אנציקלופדיה תלמודית:שהיה וחזרה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - האיסור להשהות מאכל אצל האש בשבת, והאיסור להחזירו אל האש לאחר שהוסר ממנה.

ערך זה עוסק בגזירות חכמים שלא להשהות מאכלים אצל האש מערב שבת לשבת, ושלא להחזיר בשבת אל האש מאכלים שהוסרו ממנה, אף באופנים שאין בדבר משום מלאכת מבשל*.

על הסוברים שאדם מצווה על שביתת כליו, ומטעם זה אסור שבתוך כליו יתבשלו מאכלים בשבת, ע"ע שביתת-כלים; על מאכלים שיש בהחזרתם על האש בשבת משום איסור בישול ע"ע מבשל; על דין הטמנת מאכלים בערב שבת או בשבת, בדבר ששומר על חומם או מוסיף בהם הבל, ע"ע הטמנה.

שהִיה

איסור שהִיה וטעמו

חכמים אסרו שְהִיָה, היינו השארת מאכלים מערב שבת אצל האש, שישהו שם בשבת, באופנים מסוימים[1], גזירה שמא יחתה בגחלים[2], כדי להשלים את הבישול או כדי לצמק את התבשיל[3], ויעבור על איסור מבעיר*[4].

לפיכך אין צולים בשר בצל וביצה בערב שבת, כלומר שאין משאירים אותם להיצלות בשבת[5], אלא אם כן ניצולו מבעוד יום[6], ואין נותנים פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים[7], אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום[8]. וכן לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין – מיני קטניות[9] - ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה[10], ולא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה[11]. וכן תבשיל, באופנים מסוימים אסור להניח אותו מערב שבת על כירה או תנור או כופח, כדי שיתבשל בשבת[12], וכן מטעם זה אסור לתת את הצמר ליורה שעל האש כדי שיקלוט הצבע בשבת[13].

יש ראשונים שכתבו בגדר איסור שהיה, שהיא כהטמנה* בדבר המוסיף הבל[14], שאסורה אפילו מערב שבת, עי' על כך בע' הטמנה.

כלי החימום

שלשה כלי חימום הוזכרו במשנה: כירה, תנור וכופח[15], ויש ביניהם חילוקי דינים לענין שהיה:

כירה

הכירה היא כעין תנור מיטלטל מחרס, והיא עשויה כעין קדירה, שיש לה תוך, ופתחה כלפי מעלה[16], ומניחים את הקדירה עם התבשיל על הפתח מלמעלה[17], או בתוכה[18], ויש בה מקום שפיתת שתי קדרות[19], וחומה פחות משל תנור ומשל כופח[20], לפיכך דינה קל מכולם, שכשהיא מוסקת בקש ובגבבא - שבהם אין כל כך חשש שיחתה בגחלים[21] - מותר להשהות עליה[22], אפילו דבר שאינו מבושל[23], וכשהיא מוסקת בגפת ובעצים, שיש בהם יותר חשש חיתוי[24], יש דברים שאסור להשהות עליה[25], כשאינה גרופה או קטומה[26].

על דין שתי כירות המתאימות עי' להלן[27].

על תנורים שלנו, שדינם ככירה, עי' להלן.

תנור

תנור אף הוא כלי חרס מיטלטל המיועד לבישול בתוכו או עליו, אלא שהוא קצר למעלה ורחב למטה, ומתוך כך חומו נקלט לתוכו יותר[28], והוא חם יותר מכופח ומכירה[29], לפיכך דינו חמור מכולם, שאפילו כשהוסק בקש ובגבבא – שיש בהם פחות חשש חיתוי[30] - יש דברים שאסור להשהות בתוכו או עליו[31], לפי שמתוך שהוא חם ביותר, אין מסיחים דעת ממנו, ויש לחוש שיחתו בו אפילו באש מעטה של קש וגבבא[32].

תנור שאמרו, שדינו חמור לענין שהיה, יש ראשונים שכתבו שהוא דוקא תנור של נחתומים, שהוא חם ביותר, אבל תנור שלנו – שפיו מן הצד, ועוד שהוא רחב ביותר[33] - דינו ככירה[34].

על דין תנור גרוף וקטום עי' להלן[35].

כופח

הכופח אף הוא עשוי ככירה[36], אלא שארכו כרוחבו[37], ויש בו מקום שפיתת קדרה אחת בלבד, ולא שתים ככירה[38], ומתוך כך חומו רב יותר משל כירה, ומכל מקום הוא פחות משל תנור[39], לפיכך כשהוסק בקש ובגבבא דינו ככירה, וכשהוסק בגפת ועצים דינו כתנור[40].

כירות שלנו, יש מן הראשונים שכתבו שאין בהן הפרש בין כירה לכופח, שאין בזו הבל יותר מזו, ודין כולן כדין כירה[41]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שאף בכירות שלנו, כירה שיש בה מקום שפיתת קדרה אחת דינה ככופח[42], וכן הלכה[43].

חומר הבעירה

חלק מדיני שהיה וחזרה תלוים בחומר הבעירה, ושני סוגי חומרים יש: קש וגבבא, שדינם קל יותר, וגפת ועצים, שדינם חמור יותר[44]. קש הוא זנבות השיבולים[45], וגבבא הוא שאריות תבואה שמגבבים מן השדה[46]. גפת, יש מפרשים פסולת של זיתים שהוציא שמנם[47], ויש מפרשים אף פסולת של שומשומין שהוציא שמנם[48].

שזירה של חריות דקל, בירושלמי אמרו שאם היו לחים על העץ, ונתיבשו לאחר שנקצצו, דינם כגפת ועצים, אבל אם נתיבשו כבר על העץ, דינם כקש וגבבא[49].

גללי בהמה, בירושלמי אמרו ששל בהמה דקה הם כגפת ועצים, ושל בהמה גסה הם כקש וגבבא[50], וראשונים כתבו להפך, שגללי בהמה דקה הם כקש וגבבא[51], ונראה מדבריהם שגללי בהמה גסה הם כגפת ועצים[52].

ההבדל בין קש וגבבא לגפת ועצים הוא בכירה ובכופח[53], שכשהוסקו בקש ובגבבא, מותר להשהות עליהם תבשיל[54], לפי שאין שם גחלים בוערות[55], וודאי הסיח דעתו מלחתות בתבשיל, ואין לגזור שמא יחתה[56], וכשהוסקו בגפת ובעצים, מאחר ואפשר לחתות בגחלים שלהם, יש חשש שיחתה, ולפיכך יש דברים שאסור להשהות עליהם[57].

גרוף וקטום

כירה, אפילו כשהיא מוסקת בגפת ובעצים, אם היא גרופה, היינו שגרפו ממנה את הגחלים במגריפה[58], או קטומה, היינו שפיזרו על הגחלים מלמעלה אפר[59], או נעורת פשתן דקה[60], וכיסו אותם בהם[61], בסתם משנה שנינו, וכן דעת רבי יהודה בברייתא, וכן אמר רבי מאיר בדעת בית הלל, שמותר להשהות עליה[62]. וכן הלכה[63]. בטעם ההיתר בכירה גרופה וקטומה כתבו ראשונים שהוא היכר שמסלק דעתו מלחתות בגחלים[64]. ולסוברים שאיסור שהיה הוא משום הטמנה[65], טעם ההיתר בגרופה וקטומה הוא שעל ידיהם הגחלים אינם מוסיפים הבל, ובאופן זה לא נאסרה הטמנה[66].

ורבי מאיר בדעת בית שמאי סובר שאסור להשהות אפילו על כירה גרופה וקטומה[67].

על הסוברים בדעת בית שמאי שמותר להשהות דבר שמצטמק ורע לו ואסור להשהות דבר שמצטמק ויפה לו, עי' להלן[68].

בתנור ובכופח

תנור, בגמרא נראה, וכן כתבו ראשונים ואחרונים שגריפה וקטימה אינה מועילה בו[69], לפי שהגורף אינו גורף אלא רוב האש, אבל אי אפשר שלא תישאר ניצוצה אחת, ובתנור, מאחר שהבלו חם ביותר, ואין מסיחים דעת ממנו[70], יש לחוש שיחתה להבעיר הניצוצות[71]. ויש מן הראשונים שסוברים שגריפה וקטימה מועילה אף בתנור[72].

כופח, רב אדא בר אהבה סובר שאף על פי שכשהסיקוהו בקש ובגבבא משהים עליו[73], כשהסיקוהו בגפת ובעצים ונגרף או נקטם אין משהים עליו[74], לפי שגפת ועצים, אפילו כשהם גרופים וקטומים, הם חמים יותר מקש וגבבא, ולפיכך עדיין יש בו חשש חיתוי[75]. ובדעת אביי כתבו ראשונים שגריפה וקטימה מועילה בכופח, כמו בכירה[76]. להלכה יש שכתבו שגריפה וקטימה אינה מועילה בכופח[77], ויש שכתבו שאינה מועילה לענין לתת בתוכו ועל גביו, אבל מועילה לענין לסמוך אליו[78].

גריפה

גריפה, יש ראשונים שכתבו שהיא גריפת הגחלים לצד אחד בתוך הכירה, ולא דוקא הוצאתם החוצה מן הכירה[79], ומה שאמרו בירושלמי שצריך לגרוף כל צרכו, ולחטט ביד[80], הכוונה למקום הנחת הקדירה בלבד, שאותו צריך לגרוף היטב[81]. ויש שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שצריך להוציא את הגחלים מהכירה[82].

קטימה

קטימה, אמרו בירושלמי שאין צריך שתהיה כל צרכה[83], כלומר שאין צריך לקטום עד שלא תהיה שם אש כלל, אלא די בכך שניכר בכל הגחלים שהם קטומים[84], וכן כתבו אחרונים להלכה[85].

עממו הגחלים שבכירה, דינם כקטומה[86].

הניח קדירה ריקנית שסותמת את פי הכירה, הכירה חשובה קטומה[87].

קטמה ונתלבתה

קטמה וחזרה ונתלבתה, עדיין דינה כקטומה[88], אפילו כשהוסקה בגחלים של רותם[89], שהם חמים יותר משאר גחלים, ואינם ממהרים לכבות[90]. ויש ראשונים שמחלקים בין קטמה והתלבתה לקטמה והובערה, שנתלבתה היא פחות מהובערה, ולפיכך נתלבתה דינה כקטומה לגמרי, ומותר להשהות עליה אפילו דבר שלא נתבשל כל צרכו, ואילו הובערה אין דינה כקטומה לגמרי, ולפיכך אין משהים עליה אלא דבר שנתבשל כל צרכו, אלא שמותר אפילו כשהוא מצטמק ויפה לו[91], אף לסוברים שכשאינה קטומה כלל אסור להשהות עליה אפילו דבר מבושל כל צרכו שמצטמק ויפה לו[92].

שתי כירות המתאימות

שתי כירות המתאימות – מחוברות יחד, וקיר של חרס מפסיק ביניהן[93] - אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה ואינה קטומה, משהים על גבי הגרופה וקטומה, ואין משהים על שאינה גרופה ואינה קטומה[94], אף על פי שעולה הבל מזו שאינה גרופה וקטומה לזו שגרופה או קטומה[95].

דבר שהחיתוי קשה לו

מאכל שהחיתוי בגחלים קשה לו, מותר להשהותו בשבת - כשאין בדבר איסור משום שביתת-כלים[96] - לפי שאין חשש שיבואו לחתות בגחלים[97], וזה הטעם למה ששנינו שמותר להניח מוגמר תחת הכלים בערב שבת, והם מתגמרים והולכים כל היום כולו, וכן מותר להניח גפרית תחת הכלים בערב שבת, והם מתגפרים והולכים כל השבת כולה[98], ואין בזה משום איסור שהִיה, לפי שמאחר והעשן העולה מן החיתוי קשה לכלים, אין חשש שיבואו לחתות[99].

יש ראשונים שכתבו שזה הטעם שהתירו להשהות בשר בצל וביצה שניצולו מבעוד יום[100], אפילו לא ניצלו אלא כמאכל בן דרוסאי[101], וכן התירו להשהות פת בתנור וחררה על גבי גחלים, כשקרמו פניהם מבעוד יום[102], אפילו לא נאפו אלא כמאכל בן דרוסאי[103] – אף לסוברים ששאר דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו[104] - לפי שדברים אלו, מאחר והם מונחים על גוף האש, אם יחתה בגחלים יחרוך אותם, ולפיכך אין בהם חשש חיתוי[105].

על בשר גדי מנותח, שיש סוברים שמותר להשהותו משום שהחיתוי קשה לו, עי' להלן[106].

תבשיל חי

קדרה חיה, כלומר שיש בה תבשיל חי, שאינו מבושל כלל, מותר להשהותו – כשמניחים אותו על האש סמוך לחשכה[107] - לפי שלערב הוא לא יהיה ראוי לאכילה אף על ידי חיתוי, ולמחר יהיה ראוי אף בלא חיתוי, לפיכך אין חשש שיחתה[108].

ההיתר של קדרה חיה, יש ראשונים שכתבו שהוא בין בתנור ובין בכירה ובין בכופח[109], ויש שכתבו שאינו אלא בתנור, שחומו רב, ולפיכך ודאי שהתבשיל שבו יהיה מוכן עד הבוקר, אבל כירה, ששולט בה אויר, אסור להשהות עליה תבשיל חי, שמא לא יתבשל עד למחר, ויחתה[110].

בצלי, כתבו ראשונים שאסור להשהות אפילו דבר חי, לפי שהצלי ממהר להתבשל, ויתכן שיהיה ראוי לאכלו כבר בלילה, לפיכך יש לחוש שיבא לחתות בגחלים[111].

