].

על נאמנות הרופא להעיד על האדם שהוא טרפה*, ע"ע טרפה (א)[251]. על כך שאין רופא נאמן להעיד על הבהמה, שיש בה אחת מהטריפות שמנו חכמים[252], שאינה טריפה, ע"ע טרפה (ב)[253].

הדברים שנאמן בהם

במה דברים אמורים, שהרופא נאמן - לענין ספק פקוח-נפש* בחולה*[254]. או אף לשאר דברים, לסוברים כן[255] -בדברים כלליים, שהמה מקובלים שיש כך וכך בעולם[256], שמתברר להם על פי הנסיון המוחשי, ולאו דוקא בחכמת הרפואה, שהוא הדין בכל החכמות הנצרכות לענין דיני התורה, שאנו צריכים לדעת אותם מבעלי החכמות ההן, הנאמנות שלהם היא תלויה רק בזה אם לפי דבריהם בנוי הדבר על פי נסיון וחוש[257], וכל זמן שלא נתברר הדבר גם לבעלי החכמה עצמם על פי החוש ונסיון, אין סומכים, ודנים בזה דין ספק, להקל בדרבנן ובמקום ספק סכנה, ולהחמיר בשל תורה כשאין שם ספק סכנה[258]. וכן אין מאמינים להם על גוף פרטי, אם אינם באים מכח דברים כלליים שיש בעולם[259].

טעם הנאמנות

בטעם הנאמנות של הרופא - לענין ספק פקוח-נפש* בחולה*[260]. או אף לשאר דברים, לסוברים כן[261] - נחלקו הדעות: מדברי ראשונים נראה שהטעם הוא, שאנו מוחזקים שאומן אינו מרע עצמו[262], וכן יש מהאחרונים שכתבו[263]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם בטעם נאמנות הרופא, שבקיאות הרופאים נחשבת כרוב*[264], ובאיסורים הולכים אחר הרוב[265].

ומכל מקום כתבו אחרונים שאף לדעת הסוברים שהולכים לעולם אחר הרופאים[266], אין חכמת הרפואה אלא על הספק, שהכל מודים שהטעות מצויה ברופאים[267].

כשהרופאים חלוקים

לסוברים שהרופא נאמן אף לדברים שאינם ענין לספק פקוח-נפש* בחולה*[268], מכל מקום אם הרופאים חלוקים ביניהם, אין סומכים על חלקם להתיר ספק איסור[269].

גוי

במה דברים אמורים שהרופא נאמן - לענין ספק פקוח-נפש* בחולה*[270]. או אף לשאר דברים, לסוברים כן[271] - אם הוא ישראל[272], אבל רופא גוי*, נחלקו בו ראשונים: יש הסוברים שאינו נאמן, אלא כן הוא רופא מומחה שאנו מוחזקים שאינו מרע עצמו[273], שכן אמרו בתלמוד לענין מילה*, ברופא מומחה גוי, שאינו מרע עצמו לעשות ישראל כרות-שפכה*[274], ואפילו אינו מומחה למילה, אינו מרע עצמו בכל דבר שיתעסק בו[275]. ויש הסוברים שאף הרופא הגוי נאמן[276], ומעשים בכל יום - לענין אכילת חולה ביום הכפורים[277] - שאנו סומכים על דברי רופאים גוים[278].

להלכה כתבו הפוסקים שסומכים אף על רופאים גוים[279].

רופאי זמננו

יש מהאחרונים שהסתפק ברופאי זמננו, שבעוונותינו הרבים אין לנו מדרש חכמות הרפואות וכל רופאי ישראל לומדים בבית מדרש לאומים וחכמיהם וכל חכמתם בנוי על טבעי גופים שאוכלים שקצים ורמשים ולא דואגים במצוות, שמא אינם יכולים לדון בחכמתם על ישראל, שאינם אוכלים שקצים ורמשים ודואגים במצוות, ואף על פי שלענין פקוח-נפש* מצד הספק יש לשאול אותם, שמא לענין נדה* אין לעשות כן, ואין זה דומה למה ששאלו חכמי ישראל ברופאים[280], ששם היו חכמי רופאי ישראל[281].

