אנציקלופדיה תלמודית:שליח להולכה

הגדרת הערך - שליח*, שבעל* עושה, להוליך גט* לאשתו.

מהותו

שליח* שהאיש עושה להוליך גט* לאשתו, נקרא - בתלמוד^[1], בגאונים^[2] ובראשונים^[3] - שליח להולכה^[4], ויש שנקרא בראשונים: שליח הולכה^[5].

מקורו

האיש עושה שליח* להוליך גט* לאשתו^[6], ודין זה הוא מן התורה^[7], שנאמר בגירושין: ושִׁלחהּ מביתו^[8], ומזה שלא נאמר "וגירשה"^[9], מלמד שהוא - שהאיש^[10] - עושה שליח^[11] להוליך גט לאשתו^[12]. או שדין זה נלמד מזה שנאמר שם בפעם השניה: ושִׁלחהּ מביתו^[13], והמילים הללו מיותרות^[14], ולא נכתבו אלא לדרשה^[15], ויש לדרוש מ"שלח" שב"ושִׁלחהּ", שהוא עושה שליח^[16].

בברייתא שבירושלמי למדו מקור דין שליח להולכה, ממה שנאמר שני פעמים בפרשת גירושין: ונתן בידה^[17], לרבות שיכול לתת הגט ביד שלוחו, ביד שלוחה^[18], וכן משלוחו לשליחה^[19] ומשלוחו לשלוחו^[20].

על מחלוקת האמוראים, אם אישה עושה שליח-לקבלה* לקבל גיטה מיד שליח להולכה של בעלה, ע"ע שליח לקבלה.

זמן הגירושין

האומר - לשליח - הולך גט זה לאשתי, אם רצה לחזור - הבעל^[21] - יחזור^[22], שאין האישה מתגרשת בגט ששלח הבעל עד שיגיע גט לידה^[23], לפיכך יכול לחזור בו עד שיגיע גט לידה^[24].

מטעם זה, שאינה מגורשת עד שיגיע גט לידה^[25], הבעל ששלח גט לאשתו הרי הוא חייב במזונותיה^[26] ובכל תנאי-כתובה* עד שיגיע הגט לידה^[27], או - לסוברים שאישה עושה שליח-לקבלה* לקבל מידי שליח להולכה^[28] - ליד שליח לקבלה^[29].

נתינת הקלף והדיו והקולמוס

העושה שליח לגרש, אינו צריך לתת לשליח - במתנה - הקלף והדיו והקולמוס^[30] - כפי הדין בגט* שהסופר צריך להקנותם לבעל^[31] - אלא שלוחו הוא כמותו^[32].

ציווי על הנתינה

בעל שעשה שליח להולכה, צריך שיאמר לו: תן גט זה לאשתי^[33] .

נתינה קריאה ודיבור

כל דין האיש עם האישה, בענין נתינת הגט*^[34] וקריאתו^[35] ודיבורו^[36], כן דין שלוחו עימה^[37]. והמגרש את אשתו על ידי שליח, צריך שיכתוב בגט*: הרי את מותרת^[38] - כפי הדין בגט רגיל^[39] - אבל כשנותן הגט - וצריך לומר לשון גרושין^[40] - אומר לו: התקבל גט זה לאשתי^[41].

הכשרים לשליחות

הכל כשרים להיות שליח להולכה^[42], אחד האיש ואחד האשה*^[43], חוץ מחרש-שוטה-וקטן*^[44], שאינם בני דעה^[45], והם פסולים לכל ענייני שליחות^[46], וגוי*^[47], שאינו בתורת גיטין וקידושין^[48].

עבד-כנעני*, אם כשר להוליך גט אישה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שפסול^[49], כפי שהוא פסול - לסוברים כן^[50], וכן הלכה^[51] - לקבל גט אישה, שאין חילוק טעם ביניהם^[52]. ויש סוברים שעבד כנעני אינו פסול אלא לקבלת גט אבל לא להולכתו^[53]. ויש המסתפקים בזה, והכריעו להחמיר^[54], ולדעתם אם עבר והביא והיא אשת-כהן* נפסלה מן הכהונה מספק, וכן אם פשטה וקיבלה קידושין*, חוששים לקידושיו^[55].