דבר חי שאינו צריך בישול הרבה, יש ראשונים שכתבו שאין דינו כתבשיל חי, אלא דינו כתבשיל שהתחיל להתבשל ולא התבשל כל צרכו, שאסור להשהותו, לפי שדעתו עליו לאכלו לאלתר, ויש לחוש שיחתה[112], ולדעתם זהו ששנינו שלא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה[113], וכיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה[114], שמאחר ודברים אלו אינם צריכים בישול הרבה, ודעתו לאכלם לאלתר, אסור להשהותם אפילו חיים[115], ודין זה אינו דוקא בתנור אלא אף בכירה ובכופח[116].

דבר חי שצריך בישול רב מאד, יש ראשונים שכתבו שאין דינו כבשר חי, אלא דינו כבשר שהתחיל להתבשל ולא התבשל כל צרכו, שאסור להשהותו, לפי שיש לחוש שלא יהיה מוכן עד מוצאי שבת, ויבא לחתות בגחלים[117], ולדעתם זהו ששנינו ששנינו שלא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה[118], וכיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה[119], כדי ללוש בהם במוצאי שבת[120], שהעססיות והתורמוסין צריכים בישול רב, ויש לחוש שלא יהיו מוכנים עד מוצאי שבת[121], וכן המים של הנחתום, רגילים לחממם על אש רפה, ובאופן זה הם צריכים לשהות על האש זמן רב, ויש לחוש שקודם צאת השבת יבחין שלא יהיו מוכנים עד מוצאי שבת, ויחתה[122].

שהוסיפו לו חתיכה חיה

תבשיל שהוסיפו לו סמוך לבין השמשות חתיכה חיה, מותר להשהותו כאילו היה כולו חי[123], לפי שמחמת אותה החתיכה ודאי הסיח דעתו מכל התבשיל מלאכלו בערב, ולא יבא לחתות בגחלים[124].

דבר חי שיכול להתבשל עד הלילה, כגון ירק, מדברי הגמרא והפוסקים נראה שנתינתו בתבשיל אינה מתירה להשהותו, לפי שעדיין יש לחוש שיחתו בגחלים כדי שיהיה מוכן לסעודת הלילה[125], וכן כתבו אחרונים להלכה[126]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף דבר חי שממהר להתבשל מתיר להשהות, לפי שנתינתו היא מעשה המוכיח הסחת דעת מן התבשיל, ועל ידי זה יזכר ולא יבא לחתות[127].

שהִיה לצורך מחר

להשהות קדרה כדי לאכלה למחר, יש ראשונים שסוברים שמותר, לפי שכל שהוא לצורך מחר ודאי מסיח דעתו ממנו, ואין חשש שיבא לחתות[128]. וכתבו אחרונים שמדברי שאר הראשונים אין משמע כן[129], ולפיכך לכתחלה אין נכון לעשות כן[130].

בשר בתנור סגור

להשהות בשר – של איל או עז או שור, אבל לא של גדי[131] - בתוך תנור סגור – שאינו טוח בטיט[132] - יש סוברים בגמרא שאסור, כשאר שהִיה[133], וכתבו ראשונים שכן נראה מסתם גמרא בכמה מקומות[134]. ויש סוברים בגמרא שנחלקו בזה אמוראים: רב ירמיה מדיפתי סבר שאסור להשהות, ורב אשי סבר שמותר[135], לפי שלדעתו אין חשש שיפתח את התנור לחתות[136], מחמת הטורח שיש בפתיחת התנור[137], או מחמת הרוח שנכנסת בפתיחת התנור, שהיא קשה מעט לבשר[138], ולדעתו איסור שהִיה בבשר לא נאמר אלא בשהִיה על גבי גחלים[139], בלא כיסוי מלמעלה, שהגחלים מוכנים לחתות בהם[140], או בתנור פתוח[141].

להלכה יש שפסקו שמותר להשהות בשר בתנור סגור[142], ורוב הראשונים והאחרונים פסקו שאסור[143].

בתנור טוח בטיט

בתוך תנור סגור, שטחו בטיט סביב פתחו, יש סוברים בגמרא שנחלקו אמוראים אם מותר להשהות בו בשר, רב אשי התיר להשהות ורב ירמיה מדיפתי אסר[144]. ויש סוברים בגמרא שלא נחלקו בזה, ולדברי הכל מותר להשהות[145]. הלכה שמותר להשהות[146]. בטעם ההיתר כתבו ראשונים שכשהתנור טוח בטיט הוא אינו מוכן לחתות[147], ויש שכתבו בטעם, שכשהוא טוח בטיט הבלו מרובה, ואם יפתח את התנור לחתות תיכנס בו הרוח, ויצטנן, והבשר לא יתבשל כראוי, לפיכך אין חוששים לזה[148].

דבר שהרוח קשה לו

דבר שהרוח קשה לו, כשהוא בתנור סגור, אין חוששים שמא יפתח את התנור ויחתה, ולפיכך מותר להשהותו[149], לפיכך אונים של פשתן, מאחר והרוח קשה להם, בית הלל מתירים לתת אותם לתנור בערב שבת כדי שיהבילו בשבת[150] - ואף בית שמאי, שאסרו לעשות כן, לא אסרו אלא משום שביתת-כלים*, ולא מחשש חיתוי[151] - ולא אסרו משום שהִיה[152].

על הסוברים שאף בשר גדי מנותח, הרוח קשה לו, ולפיכך מותר להשהותו בתנור סגור, עי' להלן.

בשר גדי מנותח

בשר גדי – כשהוא מנותח לחתיכות[153] - דינו קל יותר משאר בשר לענין שהיה בתוך תנור, שכשהתנור סגור ופתחו טוח בטיט מותר להשהות אותו לדברי הכל[154]. וכשפתח התנור סגור אבל אינו טוח בטיט, יש סוברים בגמרא שנחלקו אמוראים אם מותר להשהות: רב אשי התיר ורב ירמיה מדיפתי אסר[155]. ויש סוברים בגמרא שלא נחלקו בזה, ולדברי הכל מותר להשהות[156]. הלכה שמותר להשהות[157]. בטעם שבשר גדי מנותח, דינו קל יותר משאר בשר לענין שהיה בתוך תנור, בגמרא נראה, וכן יש ראשונים שכתבו, שהרוח קשה לו, ולפיכך אין לחוש שיפתח את התנור כדי לחתות[158].

ויש ראשונים שכתבו בטעם שבשר גדי מנותח קל יותר, שהוא אינו צריך אלא חמימות האש בלבד, ואם יחתה בגחלים, הוא יתחרך[159], ובדעתם כתבו אחרונים שהיתר שהיה בבשר גדי אינו דוקא בתנור סגור, אלא אפילו בתנור פתוח, ואפילו בשהיה מחוץ לתנור, סמוך לגחלים, שלעולם בבשר גדי מנותח אין לחוש לחיתוי, שאם יחתה יתחרך הבשר[160]. ומכל מקום על הגחלים ממש אסור להשהותו, שהמניח אותו על הגחלים הרי אינו חושש שיתחרך, ורצונו הוא שיצלה מהרה על כל פנים, ולפיכך יש לחוש שמא יחתה[161].

דלעת חיה, דינה כבשר גדי[162]. וכן בשר עוף, כתבו ראשונים ואחרונים שדינו כבשר גדי[163].

כשהקדרה נוגעת בגחלים

כשהקדרה נוגעת בגחלים, יש ראשונים שכתבו שאסור להשהותה משום איסור הטמנה* בדבר המוסיף הבל[164], ולא הותרה שהיה על גבי גחלים בשום אופן אלא כשהקדרה יושבת על כסא של ברזל מעל הגחלים[165]. ויש חולקים וסוברים שבאופנים ששהיה מותרת, היא מותרת אף על גבי הגחלים ממש, ואינה אסורה משום איסור הטמנה[166].

בקרבן פסח

משלשלין את קרבן-הפסח* בתנור עם חשכה[167], והוא נצלה והולך משתחשך[168], ואין בזה איסור שהיה, לפי שבני חבורה זריזים הם, ואין לחוש שיבואו לחתות בגחלים[169].

בדיעבד

השהה קדרה על גבי כירה, באופן האסור, והיה בה דבר שטרם התבשל כל צרכו, והמשיך להתבשל בשבת, בתוספתא אמרו שאם השהה בשוגג יאכל, ואם השהה במזיד לא יאכל[170], כדרך שאמרו במבשל בשבת, שבשוגג מותר לאכול, ובמזיד אסור[171]. ואמר רב יהודה בר שמואל בשם רבי אבא בשם רב כהנא בשם רב שכן היה הדין בתחילה, אלא שמשרבו המשהים במזיד ואומרים שכחים אנו, חזרו וקנסו שאף השוכח יהיה אסור[172]. וכן שנינו בסתם ברייתא שדבר שהושהה אסור בדיעבד עד מוצאי שבת בכדי שיעשה, ולא חילקו בין שוגג למזיד[173], וכן אמר רב נחמן בר יצחק בדעת רבי חייא בר אבא, שהמשהה בין בשוגג ובין במזיד לא יאכל[174]. בטעם שגזרו במשהה בשוגג יותר ממבשל בשוגג, אמר רב נחמן בר יצחק שבמבשל, שהוא איסור מן התורה, אין חשש שיבוא להערים ולעשות במזיד ולומר שוגג הייתי, שלא נחשדו ישראל על השבתות, אבל בשהִיה, שאינה אלא איסור דרבנן, אם יתירו בשוגג, יבוא להערים ולהשהות במזיד ולומר שכחתי[175].

אחר הגזירה, יש ראשונים שכתבו שספק הוא בגמרא בשכח והשהה, למי אסרו, אם דוקא למשהה בעצמו, או אף לבני ביתו, והספק נפשט שאסור לכולם[176].

ורבה ורב יוסף אמרו בדעת רבי חייא בר אבא שהוא חולק על כל זה, וסובר להפך, שהמשהה בשבת, בין בשוגג בין במזיד מותר לאכול[177], ודינו קל יותר ממבשל בשבת, שבמזיד לא יאכל[178], לפי שהמשהה לא עשה מעשה, והמבשל עשה מעשה[179].

להלכה בשכח אסור עד מוצאי שבת, ובמזיד אסור עד כדי שיעשו[180]. והאיסור הוא לכל אדם, ולא רק למשהה בעצמו[181]. ויש שכתבו שהאיסור אינו אלא למשהה בעצמו[182].

על מי שאין לו פת בשיעור שלש סעודות לשבת, שיש אופנים שכשהשהה פת ונאפתה בשוגג מותר לו לאכלה בשבת, ע"ע אופה[183]; על איסור רדיית הפת בשבת ע"ע אופה וע' שבות.

השהה מבושל כל צרכו

המשהה דבר מבושל כל צרכו, אם הוא מצטמק ורע לו, מותר לאכלו[184].

ודבר מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו – לסוברים שאסור להשהותו[185] - רבי מאיר אומר שבין בשוגג ובין במזיד יאכל[186]. ורבי יהודה אמר שאסור לאכלו[187]. להלכה פסקו רוב הראשונים כרבי יהודה[188].

בדעת רבי יהודה יש ראשונים שכתבו שספק הוא בגמרא אם אסור דוקא במזיד, או אפילו בשוכח ובשוגג[189], וביאור הספק הוא האם הגזירה שגזרו שוכח משום מזיד בשהה בדיעבד[190], היא דוקא בשאינו מבושל כל צרכו, או אף במבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו[191], ולדעתם מאחר והספק לא נפשט, להלכה במבושל כל צרכו במזיד אסור ובשוכח מותר[192]. ויש ראשונים שסוברים שבשוכח פשוט שאסור בדיעבד, והספק לא היה אלא לענין שוגג, ולדעתם להלכה מותר בשוגג ואסור בשוכח[193].

ויש ראשונים שסוברים שאחר הגזירה אסור לאכול דבר שהושהה אפילו בשוגג ואפילו בשוכח, ואפילו מבושל כל צרכו, כל שהוא מצטמק ויפה לו[194].

סמיכה לכירה

כירה שהוסקה בגפת ובעצים, שאינה גרופה וקטומה, אף על פי שאסור להניח קדרה עליה[195], לסמוך קדרה לדפנה מבחוץ מערב שבת מותר[196].

סמיכה לתנור

לסמוך ליד תנור, בברייתא שנינו שאסור אפילו כשהוסק בקש ובגבבא - כדרך שאסור להשהות על גביו[197] - וכן סבר אביי[198]. ורב יוסף סבר שמותר לסמוך אליו כשהוסק בקש ובגבבא[199]. הלכה שאסור לסמוך[200].

שהִיה בתוך כירה

כירה שהיא גרופה וקטומה, כשם שמותר להשהות על גבה[201], כך מותר להשהות בתוכה[202].

וכירה שאינה גרופה וקטומה, יש ראשונים שכתבו שאמר רב חלבו בשם רב חמא בר גוריא בשם רב שאפילו דבר שמותר להשהותו על גבה, כגון דבר שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי, לסוברים כן[203], אסור להשהות בתוכה[204]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שמה שמותר להשהות על גבה מותר להשהות אפילו בתוכה[205].

הדלקת מדורה

על הדלקת מדורה בערב שבת, שפעמים שהיא אסורה משום חשש חיתוי, ע"ע מבעיר.

בדבר מבושל

בישול וצימוק

שתי דרגות של בישול יש: א) מבושל כמאכל בן דרוסאי[206] – היינו כדי שליש בישולו[207], ויש סוברים חצי בישולו[208] - ב) מבושל כל צרכו[209]. ובהלכות שהיה יש הבדלים בין דברים שאינם מבושלים אפילו כמאכל בן דרוסאי, לדברים שהם מבושלים כמאכל בן דרוסאי, וכן יש הבדלים ביניהם לבין דברים שמבושלים כל צרכם, עי' על כך להלן.