הערות שוליים

  1. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים: לשון תורה נביאים וכתובים.
  2. עי' ירמיהו ח כב.
  3. עי' דהי"ב טז יב.
  4. עי' בראשית נ ב.
  5. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים: לשון חכמים.
  6. משנה קדושין פב א וכלים פי"ב מ"ג ופי"ז מ"ב ואהלות פ"ב מ"ג: רופאים; תוספ' שבת פי"ד ושקלים פ"א וכתובות פ"ז; ברייתא ב"ק פ א; ברייתא ב"ב כא א, לגי' ר"ח שם ורש"י שם ד"ה רופא וד"ה אומן ויד רמ"ה ורשב"א ומאירי שם: רופא או אומן (ועי' ציון 9, שי"ג בע"א), לפי פרישה וסמ"ע שם, בד' שו"ע שם א, ועי' ציון 16, שי"מ הברייתא בע"א; ברייתא נזיר נב א; ברייתא סנהדרין יז ב, לפי יד רמ"ה שם, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; סנהדרין עה א; ועוד.
  7. עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פב.
  8. עי' פסחים קיג א, לפי רש"י שם ד"ה שראשה, בפי' הא', ורשב"ם שם ד"ה דרישא, ותוס' ב"ב קי א ד"ה ולא, בשמו, ולקוטי רב"א פסחים שם, בשם תוס', בפי' הב', ועי' ציון 176, שי"מ בע"א; עי' ב"ק פה א; עי' נדרים מט א; ועוד. עי' פחד יצחק ע' רופא.
  9. תוספ' גיטין פ"ג וב"ק פ"ו ופ"ט ומכות פ"ב; ברייתא ב"ב שם, לגירסתנו וגי' ר"י אלמדארי ועליות דרבינו יונה שם וצרור הכסף הארוך דרך ג ש"ג וסמ"ק מצוריך סי' רסט, וב"י יו"ד סי' קנו, בד' רמב"ם שכנים פ"ו הי"א וטור שם: רופא אומן (ועי' ציונים 6, 16, שי"ג בע"א), לפי פרישה שם סק"א, בד' רמב"ם שם וטור שם, וסמ"ע שם סק"ג, בד' טור שם; סנהדרין צא א; ירו' שבת פי"ד ה"ד וע"ז פ"ב ה"א וה"ב; ועוד.
  10. עי' שו"ת תשב"ץ שם, ע"פ תוספ' גיטין פ"ג: רופא אומן וכו' המחתך את העובר וכו'.
  11. שו"ת תשב"ץ שם, ע"פ שבת קלג ב.
  12. פרישה חו"מ סי' קנו סק"א; עי' פחד יצחק ע' רופא.
  13. ע"ז כז א וכח א; ויק"ר פכ"ו סי' ה, לגירסתנו, ועי' ויק"ר (מרגליות) שם וילק"ש אמור רמז תרכו, שגרסו בע"א.
  14. עי' רא"ש סנהדרין פ"א סי' ב, בשם רב שרירא, ע"פ ברייתא שבציון 218.
  15. כ"מ מרב דימי א"ר יוחנן בע"ז שם; עי' רא"ש שם, בשם רב שרירא, לענין דיין.
  16. ברייתא ב"ב כא א, לגי' ר"ח שם ורש"י שם ד"ה רופא וד"ה אומן ויד רמ"ה ורשב"א ומאירי שם: רופא או אומן (ועי' ציון 9, שי"ג בע"א), לפי רש"י שם ד"ה רופא, ועי' ציון 6, שי"מ בע"א; עי' ברייתא סנהדרין יז ב, לפי רש"י שם ד"ה רופא, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א.
  17. עי' תשו' הר"א ראם בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיא.
  18. עי' תשו' הר"א ראם בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיא.
  19. עי' תשו' הר"א ראם בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיא ותשו' הראי"ה קוק שם סי' קיב.
  20. ע"ע גוי ציון 765 ואילך.
  21. עי' ציון 26 ואילך.
