אנציקלופדיה תלמודית:שבע אומות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - שבע האומות שגרו בארץ כנען קודם שנכבשה על ידי ישראל בכניסתם לארץ בימי יהושע, שנוהגים בהם דינים מיוחדים יתר על שאר אומות העולם.

מהותן

שבע האומות שהתגוררו בארץ כנען לפני שנכבשה על ידי עם ישראל, הן הכנעני, החתי, האמורי, הפריזי, היבוסי, החוי והגרגשי, כמו שנאמר: הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ[1], וכן בכתובים נוספים נזכרו אומות אלו[2]. הערך עוסק בדינים המיוחדים הנוהגים באומות אלו, בשונה מיתר אומות העולם.

שבע אומות אלו, דעת תנאים שהם שבע מתוך עשר אומות שיצאו מכנען, והן, בנוסף לשבע אומות אלו, הקיני, הקנזי והקדמוני, כמו שנאמר: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָֽאֱמֹרִי וְאֶת הַֽכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי[3], והרפאים הנזכרים בכתוב זה הם אומת החוי[4], ויש מן הראשונים שמצדד שאינן אלא שבע אומות, ואומת החוי שהיתה בימי משה ויהושע היא מצאצאי הקיני, הקניזי והקדמוני, שהיו בימי אברהם[5].

על זכר בן אחת משבע אומות שבא על הנקבה שהיא בת שאר אומות, או להיפך, אם דין הולד כבן שבע אומות או כבן שאר אומות העולם, ע"ע יחס*[6].

ארצן

הארץ שגרו בה שבע האומות ניתנה לישראל, ונצטוו לכובשה, והרבה מקראות נאמרו בדבר, ועי' להלן.

בטעם שהארץ המובטחת לישראל ניתנה לשבעה אומות אלו עד לזמן בו נחלו אותה בני ישראל, כתבו ראשונים, שמפני שהם מבני כנען שהוא עבד עבדים לאחיו[7], נתן להם את הארץ, כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים ובעבד[8].

על כך שלאברהם אבינו ניתנה בברית בין הבתרים אף ארצם של הקיני, הקניזי והקדמוני – לסוברים שהיא ארץ נוספת מלבד ארץ שבע אומות[9] - והן עתידות להיות ירושה לישראל לעתיד לבוא, ע"ע ארץ-ישראל*[10].

המצוה לאבדן

מצות עשה מן התורה לאבד את שבע האומות, שנאמר: כִּֽי־הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי[11], ונאמר: הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם[12], וכן הזהירה תורה על כך בלא-תעשה*, כמו שנאמר: רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה[13].

טעם המצוה

טעם המצוה נתפרש בכמה מקומות בכתוב, כמו שנאמר: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם[14], וכן נאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי[15].

במנין המצות

מצוות אלו נמנות במנין-המצות*[16], וכתבו ראשונים, שאף על פי שמצוות שאינן נוהגות לדורות אינן נמנות במנין המצוות – לסוברים כן[17] – ומצוות איבוד שבע אומות כבר נתקיימה ובאה אל תכליתה באיבוד אומות אלו ולא מוטל עלינו לקיימה - לסוברים כן[18] – מכל מקום מצוה כגון זו, שהדבר שאנו מצווים בו נעדר בדור מן הדורות, אבל המצוה מצד עצמה נוהגת בכל דור שתמצא בו, חשובה מצוה הנוהגת לדורות ונמנית במנין המצוות[19].

בארץ ובחוץ לארץ

איבוד שבע האומות, הוא בין את הנמצאים בארץ, שיש לעשות עמם מלחמה ולאבדם[20] – על המלחמה ופרטי דיניה עי' להלן[21] – ובין את הנמצאים בחוץ לארץ[22]. על חילוקי דינים שיש בין הנמצאים בארץ לנמצאים בחוץ לארץ, עי' להלן[23].

