אנציקלופדיה תלמודית:תשמיש המטה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - החיבור בין איש לאשתו[1].

הערך עוסק בפרטי ודיני החיבור בין איש לאשתו, וההנהגות הנלוות אליו. על גדר מעשה הביאה* עצמו, לענין מצוות ואיסורים וקנינים וטומאה ע"ע ביאה; על הדרכים המתירות אשה לתשמיש, ע"ע נשואין וע' פלגש וע' קדושין; על זמנים שאשתו של אדם אסורה לו בתשמיש ע"ע זבה וע' יולדת וע' נדה; על הנשים האסורות בתשמיש, ע"ע חיבי-לאוין וע' חיבי-עשה וע' עריות וע' קדשה וע' שניות.

גדרו ודיניו

מצוה וחובה

תשמיש המיטה הוא מחיובי ושעבודי הבעל* והאשה זה לזו[2], הבעל מחויב במצות לא-תעשה* לשמח את אשתו בתשמיש בזמנים קצובים, וכן בכל זמן שהיא מתאוה לכך, שנאמר: שארה כסותה ועונתה לא יגרע[3], ומניעת התשמיש מן האשה נקראת עינוי[4], וכן האשה משועבדת לבעלה לתשמיש[5], והיא צריכה להישמע לבעלה בכל עת שהוא רוצה, ואסור לה למנוע עצמה ממנו, אפילו כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה[6].

על פרטי חיובי הבעל ע"ע שאר-כסות-ועונה; על אשה המונעת עצמה מבעלה, שחשובה מורדת*, ע"ע מורדת; על בעל שאינו מקיים עונתו, שחשוב מורד*, ע"ע מורד; על הנודר או הנודרת למנוע מתשמיש, ע"ע נדר.

על החיוב לשמש מיטתו משום מצות פריה-ורביה*, ע"ע פריה ורביה.

ברכה

אף על פי שהתשמיש יש בו הנאה, לא תקנו עליו ברכת-הנהנין* כדרך שתקנו על שאר הנאות[7]. בטעם הדבר יש שכתבו שלא תקנו ברכה אלא על הנאה שהיא מדבר הנכנס לתוך הגוף[8]. ויש שכתבו בטעם, שהתשמיש לא ניתן להנאה אלא למצוה[9]. ויש שכתבו בטעם, שהתשמיש מכחיש את הגוף[10].

בטעם שאין מברכים ברכת-אשר-יצר* על פתיחת הנקבים להוצאת הזרע, יש מן האחרונים שכתבו שמאחר ורוב ביאות שבעולם הם באיסור ובהפקרות, לא רצו לתקן ברכה על דבר זה[11]. ויש שכתבו שאין מברכים לפי שהתשמיש מזיק לגוף[12]. ויש שכתבו שהברכה אינה אלא על פתיחת נקבים להוצאת מותרות שאי אפשר להתקיים בלא הוצאתן, אבל הזרע, הגוף יכול להתקיים אף בלא הוצאתו[13].

בטעם שאין מברכים ברכת-המצוות* על חיוב עונה, כתבו אחרונים שאינה מצות-עשה*, אלא אזהרה ומניעה, שלא לגרוע עונתו[14].

בטעם שאין מבכים ברכת המצוות על מצות פריה-ורביה*, ע"ע פריה ורביה.

על ברכה על בעילת-מצוה*, ע"ע בעילת מצוה.

גנות ומעלה

תשמיש המטה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא – כשאר הדברים הנעשים על ידי חוש המישוש - חרפה לנו, ולפיכך צריך המשכיל למעט בו, ולהשמר ממנו, ולהצטער בעשותו אותו[15]. ויש חולקים וסוברים שכשהתשמיש נעשה כראוי, ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה, אין בו גנאי וכיעור, אלא להפך, הוא ענין קדוש ונקי שאין למעלה ממנו, שבזמן שהאדם מתחבר לאשתו בקדושה וטהרה, שכינה שרויה ביניהם[16].