  22. עי' תשו' הר"א ראם שם.
  23. עי' ציון 30 ואילך.
  24. עי' תשו' הראי"ה קוק שם, ע"פ שבת פב א.
  25. עי' תשו' הראי"ה קוק שם.
  26. עי' תשו' הר"א ראם בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיא.
  27. ע"ע משומד.
  28. עי' ציון 18 ואילך. תשו' הר"א ראם שם.
  29. עי' תשו' הר"א ראם שם, ע"פ רמב"ם מלכים פ"א ה"ז.
  30. עי' תשו' הראי"ה קוק בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיב.
  31. תשו' הראי"ה קוק שם.
  32. ע"ע ממונים שבמקדש. תשו' הראי"ה קוק שם, ע"פ (פהמ"ש לרמב"ם ו)רע"ב שקלים פ"ה מ"א.
  33. ע"ע הנ"ל.
  34. ע"ע הנ"ל. תשו' הראי"ה קוק שם, ע"פ ירו' שקלים פ"ה ה"א.
  35. תשו' הראי"ה קוק שם.
  36. עי' ציון 20 ואילך.
  37. תשו' הראי"ה קוק שם.
  38. עי' תשו' הראי"ה קוק שם, ע"פ שבת פב א.
  39. ע"ע גוי ציון 765 ואילך.
  40. עי' תשו' הראי"ה קוק שם.
  41. ציון 98 ואילך.
  42. עי' תנא דבי ר' ישמעאל בברכות ס א וב"ק פה א; טוש"ע יו"ד שלו א.
  43. שמות כא יט. תנא דבי ר' ישמעאל בגמ' שם ושם.
  44. עי' תוס' ב"ק שם ד"ה שניתנה; עי' ר"ח פלטיאל שם.
  45. עי' רש"י שם ד"ה נתנה רשות; עי' תוס' שם; עי' תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה, בטעם הא'; עי' עי' ר"ח פלטיאל שם.
  46. עי' תוס' שם.
  47. עי' טור שם, בטעם הב'.
  48. תוה"א שם, בטעם הב'; עי' טור שם, בטעם הא'; עי' ש"ך שם סק"א.
  49. ויקרא יט טז. עי' מושב זקנים שמות שם.
  50. שמות שם. עי' ציון 42 ואילך.
  51. עי' מושב זקנים שם, בשם רבי' חיים.
  52. עי' פהמ"ש לרמב"ם נדרים מא ב; עי' תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה; עי' פי' הרא"ש שם ד"ה רפואת נפש ורא"ש שם פ"ד סי' ח; עי' טוש"ע יו"ד שלו א; עי' ר"ן שם ד"ה אלא רפואת; ע' רע"ב שם.
  53. עי' פהמ"ש שם.
  54. עי' טוש"ע שם.
  55. עי' פהמ"ש ורע"ב שם, ע"פ ברייתא שבע' אבדה ציון 66 ואילך; עי' ר"ן שם.
  56. דברים כב ג.
  57. ע"ע כל; כל-: "כל" לרבות.
  58. עי' מדה"ג פ' כי תצא שם; עי' מדרש תנאים שם. ועי' ברייתא שבע' אבדה ציון 66 ואילך, שלמדה ד"ז בלימוד אחר.
  59. מדה"ג שם; מדרש תנאים שם.
  60. עי' ציון 98 ואילך.
  61. תוה"א שם, ע"פ ברייתא שבע' אבדה ציון 66 ואילך, והובא בכפו"פ פמ"ד; טור שם.
  62. עי' ציון 129 ואילך.
  63. ריטב"א יבמות קו א; נמוק"י שם (לד ב בדפי הרי"ף), בשמו.
  64. עי' ציון 182 ואילך.
  65. עי' ציון 184.
  66. עי' ציון 181.
  67. עי' ירו' נדרים פ"ד ה"ב.
  68. עי' תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה.
  69. עי' ציון 182 ואילך.
  70. עי' ציון 184.
  71. עי' פי' הרא"ש נדרים מא ב ד"ה רפואת נפש.
  72. עי' פי' הרא"ש שם ורא"ש שם פ"ד סי' ח; עי' ר"ן שם ד"ה אלא רפואת; עי' בהגר"א שם סק"א, בד' שו"ע שבציון 52.
  73. עי' ר"ן שם.