התקיימות המצוה

שבע האומות, כתבו ראשונים שדוד איבדם מן העולם עד שתמו ונכרתו ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות ולא נשאר להם שם[24], ומשמע מדבריהם שכבר נתקיימה מצות איבודם ושוב אינה מוטלת עלינו[25], ויש מן הראשונים שכתבו בדעתם שמטעם זה אין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהרגם, אבל מכל מקום אנו מצווים אף עתה לאבד את הנשארים מהם, ולדעתם אם בא לידינו אחד מזרע שבע האומות וביכלתנו להרגו, אנו מצווים להרגו ומוזהרים מלהניחו[26].

המלחמה בהן

המלחמה בשבע אומות, שנצטוינו עליה בכתובים אלו לכבוש את הארץ מידם, היא מלחמת מצוה, ואינה מלחמת הרשות[27], ור' יהודה קורא שמה מלחמת חובה[28]. על חילוקי הדינים בין מלחמת מצוה ומלחמת הרשות, ע"ע מלחמה.

הנשים והטף

איבוד שבע אומות שונה מהריגת שאר אומות בעת מלחמה שעורכים עמם כשבאים לכבוש את ארצם, ששאר אומות אין הורגים מהם אלא את הזכרים הגדולים[29], ושבע אומות הורגים מהם אף את הנשים והטף, כמו שנאמר: לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה[30].

אופן הריגתם

אופן הריגתם, אמרו בספרי – וכן בגמרא[31] – שהוא בסייף[32], וכתבו ראשונים שלמדים כן ממה שנאמר בסיחון: וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב[33], ויש מן הראשונים שלא הזכירו שיש אופן מסוים שיש להמיתם בו[34].

כשרוצים להשלים עם ישראל

רצו שבע האומות להשלים עם ישראל – על התנאים הנדרשים מהאומות הרוצות להשלים עם ישראל כדי שלא ילחמו בהם, ע"ע מלחמה, על תנאי מיוחד במלחמת שבע אומות, שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה, עי' להלן[35] - נחלקו תנאים וראשונים בדעתם: א) במדרש ובירושלמי אמרו – וכן דעת ראשונים[36] - שמקיימים אותם, ואף שולחים להם לשלום, כדרך ששולחים לשלום בכל אומה שישראל באים להלחם עמה, ואין מאבדים אותם אלא אם כן לא נתרצו להשלים[37], וזהו שנאמר במלחמה עם הכנענים בעת כיבוש הארץ: לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה; כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם[38], מכלל ששלחו להם לשלום ולא קיבלו[39], וכן אמרו במדרש ובירושלמי שקודם כניסת ישראל לארץ שלח יהושע שלשה כתבים לשבע האומות, הראשון: מי שרוצה לברוח יברח, השני: מי שרוצה להשלים ישלים, השלישי: מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה[40].

ב) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים, שבני שבע אומות הגרים בארץ ישראל אין משלימים עמם אלא חובה לאבדם, ואפילו מקבלים על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה ויתר מצוות בני נח, שאינם עושים אלא מחמת יראה[41], ובני שבע אומות הגרים בחוץ לארץ, נחלקו תנאים אם משלימים עמם, לר' יהודה אפילו מקבלים על עצמם מצוות אין מקבלים אותם אלא מאבדים אותם, שנאמר: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד[42], מה סיד אין לו תקנה אף אותם אומות אין להם תקנה, ולר' שמעון מקבלים אותם ואין מאבדים אותם, שכן כתבו ישראל את התורה על אבנים בהר עיבל, וכתבו למטה: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם[43], להודיע לבני שבע אומות היושבים חוץ לגבול ישראל שאם ישובו בתשובה ויקיימו את מצוותיהם יקיימו אותם, שאין מאבדים אותם אלא משום שיטעו את ישראל אחר עבודה זרה שלהם, אבל אם נתגיירו ושוב אינם מטעים את ישראל, מותר לקיימם[44].