אחר שהתבשיל מבושל כל צרכו, כשממשיכים לבשל אותו הוא מצטמק, יש תבשילים שההצטמקות יפה להם, ויש שהיא רעה להם, ובהלכות שהִיה יש הבדלים בין תבשילים שמצטמקים ויפה להם לתבשילים שמצטמקים ורע להם, עי' על כך להלן.

תבשילים שמצטמקים ויפה להם הם כרוב, פולים ובשר טרוף[210], וראשי לפתות וראשי קפלוטות[211], וביצים מצומקות[212], וכן סתם תבשיל הוא מצטמק ויפה לו[213]. ודברים שמצטמקים ורע להם הם חמין[214], ולפדא, היינו מאכל מתאנים, ודייסא, ותמרי, היינו מאכל מתמרים[215], וכן כל דבר שיש בו מיחא[216], היינו קמח[217]. תבשיל של לפת שיש בו קמח ובשר, כשאין צריכים אותו לאורחים, אף על פי שיש בו קמח, הוא נחשב מצטמק ויפה לו, אבל כשצריכים אותו לאורחים הוא נחשב מצטמק ורע לו[218], לפי שלאורחים צריכים חתיכות חשובות[219].

דבר מבושל

איסור שהיה לא נאמר אלא בדבר שהוא "מבושל ואינו מבושל"[220], אבל דבר שנחשב מבושל, מותר להשהותו[221], לפי שאינו צריך חיתוי[222]. לפיכך דבר שהוא מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר להשהותו[223]. ודבר שהתחיל להתבשל ועוד לא הגיע לשיעור מאכל בן דרוסאי, לדברי הכל אסור להשהותו[224]. ודבר שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא התבשל כל צרכו, או שנתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, נחלקו בו תנאים ואמוראים אם הוא נחשב מבושל, ומותר להשהותו:

מבושל כמאכל בן דרוסאי

דבר שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי אבל אינו מבושל כל צרכו, נחלקו תנאים אם מותר להשהותו:

א) חנניה אומר, וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים, שמותר להשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינה גרופה וקטומה[225], ואפילו כשהוסקה בגפת ובעצים[226], וכתבו ראשונים שכמו כן מותר להשהותו על גבי תנור וכופח, ואפילו כשאינם גרופים וקטומים[227], וטעם הדבר, שמאחר והתבשיל כבר התבשל קצת, שוב אין מקפידים עליו, ואין לגזור בו שמא יחתה[228], או שאחר שהגיע כבר למאכל בן דרוסאי, ודאי יהיה מוכן בזמן האכילה, ואין צורך לחתות בגחלים[229]. לסוברים כן זהו ששנינו שבשר ובצל וביצה, כשניצולו מבעוד יום מותר להשהותם[230], ובארו בגמרא שמדובר שניצולו כמאכל בן דרוסאי בלבד[231], שדי בזה כדי להחשיבם מבושלים, ולהתיר להשהותם[232], וכן זהו ששנינו שפת וחררה שקרמו פניה מערב שבת מותר להשאירה בתנור או על גבי גחלים[233], אף על פי שעדיין אינם אפויים כל צרכם, ודומים לתבשיל שאינו מבושל אלא כמאכל בן דרוסאי[234].

ב) ורבי מאיר ורבי יהודה סוברים, וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים, שאפילו מאכל שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו על גבי כירה שהוסקה בגפת ובעצים, כשאינה גרופה וקטומה[235], וכן על גבי כופח שהוסק בגפת ובעצים שכשאינו גרוף וקטום, וכן אסור להשהותו על גבי תנור[236].

להלכה יש שפסקו שכל שמבושל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו[237]. ויש שפסקו שאסור להשהותו[238].

פירות שנאכלים חיים, יש ראשונים שכתבו שאף כשלא נתבשלו כלל, דינם כמאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, לפי שהם יותר טובים בלא בישול כלל[239].

מבושל כמאכל בן דרוסאי ומצטמק ויפה לו

לסוברים שדבר שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו[240], בית הלל מתירים להשהות בין חמין ובין תבשיל, כלומר בין דבר שהוא מצטמק ויפה לו ובין דבר שהוא מצטמק ורע לו[241]. וכן דעת גאונים וראשונים ואחרונים להלכה[242]. ובית שמאי סוברים שמותר להשהות דוקא חמין, ולא תבשיל, כלומר דוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו, ולא דבר שמצטמק ויפה לו[243].

מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו

לסוברים שדבר שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו[244], נחלקו אמוראים בדבר שהוא מבושל כל צרכו, אלא שהוא מצטמק ויפה לו, אם מותר להשהותו, לדעת בית הלל[245]: א) רב ושמואל, ורבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, ורב נחמן, סוברים שאסור להשהותו[246], וכן דעת רוב הראשונים והאחרונים להלכה[247]. ב) ורב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן סובר שמותר להשהותו[248], ויש שכתבו שכן הלכה[249].

מצטמק ויפה לו בכירה גרופה וקטומה

כירה גרופה וקטומה, שמותר להשהות עליה אפילו דבר שאינו מבושל[250], נחלקו בית שמאי ובית הלל מה מותר להשהות עליה: א) בית הלל – לפי צד אחד בביאור המשנה, ולפי רבי יהודה בתוספתא - סוברים שמותר להשהות בין חמין ובין תבשיל, כלומר בין דבר שכשיתבשל יהיה מצטמק ורע לו, ובין דבר שיהיה מצטמק ויפה לו[251], וכן הלכה[252]. ב) ובית שמאי סוברים – ולפי רבי מאיר היא דעת בית הלל[253] - שאין משהים עליה אלא חמין, ולא תבשיל, כלומר שאסור להשהות עליה דבר שהוא מצטמק ויפה לו[254], שמא יבא לחתות בגחלים[255].

מצטמק ורע לו בכירה גרופה וקטומה

דבר שהוא מצטמק ורע לו, בכירה גרופה וקטומה מותר להשהותו[256]. ובדעת בית שמאי – שסוברים שאסור להשהות בכירה גרופה וקטומה תבשיל שמצטמק ויפה לו, שמא יחתה בגחלים[257] - נחלקו ראשונים אם מותר להשהות דבר שאינו מבושל כל צרכו, אבל מצטמק ורע לו: יש מתירים, שלדעתם בכירה גרופה וקטומה אין חשש שיחתה בגחלים אלא לצורך צימוק, שלעולם הוא יפה, אבל לא לצורך גמר בישול, שיקרה אף מאליו[258], ויש חולקים וסוברים שחוששים לחיתוי אף לצורך גמר בישול, ולדעתם אסור להשהות אלא דבר שמבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו[259].

מצטמק ורע לו בכירה שאינה גרופה וקטומה

דבר שהוא מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, בכירה שאינה גרופה וקטומה, יש ראשונים שכתבו בדעת רבי יהודה ורבי מאיר שאסור להשהות[260]. ויש ראשונים שחולקים בדעת רבי יהודה וסוברים שמותר[261], וכן אמרו רב ושמואל ורב נחמן, שאפילו לסוברים שאסור להשהות עליה דבר שהוא מצטמק ויפה לו[262], דבר שהוא מצטמק ורע לו מותר[263], וכן הלכה[264].

לסוברים שמותר להשהות דבר שהוא מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר להשהותו אפילו בכופח ובתנור שאינם גרופים וקטומים[265].

דבר שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי, לסוברים שמותר להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה[266], לדעת בית שמאי – שאמרו שאסור להשהותו כשהוא מצטמק ויפה לו[267] - יש ראשונים שסוברים שמותר להשהותו כשהוא מצטמק ורע לו, לפי שבמצטמק ורע לו אין חשש חיתוי[268]. ויש סוברים שאסור, לפי שיש חשש שיחתה עד שיתבשל כל צרכו[269].

הנחה בתחילה

הנחה בתחילה

להניח בתחילה בשבת על גבי האש או על כירה, אפילו מאכל שהוא כבר מבושל ואין שייך בו בישול נוסף, אסור[270] מדרבנן[271], אפילו בכירה שהיא גרופה וקטומה[272], ואפילו בדבר שמבושל כל צרכו[273] ומצטמק ורע לו[274], משום שזה נראה כמבשל[275], או מחשש שמא יחתה בגחלים[276].

כנגד המדורה

כנגד המדורה מותר לתת תבשיל בשבת[277] - כשהוא כבר מבושל ואין בו איסור בישול – לפי שאין דרך בישול בכך[278]. וכתבו ראשונים שצריך להרחיק מהמדורה, כדי שיהיה היכר, ולא יבא לחתות[279].

על פי קדירה מלאה

על פי קדרת חמין שנתונה על האש, יש ראשונים שכתבו שמותר להניח בשבת תבשיל - כשהוא כבר מבושל ואין בו איסור בישול – לפי שאין דרך בישול בכך[280]. ויש חולקים וסוברים שדינו כמניח על גבי כירה גרופה, שאסור[281].

על איסור עשיית אהל* בהנחת קדרה על כירה ע"ע אהל (שבת)[282].

דבר שאין דרכו לאפות שם

דבר שאין דרכו לאפות על גבי כירה, יש ראשונים שצדדו לומר שמותר לחממו בשבת על גבי כירה, כשהוא מצטמק ורע לו, לפי שהדבר מוכיח שאינו נעשה אלא בשביל שיתחמם[283]. ויש חולקים ואוסרים[284].

תנור שאין בו אלא הבל מעט

תנור שאין בו אלא הבל מעט, כגון שאחר שאפו בו בערב שבת גרפוהו מבערב, ושהה עד למחרת, וכבר נתאכלו וכלו כל גחליו, ולא נותר בו אלא הבל מעט, יש ראשונים שסוברים שמותר לתת בתוכו דבר להתחמם, לפי שאין בו חשש חיתוי כלל[285]. ויש אוסרים[286].

חזרה

חזרה

דבר שהיה מונח על האש מערב שבת, והוסר ממנה בשבת, אם מותר להחזירו אליה בשבת, נחלקו תנאים:

א) רבי מאיר סובר שאסור להחזיר[287]. וכן סוברים בית שמאי לפי רבי יהודה בתוספתא ולפי המשנה, שאסור להחזיר[288], משום שזה נראה כמבשל[289].

ב) ובית הלל לפי רבי יהודה ולפי המשנה סוברים, שכירה שהוסקה בקש ובגבבא - על כירה עי' לעיל[290], על קש וגבבא עי' לעיל[291] - שבה אין כל כך חשש שיחתה בגחלים, מותר להחזיר אליה[292]. וכשהוסקה בגפת ובעצים - על גפת ועצים עי' לעיל[293] - שחומה רב יותר, ויש בה יותר אפשרות לחתות בגחלים, אסור להחזיר אליה[294], משום שזה נראה כמבשל[295], או שמא יחתה בגחלים כשמחזיר את הקדרה, לחממה אחר שנצטננה בהסרתה מהאש[296], אלא אם כן היא גרופה או קטומה – על גריפה וקטימה עי' לעיל[297] - שאז מותר להחזיר אליה[298], וכן אמר רב ששת בשם רבי יוחנן[299], וכן הלכה[300].

חזרה בסמיכה ליד כירה שאינה גרופה וקטומה, יש מתירים[301], ויש סוברים שלפי צד אחד בגמרא אסור[302].

כשאסור משום בישול

אף לסוברים שיש אופנים שחזרה מותרת, היא אינה מותרת אלא בתבשיל מבושל, שאין בו עוד איסור בישול[303]. על שיעור הבישול שאחריו אין עוד איסור בישול ע"ע מבשל[304]; על דבר מבושל שנצטנן, אם יש בו איסור בישול, ע"ע מבשל[305].

באופנים ששהיה מותרת

באופנים שחזרה אסורה, היא אסורה אפילו בתבשיל מבושל כל צרכו, ומצטמק ורע לו[306], וכן היא אסורה אפילו בתבשיל חי או שנתן בתוכו דבר חי[307], בשונה משהִיה, שמותרת באופנים אלו[308].

תנור

תנור, אפילו כשהוסק בקש ובגבבא, אסור להחזיר עליו[309]. על טעם הדבר, ועל שאר דיני תנור, עי' לעיל[310]; על דין תנור גרוף וקטום, עי' לעיל[311].

כופח

כופח, כשהוסק בקש ובגבבא דינו ככירה, וכשהוסק בגפת ובעצים דינו כתנור[312]. על טעם הדבר, ועל שאר דיני כופח, עי' לעיל[313]; על דין כופח גרוף וקטום עי' לעיל[314].

זמן ההחזרה

איסור חזרה, יש ראשונים שסוברים שהוא אף בערב שבת סמוך לחשכה – או סמוך לאמירת "ברכו", שהוא קבלת-שבת*[315] - משעה שכבר אי אפשר להספיק להרתיח את התבשיל מבעוד יום, אם היה קר[316], משום גזירה, שאם יחזיר בערב בשבת יבא להחזירה אף בשבת[317]. ואף לדעתם, קדרה שלא נתבשלה עדיין, שאם יתנוה על האש בשבת יעברו על איסור בישול, מותר להחזירה בערב שבת[318], לפי שבזה אין לגזור שמא יעשה בשבת, שאין חוששים שיבשל בשבת[319].

וראשונים אחרים חולקים וסוברים שאין איסור חזרה אלא בשבת, ולא בערב שבת[320], וכתבו אחרונים שלפיכך לא נהגו העולם להיזהר בזה[321], ויש שכתבו שטוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך[322].