  74. ע"ע ציון 511 ואילך.
  75. משנה יומא פב א.
  76. ברייתא שם פג ב.
  77. עי' גמ' שם.
  78. עי' ב"י שם, בד' טור שבציון 52.
  79. עי' ציון 42 ואילך.
  80. עי' פרישה שם סק"ד, ע"פ טור שם סי' ת, בד' טור שבציון 52.
  81. עי' פי' הרא"ש נדרים מא ב ד"ה רפואת ממון בהמתו.
  82. פי' הרא"ש שם.
  83. עי' ט"ז יו"ד סי' שלו סק"ג; עי' באה"ט שם סק"ד, בשמו.
  84. עי' תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה; טור יו"ד סי' שלו; עי' שו"ע שם א.
  85. עי' תוה"א שם; טור שם.
  86. טור שם.
  87. עי' תוה"א שם; עי' טוש"ע שם. ועי' ב"י וב"ח שם.
  88. עי' פרישה שם סק"ה.
  89. עי' ציון 84 ואילך.
  90. עי' טוש"ע יו"ד שלו א.
  91. עי' ציון 54.
  92. עי' ברייתא בירו' יומא פ"ח ה"ה.
  93. ב"י שם.
  94. ב"י שם, בד' טור שבציון 89 ואילך.
  95. עי' ירו' נדרים פ"ד ה"ב; עי' טוש"ע יו"ד שלו א.
  96. עי' תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה; עי' טור יו"ד סי' שלו.
  97. עי' תוה"א שם; טור שם.
  98. תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה, והובא בכפו"פ פמ"ד: נ"ל; טוש"ע יו"ד שלו ב.
  99. ש"ך שם סק"ה; באה"ט שם סק"ג ובית הילל שם ס"ק מו (מבן המחבר), בשמו.
  100. עי' ט"ז שם סק"ב; ש"ך שם סק"ה: שלומד; באה"ט שם ובית הילל שם (מבן המחבר), בשמו. ועי' בית הילל שם (מבן המחבר), שפי' בע"א.
  101. עי' ציון 52 ואילך. תוה"א שם וטור שם, ע"פ ברייתא שבע' אבדה ציון 66 ואילך.
  102. ברייתא בכורות כט א; רב יהודה אמר רב בגמ' שם, בפי' משנה שם. עי' תוה"א שם; עי' טור שם.
  103. תוה"א שם; טור שם.
  104. ע"ע הזאה (ב): בטהרת טמא מת.
  105. ע"ע קדוש מי חטאת.
  106. עי' משנה שם, ורש"י ד"ה להזות. עי' תוה"א שם.
  107. עי' רש"י שם ד"ה אפר מקלה.
  108. עי' תוה"א שם: נ"ל; עי' טוש"ע שם.
  109. עי' אביי בגמ' שם. תוה"א שם.
  110. עי' תוה"א שם: נ"ל; עי' טוש"ע שם.
  111. משנה שם. תוה"א שם.
  112. ברייתא בגמ' שם ב; אביי בגמ' שם. עי' תוה"א שם.
  113. אביי בגמ' שם. תוה"א שם.
  114. אביי בגמ' שם, לגי' רבינו גרשום שם ד"ה כפועל בטל ושטמ"ק שם אות ג: דבטיל מינה, ולגירסתנו ליתא (וכ"מ קצת מרש"י שם ד"ה כפועל בטל ותוס' שם ד"ה כפועל, ועי' גליון בד' וילנא שם). תוה"א שם: דבטיל מינה.
  115. עי' תוה"א שם, בשם יש מי שסובר, ודחה; עי' רשב"א יבמות קו א, בשם יש מי שפירש, ודחה.
  116. עי' תשו' הראי"ה קוק בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיב.
  117. עי' ציון 108 ואילך.
  118. עי' תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה; עי' רשב"א יבמות קו א, בשמו, והובא במ"מ גזו"א פי"ב ה"ז; עי' ריטב"א שם, בשם הרמב"ן, ודחה; עי' נמוק"י שם (לד ב) בשם ריטב"א בשם הרמב"ן; עי' טור יו"ד סי' שלו.