הזמן בו מקבלים את בני שבע אומות הגרים בארץ ומשלימים עם ישראל

בזמן בו מקבלים את האומות המשלימות עם ישראל – לסוברים שמקבלים אותם[45] - באומות הגרות בארץ ישראל נחלקו ראשונים: יש סוברים שאם קיבלו עליהם האומות לשלום קודם שנכנסו ישראל לארץ, מקבלים אותם, אבל משנכנסו ישראל לארץ, שוב אפילו קיבלו עליהם האומות לשלום מכאן ואילך, אין מקיימים אותם אלא מאבדים אותם[46], ויש סוברים שאף אחר שנכנסו ישראל לארץ, כל שקיבלו עליהם האומות לשלום, מקיימים אותם[47], ומכל מקום כתבו ראשונים, שאחר שהתחילו במלחמה שוב אפילו רוצים להשלים אין מקבלים אותם[48].

הזמן בו מקבלים את בני שבע אומות הגרים בחוץ לארץ ומשלימים עם ישראל

באומות הגרות בחוץ לארץ, לסוברים שיש ומקבלים את בני שבע האומות הרוצים להשלים עם ישראל[49], נחלקו תנאים, לר' יהודה – הדורש מהכתוב: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד[50], מה סיד אין לו תקנה אף אותם אומות אין להם תקנה[51] - דינם כאומות הגרות בארץ ישראל, שמעת שהתחילו במלחמה אין מקבלים אותם, לסוברים כן[52], ולר' שמעון – הסובר שכתבו ישראל על האבנים: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם[53], להודיע לבני שבע אומות היושבים חוץ לגבול ישראל שאם ישובו בתשובה ויקיימו את מצוותיהם יקיימו אותם[54] – אפילו התחילו במלחמה, כל שרוצים להשלים מקבלים אותם[55].

רחב הזונה

רחב הזונה ובית אביה, החיו אותה ישראל בעת שנכנסו לארץ[56], וכתבו ראשונים, שלסוברים שבני שבע אומות הגרים בארץ אין מקבלים אותם אפילו רוצים להשלים[57], על פי הדיבור החיו אותם[58], ולסוברים שאם השלימו קודם שהתחילו במלחמה מקבלים אותם[59], רחב ובית אביה השלימו קודם שהתחילו ישראל במלחמה[60], ויש מן הראשונים שכתבו שלא היתה מבני שבע אומות אלא מבני שאר אומות היושבים בארץ[61].

הגבעונים

הגבעונים, שהיו מבני החוי, הערימו והעמידו עצמם כמי שאינם משבע אומות אלא מארץ רחוקה, וישראל כרתו עמם ברית ונשבעו להם שיקיימום, ואף בעת שנודע לבני ישראל שהם מאומת החוי, לא עברו על שבועתם אלא קיימום, ולפי שרימו אותם אררום ישראל, והעמידום חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח[62]. בטעם שהוצרכו הגבעונים להראות עצמם כמי שאינם משבע אומות, אף על פי שבני ישראל פתחו בשלום לשבע האומות, לסוברים כן[63], יש מן הראשונים שכתבו, שיהושע שלח לכלל האומות, והגבעונים לא קיבלו את אגרות אלו, ולא ידעו שישראל פותחים עמם בשלום[64], ויש שכתבו שהקדימו לעשות כן קודם שהגיעו אליהם האגרות ששלח[65], ויש שכתבו שמתחילה שלח להם ולא קיבלו, ולאחר מכן חזרו בהם[66], ויש שכתבו – לסוברים שהאומות שלא השלימו עם ישראל עד שנכנסו ישראל לארץ שוב אין משלימים עמם אלא מאבדים אותם[67] – שהיינו משום שקודם שנכנסו לארץ לא השלימו עם ישראל[68].

הטעם שהקפידו עליהם ישראל

בטעם שבני ישראל הקפידו על הגבעונים ואררום, ושאלמלא השבועה שנשבעו להם היו הורגים אותם, לסוברים שבדין היה שיקבלו ישראל את הגבעונים[69], נחלקו ראשונים: יש שכתבו שהיינו מחמת הברית שכרתו עמם, שאם היו יודעים שהם משבע אומות לא היו כורתים עמם ברית, שאסור לכרות ברית עם שבע אומות, לסוברים כן[70], ויש שכתבו – לסוברים שמותר לכרות ברית עם שבע אומות אם מקבלים עליהם שלא לעבוד עבודה זרה[71] – שהיינו משום שהיה על הגבעונים לקבל על עצמם מיסים ושעבוד, והם כרתו ברית עם ישראל להיות שוים להם[72], ויש שכתבו שהיינו משום שלא קיבלו עליהם מתחילה להשלים עם ישראל – לסוברים כן – וכל שלא קיבלו עליהם מתחילה כן, שוב אין משלימים עמם אלא עושים עמם מלחמה והורגים אותם[73].