הנאת האיש

האיש, ראוי שלא יכוין בתשמיש להנאתו, אלא יכוין לתועלת ולמצוה[17], ואדרבה, ראוי לבעל נפש למעט הנאתו בתשמיש[18], שכן אמרו על אחד מן החכמים שזכה לבנים יפים ביותר מפני שבשעת תשמיש היה מגלה טפח ומכסה טפח[19], ופרשו ראשונים שכדי למעט הנאתו לא היה ממרק כל האבר בשעת תשמיש[20], וכן יש שפרשו שכדי למעט הנאתו, היה מצריך את אשתו לחגור סינר אף בשעת תשמיש, ובעת המעשה עצמו היה מגלה טפח מן הסינר, ומכסהו מיד[21].

הנאת האשה

מצוה על האדם להשתדל שאשתו תהנה בתשמיש[22], וכן אמרו חכמים שהמשהה את עצמו על הבטן, כדי שתזריע האשה תחלה – מתוך הנאתה ותאותה – שכרו הוא שיהיו לו בנים זכרים, שנאמר: הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן[23]. ואמר רבי אליעזר שהרוצה שיהיו בניו עשירים – ויש גורסים זכרים[24] – יפתה את אשתו בשעת תשמיש[25].

קדושה

כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, יהיו לו בנים זכרים[26], שנאמר: והתקדשתם והייתם קדושים[27], וסמוך לו: אשה כי תזריע וילדה זכר[28]. ומהו קידוש עצמו, יש מפרשים שישמש בצניעות[29]. ויש מפרשים שהכוונה לכמה הלכות והנהגות שמצינו בתשמיש – עי' להלן, פרטי כל אחת מהן - שישמש בחצי הלילה*[30], ושיגלה טפח ויכסה טפח כמי שכפאו שד[31], ושישהה עצמו על הבטן בשעת ביאה כדי שתזריע אשתו תחלה[32], ושלא ישמש מיטתו ביום*[33], ושלא ישמש מיד בבואו מבית-הכסא*[34], וכן שיפרוש מאשתו סמוך לוסתה[35]. ויש שנראה מדבריהם שהנהגות נוספות הן בכלל קידוש עצמו בשעת תשמיש: שיכון לתועלת בלבד, ולא להנאה[36], ושלא יבעל שלא כדרכה או דרך אברים[37], ושלא ירבה בתשמיש[38], ושישמש באמצע הלילה, כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא כשהוא רעב או שבע[39], ושלא יקל ראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי[40], ושלא יהיה אחד מהם שיכור[41], ושהאשה לא תהיה ישנה[42], ולא יאנוס אותה[43], ושלא יהא אחד מהם עצל או עצבני, אלא יהיה ברצון שניהם ושמחתם[44].

תביעה

אשה לא תתבע תשמיש המטה בפיה, ואף לא תהא מדברת בעסק זה[45], ומדה טובה היא באשה, שאף על פי שמתאוה לתשמיש, אין לה מצח לתבעו בפה[46], והמעיזה פניה ותובעת בפה נקראת חצופה, ובניה הם מבני תשע מידות, שנקראים מורדים ופושעים[47], והרי היא כזונה, ואסור לקיימה[48].

אשה שאינה תובעת בפה, אלא מרצה את בעלה, ומתחבבת אצלו ומפייסתו, אם עושה כן לכוונת מצוה, אין זה פריצות אצלה, אלא זריזות ומדה מעולה, ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים, שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם[49], שכן מצינו אצל לאה, שיצאה לפני יעקב ובקשה שיבא לאהלה[50], וזכתה שיצאו ממנה שבט יששכר[51], שנאמר בו: ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וגו'ּ[52], ובדורו של משה לא נמצאו כמותם, שהרי משה ביקש למצא אנשים חכמים ונבונים וידועים[53], ולבסוף לא מצא אלא חכמים וידועים[54], ונבונים לא מצא[55].

נטילת ידים

אחר תשמיש המטה צריך המשמש ליטול את ידיו[56].

תדירות

השיעור הראוי

אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד[57], אין ראוי להרבות בתשמיש המטה[58], אלא השיעור הראוי הוא כשיעור חיוב עונה שקבעו חכמים לכל בעל לפי עיסוקו וכחו[59]: הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, תלמידי חכמים משבת לשבת[60].

ועל פי הרפואה כתבו ראשונים שאין לאדם לבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי בו כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה, וכאלו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם, שזה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול[61], ומכל מקום כשצריך לבעול משום מצות עונה, בועל אף בזמן שאינו מתאים על פי הרפואה[62].