היה השליח קטן כשנתנו לו הגט, והגדיל והביאו, או חרש ונתפקח^[56], שוטה ונשתפה, עבד ונשתחרר, גוי ונתגייר^[57], פסול^[58], והרי זה גט בטל^[59]. אבל אם נתן לו הגט כשהוא פיקח, ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה^[60], כשהביא הגט לידי האישה, הרי זה גט^[61] כשר^[62], מפני שתחילתו וסופו בדעת^[63].

אשה*, אף על פי שהיא פסולה לעדות^[64], כשרה לשליחות הגט^[65].

קרוב*, אף על פי שהוא פסול לעדות^[66], כשר לשליחות הגט^[67]. ויש שכתבו שלכתחילה לא יהא השליח קרוב לאיש ולא לאשה ולא לדיינים שנותנים הגט לפניהם^[68].

פסולי-עדות* מחמת עבירה, הפסולים מדברי-סופרים*, כשרים לשליחות הגט^[69], אבל הפסולים בעבירה מדברי תורה פסולים להבאת הגט, ואם הביאו הרי זה פסול^[70]. במה דברים אמורים, כשלא נתקיים הגט על פי עדים^[71], אבל אם נתקיים הגט על פי עדים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהגט פסול^[72]. ויש סוברים שהגט כשר^[73].

היו פסולים כשנתמנו שלוחים, וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה, כשרים^[74].

על הסוברים שפסול חרש-שוטה-וקטן* לשליחות* נלמד מהכתוב ממנו למדים שליח להולכה ושליח לקבלה: כי יקח איש^[75], שנדרש: איש, ולא קטן, ע"ע חרש שוטה וקטן^[76]. על סומא*, אימתי כשר להיות שליח להולכה, ע"ע סומא.

עדות

שליח הולכה, אם צריך לעשותו בעדים, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאין צריך לעשותו בעדים^[77], שכיון שהגט יוצא מתחת ידו, בדין הוא שיהא נאמן, שהרי האמינו הבעל^[78], שאין מקום לעדים בשליחות זה אלא להודיע אמיתת הדבר^[79], שבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו^[80]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים, ששליח הולכה צריך לעשותו בעדים^[81], שכן אמרו בירושלמי: עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים^[82]. ונחלקו ראשונים אם צריך שני עדים מלבד השליח, שהרי הוא בא במקום הבעל^[83]. או שצריך עד אחד מלבד השליח^[84].

לסוברים שליח הולכה אין צריך לעשותו בעדים^[85], הדברים אמורים כשהודו השליח והמשלח^[86], ואם כופר המשלח, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינה מגורשת^[87]. ויש סוברים שהיא ספק מגורשת^[88].

לסוברים שליח הולכה אין צריך לעשותו בעדים^[89], הדברים אמורים, כשמסר לה גט שחתומים בו עדים^[90], אבל אם אין עדים חתומים בו, והלך השליח ומסרו לה בפני עדים, הרי זו ספק מגורשת^[91].

לסוברים שליח הולכה צריך לעשותו בעדים^[92], כתבו ראשונים שמכל מקום השליח נאמן לומר שעשאו בעדים, ואין צריך עדות על כך^[93].

שטר הרשאה

שליח להולכת הגט אין צריך שטר הרשאה*^[94], ומכל מקום הורגלו לכתוב שטר הרשאה^[95]. ויש מהראשונים שכתבו שנהגו בלא שטר הרשאה^[96].

האומר לרבים

היו רבים עומדים ביחד, ואמר: הוליכו גט לאשתי, איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם^[97], ואם אמר: שנים מכם יוליכוהו, יוליכו שנים^[98]. אפילו היה בכללם אב ובנו - והיה עוד אחד עימהם^[99] - דעתו גם על הבן, ונעשה הבן שליח במקום האב^[100]. אמר לחבורה: כולכם הוליכוהו, אינו גט עד שיוליכוהו כולם, וכעת תיקנו חכמים שהאומר לרבים להוליך גט לאשתו, יאמר: כל אחד מכם יוליך גט לאשתי^[101].