קבלה שלא לעבוד עבודה זרה

כשפותחים לשבע האומות בשאלת שלום, לסוברים כן[74], יש מן הראשונים שמצדדים שמלבד המיסים והעבדות שמתנים עמם לקבל עליהם, כדרך שמתנים בשאר מלחמת הרשות[75], יש להתנות עמם אף שלא יעבדו עבודה-זרה*, לפי שהזהירה תורה שלא יתגוררו עובדי עבודה זרה בינינו, כמו שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ[76], ויש מצדדים, שאין מתנים עמם מתחילה אלא לקבל עליהם מס ועבדות, ואחר שהם משועבדים תחת ידינו מודיעים להם את המשפט שאנו עושים בעובדי עבודה זרה[77].

כריתת ברית

אסור לכרות ברית עם שבע אומות, כמו שנאמר: לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית[78], וכן נאמר: לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרֽית[79]. במהות הברית האסורה נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהיא ברית שלום[80], ולדעתם אין איסור כריתת ברית אלא עם שבע אומות בלבד, שהואיל ונצטוינו לגרשם מארצנו[81], הוזהרנו שלא לכרות להם ברית לקיימם בארצנו, ואף על פי שסוף הכתוב, שנאמר בו: וְלֹא תְחָנֵּם[82], מדבר בכל הגויים[83], מכל מקום האיסור לכרות עמם ברית אינו אלא בשבע אומות, שמשמעות הכתוב היא שטעם האיסור הוא כדי שנחרימם מארצנו, ואין אנו מצווים להחרים מארצנו אלא את שבע האומות בלבד, וכן משמע ממה שאמרו ישראל לגבעונים: אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית[84], וכן שלמה כרת ברית שלום עם חירם מלך צור[85], הרי שאין איסור כריתת ברית אלא עם שבע האומות שגרו בארץ בלבד[86], וכתבו ראשונים, שהואיל ואין איסור כריתת ברית אלא כדי להחרימם מארצנו, באופן שמותר לקיימם בארצנו, כגון שקיבלו עליהם מס ושעבוד, ושלא לעבוד עבודה זרה, לסוברים כן[87], מותר אף לכרות עמם ברית על כך[88], שהרי נאמר: לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, וכן נאמר שם: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ[89], שאין האיסור אלא משום שישראל יבואו ללמוד מהם לעבוד עבודה זרה, אבל אם קבלו עליהם שלא לעובדה מותר לכרות עמם ברית[90]. ויש מן הראשונים שמשמע מדבריהם שאף באופן שמותר לקיימם בארצנו אסור לכרות עמם ברית שלום[91]. ב) ויש סוברים שהיא ברית להניחם לעבוד עבודה זרה[92], ולדעתם איסור זה נוהג בכל הגויים עובדי עבודה זרה, ולא בשבע אומות בלבד[93].