גנות המרבה

לא יהא רגיל ביותר בתשמיש המטה[63], והמרבה בתשמיש אין דעת חכמים נוחה הימנו, והוא פגום עד מאד, ומעשה בורים הוא[64], ויש ראשונים שכתבו שמיעוט המשגל הוא בכלל מצות עשה: קדושים תהיו[65], שעניינה – לדעתם - שנהיה פרושים מן המותרות[66], ועוד דרשו חכמים: מעט חבוק ידים לשכב[67], זה תשמיש המטה[68], וכן מה שאמרו בתלמידי חכמים, שצריך שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים[69], כתבו ראשונים שלאו דוקא תלמידי חכמים, אלא אף כל אדם[70]. ומכמה טעמים כתבו ראשונים שאין להרבות בתשמיש: א) שאם ימלא כל תאותו בהיתר, ימשכנו היצר אל האיסור[71], שכן מצינו שריבוי התשמיש גורם לריבוי תאוה, שאמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב[72], ופרשו ראשונים שכשמרעיבו מתשמיש, הוא שבע ואינו מתאוה, וכשמשביעו בתשמיש, הוא רעב ומתאוה יותר[73]. ב) מצד הבריאות, שכן אמרו חכמים שתשמיש המטה הוא מן הדברים שרובן קשה ומיעוטם יפה[74], וכן כתבו ראשונים ששכבת הזרע היא כח הגוף ומאור העינים, וכשתצא ביותר הגוף כלה, וזקנה קופצת, וחוליים רבים באים[75]. ג) לפי שצריך האדם לכוין לבו ומעשיו כולם לידע את ה' בלבד, וכל עניני הגוף אין לעשותם אלא כדי להברות גופו ואיבריו, לפיכך אף הבעילה, אין לעשותה אלא כשיש צורך לכך על פי הרפואה, להברות גופו או לקיים הזרע[76], או לקיים מצות עונה[77]. ד) לסוברים שתשמיש המטה הוא ענין מגונה ומכוער[78], אף מטעם זה יש למעט בו כל מה שאפשר[79].

פעמים שמצוה להרבות בתשמיש יותר מהשיעור האמור, כגון כשהאשה מתאוה ומתקשטת כדי לרמוז שהיא רוצה בתשמיש, שבכלל מצות עונה הוא שהבעל חייב לשמחה בדבר מצוה[80], וכן יש אופנים שיש רשות להוסיף בתשמיש, ואף יש קצת שכר על כך, כגון מי שיצרו מתגבר ומתאוה אל הדבר ההוא, ויש לחוש שיחלה, או שיתן דעתו לדברים אסורים, שאף על פי שהוא יכול לרדות את יצרו ולעמוד נגד תאותו, אינו חייב בכך, ומותר לו להוסיף בעילות היתר, ויש לו שכר כשמתכוין לגדור עצמו מן העריות ולהנצל מן החטא[81], ומכל מקום כתבו ראשונים שאף באופנים אלו, לא ימלא כל תאותו, פן יתגבר עליו יצרו, וכן יזהר במלאותו תאות אשתו, שמא תסיתנו לעבור על המדה, ותמשכנו אחריה אל הבלי העולם[82], וזהו ששנינו שיצר ואשה הם מהדברים שצריך שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת[83].

על טבילת בעל-קרי*, שתקנו חכמים כדי למעט בני אדם מתשמיש המטה, ע"ע בעל קרי.

הפחתה

אף על פי שחכמים קבעו זמנים לחיוב עונה לכל אדם לפי עיסוקו[84], כתבו ראשונים שפעמים שהפוחת מן השיעור הוא משובח[85], וכן במה ששנינו שיצר ואשה הם מהדברים שצריך שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת[86], יש ראשונים שפרשו שלפעמים טוב להפחית מהשיעור שקבעו חכמים[87], אלא שנחלקו ראשונים אימתי מותר וראוי לפחות משיעור עונה: יש שכתבו שכל שהוא מדעת אשתו, אין בדבר ביטול מצות עונה, והרי הוא משובח[88]. ויש שכתבו שדוקא אותם שעונתם מרובה, כגון הטיילים, שעונתם בכל יום, ראוי להם להמעיט בעונתם ברשות האשה ומדעתה, אבל אותם שעונתם מועטת, כגון תלמידי חכמים, וכל שכן הגמלים והספנים, שעונתם מועטת יותר, אין להם למעט מעונתם, אפילו ברשות האשה[89].