במקום שמותר להחזיר – כגון על גבי כירה גרופה וקטומה[323] - מותר להחזיר לא רק בערב שבת, אלא אף בשבת עצמה[324], בין בלילה ובין ביום[325].

חזרה אחר הנחה על קרקע

במקום שמותר להחזיר – כגון על גבי כירה גרופה וקטומה[326] - נחלקו אמוראים אם מותר דוקא כשהתבשיל עודו בידו, או אף כשהניח על גבי קרקע: רב זריקא בשם רבי אבא בשם רבי תדאי אמר דוקא כשעודו בידו מותר, אבל הניחו על גבי קרקע אסור[327], לפי שהתבטלה השהִיה הראשונה, והרי זה כמניח בתחלה בשבת[328], שאסור[329]. ורבי חייא בשם רבי יוחנן, וכן רבי אמי, אמרו שאפילו הניח על גבי קרקע מותר[330]. וכן נחלקו בזה רב דימי ורב שמואל בר יהודה בדעת רבי אלעזר, אחד אמר שדוקא בעודן בידו מותר, וכשהניח על גבי קרקע אסור, ואחד אמר שאפילו כשהניח על גבי קרקע מותר[331].

הלכה שכשהניחה על גבי קרקע אסור להחזיר[332]. ויש סוברים שכשדעתו להחזיר מותר אפילו כשהניח על גבי קרקע, עי' על כך להלן[333].

תלה במקל, או הניח על גבי מטה, נסתפק רבי ירמיה אם דינו כעודו בידו או כהניח על גבי קרקע[334]. ולהלכה יש פוסקים שדינו כהניח על גבי קרקע[335], ויש פוסקים שדינו כעודה בידו[336].

בדעת הירושלמי כתבו ראשונים שהמחלוקת בהניח על גבי קרקע אינה אלא כשנטל את התבשיל מבעוד יום, ובא להחזירו משחשכה, אבל כשנטל בשבת ומחזיר בשבת, מותר לדברי הכל אפילו הניחו על גבי קרקע[337], ויש אחרונים שכתבו שנוהגים להקל כדעתו[338]. ויש אחרונים שכתבו שלהלכה דעת ראשונים שלא כהירושלמי, אלא אף כשנטל ומחזיר בשבת אסור כשהניחו על גבי קרקע[339].

דעת להחזיר

חילוק נוסף בהחזרה אמר חזקיה בשם אביי, שכשדעתו להחזיר מותר, וכשאין דעתו להחזיר אסור, ונחלקו לשונות בגמרא באיזה מקרה מדובר: לשון אחד סובר שהחילוק הוא בעודן בידו, שלא אמרו שבעודן בידו מותר להחזיר[340], אלא כשדעתו להחזיר, אבל כשאין דעתו להחזיר אסור[341], ולפי לשון זה כשהניח על גבי קרקע אסור אפילו כשדעתו להחזיר[342]. ולשון אחד סובר שהחילוק הוא כשהניח על גבי קרקע, שלא אמרו שאסור להחזיר כשהניח על גבי קרקע – לסוברים כן[343] - אלא כשאין דעתו להחזיר, אבל כשדעתו להחזיר מותר אפילו כשהניח על גבי קרקע[344], ולפי לשון זה כשבעודן בידו מותר להחזיר אפילו כשאין דעתו להחזיר[345].

להלכה רוב הפוסקים פסקו כלשון הראשון, שמותר להחזיר דוקא כשעודה בידו ודעתו להחזיר[346]. ויש שפסקו כלשון השני[347]. ויש ראשונים שלא הזכירו את התנאי של דעתו להחזיר, ותלו רק בהנחה על גבי קרקע[348].

פינה ממיחם למיחם

באופנים שמותר להחזיר, נסתפק רב אשי אם מותר אפילו כשפינה את המאכל ממיחם למיחם, או דוקא כשהוא נמצא באותו מיחם שבו היה כבר על האש, ולא כשהועבר למיחם אחר[349], לפי שמאחר והמיחם השני קר, יש לחוש יותר לחיתוי[350]. להלכה יש שפסקו שבפינה ממיחם למיחם אסור להחזיר[351]. ויש שפסקו שמותר[352].

לכירה אחרת

באופנים שמותר להחזיר, יש מפרשים בירושלמי, וכן יש שכתבו להלכה, שמותר להחזיר אפילו לכירה אחרת, ואפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה[353]. ויש חולקים בדעת הירושלמי וסוברים שאסור להחזיר אלא לאותה כירה[354].

חזרה לתוך כירה

אפילו כירה גרופה וקטומה, שמותר להחזיר על גבה, לסוברים כן[355], לתוכה אסור להחזיר[356], לפי שבתוכה יש יותר הבל, והנותן שם נראה כמבשל בשבת[357].

בדיעבד

החזיר בשבת באיסור, יש ראשונים שסוברים שהתבשיל נאסר באכילה[358], וכן כתבו אחרונים להלכה[359]. ויש שנסתפקו כשהחזיר בשוגג דבר שכבר היה ראוי לאכילה, אם קנסוהו משום שעשה איסור, או שמאחר ולא נהנה כל כך מההחזרה, שהרי התבשיל היה ראוי אף קודם, לא קנסוהו[360].

החזיר דבר שמצטמק ורע לו, כתבו אחרונים שמאחר ואין שום הנאה מההחזרה, מותר לאכלו[361].