  119. תוה"א לרמב"ן שם; רשב"א שם, בשמו; טור שם.
  120. תוה"א שם; טור שם.
  121. רשב"א שם, בשם רמב"ן, ועי' ציון הקודם.
  122. עי' ציון 52 ואילך.
  123. עי' תוה"א שם, ועי' ב"י וב"ח שם וט"ז שם סק"ג; טור שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק יב, ראיה לזה מקדושין ח ב.
  124. עי' ציון 98 ואילך.
  125. עי' ב"ח שם; עי' באה"ט שם סק"ד, בשמו; ט"ז שם סק"ג.
  126. ט"ז שם.
  127. עי' ציון 83.
  128. עי' ט"ז שם; עי' באה"ט שם, בשמו.
  129. עי' תוה"א שם, בשם יש מי שסובר, לשיטתו שבציון 115, ודחה; עי' ריטב"א שם; עי' נמוק"י שם, בשמו.
  130. עי' ריטב"א שם, בשם התוס'; ריטב"א שם, בדחיית תוה"א שבציון 118 ואילך; נמוק"י שם, בשמו.
  131. ריטב"א שם; נמוק"י שם, בשמו. ועי' תוה"א שם, בשם יש מי שסובר, ובהגר"א שם ס"ק יא, הפי' בגמ'.
  132. עי' שו"ע יו"ד שלו ג.
  133. עי' ציון 118 ואילך.
  134. עי' ציון 132.
  135. עי' תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה; עי' טוש"ע יו"ד שלו ג.
  136. תוה"א שם; טוש"ע שם.
  137. תוה"א לרמב"ן שם; עי' רשב"א יבמות קו א, בשמו, והובא במ"מ גזו"א פי"ב ה"ז; עי' ריטב"א שם, בשם התוס', ע"פ גמ' שם; טוש"ע שם: צורך השעה.
  138. תוה"א שם, ע"פ גמ' שם.
  139. עי' ציון 120 ואילך.
  140. עי' ב"ח שם.
  141. כ"מ מתוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה; טור יו"ד סי' שלו; עי' שו"ע שם א.
  142. טור שם.
  143. עי' תוספ' שבציון 148.
  144. עי' בהגר"א שם סק"ה.
  145. עי' תוה"א שם.
  146. טוש"ע יו"ד שלו א.
  147. תוספ' גיטין פ"ג.
  148. תוספ' ב"ק פ"ו (והובא בתוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה) ופ"ט וגיטין שם: רופא אומן (עי' ציון 10 ואילך); עי' טוש"ע שם.
  149. תוספ' פ"ו שם, לגירסתנו, ועי' תוה"א שם, שנ' שגרס: ודינו מסור לשמים; טוש"ע שם.
  150. תוה"א שם.
  151. עי' תוספ' גיטין שם.
  152. פרישה שם סק"ז, בד' טור שבציון 146; ש"ך שם סק"ב, בשם פרישה, והסכים לו; באה"ט שם סק"א, בשם ש"ך.
  153. תוספ' פ"ט שם.
  154. כ"מ מתוה"א שם; עי' פרישה שם, בד' טור שבציון הנ"ל.
  155. פרישה שם.
  156. עי' תוה"א שבציון 158; טוש"ע יו"ד שלו א.
  157. תוספ' מכות פ"ב: רופא אומן (עי' ציון 10 ואילך); עי' טוש"ע שם.
  158. תוה"א לרמב"ן ש' המיחוש ענין הסכנה.
  159. עי' ציון 26 ואילך.
  160. עי' תשו' הר"א ראם בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיא.
  161. עי' ציון 30 ואילך.
  162. עי' תשו' הראי"ה קוק בס' הזכרון אדרת אליהו סי' קיב.
  163. תשו' הראי"ה קוק שם: מסתבר.
  164. עי' ציון 98 ואילך.
  165. עי' ציון 108 ואילך.
  166. ע"ע חזקת שררה ציון 11 ואילך. תשו' הראי"ה קוק שם.
  167. ע"ע הנ"ל ציון 111 ואילך.
  168. תשו' הראי"ה קוק שם.