כוונה ומחשבה

הכוונה

הכוונה הראויה בתשמיש, כתבו ראשונים שארבע כוונות ראויות הן, שלש מתוכן שכרן מרובה, ואחת שכרה מועט יותר[90], ואלו הן: א) לשם מצות פריה ורביה ומצות עונה, והיא הכוונה הנכונה שבכולן[91]. ב) כשהאשה מעוברת, יכוין לתיקון הולד - שכן אמרו חכמים שבשלשה החודשים האמצעיים של ההריון, ובשלשת החודשים האחרונים, התשמיש יפה לולד, שנמצא מלובן ומזורז[92] - וכוונה זו שייכת אף היא לפריה ורביה[93]. ג) כשהאשה משתוקקת לבעלה, יכוין לשמחה בדבר מצוה, וכוונה זו שייכת למצות עונה[94]. ד) כשיצרו מתגבר ומתאוה אל הדבר ההוא, ואינו רוצה להלחם עם תאותו, אלא למלאותה בהיתר, יכוין לגדור עצמו באשתו כדי שלא יתאוה לעבירה, וכוונה זו יש בה שכר, אלא שאין בה שכר כראשונות, לפי שהיה יכול לרדות יצרו ולעמוד נגד תאותו[95].

וכוונה נוספת יש, שהיא כרשות ודומה למצוה[96], והיא, שבזמן שהבעילה טובה לגוף[97], יכוין לשם בריאות הגוף[98], וכדי שיהא בריא ושלם כדי לידע את ה'[99].

כיון להנאת עצמו, ולא לשם שום מצוה, אם היה בתשמיש זה קיום מצות עונה או פריה ורביה או מילוי תאות האשה, יש לו שכר כעושה מצוה שלא בכונה, אבל אם לא היה אחד מכל אלה, אלא שיצרו התגבר עליו, אין לו שכר כלל, והוא בדרך הסתת היצר, ורחוק מן השכר וקרוב להפסד[100]. ואם יצרו לא התגבר אליו, אלא שהוא עורר את תאותו והביא עצמו לידי קישוי כדי להשביע את יצרו, זו היא הדרך לעצת יצר הרע והסתתו מן ההיתר אל האיסור, ועליו אמרו חכמים: המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי[101], והוא דומה לאדם שהוא שבע, ואוכל ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר, ומקיא ומתלכלך, ודומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזה דם ותמות[102].

המחשבה הראויה

בשעת תשמיש, כתבו ראשונים שצריכים האיש והאשה לזכך את מחשבותיהם, שלא יחשבו בעבירה וזמה, אלא בדברים הקדושים ובצדיקים ואנשי מדע והשכל, כדי שהמחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם[103], וכתבו שלפיכך צריך אדם לשמח את אשתו בתשמיש[104], כדי שתהא אף היא מסכימה למחשבות זכות וטהורות, כדי שיהיו שניהם אחדים במצוה, ותתקשר מחשבתם לאחד, ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו[105].

הטעם שהרהור* בדברים שבקדושה אינו אסור בשעת תשמיש, מחמת הערוה, ע"ע הרהור[106].

מחשבה על אשה אחרת

אל יבא אדם על אשה אחת, ויתן עיניו באשה אחרת[107], אפילו שתיהן נשיו[108], שנאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם[109], ומחמת כן, כתבו ראשונים שראוי לקצר בתשמיש, ולעשותו ביראה, כדי שלא תכנס בלבו מחשבה אחרת[110], וכן מטעם זה ראוי לשמש דוקא באמצע הלילה, כדי שלא יזכור קול האנשים והנשים ששמע ביום, ולא ישמע קול המשכימים בבוקר, ולא תעלה בלבו מחשבה אחרת[111].