הערות שוליים

  1. עי' להלן.
  2. שבת יח ב; רמב"ם שבת פ"ג ה"ג; טוש"ע או"ח רנג א.
  3. רמב"ם שם ה"ד.
  4. ע"ע מבעיר.
  5. משנה שבת יט ב; רמב"ם שבת פ"ג הט"ז; טוש"ע או"ח רנד ב. ועי' מרדכי שבת סוף רמז תנד בשם ראבי"ה, שהאיסור כשלא ניצלו מבעוד יום אינו משום שהיה אלא משום שביתת כלים, ועי' ב"י או"ח רנד שדחה דבריו.
  6. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. על הטעם שמותר להשהותם כשניצלו מבעוד יום עי' ציונים 105 ואילך, 230 ואילך.
  7. משנה שם; רמב"ם שבת פ"ג הי"ח; טוש"ע או"ח רנד ה. על פרטי הדין ע"ע אופה ציון 20 ואילך.
  8. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. על הטעם שמותר להשהותם כשקרמו פניהם מבעוד יום עי' ציונים 105 ואילך, 230 ואילך.
  9. רש"י שבת יח ב ד"ה עססיות.
  10. תוספתא שבת פ"ג, הובאה בשבת יח ב, וגמ' שם בבאורה; רמב"ם שבת פ"ג הי"ב; טוש"ע או"ח רנד ח; על פרטי הדין עי' ציונים 112 ואילך, 117 ואילך.
  11. תוספתא שבת שם, וגמ' שם בבאורה; רמב"ם שבת שם; טוש"ע שם ח. על פרטי הדין עי' ציונים 112 ואילך, 117 ואילך.
  12. עי' משנה שבת לו ב, לענין כירה: לא יתן עד שיגרוף, ומשנה שם לח ב, לענין תנור: לא יתן, וד' חנניה בברייתא שם כ א ולו ב, וגמ' שם לו ב שלפי כל הצדדים בבאור המשנה, מאכל שאינו מבושל אפילו כמאכל בן דרוסאי אסור להשהות, וגמ' שם ושם לז א בבאור דברי בית שמאי במשנה שם, שלעולם אסור להשהות תבשיל; רמב"ם שבת פ"ג ה"ד ואילך; טוש"ע או"ח רנג א. על פרטי דין כירה עי' ציון 16 ואילך, ועל פרטי דין כופח עי' ציון 40 ואילך.
  13. עי' משנה שבת יז ב, שלסוברים שאין אדם מצווה על שביתת כליו מותר לתת צמר ביורה, וגמ' שם יח ב, שאינו אלא ביורה עקורה, אבל ביורה שעל האש אסור שמא יחתה; רמב"ם שבת פ"ג הי"ז; טוש"ע או"ח רנב א. וע"ע שביתת כלים. ועי' שבת שם, שאף ביורה עקורה, אין מותר אלא כשהיא טוחה בטיט, אבל כשאינה טוחה, אסור שמא יגיס, עי' על כך בע' מבשל.
  14. עי' רש"י שבת לד ב ד"ה גזירה ולו ב ד"ה עד שיגרוף ולח ב ד"ה מחזירין, ותוס' שם לו ב ד"ה לא יתן ור"ן שם (טו ב) בדעתו.
  15. משנה שבת לו ב ומשנה שם לח ב.
  16. עי' רש"י שבת לו ב ד"ה כירה וויקרא יא לה; עי' טוש"ע או"ח רנג א.
  17. משנה שבת לו ב; עי' רש"י ויקרא שם; טוש"ע שם.
  18. שבת לז א; רש"י שבת לו ב ד"ה כירה.
  19. רבי יוסי בר חנינא בשבת לח ב.
  20. עי' משנה שבת לח ב, וד' רב אשי בגמ' שם, עי' ציון 39.
  21. עי' ציון 55 ואילך.
  22. משנה שבת לו ב: נותנים עליה תבשיל, וגמ' שם; רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; טוש"ע או"ח רנג א.
  23. טוש"ע שם.
  24. עי' ציון 57.
  25. עי' משנה שם: לא יתן עד שיגרוף או יתן את האפר, ועי' גמ' שם שמסתפקת בדעת המשנה אם אסור להשהות אפ' דבר שכבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי, או דוקא שלא הגיע למאכל בן דרוסאי; רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; טוש"ע או"ח רנג א.
  26. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. על גריפה וקטימה עי' ציון 58 ואילך.
  27. ציון 93 ואילך.
  28. רש"י שבת לח ב ד"ה תנור וויקרא יא לה.
  29. עי' ד' רב אשי בשבת שם, עי' ציון 39.
  30. עי' ציון 55 ואילך.
  31. עי' משנה שבת שם: לא יתן, וברייתא שם: אין סומכין וגו' וא"צ לומר על גביו וגו' ועי' תוס' שם ד"ה תנור, שספק הוא בגמרא אם האיסור הוא אפילו דבר שכבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי, עי' ציונים 227 ואילך, 236; רמב"ם שבת פ"ג ה"ה; טוש"ע או"ח רנג א.
  32. רמב"ם שבת שם.
  33. עי' מ"ב סי' רנג ס"ק כח.
  34. ר"ן שבת לח ב (יז ב) בשם ר"ח; רמ"א בשו"ע רנג א. ועי' מ"ב שם שי"ח ומחמירים אפ' בתנור שלנו.
  35. ציון 87 ואילך.
  36. רש"י שבת לח ב ד"ה כופח.
  37. רש"י שם.
  38. רבי יוסי בר חנינא בשבת שם.
  39. רב אשי בשבת שם.
  40. משנה שבת שם; עי' ברייתא שם: תניא כוותיה וגו', לגי' הגר"א, לענין סמיכה אליו ונתינה על גביו; רמב"ם שבת פ"ג ה"ז; טוש"ע או"ח רנג א. ועי' טור שם שכופח שהוסק בקש ובגבבא, משהים עליו דוקא כשהוא גרוף וקטום, ולא ככירה, שכשהוסקה בקש וגבבא משהים עליה אפי' כשאינה גרופה וקטומה, עי' ציון 22, ועי' ב"י שם שתמה על הטור, מדוע חילק בין כירה לכופח.
  41. רבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"ג (סט ב).
  42. עי' ר"ן שבת לח ב (יז ב) ד"ה ואנו עכשיו, וב"י או"ח רנג בדעתו.
  43. עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"ז, ושו"ע או"ח רנג א, שהביאו דין כופח, ולא כתבו שאינו נוהג בכירות שלנו.
  44. משנה שבת לו ב.
  45. רש"י שבת שם ד"ה קש.
  46. עי' רש"י שם ד"ה גבבא, ועי' מהרש"א שם בבאור דבריו.
  47. פיהמ"ש לרמב"ם שבת פ"ג ה"א; טור או"ח רנג.
  48. רש"י שבת לו ב ד"ה גפת, ומ"ב שם ס"ק ג בבאור דבריו.
  49. דניאל בריה דרב קטינא בשם רב אסי בירושלמי שבת פ"ג ה"א, ופנ"מ שם בבאור דבריו.
  50. ירושלמי שבת פ"ג ה"א.
  51. רמב"ם שבת פ"ג ה"ד.
  52. ב"י או"ח רנג בדעת רמב"ם שם, וע"ש שאולי נוסחת הירושלמי שלו היתה מוחלפת משלנו. ועי' מ"ב שם ס"ק ד.
  53. עי' ציון 15 ואילך, על ההבדל ביניהם.
  54. משנה שבת לו ב, לענין כירה, ומשנה שם לח ב, לענין כופח. ועי' ציונים 22, 40.
  55. רמב"ם שבת פ"ג ה"ד.
  56. רמב"ם שם.
  57. עי' משנה שבת לו ב, לענין כירה: לא יתן, ומשנה שם לח ב, לענין כופח. ועי' ציונים 24 ואילך, 40. ועי' גמ' שם שם לו ב שמסתפקת בכירה אם האסור הוא אפ' בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, ועי' תוס' שם לח ב ד"ה תנור, שמ' שהספק הוא אף לענין כופח, עי' ציונים 227 ואילך, 236.
  58. רש"י שבת כ א ד"ה גרוף. ועי' להלן, על פרטי הגריפה.
  59. עי' משנה שבת לו ב: שיתן את האפר, וגמ' שם: קטום, ורש"י שם ד"ה קטום, שהוא על פי התרגום, שתרגום של אפר הוא קיטמא.
  60. תוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לז א; רמב"ם שבת פ"ג ה"ד. ועי' ב"י או"ח רנג, שתמה על הטור שם שהשמיט, ועי' שו"ע שם שהשמיט אף הוא.
  61. רמב"ם שם. ועי' להלן, על איכות הכיסוי.
  62. עי' משנה שבת לו ב, וגמ' שם בבאורה; עי' ד' רבי יהודה ורבי מאיר בתוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לז א; עי' תוס' שם לז א ד"ה אא"ב, שלא מצינו שום אמורא שאסר.
  63. רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; טוש"ע או"ח רנג א. ועי' שו"ע שם, שבגרופה וקטומה מותר אפ' לא התבשל כמאב"ד, ועי' חי' רע"א על שו"ע שם, הובא בבאה"ל שם ד"ה אלא כשהתחיל, שמצדד לומר בדעת כמה ראשונים שאפ' בגרופה וקטומה אין מותר אלא כשהתבשל כמאב"ד.
  64. עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; ר"ן שבת שם (טו ב).
  65. עי' ציון 14, וע"ע הטמנה.
  66. ע"ע הטמנה. עי' רש"י שבת לו ב ד"ה או עד, ותוס' שם ד"ה לא יתן ור"ן שם בבאור דבריו, וע"ש שהקשו על שיטתו.
  67. תוספתא שבת פ"ב, הובא בשבת לז ב, ורש"י שם ד"ה קשיא.
  68. ציון 250 ואילך.
  69. עי' ד' רב אדא בר אהבה בשבת לח ב: כתנור דאף על גב דגרוף וקטום על גביו אסור; רש"י שבת לז ב ד"ה הא קרמו; רמב"ם שבת פ"ג ה"ה; טוש"ע או"ח רנג א. ועי' מ"ב שם ס"ק כב, בתנור שהוסק בקש ובגבבא, שמחלוקת היא אם גריפה וקטימה מועילה לו, ולהלכה יש להקל.
  70. עי' ציון 32.
  71. רמב"ם שם ה"ו.
  72. עי' המאור שבת שם (טז ב), ור"ן שבת שם (טו ב) ד"ה עד שיגרוף, בדעתו, שאם הוציא כל הגחלים מן התנור מותר (ועי' ציון 79 ואילך, מחלוקת בגדר גריפה, אם היא דוקא הוצאת כל הגחלים מן התורה) והסכים עמו; כ"מ שבת שם ה"ה בשם רמ"ך. ועי' רמב"ן שבת לח ב, בשם יש מי שאומר, שבהוסק בקש ובגבבא מועילה גריפה וקטימה, ושאין הלכה כן, ועי' מ"ב שם ס"ק כב ושעה"צ שם ס"ק כג.
  73. עי' ציון 40.
  74. עי' שבת לח ב.
  75. תוס' שם ד"ה אילימא.
  76. עי' תוס' שבת לח ב ד"ה אילימא, בדעת אביי שם, לענין נתינה על גביו, ותוס' שם ד"ה תניא, לענין לסמוך אליו.
  77. רמב"ם שבת פ"ג ה"ז וה"י; טוש"ע או"ח רנג א, ועי' מ"ב שם ס"ק כז.
  78. כ"מ שם פ"ג ה"ז בשם רמ"ך, ועי' מ"ב שבציון הקודם. ועי' ציון 312, שי"ס שכופח גרוף וקטום מותר אף להחזיר בשבת סמוך אליו. ועי' ציון 195 ואילך, לענין סמיכה לתנור ולכירה.
  79. המאור שבת לו ב (טז ב); ר"ן שם (טו ב).
  80. ירושלמי שבת פ"ג ה"א. ועי' גי' ר"ן שם: לטאט ביד.
  81. ר"ן שם.
  82. רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; טוש"ע או"ח רנג א, ומ"ב שם ס"ק יג. ועי' טוש"ע שם: כל הגחלים.
  83. ירושלמי שבת פ"ג ה"א.
  84. ר"ן שבת לו ב (טו ב) בבאור הירושלמי שם. ועי' ציון 64, שהקטימה היא משום היכר.
  85. מ"ב סי' רנג ס"ק יד.
  86. תוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לז א; רמב"ם שבת פ"ג ה"ד. ועי' ב"י או"ח רנג, שתמה על הטור שם שהשמיט, ועי' שו"ע שם שהשמיט אף הוא, ועי' מ"ב שם ס"ק יד.
  87. מרדכי שבת רמז תנו; עי' שו"ע או"ח רנג ג.
  88. עי' ד' רב ספרא בשם רב חייא בשבת לז א (וכן אמר רב חייה רובה בירושלמי שבת פ"ג ה"א) וגמ' שם, שמשמע בדעתו שהיא כקטומה לגמרי; עי' ד' רב יצחק בר נחמני בשם רב אושעיה שם, וד' רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שם ב, שקטמה והובערה משהים עליה דבר שהתבשל כ"צ, וגמ' שם ב בבאור דבריהם, שעדיין הקטימה מועילה, ותוס' שם ב ד"ה שמע מינה, בפי' הראשון, שנחשבת קטומה לגמרי לכל דבר. ועי' לח"מ שבת פ"ג ה"ז, שתמה על רמב"ם שלא הזכיר הלכה זו. ועי' מ"ב סי' רנג ס"ק יד ושעה"צ שם ס"ק יז.
  89. רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שם; מ"ב שם.
  90. רש"י שם ד"ה גחלים של רותם.
  91. תוס' שבת לז ב ד"ה שמע מינה, בפי' השני, ע"פ ד' רב חייא ורב אושעיה שם א וד' רב יוחנן שם ב.
  92. עי' ציון 246 ואילך, מחלוקת אמוראים.
  93. רש"י שבת לז א ד"ה שתי כירות.
  94. תוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לז א; רמ"א בשו"ע או"ח רנג א.
  95. עי' רש"י שם ד"ה משהין; רמ"א בשו"ע שם.
  96. ע"ע שביתת כלים.
  97. שבת יח ב; רמב"ם שבת פ"ג הט"ז.
  98. תוספתא שבת פ"א, הובאה בשבת יח א; רמב"ם שם; עי' טוש"ע או"ח רנב ב, לענין מוגמר.
  99. שבת שם; רמב"ם שם.
  100. עי' משנה שבת יט ב.
  101. שבת כ א.
  102. עי' משנה שבת יט ב.
  103. עי' ד' רבא בשבת לז ב, ורש"י שם ד"ה הא קרמו.
  104. עי' ציון 235.
  105. רמב"ם שבת פ"ג הט"ז, לענין בשר בצל וביצה, והי"ח לענין פת וחררה; ר"ן שבת יח ב (ו ב) בדעת רי"ף שם; עי' שו"ע או"ח רנד ב. ועי' רמב"ם שם הט"ז שזה נחשב כמצטמק ורע לו, עי' ציון 263. ועי' ב"י או"ח נד, שלפי שיטה זו, אם אינם מונחים על האש אסור להשהותם כשהם מצטמקים ויפה להם. ועי' ציון 230 ואילך, שי"מ שמטעם אחר מותר להשהותם אפ' שאינם מבושל כ"צ, ועי' כ"מ שם בשם רמ"ך.