חתנות עם ישראל משנתגיירו

בני שבע אומות שנתגיירו, אמרו בגמרא מתחילה שאסורים מן התורה בחתנות עם ישראל, שנאמר: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם[94], והיינו בשבע אומות אחר גירותם, ודחה רבא ואמר שאין הכתוב מדבר אחר שנתגיירו אלא קודם שנתגיירו, שישראל אסורים מן התורה בחתנות עם גויים – על פרטי האיסור, ומקורו, ועל המחלוקת אם איסור זה מן התורה בשבע אומות בלבד או בכל אומות העולם, ע"ע גוי[95] – שהרי נתנה תורה טעם לאיסור, שנאמר: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים[96], וטעם זה שייך קודם שנתגיירו בלבד, ושוב חזר רבא ואמר שהכתוב מדבר אחר שנתגיירו, שאסורים מן התורה בחתנות עם ישראל, ש"לא תתחתן" שייך בגרים, שהם בתורת חתנות, ולא בגויים, שאינם בתורת חתנות[97]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שסוגיות חלוקות יש בדבר, ולדעת הסוגיות הסוברות שדוד גזר על הנתינים - הגבעונים, בני אומת החוי, שנתגיירו בימי יהושע – אין איסור חתנות עם בני שבע אומות שנתגיירו, ולכך לא נאסרו הנתינים אלא משום גזרת דוד[98], ויש סוברים שאין הסוגיות חלוקות, שדוד לא גזר עליהם אלא עבדות, אבל בחתנות אסורים מן התורה אף לולי גזרת דוד[99], ויש מיישבים הסוגיות בענין אחר, שמן התורה אינם אסורים אלא המתגיירים מתחילה כשנכנסו ישראל לארץ, לפי שהיו כגרים מחמת יראה, אבל המתגיירים לאחר מכן אינם אסורים מן התורה, ומשום גזרת דוד נאסרו[100], ויש שכתבו, שהגר עצמו אסור מן התורה, אבל זרעו אינו אסור מן התורה, שהרי לא אסרה בהם תורה דורות כדרך שאסרה במצרי*[101] ואדומי*[102], ולא אסרתם עד עולם כדרך שאסרה במואבי-ועמוני*[103], ודוד גזר לאסור אף את זרעו[104].