מחשבה על איש אחר

אף האשה, בשעת תשמיש לא תתן עיניה באיש אחר, שדבר זה חשוב ניאוף, וכן פרשו במדרש את הכתוב: האשה המנאפת תחת אישהּ תקח את זרים[112], וכי יש לך אשה שמנאפת תחת בעלה, אלא זו שפגעה באיש אחד, ונותנת עיניה בו, והיא משמשת עם בעלה ולבה עליו[113].

פרטי המעשה

משך הזמן

המאריך במעשה התשמיש, מצינו ששבחו אותו חכמים, שכן דרשו: הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן[114], בשכר שמשהים עצמם על הבטן כדי שתזריע האשה תחלה, נותן להם הקב"ה שכר פרי הבטן[115], ובארו ראשונים שהכוונה שמשהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה, ותזריע תחלה[116], ומאידך מצינו שטוב לקצר במעשה התשמיש, שכן אמרו על אחד מן החכמים שבעת התשמיש היה מגלה טפח ומכסה טפח, כמי שכפאו שד, כדי שלא יתן עיניו באחרת, ומחמת כן זכה לבנים יפים ביותר[117], ופרשו ראשונים שהיה מגלה טפח שבאשה לצורך התשמיש, ומיד מכסהו, לומר שלא היה מאריך במעשה, והוא כמי שנבעת מן השד והניח את המעשה באמצעו[118], וכתבו ראשונים שכל המעשים, כשהם לשם שמים, טובים הם, שמי שאומד את עצמו שיוכל להאריך ולא תכנס בלבו מחשבה אחרת, והוא משהא עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע תחילה, מתכוין לעשות מצוה ועושה אותה, והקב"ה נותן לו שכרו בבנים זכרים, ומי שאינו בטוח בעצמו בכך, וממהר את המעשה כדי להנצל מן החטא - ודעת אשתו מסכימה על כך[119] - אף הוא עושה מצוה, והקב"ה משלם שכרו[120].

צורת השכיבה

דרכם של בני אדם לשמש כשהאיש מלמעלה והאשה מלמטה[121].

תשמיש כשהוא מלמטה והיא מלמעלה, יש ראשונים שכתבו שהוא מכונה "הפיכת שולחן"[122], שלדעת רבי יוחנן בן דהבאי היא גורמת שהבנים יהיו חיגרים[123], ואסור לעשות כן[124], ולדעת רבי יוחנן בשם חכמים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה[125], ומכל מקום אף הם מודים שהבנים יהיו חיגרים[126], וכן בדעת רבי ורב, שהתירו הפיכת שולחן[127], נראה מדברי ראשונים שמותר לשמש כשהיא מלמעלה והוא מלמטה[128], ומכל מקום אמרו בגמרא שהמשמש כשהיא מלמעלה והוא מלמטה, אוחזו חולי בשם דלריא[129], ובמסכת כלה אמרו שהעושה כן אוחזתו עוית[130], ויש שכתבו שהוא דרך עזות[131].

שימשו שניהם כאחד, הרי זה דרך עקש[132].

תשמיש – במקום התשמיש - פנים כנגד עורף, כמעשה בהמה, יש ראשונים שנראה מדבריהם שהוא מכונה "הפיכת שולחן"[133], שלדעת רבי יוחנן בן דהבאי היא גורמת שהבנים יהיו חיגרים[134], ואסור לעשות כן[135], ולדעת רבי יוחנן בשם חכמים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה[136], ומכל מקום אף הם מודים שהבנים יהיו חיגרים[137], וכן בדעת רבי ורב, שהתירו הפיכת שולחן[138], נראה מדברי ראשונים שמותר לשמש פנים כנגד עורף[139].

על תשמיש בהפיכת שולחן שלא בהסכמת האשה, עי' להלן[140].

הכיוון

יש מן החכמים שהיה משתדל שתהא מיטתו בין צפון לדרום[141], ופרשו ראשונים שהכוונה שיהיו ראשה ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום[142], והטעם, שמאחר והשכינה שרויה בין מזרח למערב, אין ראוי להסב דרך תשמיש בין רוחות אלו[143], וכן כתבו אחרונים להלכה שהמטה שישן בה עם אשתו, צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום[144], ושאסור לישן עם אשתו בין מזרח למערב[145]. ובזוהר כתב להפך, שצריך שיהיה ראש המטה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב, שבכך נתונה המטה בין צפון לדרום[146].