  106. ציון 159 ואילך.
  107. מ"א סי' רנג ס"ק ב ומ"ב שם ס"ק י.
  108. שבת יח ב, ורש"י שם ד"ה האי קדרה; רמב"ם שבת פ"ג ה"ח; טוש"ע או"ח רנג א. ועי' כלבו סי' לא ד"ה כל מה, הובא בב"י שם רנד, שמי שיש לו מזון שלש סעודות, מותר לו להשהות פת או חררה, לפי שבשבת אסור לרדותם, ע"ע אפיה, ואינן ראויות לו אלא למוצאי שבת, ועד אז יאפה אף בלא חיתוי, והרי זה כתבשיל חי, שעד שיהיה אפשר לאכלו הוא יכול להתבשל בלא חיתוי.
  109. רמב"ם שבת פ"ג ה"ח; עי' תוס' שבת לח ב ד"ה תנור, שההתר נאמר בתנור, וב"י או"ח רנג בדעתו; עי' ר"ן שבת שם (יז ב) ד"ה ונמצאו כללי השמועה, שתבשיל חי מותר ע"ג כירה; עי' טוש"ע או"ח רנג א, שכתבו את ההיתר של תבשיל חי בכירה.
  110. תוס' שבת לח א ד"ה שכח; הגהות אשרי שבת פ"ג סי' ג.
  111. תוס' שבת יח ב ד"ה האי בישרא, בשם בה"ג; טוש"ע או"ח רנד א.
  112. רמב"ם שבת פ"ג הי"ב; עי' שו"ע או"ח רנד ח וט. ועי' מ"ב סי' רנג ס"ק ט ורנד ס"ק ה.
  113. תוספתא שבת פ"ג, הובאה בשבת יח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  114. תוספתא שם, הובאה בשבת שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  115. רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' להלן שיש שפי' את הברייתא שם בע"א.
  116. ב"י שם ושו"ע שם.
  117. עי' ראשונים דלהלן.
  118. תוספתא שבת פ"ג, הובאה בשבת יח ב.
  119. תוספתא שם, הובאה בשבת שם.
  120. רא"ש שבת פ"א סי' לד; רשב"א שם יח ב.
  121. רש"י שם ד"ה עססיות, וד"ה היא קדרה; טור או"ח רנד. ועי' ציון 115, שיש שפי' את הברייתא בע"א.
  122. תוס' שם ד"ה לא ימלא. ועי' טור שם, שכ' כעי"ז, שמא יתקרר סמוך למוצאי שבת, ויחתה. ועי' ציון 115, שיש שפי' את הברייתא בע"א.
  123. עי' שבת יח ב: גרמא חייא; רמב"ם שבת פ"ג ה"ח; טוש"ע או"ח רנג א.
  124. עי' רש"י שם ד"ה שדא ביה; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  125. עי' כ"מ שבת פ"ג ה"ח, וב"י או"ח רנג ד"ה ומ"ש ואם נתן, שכ"מ מהגמ' ומהפוסקים; עי' מ"ב סי' רנג ס"ק ט.
  126. עי' ב"י שם, וט"ז שם ס"ק ב ומ"א שם ס"ק ד.
  127. כ"מ שם וב"י שם, ע"פ רמב"ם בפיהמ"ש פ"ג ה"א: כגון בשר או ירקות.
  128. שבלי הלקט סי' יז; עי' כלבו סי' לא סוף ד"ה מניח אדם, וב"י או"ח רנג ד"ה ומ"ש רבינו וכל זה, בדעתו; מרדכי שבת סי' ש; עי' טור שם: כל זה בענין שהיה לצורך הלילה וגו', וב"י שם בדעתו.
  129. ב"י שם ד"ה ומ"ש רבינו וכל זה, ושם סי' רנד ד"ה כתוב בהגהות אשיר"י.
  130. עי' ב"י שם רנג ד"ה ומכלל הדברים, שהנוהגים להשהות תבשיל לצורך שבת שחרית, נכון שיתנו בשר חי בקדרה סמוך לחשכה, שבכך מותר בלא פקפוק, עי' לעיל; ב"י שם רנד. ועי' ביאור הלכה סי' רנג ס"א ד"ה להשהותו עליה.
  131. עי' שבת יח ב: ברחא, והכוונה להוציא בשר גדי, שדינו שונה, עי' עליו להלן, ועי' רש"י שם שברחא הוא איל, ורש"י שבת קנב א שהוא עז, ורמב"ם דלהלן שה"ה בשר שור.
  132. על תנור טוח בטיט עי' להלן.
  133. עי' שבת יח ב, הלשון הראשון: דברחא ולא שריק אסור.
  134. עי' תוס' שם ד"ה התם, שהוכיח כן מהגמ' שבציון 152, ומהגמ' שבציון 153 ואילך, שלא התירו להשהות בתנור סגור אלא דבר שהרוח קשה לו.
  135. עי' שבת יח ב: איכא דאמרי.
  136. ראשונים דלהלן.
  137. ההשלמה שבת שם.
  138. רשב"א שם. ועי' להלן, שיש דברים שהרוח קשה להם יותר, ויתכן שבהם כל האמוראים מודים שאין חשש שיפתח את התנור לחתות.
  139. שבת יח ב: בבשרא אגומרי.
  140. רש"י שם ד"ה בבשרא.
  141. תוס' שם ד"ה התם.
  142. רי"ף שבת שם (ו ב) בשם רבוותא; המאור שם, ור"ן שם בדעתו.
  143. רי"ף שם בשם איכא מאן דפסק, ומסכים עמו; תוס' שם; רמב"ם שבת פ"ג הי"ג והט"ו; עי' טוש"ע רנד א. ועי' באה"ל שם ד"ה אבל בצלי.
  144. עי' שבת יח ב, השיטה הראשונה בגמ': דברחא ושריק, רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסיר.
  145. עי' שבת שם: איכא דאמרי וגו' דברחא ושריק שפיר דמי.
  146. עי' רי"ף שבת שם (ו ב) ורא"ש שם פ"א סי' לה, שהלכה כאיכא דאמרי; רמב"ם שבת פ"ג הי"ג והט"ו; טוש"ע או"ח רנד א. ועי' הגהות אשרי שבת פ"א סי' לה, שה"ה שמותר להשהות פת שתאפה בתוך תנור טוח בטיט, עי' ציון 144 ואילך.
  147. רש"י שבת שם ד"ה שריק.
  148. עי' רמב"ם שם, וב"י שם בבאור דבריו.
  149. שבת יח ב: כיון דקשי להו זיקא לא מגלו ליה; רמב"ם שבת פ"ג הי"ד; עי' טוש"ע או"ח רנב א, ומ"ב שם ס"ק ב.
  150. משנה שבת יז ב; רמב"ם שבת פ"ג הט"ו; טוש"ע או"ח רנב א.
  151. ע"ע שביתת כלים.
  152. שבת שם; רמב"ם שם; עי' טוש"ע ומ"ב שם. ועי' רשב"א שבציון 158.
  153. עי' שבת כ א: התם מינתח. ועי' ציון 169.
  154. שבת יח ב: דגדיא ושריק שפיר דמי. ועי' ציון 144 ואילך, שבבשר שאינו של גדי, נחלקו אמוראים אם מותר להשהותו בתנור סגור וטוח בטיט, והלכה שמותר.
  155. עי' שבת שם, הלשון הראשון בגמ': דגדיא ולא שריק וגו' רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסר.
  156. עי' שבת שם: איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי; שבת כ א. ועי' ציון 133 ואילך, על דין השהיית סתם בשר, שאינו של גדי, בתנור סגור.
  157. עי' רי"ף שבת שם (ו ב) ורא"ש שם פ"א סי' לה, שהלכה כאיכא דאמרי; טור ורמ"א או"ח רנד א ומ"ב שם ס"ק י.
  158. עי' ציון 149 ואילך, על דין דבר שהרוח קשה לו. עי' שבת יח ב ורש"י שם ד"ה גדיא; טור או"ח רנד ומ"ב שם ס"ק י. ועי' רשב"א שבת שם, שאף רב ירמיה שהחמיר בבשר גדי, לסוברים כן, עי' לעיל, מודה שדבר שהרוח קשה לו מותר להשהותו בתנור סגור, עי' ציון הנ"ל, אלא שלדעתו בשר גדי מנותח אין הרוח קשה לו כל כך, וע"ש פי' אחר, שלרב ירמיה אף דבר שהרוח קשה לו אסור להשהותו, וטעם ההיתר באונים של פשתן הוא שמדובר בתנור טוח בטיט, עי' ציון 144 ואילך.
  159. עי' רמב"ם שבת פ"ג הי"ג, וב"י או"ח רנד בדעתו; שו"ע שם א.
  160. ב"י שם בדעת רמב"ם שם; מ"ב שם ס"ק י בד' שו"ע שם.
  161. ב"י שם, בבאור גמ' שבת יח ב: בשרא אגומרי, שאסור להשהות בשר גדי על גחלים; שו"ע שם ב. ועי' לח"מ שבת פ"ג הט"ז.
  162. רבינא בשבת יח ב.
  163. סמ"ג ל"ת סה ד"ה בסוף פרק קמא (א); שו"ע או"ח רנד א.
  164. ע"ע הטמנה, ושם אם הטמנה מצד אחד בלבד חשובה הטמנה.
  165. רא"ש שבת פ"ג סוס"י א; ר"ן שבת לו ב (טו ב) בשם רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון; טוש"ע או"ח רנג א. ועי' ירושלמי שבת פ"ג ה"א, ופנ"מ שם בבאור דבריו, שר' זעירה אמר שאפ' בגרוף וקטום אסור להשהות אא"כ נותנים שלשה אבנים ועליהם נותנים את הקדרה, וביאור רח"ק שם בטעם הדבר, שהוא כדי להמנע מהטמנה.
  166. ראבי"ה סי' קצז, וב"י או"ח רנג בדעתו; או"ז הל' ערב שבת סי' ח, הובא במרדכי שבת רמז רצט, וב"י שם בדעתם; עי' רש"י שבת לו ב עד שיגרוף וד"ה עד שיתן, ותוס' שם ד"ה לא יתן ור"ן שם (טו ב) בדעתו, שקטימת הכירה גורמת שהגחלים לא יהיו מוסיפים הבל, ומטעם זה אין בהם איסור הטמנה, ומותר להניח עליהם, ועי' תוס' שם ור"ן שם שתמהו על שיטה זו. וע"ע הטמנה שי"ס שהטמנה מצד אחד אינה אסורה.
  167. משנה שבת יט ב; רמב"ם שבת פ"ג הט"ו.
  168. רש"י שם.
  169. שבת כ א; רמב"ם שם. ועי' שבת שם, שבלא טעם זה חוששים לחיתוי, ואין מתירים מהטעם שבשר גדי, הרוח קשה לו, ואין חשש שיפתח את התנור די לחתות, עי' ציון 154 ואילך, לפי שבשר הפסח אינו מנותח, ע"ע קרבן פסח, ולא אמרו שהרוח קשה אלא לבשר מנותח, ולא לגדי שלם, עי' ציון 153.
  170. תוספתא שבת פ"ב, הובאה בגמ' שם לח א. ועי' שבת לח סוע"א: איבעיא להו עבר ושהה, ורש"י שם ד"ה עבר ושהה, שהספק הוא בעבר ושהה במזיד אם נאסר בדיעבד, ועי' ציונים 176, 189, פירושים אחרים בספק.
  171. ע"ע מעשה שבת.
  172. שבת לח א. וכעי"ז רב חונה בשם רב בירושלמי שבת פ"ג ה"א.
  173. עי' ברייתא שבת יח ב: למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, וב"י או"ח סוס"י רנד בבאורה.
  174. שבת לח א. ועי' גמ' שם, שרב נחמן בר יצחק דיבר אחר הגזירה.
  175. שבת שם, ורש"י שם. וכעי"ז רב אילא בירושלמי שבת פ"ג ה"א.
  176. עי' שבת לח סוע"א: עבר ושהה מאי וגו' ת"ש וגו' ואסר להן, ורא"ש שם פ"ג סוף סי' א, וטור או"ח רנג וב"י שם בדעתו, בבאור הספק והמסקנה. ועי' ציון 181. ועי' ציון 182, שי"ס שאין אסור אלא למשהה בעצמו. ועי' ציונים 170, 189, פירושים אחרים בספק.
  177. שבת לח א.
  178. ע"ע מעשה שבת.
  179. שבת לח א. וע"ש שמקשים על דבריו מהברייתא שלעיל, שאמרה שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל.
  180. רמב"ם שבת פ"ג ה"ט; עי' טוש"ע ורמ"א או"ח רנג א וטוש"ע שם רנד ב וה. ועי' מ"ב ס' רנג ס"ק לב, שהביא שי"ס שאפ' בשוגג אסור עד כדי שיעשו, ועי' מ"ב סי' רנד ס"ק כ.
  181. טור או"ח רנג, ומ"ב שם ס"ק לא. ועי' ציון 176.
  182. מרדכי שבת רמז תנו ד"ה שכח קדרה.
  183. ציון 37 ואילך.
  184. עי' תוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לח ב, שאפ' לסוברים שבמצטמק ויפה לו נאסר, עי' להלן, במצטמק ורע לו מותר; עי' ירושלמי שבת פ"ג ה"א: חזרו לומר. ועי' ציון 260 ואילך, מחלוקת אם מותר לכתחלה להשהות דבר מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו.
  185. עי' ציון 245 ואילך. ועי' ציון 247 שלדעת רוב הפוסקים להלכה אסור להשהותו לכתחלה.
  186. ת"ק בתוספתא שבת פ"ב, ור"מ בברייתא שבת לח א. ועי' גמ' שם שאין להקשות מר"מ שבציון 253 ואילך, שאסר להשהות דבר שמצטמק ויפה לו, ששם מדובר לכתחלה וכאן מדובר בדיעבד, ועי' תוס' שם ד"ה הא לכתחלה.
  187. תוספתא שם וברייתא שם; עי' ירושלמי שבת פ"ג ה"א: חזרו לומר. ועי' גמ' שבת שם, שאין להקשות מר' יהודה שבציון 251, שהתיר להשהות דבר שמצטמק ויפה לו, ששם מדובר בגרופה וקטומה, שמותר להשהות, וכאן בשאינה גרופה וקטומה, שאסור להשהות לדעת רבי יהודה, עי' ציון 235, ועי' תוס' שם ד"ה הא לכתחלה.
  188. עי' רי"ף ורמב"ם שבציון 192; ראב"ד שבת פ"ג ה"ט. ועי' תוס' שבת לח א ד"ה עבר, שאין הלכה כרבי יהודה.
  189. עי' שבת לח א: עבר ושהה מהו, ורי"ף שם (טז ב), ורמב"ם שבת פ"ג ה"ט וראב"ד שם בדעתו, שהספק הוא בשוכח דבר שהוא מבושל כ"צ, וכעי"ז ר"י בתוס' שם ד"ה עבר, שהספק הוא בשוגג במבושל כ"צ. ועי' ציונים 170, 176, ביאורים אחרים בספק.
  190. עי' ציון 172.
  191. ר"ן על הרי"ף שם, וכ"מ על הרמב"ם שם, בבאור דברי הרי"ף והרמב"ם. ועי' רשב"א בתוס' שם שפי' בע"א, שהספק הוא קודם הגזירה, אבל אחר הגזירה ודאי שאסור אפילו בשוגג, עי' ציון 194.