הפיכת שליחות קבלה להולכה

האישה שעשתה שליח-לקבלה* ואמר לו הבעל: אין רצוני שתקבל לה גיטה, אלא הרי זו גיטה הולך אותו לה^[102], הרשות ביד הבעל, ונעשה זה שליח להולכה^[103], לא שליח לקבלה^[104], שאין הגט גט אלא כפי רצון הבעל^[105], ולפיכך אם רצה לחזור הבעל, יחזור^[106].

אמר הבעל לשליח: התקבל לה גיטה, או: הא לך, או: זכה לה, לא עקר שליחות הקבלה^[107].

אמר הבעל לשליח: הולך לה, או: הולך ותן לה, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא - ורבי^[108] - לא עקר שליחות הקבלה,ש"הולך" כאומר "זכה"^[109]. ב) ולדעת ר' נתן, "הולך" אינו כאומר "זכה"^[110]. ונחלקו ראשונים בדעתו: יש מפרשים שעקר שליחות הקבלה, ולא נתגרשה עד שיגיע גט לידה^[111]. ויש שנסתפקו שמא הוא כאומר "זכה", לענין שאינו יכול להחזיר, ואם מת הבעל עד שלא הגיע גט לידה מגורשת, אבל צריך הוא להוליכו וליתן לה, שלכן אמר לו: הולך ותן לה, וכאילו התנה עימו שיזכה לה מעכשיו ובתנאי שיוליך ויתן לה ומקיים תנאו והולך, ועד שלא הגיע גט לידה לא תינשא לכתחילה, שמא לא בא לידה^[112].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים, שאם אמר הולך לה, או: הולך ותן לה, עקר שליחות הקבלה, ולא נתגרשה עד שיגיע גט לידה^[113], שכן ההלכה כר' נתן^[114], שהרי אביי סובר כמותו^[115], והלכה-כבתראי*^[116]. ויש פוסקים, שהרי היא ספק מגורשת^[117], שלדעתם ההלכה כרב, שהסתפק אם "הולך" כאומר "זכה" או לא^[118], שכן הם מפרשים שאף אביי סבר שספק הוא אם מגורשת או לאו^[119].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים שלא נתגרשה עד שיגיע גט לידה^[120]. ויש הפוסקים שהיא ספק מגורשת^[121].

בירושלמי אמרו שנחלקו תנאים אף כשאמר הבעל לשליח: הילך, או: הוליכו לה, או: נתנו לה, שלדעת רבי אם רצה להחזיר לא יחזיר^[122]. ולדעת ר' נתן, אם רצה להחזיר, יחזיר^[123].

התקבל גט זה לאשתי

האומר: התקבל גט זה לאשתי, אם רצה לחזור יחזור^[124], שאינה מגורשת עד שיגיע גט לידה^[125], שאינו שליח-לקבלה* אלא להולכה^[126], שאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה^[127], וגמר ונתן לשם הולכה^[128], שכוונתו: התקבל והולך לה^[129]. ויש החולק, כשגילתה דעתה שרוצה להתגרש, ועל כך ע"ע אין חבין לאדם אלא בפניו^[130].

על הטעם שאין האיש יכול לעשות שליח-לקבלה*, ע"ע.

שליח שמסר לבעל ששליחותו שונה

עשתה האישה שליח-להובאה*, ובא לבעל ואמר: אשתך עשאתני שליח לקבל לה גיטה, אף על פי שאם אמר לו הבעל: הולך כמו שאמרה היא, שאינה מגורשת כלל^[131], אם הבעל אמר לו: הולך לה או זכה לה, ולא אמר: כמו שאמרה היא, כשיגיע לידה מתגרשת^[132], שעשאו עתה שליח להולכה, ועל דעת זה קיבלו^[133].

בקידושין

יש בראשונים, שאף שליח האיש לקדש אישה^[134], נקרא שליח להולכה^[135], או: שליח הולכה^[136].

הערות שוליים