הערות שוליים

  1. דברים ז א.
  2. יהושע ג י ושם כד יא. וע"ע שמות ג ח ושם יז, ושם כג כג, ושם לד יא, ודברים כ יז, שנזכרו שש אומות מלבד הגרגשי, (ובמקומות נוספים נזכרו מקצת האומות בלבד, ועי' נחמיה ט ח שנזכרו שש אומות מלבד החוי).
  3. בראשית יט כא. ב"ר פר' מד סי' כג; ירושלמי שביעית פ"ו ה"א.
  4. ב"ר שם. וכ"ד רמב"ן דברים ב כג, אבל עי' רש"י בראשית טו כ ודברים ב כ ושם ג יג, שארץ רפאים שהובטחה לאברהם היא ארץ עוג, ולד' אין טעם לומר שהחוי הם צאצאי הרפאים, ולכא' הם צאצאי שאר שש האומות שהיו בזמן אברהם, (ועי' רמב"ן שם שם י, שאף לדעתו ארץ עמון ומואב היא חלק מארץ הרפאים).
  5. רמב"ן שם, אבל עי"ש שרבותינו כולם סוברים שעשר אומות הן, ושכן משמע מהמקראות. ועי"ש שמשמע מדבריו שאין הכרח שלד' זו החוי הוא מצאצאי שלשת אומות אלו, ונ' שכוונתו שאפשר גם שצאצאי קיני קניזי וקדמני נטמעו בתוך כלל שבעת האומות.
  6. ציון 803 ואילך.
  7. בראשית ט כו.
  8. רמב"ן שם י טו.
  9. עי' ציון 5.
  10. ציון 199 ואילך.
  11. דברים כ יז. סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קפז, ובהל' מלכים פ"ה ה"ד; החינוך מ' תכה.
  12. שם ז ב.
  13. שם שם טז. סהמ"צ לרמב"ם מצות ל"ת מט; החינוך מ' תקכח.
  14. דברים כ יח.
  15. שמות כג לג. וכעי"ז דברים ז ד.
  16. עי' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קפז ומצות ל"ת מט, וס' החינוך מ' תכה ומ' תקכח.
  17. ע"ע מנין המצות.
  18. עי' ציון ?.
  19. ע"ע הנ"ל. סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קפז, והובא בחינוך מ' תכה.
  20. עי' מקראות שבציונים 11, 12, ועוד.
  21. ציון 27 ואילך.
  22. עי' סוטה לה ב.
  23. ציון 44, וציון 49 ואילך.
  24. סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קפז, וכ"כ בהל' מלכים פ"ה ה"ד.
  25. עי' רמב"ם שם ושם.
  26. החינוך מ' תכה, בד' סהמ"צ לרמב"ם שם.
  27. סוטה מד ב; רמב"ם מלכים פ"ה ה"א.
  28. עי' משנה וגמ' שם.
  29. ע"ע מלחמה.
  30. דברים כ טז. רמב"ם מלכים פ"ו ה"ד.
  31. סנהדרין סז א.
  32. ספרי פ' שופטים פיס' נח.
  33. במדבר כא כד. רש"י שם ד"ה מה להלן בסייף.
  34. עי' רמב"ם מלכים פ"ו, ומנ"ח מ' תכה בד'.
  35. ציונים 76, 77.
  36. תוס' סוטה לה ב ד"ה לרבות, ושם גיטין מו א ד"ה כיון; רמב"ם מלכים פ"ו ה"א וה"ד; השגות הראב"ד שם ה"ה; רמב"ן דברים כ י.
  37. עי' דב"ר וירושלמי דלהלן.
  38. יהושע יא יט-כ.
  39. רמב"ם שם; רמב"ן שם.
  40. דב"ר פ' שופטים פר' ה סי' יד; ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ועי"ש שהגרגשי ברחו מהארץ, ועי' יהושע כד יא שמשמע שמ"מ יש שנשארו מהם בארץ ונלחמו בישראל. רמב"ם שם ה"ה.
  41. רש"י סוטה לה ב ד"ה וכתבו, ותוס' שם ד"ה לרבוץ ורמב"ן דברים כ י, בד', וכ"מ ברש"י דברים שם, ועי' רמב"ן שם, ועי' עמק הנצי"ב לספרי פר' שופטים כ י אות נו, שד' רש"י כד' הראב"ד שבציון 46, ועי' חזו"א אה"ע סי' קמו ס"ק ב שד' רש"י כד' הראשונים דלעיל.
  42. ישעיה לג יב.
  43. דברים כ יח.
  44. רש"י שם, בד' גמ' שם, ועי' ראשונים להלן שכ' בד' ר"י ור"ש בע"א.
  45. עי' ציון 36, 37.
  46. השגות הראב"ד מלכים פ"ו ה"ה, וכן מצדדים מתחילה בתוס' גיטין מו א ד"ה כיון.
  47. עי' רמב"ם שם, וכ"מ ברמב"ן דברים כ יא, ולכא' כן ד' התוס' דלהלן.
  48. תוס' סוטה לה ב ד"ה לרבות, וגיטין שם, למסקנא.
  49. עי' ציון 36, 37.
  50. ישעיה לג יב.
  51. עי' ציון 44.