הנותן מיטתו בין צפון לדרום, יהיו לו בנים זכרים, שנאמר: וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים[147], ואף אין אשתו מפלת נפלים, שנאמר כאן: וצפונך תמלא בטנם[148], ונאמר במקום אחר: וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה[149].

שלא כדרכה

ביאה* באשתו שלא כדרכה, יש ראשונים שכתבו שהיא מכונה "הפיכת שולחן"[150], שלדעת רב יוחנן בן דהבאי היא גורמת שהבנים יהיו חיגרים[151], והיא אסורה[152], ולדעת רבי יוחנן בשם חכמים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה[153], ומכל מקום אף הם מודים שהדבר גורם שהבנים יהיו חיגרים[154], וכן בדעת רבי ורב, שהתירו הפיכת שולחן[155], כתבו ראשונים שמותר לבא על אשתו שלא כדרכה[156], וכן דייקו ראשונים מדברי אמוראים[157], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[158], ומכל מקום כתבו שמדת חסידות היא שלא לעשות כן[159].

על הוצאת זרע, אם מותרת בביאה שלא כדרכה, ע"ע השחתת זרע; על ביאה שלא כדרכה, אם חשובה ביאה לענין איסורי-ביאה* ולענין יבום* ולענין החשבת האשה בעולה, ע"ע ביאה.

מעומד ומיושב

לא יבעול מעומד, ולא מיושב[160], שדברים אלו גורמים למחלות[161].

תנאיו

אהבה

צריך שתהיה אהבה בין האיש והאשה בשעת ביאה[162], ובלא זה הבעילה היא כבעילת זנות[163], וכתבו ראשונים שמטעם זה אמרו שהמשמשים מתוך מריבה או שכרות, הנולדים מהם אינם הגונים, שבעילות אלו אין בהן אהבה[164].

שנאה ומריבה

לא יבא על אשתו מתוך שנאה[165], ולא מתוך מריבה[166], וכן לא כשגמר בדעתו לגרשה[167], והנולדים מביאות אלו אינם הגונים[168].

שכרות

אסור לבעול מתוך שכרות[169], והנולדים מביאה זו אינם הגונים[170].

כפיה

אסור לאדם שיכוף אשתו לתשמיש[171], שנאמר: ואץ ברגלים חוטא[172], ורגלים הוא לשון תשמיש[173], וכן מצינו במי שבועל ושונה כדי שיהיו בניו זכרים[174], שאם עושה כן שלא מדעת אשתו, גינוהו חכמים, ואמרו: ואץ ברגלים חוטא, זה הבועל ושונה, שלא מדעת אשתו[175]. והכופה את אשתו לתשמיש, יהיו לו בנים שאינם מהוגנים[176], שנאמר: גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא[177], כלומר שהבנים הנעשים בלא דעת האשה, שהיה בעלה אץ ברגלים, אינם טובים[178]. וכן אמרו בבני אימה – שמטיל אימה על אשתו להיזקק לה שלא כרצונה[179] – ובבני אנוסה, שהנולדים מהם אינם הגונים[180].

ובמסכת כלה אמרו, מפני מה הבנים נעשים חגרים סומים אלמים וחרשים, רבי אליעזר אומר מפני שהאיש תובע את אשתו לַמִטָה, ואינה נתבעת לו – כלומר שאינה מתרצה לו, ואף על פי כן הוא נזקק לה[181] - ורבי יהושע אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני[182], בבאור המחלוקת ביניהם אמרו שרבי אליעזר סבר שהאונס שלפני הביאה הוא הגורם, ורבי יהושע סבר שהאונס בזמן ביאה הוא הגורם[183], ויש ראשונים שכתבו שנחלקו ברוצָה ואינה רוצָה[184].

היה האיש רוצה לשמש פנים כנגד אחור, כמעשה בהמה – לסוברים שמותר לעשות כן[185] - והאשה אינה רוצה, אבל היא רוצה בתשמיש פנים כנגד פנים, כדרכם של בני אדם[186], יש מן הראשונים שכתבו שמאחר שבתשמיש בעצמו היא רוצה, מותר לבעל לכפותה לשמש כרצונו[187]. ויש חולקים וסוברים שאסור לעשות באשתו שום דבר שלא מדעתה, עד שיפייסנה ותתרצה[188].