  192. רי"ף שם, ור"ן שם בבאור דבריו; רמב"ם שם, וראב"ד שם בבאור דבריו; שו"ע או"ח רנג א. ועי' כלבו סי' לא ד"ה דין לפני, בדעת רי"ף שם, שבמבושל כ"צ אפ' במזיד מותר בדיעבד, ועי' ב"י או"ח רנג שתמה על דבריו, שהרי"ף לא התיר אלא בשכח.
  193. ראב"ד שם. וע"ש שאחר הגזירה אפ' ר"מ מודה שבשכח אסור.
  194. עי' רשב"א בתוס' שבת לח ב סוף ד"ה עבר, שאע"פ שהגמ' הסתפקה בדעת רבי יהודה אם אסר בהשהה בשוגג במבושל כל צרכו, עי' לעיל, אי"ז אלא קודם הגזירה, אבל אחריה אסור אפ' בשוגג; עי' טור או"ח רנג, שאפ' דבר מבושל כ"צ אסור בדיעבד אפ' בשכח, ותמה על רמב"ם שחילק בין שכח להזיד, ועי' ב"י שם בבאור דברי הטור, שלדעתו הגמ' לא הסתפקה כלל בשכח ושהה מבושל כל צרכו, אלא פשוט שזה בכלל הגזירה הכללית של שוכח משום מזיד בשהיה, ועי' ציון 176, ביאור הספק בגמ' לדעת הטור.
  195. עי' ציון 25 ואילך.
  196. עי' תוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לז א; רמב"ם שבת פ"ג ה"ז; טוש"ע אוח רנג א. ועי' גמ' שם שבתחלה נסתפקו בזה, ופשטו מהתוספתא. ועי' תוס' שבת לז א ד"ה ת"ש, שאין ללמוד מכאן להתיר לסמוך אצל האש ממש, בלא הפסק דופן כירה, שיתכן שהוא חמור יותר, ועי' הגהות מרדכי שבת רמז תנו ד"ה עוד פירש, שהתיר לסמוך אפ' לאש ממש.
  197. עי' ציון 31 ואילך.
  198. שבת לח ב; תני בר קפרא בירושלמי שבת פ"ג ה"ב.
  199. שבת שם.
  200. רמב"ם שבת פ"ג ה"ה; טוש"ע או"ח רנג א.
  201. עי' ציון 62 ואילך.
  202. עי' שבת לז א: אלא אי אמרת לשהות תנן מה לי תוכה מה לי על גבה, ורש"י שם ד"ה אלא אי אמרת וד"ה אסיפא קאי.
  203. עי' ציון 225 ואילך.
  204. עי' דברי רב חלבו בשבת לז א, וגמ' שם: אי אמרת בשלמא, ורש"י שם ד"ה אי אמרת וד"ה היינו. ועי' רש"י שם, בטעם שבתוכה אסור, שהוא מטמין ממש ברמץ, ועי' ציון 14.
  205. עי' תוס' שם ד"ה אא"ב, שהוכיח כן מהגמ' שבציון 233, שלד' חנניה מותר להשהות חררה שקרמו פניה, שזהו כמאב"ד, בתוך תנור. ועי' תוס' שם, שפי' את ד' רב חלבו בגמ' שם בע"א.
  206. עי' שבת כ א ולו ב.
  207. רש"י שבת כ א ד"ה בן דרוסאי.
  208. רמב"ם שבת פ"ט ה"ה, וראב"ד שם בדעתו. וע"ע מבושל.
  209. עי' שבת לז ב.
  210. תוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לח א. ועי' רש"י שם ד"ה ובשר טרוף. ועי' ירושלמי שבת פ"ג ה"א: כרוב ואפונים ובשר טרוף.
  211. ר' תנחום בר עילאי בירושלמי שם.
  212. שבת לח סוע"א; עי' ירושלמי שם.
  213. ברייתא שבת לח א.
  214. ברייתא שבת לח א.
  215. שבת לז ב, ורש"י שם.
  216. שבת לז ב.
  217. רש"י שבת לז ב ד"ה מיחא. ועי' להלן.
  218. שבת לז ב.
  219. רש"י שם ד"ה לאורחים.
  220. על דבר חי, שאינו מבושל כלל, שמותר להשהותו, עי' ציון 108.
  221. עי' שבת יח ב: ובשיל שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסיר. ועי' תוס' שם ד"ה בשיל, וב"י או"ח רנג ד"ה כירה שהיא עשויה, שביאור הגמ' שם, מה נחשב בשיל ומה נחשב בשיל ואינו בשיל, תלוי במחלוקת דלהלן בדין דבר המבושל כמאב"ד, עי' ציון 225 ואילך.
  222. רש"י שם ד"ה ובשיל.
  223. עי' ד' רב ושמואל ורב נחמן שם לז ב; רמב"ם שבת פ"ג ה"ח; טוש"ע או"ח רנג א. ועי' ציון 260, שי"ס בדעת תנאים שאסור להשהות אפ' דבר שהוא מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו.
  224. עי' תוס' שבת יח ב ד"ה בשיל, שאסור להשהותו אפ' לסוברים שכשהגיע לכמאב"ד מותר להשהותו, עי' להלן.
  225. חנניה בברייתא בשבת כ א ולו ב; עי' משנה שבת לו ב: לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, וגמ' שם שהסתפקה אם המשנה מדברת על חזרה, ושהִיה מותרת אף בלא גריפה וקטימה, כחנניה, או שהמשנה מדברת על שהִיה, ועי' שבת לז ב, שרב ששת אמר בשם ר' יוחנן שהמשנה סוברת כחנניה, שמותר להשהות, ושכן דעת ר' יוחנן להלכה, וסותר לדברי אמוראים אחרים בשם רבי יוחנן, עי' ציונים 235, 246, 248. עי' רש"י שם ד"ה משהין עליה; עי' שבת לז ב: משהו ליה ואכיל, ותוס' שם ד"ה מהו, שכן דעת רב נחמן בר יצחק.
  226. עי' שבת לו ב.
  227. תוס' שבת לח ב ד"ה תנור, ע"פ שבת יח ב: בשיל שפיר דמי, שלדעתו מדובר שם אף על תנור, ואף כשהתבשיל אינו מבושל אלא כמאב"ד, עי' תוס' שם יח ב ד"ה בשיל; רמ"א בשו"ע או"ח רנג א ומ"ב שם ס"ק לט. ועי' מ"ב שם ס"ק מ, שה"ה שמותר בתוך תנור וכירה.
  228. יראים סי' רעד.
  229. רא"ש שבת פ"ג ה"א בשם גאון.
  230. משנה שבת יט ב.
  231. שבת כ א.
  232. עי' שבת שם, ורש"י שם ד"ה איתמר נמי. ועי' ציון 105, שי"מ שמטעם אחר מותר להשהותם.
  233. משנה שבת יט ב.
  234. עי' שבת לז ב, בבאור משנה שם, ורש"י שם ד"ה הא קרמו. ועי' ציון 105, שי"מ שמטעם אחר מותר להשהותם.
  235. עי' ד' ר"מ ורבי יהודה בתוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לז א, וגמ' שם בבאורה; עי' ברייתא שם בסוף העמוד: סומכין לה ואין מקיימין אא"כ גרופה וקטומה; עי' ד' רב ספרא בשם רב חייא בשבת שם; עי' משנה שבת לו ב: לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, וגמ' שם שהסתפקה אם המשנה מדברת על שהִיה, וסוברת שאפילו מבושל כמאב"ד אסור להשהותו, או שהמשנה לא מדברת על שהיה, ועי' ירושלמי שבת פ"ג ה"א, שמפ' שהמשנה מדברת על שהיה; עי' דברי רב ושמואל, ורבה בר בר חנה ורב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן (ודבריהם סותרים לדברי רב ששת בשם ר' יוחנן שבציון 225) ורב יצחק בר נחמני בשם רב אושעיא, ורב נחמן בשבת לז סוע"א, וב, שלא דנו אלא בדבר מבושל כ"צ, ומשמע שבפחות מזה לד"ה אסור להשהות.
  236. עי' משנה שבת לח ב, ותוס' שם ד"ה תנור.
  237. רש"י שבת לז ב ד"ה ורב ששת; תוס' שם לז א ד"ה לעולם, ושם ב ד"ה אמר רב ששת, ושם לח א ד"ה שכח; תוס' שם מח א ד"ה דזיתים, ורא"ש שם פ"ד סי' ב, בשם רשב"ם; המאור שבת שם (טו ב) בשם כל הגאונים שהיו מן העולם; רשב"א שבת לח א ור"ן שם (טז ב) בשם רב האי, וכן הסכים הרשב"א; עי' רא"ש שבת פ"ג סי' א, שבתחילה כ' שלמסקנת הסוגיה אסור להשהותו, ולבסוף כתב שמאחר וישראל אדוקים במצות עונג שבת, ולא ישמעו להחמיר, הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה, וע"ש שכן פסק רב שרירא גאון, ושכ"כ רבי יהודה הברצלוני בשם כמה גאונים; עי' טוש"ע או"ח רנג א, שהביאו את שתי הדעות, ורמ"א בשו"ע שם, שנהגו להקל, ועי' באה"ל שם ד"ה ונהגו להקל.
  238. רי"ף שבת לו ב (טז א); רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; רמב"ן שבת לז א; עי' טוש"ע שם, שהביאו את שתי הדעות, ועי' באה"ל שם.
  239. תוס' שבת מח א ד"ה דזיתים ורא"ש שם פ"ד סי' ב, בשם רשב"ם, הובאו בטור או"ח רנז; שו"ע שם רנד ד ומ"ב שם ס"ק כא. ועי' שעה"צ שם ס"ק כב.
  240. עי' ציון 225 ואילך.
  241. עי' משנה שבת לו ב: חמין ותבשיל (ועי' ברייתא שבת לח א, שחמין הם מצטמק ורע לו ותבשיל הוא מצטמק ויפה לו) וגמ' שם לז א בבאורה לצד שהמשנה מדברת על חזרה.
  242. רשב"א שבת לח א ור"ן שם (לז ב) ד"ה ונמצאו, בשם רב האי; עי' טוש"ע או"ח רנג א, בדעה השניה. ועי' המאור שבציון הבא, שחולק.
  243. עי' ד' ב"ש במשנה שם, וגמ' שם בבאור דבריהם לצד שהמשנה מדברת על חזרה. על הדין במצטמק ורע לו לפי ב"ש עי' ציון 268 ואילך. ועי' המאור שבת שם (טז א), הובא בר"ן שם (טז ב), שלדעתו להלכה מותר להשהות דבר שמבושל כמאב"ד דוקא אם מצטמק ורע לו.
  244. עי' ציון 235.
  245. עי' ציון 251 ואילך, שלב"ש לעולם אסור להשהות דבר שהוא מצטמק ויפה לו, אפ' בגרופה וקטומה, ולב"ה מותר בגרופה וקטומה.
  246. עי' דבריהם בשבת לז ב. ועי' תוס' שם לח א ד"ה קשיא, שכ"כ אף בדעת הברייתא שבציון 94, שמ' ממנה שעל כירה שאינה גרופה אין משהים שום דבר. על דעת אמוראים אחרים בדעת ר' יוחנן, והסתירה בין דבריהם לדברי רבב"ח בשמו, עי' ציונים 225, 235, 248.
  247. רי"ף שבת שם (טז ב); רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; עי' טוש"ע או"ח רנג א.
  248. שבת לז ב, וסותר לד' אמוראים אחרים בשם ר' יוחנן, עי' ציונים 225, 235, 246. ועי' שבת שם שרב אשי הסתפק בדעת רב הונא, אם אף הוא סובר כן. ועי' תוס' שם ד"ה מהו, לפי הפירוש השני, שנ' שאף רב נחמן בר יצחק בגמ' שם סבר כן. ועי' תוס' שם לז א ד"ה אא"ב, שאין אף תנא שסובר כן.
  249. עי' המאור שבת שם (טז א), שהביא את הגמ' שם, שהקרובים לרב ושמואל יקלו כדעתם, והקרובים לרבי יוחנן יחמירו כדעתו, וסיים שאנו, שאין לנו מנהג ידוע, נוקטים להקל. ועי' ציון 242, שי"ס שמותר להשהות אפ' דבר שאינו מבושל אלא כמאב"ד, ואפ' מצטמק ויפה לו, על כירה שאינה גרופה ואינה קטומה.
  250. עי' ציון 62.
  251. עי' ד' ב"ה במשנה שבת לו ב: חמין ותבשיל (ועי' ברייתא שבת לח א, שחמין הם מצטמק ורע לו ותבשיל הוא מצטמק ויפה לו) וגמ' שם בבאורה לצד שהמשנה דיברה על שהיה, וכן ד' רבי יהודה בתוספתא שבת פ"ב, הובאה שם לז א, וגמ' שם בבאורה.
  252. רי"ף שבת שם (טז ב); עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"ד; טוש"ע או"ח רנג א.
  253. עי' תוספתא שם, הובאה בשבת שם לז א.
  254. עי' ד' ב"ש במשנה שם לו ב: חמין אבל לא תבשיל (ועי' ברייתא שבת לח א, שחמין הם מצטמק ורע לו ותבשיל הוא מצטמק ויפה לו) וגמ' שם בבאורה לצד שהמשנה דברה על שהיה, וד' רבי יהודה בדעת בית שמאי בתוספתא שם שהובאה בשבת שם לז א, וד' רבי מאיר בדעת ב"ה בתוספתא שם ובגמ' שם.
  255. רש"י שם לו בד "ה אבל אל תבשיל. ועי' ציון 70, שאף לאחר גריפה וקטימה נשארים קצת גחלים שאפשר לחתות בהם.
  256. עי' משנה שבת לו ב, לפי הביאור בגמ' שם שמדובר על שהיה, ותוספתא שבת פ"ב, הובאה בגמ' שם לז א, שאף לב"ש שסוברים שאסור להשהות בכירה גרופה וקטומה תבשיל, היינו דבר שמצטמק ויפה לו, עי' לעיל, מותר להשהות בה חמין, היינו דבר שמצטמק ורע לו (עי' ברייתא שבת לח א, שחמין הם מצטמק ורע לו ותבשיל הוא מצטמק ויפה לו). ועי' ציון 252, שלהלכה בכירה גרופה וקטומה מותר להשהות אפילו דבר שאינו מבושל כל צרכו ואפילו שמצטמק ויפה לו.
  257. עי' ציון 254.
  258. ר"י בתוס' שבת לו ב סוף ד"ה חמין.
  259. עי' רש"י שבת לו ב ד"ה בית שמאי אומרים, ורשב"א שם בדעתו.
  260. תוס' שבת לז א ד"ה אא"ב, בדעת רבי יהודה ור"מ בברייתא שם ובתוספתא שבת פ"ב, ועי' תוס' שם, שאין אף תנא שמתיר.
  261. רשב"א שם.
  262. עי' ציון 246.
  263. עי' דבריהם בשבת לז ב. ועי' שבת שם שרב אשי הסתפק בדעת רב הונא אם אף הוא סובר כן;
  264. רי"ף שבת שם (טז ב); עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"ח, ועי' רמב"ם שבציון 105; טוש"ע או"ח רנג א, ועי' מ"ב שם ס"ק א, שמותר אפ' בתוך הכירה. ועי' ציון 237, שיש מתירים אפ' מבושל כמאכל בן דרוסאי, וציון 242 שיש מתירים בזה אפילו מצטמק ויפה לו, וציון 249, שיש מתירים במבושל כל צרכו אפ' מצטמק ויפה לו.
  265. רמב"ם שבת פ"ג ה"ח.
  266. עי' ציון 225 ואילך.