  52. עי' ציון 48. תוס' סוטה לה ב ד"ה לרבות, בד' גמ' שם.
  53. דברים כ יח.
  54. עי' ציון 44.
  55. תוס' שם, בד' גמ' שם.
  56. יהושע ו כה.
  57. עי' ציון 41 ואילך.
  58. תוס' סוטה לה ב ד"ה לרבות.
  59. עי' ציון 47.
  60. עי' תוס' רא"ש מגילה יד ב ד"ה דאיגיירה, ע"פ תש' הגאונים (ליק) סי' מה בשם רב יהודאי גאון; תוס' סוטה שם. ונ' שלסוברים שהמשלימים קודם שנכנסו ישראל לארץ בלבד מקבלים אותם, עי' ציון 46, קיבלום לפי שהשלימו קודם שנכנסו ישראל לארץ, עי' יהושע ב.
  61. תוס' מגילה שם ד"ה דאיגיירה, ועי"ש הטעם.
  62. עי' יהושע ט.
  63. עי' ציון 37.
  64. רמב"ם מלכים פ"ו ה"ה.
  65. רמב"ן דברים כ יא בפי' ראשון.
  66. רמב"ן שם בסו"ד, וכעי"ז בפי' שני שם.
  67. עי' ציון 46.
  68. השגות הראב"ד מלכים פ"ו ה"ה.
  69. עי' ציונים 64, 65, 66.
  70. עי' ציון 78 ואילך. רמב"ם מלכים פ"ו ה"ה.
  71. עי' ציון 88 (וציון 92).
  72. רמב"ן דברים כ יא בפי' ראשון.
  73. עי' ציון 48. רמב"ן שם בפי' שני.
  74. עי' ציון 37.
  75. ע"ע מלחמה.
  76. שמות כג לג. רמב"ן דברים כ י.
  77. רמב"ן שם.
  78. דברים ז ב. סהמ"צ לרמב"ם מצות ל"ת מח, ובהל' שופטים פ"ו ה"ה; החינוך מ' צג. ועי' רמב"ם ע"ז פ"י ה"א לגי' ד' ישנים: אין כורתין ברית לשבעה עממין, ובמהד' פרנקל הגי' ע"פ רוב כת"י: לעובדי עבודה זרה, וכ"ה במנין המצוות שבתחילת הל' ע"ז, אבל במנין המצוות שבתחילת ס' המדע ל"ת מח: שלא לכרות ברית לשבעה עממין, ובסהמ"צ שם: שהזהירו לכרות ברית עם הכופרים ולהבטיחם על כפירתם, ר"ל שבעה עממין, ועי"ש גם בהמשך דבריו שמפורש שהאיסור בשבעה עממין.
  79. שמות כג לב.
  80. תוס' יבמות כג א ד"ה ההוא, בפי' שני ושלישי; עי' רמב"ן דברים כ יא.
  81. עי' ציון 27 ואילך.
  82. דברים שם.
  83. ע"ע לא תחנם ציון 38 ואילך.
  84. יהושע ט ז.
  85. עי' מלכים א ה כו.
  86. תוס' שם.
  87. עי' ציון 37.
  88. רמב"ן שם. ועי' תוס' שם שמשמע שבכל אופן אסור לכרות עמם ברית, ומשמע מדבריהם שהיינו משום שסוברים שאפי' מקבלים מס ושעבוד חייבים להורגם ואסור לקיימם, כסוברים כן בציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. (ועי' ציון הנ"ל שמ"מ אם השלימו קודם שנכנסו ישראל לארץ יכולים לקיימם).
  89. שם שם לג.
  90. רמב"ן שם.
  91. עי' רמב"ם שופטים שם, ורמב"ן שם בד'. (וע"ע ציון 92 בד' הרמב"ם).
  92. תוס' שם בפי' ראשון; החינוך שם. וכ"מ בסהמ"צ לרמב"ם שם ובהל' ע"ז שם, אבל מד' בהל' שופטים משמע שהאיסור אף בכריתת ברית שלום בעלמא.
  93. עי' החינוך שם, ועי' ציון 78 בד' הרמב"ם.
  94. דברים ז ג.
  95. ציון 149 ואילך.
  96. שם שם ד.
  97. יבמות עו א.
  98. עי' רש"י יבמות עח ב ד"ה דוד, ותוס' שם עט א ד"ה ונתינים, בד', ורש"י כתובות כט א ד"ה נתינה, ותוס' שם ד"ה הבא, בד', וכ"ד הרמב"ם איסו"ב פי"ב הכ"ב. ועי' תוס' כתובות שם שמוכיחים כד' רש"י מהגמ' קידושין סח ב שלמדים שאין קידושין תופסים בגוי מהכתוב לא תתחתן בם, (וכעי"ז בגמ' ע"ז לו ב לענין איסור ביאת גוי), והיינו כד' רבא מתחילה שהכתוב מדבר בגיותם, ועי"ש, ובקידושין שם ד"ה אמר, ובע"ז שם ד"ה דכתיב, שדוחים הראיה, ועי' רמב"ן יבמות שם, ועי' רמב"ם שם ה"א וב"י אה"ע סי' טז ובהגר"א שם ס"ק ב בד'.
  99. תוס' שם ושם בשם ר"ת, וכ"ה בטור שם.
  100. רמב"ן יבמות עח ב בשם הראב"ד.
  101. ע"ע.
  102. ע"ע ציון 1.
  103. ע"ע ציון ?.
  104. רמב"ן שם. וע"ע ע' נתין בכל נידון זה.