  169. ע"ע ממונים שבמקדש. תשו' הראי"ה קוק שם, ע"פ (פהמ"ש לרמב"ם ו)רע"ב שקלים פ"ה מ"א.
  170. ע"ע הנ"ל.
  171. ע"ע הנ"ל. תשו' הראי"ה קוק שם, ע"פ ירו' שקלים פ"ה ה"א.
  172. תשו' הראי"ה קוק שם.
  173. עי' ברייתא סנהדרין יז ב; עי' רמב"ם דעות פ"ד הכ"ג.
  174. עי' יד רמ"ה שם. ועי' רש"י שם ד"ה רופא, שפי' בע"א, דהיינו מוהל.
  175. יד רמ"ה שם.
  176. עי' רב שאמר לרב אסי בפסחים קיג א: דריש מתא אסיא, לפי רש"י שם ד"ה שראשה, בפי' הא', ורשב"ם שם ד"ה דרישא, ותוס' ב"ב קי א ד"ה ולא, בשמו, ולקוטי רב"א פסחים שם, בשם תוס', בפי' הב' (ועי' ציון 4), ועי' ס' הערוך ע' אסי, ע"פ גמ' שם קיב א, ורש"י קיג א שם, בפי' הב', ולקוטי רב"א שם, בשם תוס', בפי' הב', שפי' בע"א, דהיינו ת"ח, ועי' תוס' ב"ב שם, בשם ר"ת, שפי' בע"א דהיינו רב אסי. הרמב"ם וטוש"ע השמיטו.
  177. עי' רש"י שם קיב א ד"ה ואל תדור וקיג א שם; רשב"ם שם.
  178. עי' משנה נדרים לח ב, לפי גמ' שם מא ב, במסקנה, ומפרש שם ד"ה רפואת נפש; עי' רמב"ם נדרים פ"ו ה"ח; עי' טוש"ע יו"ד רכא ד.
  179. עי' ירו' נדרים פ"ד ה"ב; עי' רא"ש שם; טוש"ע שם.
  180. ירו' שם.
  181. רמב"ם שם. ועי' ב"י שם, שמצדד שיתכן שהרמב"ם מודה לראשונים שבציון הבא ואילך, אלא שסתם לשונו.
  182. עי' רא"ש שם ופי' הרא"ש שם ד"ה רפואת נפש גופו; טור שם.
  183. טור שם.
  184. שו"ע שם.
  185. עי' משנה נדרים לח ב, לפי גמ' שם מא ב, במסקנה; עי' רמב"ם נדרים פ"ו ה"ט; עי' טוש"ע יו"ד רכא ד.
  186. עי' מפרש שם ד"ה רפואת ממון.
  187. עי' רא"ש שם פ"ד סי' ח; טוש"ע שם.
  188. מפרש שם; פי' הרא"ש שם ד"ה רפואת ממון בהמתו.
  189. ר"ן שם ד"ה אלא.
  190. עי ציון 52 ואילך.
  191. עי' ציון 81 ואילך. פי' הרא"ש שם.
  192. א"ר זוטרא בר טוביה אמר רב בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  193. עי' טוש"ע שם.
  194. ר"ן שם ד"ה אבל אומר.
  195. נמוק"י שם (יג ב).
  196. עי' רא"ש שם, בד' גמ' שבציון 192, ע"פ ירו' נדרים פ"ד ה"ב; טוש"ע שם.
  197. עי' ציון הבא ואילך.
  198. ע"ע ציון 511 ואילך.
  199. עי' משנה יומא פב א, ורש"י ד"ה ע"פ בקיאין ופהמ"ש לרמב"ם שם ורע"ב שם פ"ח מ"ה; עי' רמב"ם שב"ע פ"ב ה"ח; עי' טוש"ע או"ח תריח א.
  200. משלי יד י.
  201. עי' ר' ינאי בגמ' שם פג א, וגמ' שם, בדעתו; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  202. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה תונבא.
  203. עי' רמב"ם שבת פ"ב ה"א; עי' טוש"ע שם שכח י. ועי' ב"י שם, שהוא נלמד מהדין לענין יוה"כ.
  204. עי' ר' אלעזר בר' צדוק שאביו שאל לחכמים והם שאלו לרופאים בתוספ' נדה פ"ד וברייתא נדה כב ב; עי' חכמים בברייתא בירו' נדה פ"ג ה"ב.
  205. ע"ע עצמות.
  206. ע"ע גלגלת ציון 12 ואילך וע' שדרה. עי' תוספ' אהלות פ"ד; עי' ברייתא נזיר נב א; עי' ברייתא בירו' ברכות פ"א ה"א.