  267. עי' ציון 243.
  268. עי' ד' ר"י בתוס' שבת לו ב סוף ד"ה חמין.
  269. עי' רש"י שבת לו ב ד"ה בית שמאי אומרים, ורשב"א שם בדעתו.
  270. עי' רשב"א שבת מ ב ד"ה מביא אדם, ור"ן שם (יט א) ד"ה תנו רבנן, ורא"ש שבת פ"ג ה"י, ומ"מ שבת פ"ט ה"ג, מק"ו מהאיסור להחזיר דבר שהיה על האש והוסר ממנה, עי' להלן; עי' רמ"א בשו"ע או"ח רנג ה ומ"ב שם ס"ק פז; מ"ב סי' רנג ס"ק נה וסי' שיח ס"ק צח. ועי' מרדכי שבציון 316, שמסתפק שמא אף בערב שבת סמוך לשבת אסור להניח בתחלה על האש. ועי' מ"ב שם ס"ק טו, שבסמיכה ליד כירה, ולא עליה, יש שמתירים לתת אפילו לכתחלה בשבת, ועי' באה"ל שם ס"ה ד"ה לסמוך.
  271. רשב"א שבת לח ב ד"ה מכלל ור"ן שם (יז ב) ד"ה לא שנו. ועי' רשב"א ור"ן שם, שאע"פ שאינו אלא מדרבנן, החמירו בו מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה.
  272. עי' משנה וגמ' שבת לו ב, שאפ' בכירה גרופה וקטומה לא התירו אלא חזרה, עי' ציון 298; עי' גמ' שם לח ב, שכשהניח ע"ג קרקע או כשלא היה דעתו להחזיר אסור אפ' להחזיר אפ' בכירה גרופה וקטומה, עי' ציונים 327 ואילך, 340 ואילך, ורש"י שם ד"ה אבל הניח, ורשב"א שם ד"ה מכלל, ור"ן שם (יז ב) ד"ה לא שנו, בטעם הדבר, שאינו נחשב חזרה אלא הנחה לכתחלה, שאסורה בכל אופן; מ"ב סי' רנג ס"ק נה. ועי' ציון 281.
  273. עי' ציון 306, שאף חזרה אסורה אפ' במבושל כ"צ ומצטמק ורע לו; עי' רמ"א בשו"ע שם ה; מ"ב ס"ק נה.
  274. עי' ציון 306, שאף חזרה אסורה אפ' במבושל כ"צ ומצטמק ורע לו; עי' מ"ב סי' רנג ס"ק פט.
  275. רשב"א שם מ ב ור"ן שם (יט א).
  276. מ"ב שיח שם ושעה"צ שם ס"ק קכא, בדעת הרא"ש, ועי' רא"ש שבת פ"ג סי' י.
  277. רשב"א שבת מ ב ד"ה מביא אדם; ר"ן שם (יט א) ד"ה תנו רבנן; שו"ע או"ח שיח טו.
  278. ר"ן שם.
  279. רא"ש שבת פ"ג סי' י; מ"ב סי' שיח ס"ק צב וצד.
  280. רשב"א שבת מ ב ד"ה ומכלל, הובא בר"ן שם (יט א); רבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"ג (סט ג) בשם יש מהגדולים, ובשם הרא"ש, והסכים עמם, ועי' ב"י או"ח רנח, שאינו יודע היכן הרא"ש כ' כן; שו"ע או"ח שיח ז וח הדעה הראשונה, ומ"ב שם ס"ק נט בבאורה, ועי' שו"ע שם ח שכן נראה עיקר; שו"ע שם רנג ה, ומ"ב שם ס"ק פה.
  281. עי' ציון 272. עי' רבינו ירוחם שם בשם יש שכתבו, ושו"ע שם שיח ז וח, הדעה השניה, ומ"ב שם ס"ק נו בבאורם.
  282. ציון 87.
  283. ר"ן שבת (יט א) סוף ד"ה תנו רבנן. ועי' דרכ"מ או"ח רנג אות ח, שמצדד להקל בזה בדבר חם, ולהחמיר בצונן.
  284. עי' מ"א שם ס"ק לד, בד' שו"ע שם ה.
  285. כלבו סי' לא ד"ה כל מה שכתבנו; רמ"א בשו"ע רנג ה, הדעה הראשונה.
  286. עי' ב"י או"ח רנג ד"ה ולענין מה; רמ"א שם, הדעה השניה.
  287. ר"מ בתוספתא שבת פ"ב, הובאה בגמ' שבת לז א.
  288. עי' משנה שבת לו ב: לא מחזירין, וגמ' שם ושם לז א בבאורה; עי' תוספתא שבת פ"ב, הובאה בשבת לז א: לא מחזירים.
  289. רש"י שם לו ב ד"ה לא מחזירין.
  290. ציונים 16 ואילך, 36 ואילך.
  291. ציון 44 ואילך.
  292. עי' משנה שבת לו ב, לענין כירה, וגמ' שם ושם לז א בבאורה, ועי' משנה שם לח ב לענין כופח.
  293. ציון 44 ואילך.
  294. עי' משנה שם לו ב, וגמ' שם ושם לז א בבאורה; עי' ד' רבי יהודה בתוספתא שבת פ"ב, הובאה בגמ' שם לז א.
  295. עי' רש"י שבציון 289, ומ"ב סי' רנג ס"ק לז ושעה"צ שם ס"ק לז בדעתו; ר"ן שבת שם (טו ב) ד"ה איבעיא להו.
  296. עי' ספר הישר סי' רלז, ושעה"צ שם בדעתו.
  297. ציון 79 ואילך.
  298. עי' משנה שם לו ב, וגמ' שם ושם לז א בבאורה; עי' ד' רבי יהודה בתוספתא שבת פ"ב, הובאה בגמ' שם לז א.
  299. עי' דבריו בשבת לז ב, לענין כירה שהוסקה בגפת ובעצים.
  300. רמב"ם שבת פ"ג ה"י; טוש"ע או"ח רנג א וב.
  301. עי' תוס' שבת לז א ד"ה מהו, וחי' הר"ן שבת לז א ד"ה מאי, ושעה"צ סי' רנג ס"ק כ בדעתם; עי' מ"א שם ס"ק ה ודגמ"ר שם (הובא בשעה"צ שם) בדעתו; עי' מ"ב שם ס"ק טו, שהביא מחלוקת. ועי' באה"ל שם ד"ה מותר לסמוך.
  302. עי' מ"א שם, ורע"א שם בבאור דבריו, שלצד בשבת לו ב שהמשנה שם מדברת על שהיה, עי' ציון 225, הספק שם לז א: מהו לסמוך (עי' ציון 196) אינו אלא בשהיה, אבל חזרה אסור אפילו בסמיכה, אבל לצד שהמשנה מדברת על חזרה, עי' ציון 225, אף הספק: מהו לסמוך, הוא בחזרה, והספק הרי נפשט שמותר לסמוך, עי' ציון196; עי' מ"ב שם, שהביא מחלוקת.
  303. רמב"ן שבת לו ב ד"ה הא דאמרי' ושם לח ב ד"ה וכיון שסמכנו; רשב"א שם ד"ה והאי תבשיל; מ"מ שבת פ"ג ה"י; עי' טוש"ע או"ח רנג ב, וב"י שם ומ"ב שם ס"ק נד.
  304. ציון 493 ואילך.
  305. ציון 530 ואילך.
  306. עי' תוס' שבת לז ב ד"ה אמר רב ששת, לענין מבושל כ"צ; רמב"ן שבת לח ב ד"ה וכיון שסמכנו; עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"י, ומ"מ שם בבאור דבריו; ר"ן שבת שם (יז ב); מ"ב סי' רנג ס"ק נב.
  307. עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"י, ומ"מ שם בבאור דבריו. ובאופן זה היא אסורה מן התורה, משום איסור מבשל, ע"ע.
  308. עי' ציון 108 ואילך, לענין תבשיל חי, וציון 261 ואילך, לענין מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו.
  309. משנה שבת לח ב; רמב"ם שבת פ"ג ה"י; טוש"ע או"ח רנג ב ומ"ב שם ס"ק נט. ועי' מ"ב שם ס"ק נב, שאסור אפ' בתנור גרוף וקטום.
  310. ציון 28 ואילך.
  311. ציון 69 ואילך.
  312. משנה שבת לח ב; עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"י; עי' טוש"ע או"ח רנג ב. ועי' רמב"ם שם, שהחזרה סמוך לכופח שוה להחזרה על גביו, שכשהוסק בגפת ובעצים אסור כתנור, ועי' רשב"א שבת לח ב ד"ה ואפשר נמי, הובא במ"מ שם, שלענין חזרה בסמיכה כופח קל מתנור, שבגרופה וקטומה מותר להחזיר סמוך אליו.
  313. ציון 36 ואילך.
  314. ציון 73 ואילך.
  315. מרדכי שבת רמז תנו; רמ"א בשו"ע או"ח רנג ב.
  316. תוס' שבת לו ב ד"ה וב"ה, ורא"ש שם פ"ג סי' ב, ע"פ גמ' שם לח ב: מחזירין אפילו בשבת, עי' ציון 324, שמשמע שעיקר איסור החזרה אינו בשבת אלא לפני שבת; טור או"ח רנג; רמ"א בשו"ע שם ב בשם י"א. ועי' רבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"ג (סח ד) שכ"כ אף בדעת רי"ף, ועי' ב"י שם שתמה שאין כן במשמע דברי הרי"ף כלל. ועי' מרדכי שבת רמז תנו, שמסתפק לסוברים שאסור להחזיר בערב שבת סמוך לשבת, אם אסור אז אף להניח בתחילה מאכל על האש.
  317. רא"ש שם; טור שם.
  318. רא"ש שם; טור שם. ועי' מ"ב שם ס"ק עג.
  319. ב"י שם.
  320. עי' רש"י שבת לח ב ד"ה מחזירין, וב"י או"ח רנג בדעתו; עי' רמב"ם שבת פ"ג ה"י, וב"י שם בדעתו; ר"ן שבת לו ב (טו ב); רמ"א בשו"ע שם ב בשם יש מקילין.
  321. ב"י שם; דרכ"מ שם אות ה, ורמ"א שם ב.
  322. רמ"א שם. וע"ש שאין להחמיר אלא ע"ג כירה, אבל לסמוך לכירה מותר בער"ש.
  323. עי' ציון 298.
  324. עי' דברי רב ששת בשבת לח ב: מחזירין אפ' בשבת, וגמ' שם: ואף רב' אושעיה סבר וגו' אפ' בשבת, ותוס' שם ד"ה אפילו, בבאור דבריהם.
  325. עי' ד' רב ששת בשבת שם, וד' הגמ' על רב אושעיא שם, ורש"י שם ד"ה מחזירין, בבאור דבריהם, ועי' רש"י שם, הטעם שהיה צד לאסור ביום יותר מבלילה.
  326. עי' ציון 298.
  327. שבת לח ב. ועי' להלן, שיש חילוק בזה בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר, שי"ס שכשהניח ע"ג קרקע לא אסור אלא כשאין דעתו להחזיר, וי"ס להפך, שכשעודן בידו אין מותר אלא כשדעתו להחזיר.
  328. עי' רש"י שם ד"ה אבל הניח, ור"ן שם (יז ב) ד"ה לא שנו.
  329. עי' ציון 270.
  330. שבת שם.
  331. שבת שם.
  332. רמב"ם שבת פ"ג ה"י; טוש"ע או"ח רנג ב וג. ועי' באה"ל שם ב ד"ה ולא, שה"ה כשהניחו אדם אחר.
  333. עי' ציונים 344, 347.
  334. שבת לח ב. ועי' ירושלמי שבת פ"ג סוף ה"א, שאם היה מפוחם, כלומר שניכר שהוא עדיין רותח, מותר, ואם לאו אסור, ושם שאמר ר' יוחנן ב"ר מרייה שאף במפוחם אינו מותר אלא כשלא העביר ידו ממנו.
  335. רא"ש שבת פ"ג סוף סי' ב; טור או"ח רנג; מ"א שם ס"ק כ בדעת רמ"א בשו"ע שם ב, לענין הניחו ע"ש מיטה או ספסל.
  336. ב"י שם בדעת רמב"ם, שלא הזכיר את הספק; מ"א שם בדעת שו"ע שם, לענין הניחו ע"ג מיטה או ספסל.
  337. עי' ירושלמי שבת פ"ג ה"א, ור"ן שבת לח ב (יז ב) בדעתו; רמ"א בשו"ע או"ח רנג ב בשם י"א.
  338. דרכ"מ שם אות ד*; רמ"א בשו"ע שם ב וג וה, וע"ש ב שמ"מ טוב להחמיר.
  339. ב"י או"ח רנג בדעת תוס' ורא"ש שבציון 316, שלדעתם חזרה אסורה אפ' בער"ש, וכ"ש בשבת, ובדעת רמב"ם שבת פ"ג ה"י. ועי' שו"ע שם ב וג, שסתם שאסור להחזיר אפ' כשעקר בשבת. ועי' רמ"א שבציון הקודם, שטוב להחמיר.
  340. עי' ציון 327 ואילך.
  341. שבת לח ב.
  342. שבת שם.
  343. עי' ציון הנ"ל.
  344. שבת שם.
  345. שבת שם.
  346. רי"ף שבת לח ב (יז ב); רא"ש שבת פ"ג סי' ב; מ"מ שבת פ"ג ה"י בשם כל הגאונים, ושעליהם סמכו האחרונים; טור או"ח רנג, ורמ"א בשו"ע שם ב. ועי' מ"ב שם ס"ק נו, ובאה"ל שם ד"ה ודעתו. ועי' באה"ל שם ב ד"ה ולא, על הדין כשהורידו אדם אחר שאינו הבעלים, אם דעתו קובעת.
  347. התרומה סי' רלא. ועי' מ"ב שם ס"ק נו ובאה"ל שם ד"ה ודעתו.
  348. עי' רמב"ם שבת שם, ומ"מ וכ"מ שם בדעתו; עי' שו"ע שם ב, ומ"א שם ס"ק כא בדעתו.
  349. שבת לח ב.
  350. תוס' שם ד"ה פינה. ועי' רש"י שם ד"ה פינן.
  351. רא"ש שבת פ"ג סוף סי' ב; טור או"ח רנג; מ"א שם ס"ק כ בדעת רמ"א בשו"ע שם ב.
  352. ב"י שם בדעת רמב"ם, שלא הזכיר את הספק; מ"א שם בדעת שו"ע שם.
  353. עי' ירושלמי שבת פ"ג סוף ה"א ופ"ד ה"ג, ורמב"ם שבת פ"ג הי"א, ומ"מ שם בדעתו; רמ"א בשו"ע או"ח רנג ב, ומ"ב שם ס"ק סב בדעתו.
  354. רבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"ג (סט א), בשם ירושלמי, ועי' שיירי קרבן שבת פ"ג סוף ה"א ד"ה אפילו מכירה, בבאור ד' הירושלמי לשיטתו.
  355. עי' ציון 298.
  356. עי' דברי רב חלבו בשם רב חמא בר גוריא בשם רב בשבת לז א, וגמ' שם בבאור דבריו, ותוס' שם ד"ה אא"ב; טוש"ע או"ח רנג ב. ועי' רמב"ם שבת פ"ג, שהשמיט, ועי' ב"י שם ד"ה ומ"ש ודוקא, שנרמז ברמב"ם שם ה"י: אין מחזירים לעולם אלא ע"ג כירה וגו', שמשמע דוקא על גבה ולא בתוכה. ועי' ירושלמי שבת פ"ג ה"א, ורמב"ן שבת לז א בבאורו, מה נחשב תוכה ומה נחשב על גבה, שעולא אמר עד שלשה טפחים בעומקה של כירה נקרא עליה ומותר, ורב מונא אמר עד מקום חריץ שעושים בכירה, ועי' מ"ב סי' רנג ס"ק נז.
  357. רמב"ן שבת לז א ד"ה הא.
  358. מרדכי שבת רמז תנו ד"ה עוד פירש.
  359. עי' רמ"א בשו"ע או"ח רנג א. ועי' מ"ב שם ס"ק לה.
  360. הגהות אשרי שבת פ"ג סי' ב בשם מהרי"ח, וע"ש שדן אם לדמותו למה שמצינו לענין שהיה, שגזרו שוכח משום מזיד, עי' ציון 172 ואילך.
  361. ב"י או"ח רנג ד"ה כתוב בהגהות אשיר"י; רמ"א בשו"ע או"ח רנג א.