  207. ע"ע טרפה (ב).
  208. ע"ע אם (ג).
  209. עי' משנה בכורות כח ב.
  210. ע"ע הנ"ל ציון 7 ואילך.
  211. ע"ע טרפה (א).
  212. ע"ע הנ"ל ציון 121 ואילך.
  213. רמב"ם רוצח פ"ב ה"ח.
  214. עי' רב יהודה אמר רב בחולין עז א, ורש"י ד"ה נקדר וד"ה מהו.
  215. ע"ע מוציא.
  216. עי' משנה שבת ס א.
  217. רא"ש סנהדרין פ"א סי' ב, בשם רב שרירא, ע"פ ברייתא שבציון הבא.
  218. עי' ברייתא בגמ' שם סא א; עי' ירו' שבת פ"ו ה"ב.
  219. ר' אבהו בשם ר' יוחנן בירו' שם, והובא בתשו' ריצב"א שבתשומי"י אסו"ב סי' ג, וברא"ש שם פ"ו סי' ח ומרדכי שם רמז שמח ור"ן שם (כח א).
  220. עי' ראשונים שבציון הקודם, שהביאו הירו'; קצור פסקי הרא"ש שם; טוש"ע או"ח שא כו.
  221. עי' ב"ח יו"ד סי' קפז; עי' ערה"ש שם סס"ז.
  222. כ"מ משו"ת רדב"ז ח"א סי' תי; ערה"ש שם.
  223. ערה"ש שם.
  224. עי' תשו' ריצב"א שבתשומי"י אסו"ב סי' ג והגמ"י (ד"ק) שם פ"ד הכ"א; עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"ב סי' עז; עי' תוס' רא"ש נדה כב ב; עי' שו"ת מהרי"ק שבציון הבא ואילך; כ"מ משו"ת מהר"י ברונא סי' רמח.
  225. שו"ת מהרי"ק שורש קנט, ע"פ ברייתא שבציונים 228, 236, וגמ' שבציון 175.
  226. ע"ע נדה. עי' שו"ת מהרי"ק שם, ע"פ ברייתא שבציונים 228, 236.
  227. עי' שו"ת ב"ח (החדשות) סי' לו.
  228. עי' ר' אלעזר בר' צדוק שאביו שאל לחכמים והם שאלו לרופאים בתוספ' נדה פ"ד וברייתא נדה כב ב; עי' חכמים בברייתא בירו' נדה פ"ג ה"ב.
  229. ברייתא שם. בתוספ' וברייתא בירו' שם, ליתא.
  230. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שבציון 232; תוס' רא"ש שם. ועי' שאלת הרא"ש מהרשב"א בשו"ת הרא"ש כלל ב סי' יח, ולא נדפסה תשו' הרשב"א.
  231. שו"ת מהר"ם שם. ועי' תשו' הראי"ה קוק שנד' באוצרות הראיה ח"ג עמ' 173: ולא נפלאת היא לומר שכבר היה להם כלי הבטה להציץ על ידם בחדרי הבטן כמו שיש לרופאים בזמננו.
  232. שו"ת מהר"ם מר"ב שם; עי' תוס' רא"ש שם; כ"מ משו"ת ב"ח שם.
  233. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם ותוס' רא"ש שם, בפי' הגמ' שבציונים 229, 237, ועי' ציון 242, שי"מ בע"א; עי' שו"ת הרא"ש שם, בפי' הגמ' שבציונים 229, 237, לפי פלתי סי' קפח סק"ה ודעת כהן סי' קמ (וכ"מ מל' תוס' רא"ש שם), ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קנה ואה"ע ח"ב סי' סא, שפי' הרא"ש בע"א.
  234. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם; תוס' רא"ש שם.
  235. עי' תוס' רא"ש שם.
  236. עי' ר' אלעזר בר' צדוק שאביו שאל לחכמים והם שאלו לרופאים בתוספ' שם וברייתא שם; עי' חכמים בברייתא בירו' שם.
  237. ברייתא שם. בתוספ' וברייתא בירו' שם, ליתא.
  238. עי' סה"ת סי' קז, והובא בטור יו"ד סי' קפז; עי' סמ"ג לאוין קיא.
  239. סה"ת שם; סמ"ג שם.
  240. שו"ת כת"ס אה"ע סי' כו.
  241. עי' ציונים 229, 237. עי' ד"מ יו"ד סי' קצא סק"ד; עי' שו"ת מהר"ם לובלין סי' קיא; עי' שו"ת עבודת הגרשוני סי' כב, בשמו, והסכים לו.
  242. עי' שו"ת מהר"ם לובלין שם, בפי' הגמ' שבציונים הנ"ל, ועי' ציון 233, שי"מ בע"א; עי' שו"ת עבודת הגרשוני שם, בשמו, והסכים לו.
  243. עי' סמ"ק סי' רצג.
  244. ע"ע חזקה (ב). עי' ב"ח יו"ד סי' קפז, בד' סה"ת שבציון 238; עי' שו"ת כת"ס אה"ע סי' כו.
  245. כ"מ מב"י יו"ד סי' קצא; עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' יד, בשם מהריב"ל, והסכים לו; עי' ב"ח שם סי' קפז ושו"ת ב"ח (החדשות) סי' לו; עי' שו"ת חכ"צ סי' מו.
  246. כ"מ מב"י שם; שו"ת מהרי"ט שם, בשם מהריב"ל, והסכים לו; עי' שו"ת חכ"צ שם.
  247. עי' רמ"א בשו"ע או"ח סי' שכח י.
  248. עי' ד"מ יו"ד שם סק"ד; עי' שו"ת מהר"ם לובלין סי' קיא; עי' שו"ת עבודת הגרשוני סי' כב; עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קעה.
  249. עי' ציונים 221 ואילך, 247 ואילך.
  250. עי' שו"ת שבו"י ח"א סי' סה; עי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג וח"ב סי' קעב.
  251. ציון 56 ואילך.
  252. ע"ע טרפה (ב) ציון 52 ואילך.
  253. ציון 116 ואילך.
  254. עי' ציונים 221 ואילך, 247.
  255. עי' ציונים 224 ואילך, 245 ואילך.
  256. שו"ת חת"ס יו"ד סי' קנח; עי' שו"ת חת"ס שם סי' קעה.
  257. תשו' הראי"ה קוק שנד' באוצרות הראיה ח"ג עמ' 174.
  258. תשו' הראי"ה קוק שם עמ' 175. ועיי"ש עמ' 175-6, לענין אומדנא (ע"ע) של הרופאים).
  259. עי' שו"ת חת"ס שם סי' קעה וחי' חת"ס שבת סא א.
  260. עי' ציונים 221 ואילך, 247.
  261. עי' ציונים 224 ואילך, 245 ואילך.
  262. עי' תשו' ריצב"א שבציון 273.
  263. עי' שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' רלה.
  264. כ"מ משו"ת חת"ס יו"ד סי' קעה; עי' שו"ת דעת כהן סי' קמ.
  265. ע"ע רוב. עי' שו"ת דעת כהן שם.
  266. עי' ציונים 224 ואילך, 245 ואילך.
  267. עי' שו"ת דעת כהן סי' קמ.
  268. עי' ציונים 224 ואילך, 245 ואילך.
  269. עי' שו"ת משפט צדק ח"ג סי' ב, לפי שו"ת חק"ל יו"ד ח"ג סי' פז, והסכים לו.
  270. עי' ציונים 221 ואילך, 247.
  271. עי' ציונים 224 ואילך, 245 ואילך.
  272. עי' תשו' ריצב"א שבתשומי"י אסו"ב סי' ג והגמ"י (ד"ק) שם פ"ד הכ"א; עי' שו"ע יו"ד קפז ח.
  273. עי' תשו' ריצב"א שם ושם.
  274. עי' ע"ז כז א, ורש"י ד"ה רופא מומחה.
  275. תוס' שם ד"ה ברופא.
  276. עי' שו"ת מהרי"ק שבציון 278.
  277. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קנט.
  278. שו"ת מהרי"ק שם.
  279. עי' רמ"א בשו"ע או"ח שכח י.
  280. עי' ציון 197 ואילך.
  281. עי' חי' חת"ס ע"ז לא ב.