פיוס

קודם התשמיש האיש צריך לפייס את האשה[189] - על ידי חיבוק ונישוק[190], או על ידי דברי חביבות ואהבה[191] - ואמרו חכמים שאלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדים דרך ארץ מתרנגול, שמפייס ואחר כך בועל[192], וכן דרשו: מעוף השמים יחכמנו[193], זה תרנגול, שמפייס ואחר כך בועל[194], וכן מה שאמרו חכמים שעם-הארץ* דומה לארי, מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם-הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים[195], פרשו ראשונים שהכוונה שעם הארץ אינו ממתין לאשתו קודם בעילה עד שתתפייס[196]. וכן מה שאמרו חכמים שהרוצה שיהיו לו בנים זכרים, ישמח את אשתו לדבר מצוה[197], פרשו ראשונים שישמחנה לפני התשמיש[198].

הפיוס, יש אמוראים וראשונים שנראה מדבריהם שאין צריך לעשותו לפני כל תשמיש, אלא דוקא כשהאיש צריך לרצות את אשתו, כגון שיש כעס ביניהם[199]. אבל הרבה ראשונים ואחרונים כתבו שלעולם קודם תשמיש צריך פיוס[200].

על שיחה קודם תשמיש ובשעת תשמיש, איזו אסורה ואיזו מותרת, עי' להלן[201].

באשה ישנה

אשה ישנה, כתבו ראשונים שאסור לשמש עמה[202], ודוקא כשהיא ישנה לגמרי, אבל כשהיא ערה קצת, מותר[203]. והמשמש עם הישנה, יש סוברים במסכת כלה שבניהם כממזרים ואינם ממזרים[204].

בני תשע מידות

תשע ביאות שיש בהן צד עבירה, אמרו חכמים שהבנים היוצאים מהם אינם הגונים, אלא יש מהם עזי פנים, ויש מהם מורדים ופושעים, ויסורי הגלות בוררים אותם, ועליהם נאמר: וברותי מכם המורדים והפושעים[205], ואלו הן: א) בני אימה ובני אנוסה[206], שמטיל אימה על אשתו להזקק לה שלא כרצונה, או שאונס אותה לגמרי[207]. על האיסור לכפות את אשתו לתשמיש עי' לעיל[208]. ב) בני שנואה[209], ששונא את אשתו, ומתוך כך נותן דעתו על אשה אחרת[210], או שמאחר ושונאה, הבעילה היא כמו בעילת זנות, ולא כבעילת אישות[211], ודוקא כשהיא שנואה בשעת תשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש, אף על פי שהיא שנואה, בניה אינם בני שנואה[212]. על האיסור לבעול בשעת שנאה עי' לעיל[213]. ג) בני נידוי[214], שבא עליה כשהוא מנודה*[215], או כשהיא מנודה[216], שהם אסורים בתשמיש המטה[217], והוא הדין אם אחד מהם אבל*[218]. ויש מפרשים שהיא נדה*[219]. על איסור הבעילה בכל אלה ע"ע נדה וע' מנודה וע' אבל וע' דברים שבצנעה. ד) בני תמורה[220], שבא על אחת מנשיו וסבור שהיא צרתה[221]. ויש מפרשים שהתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו[222]. ה) בני מריבה[223], שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה, אף על פי שאינו שונאה[224], ויש מפרשים שהם מתקוטטים יום ולילה, ולפי שהביאה אינה מתוך אהבה, אינה אלא זנות[225], על האיסור לבעול מתוך מריבה, עי' לעיל[226]. ויש גורסים: בני מורדת[227], שאומרת שאינה רוצה בו, וכשמשמש עמה, אפילו מדעתה, הרי היא אצלו כמו זונה[228]. ו) בני שכרות[229], שהוא שיכור, ומתוך כך אינו נותן דעתו על אשתו[230], ויש מפרשים בין כשהוא שיכור ובין כשהיא שיכורה, שאין בהם כוונת אהבה[231], על האיסור לבעול בשכרות עי' לעיל[232]. ז) בני גרושת הלב[233], שגמר בלבו לגרשה[234]. על האיסור לבעול אותה עי' לעיל[235]. ח) בני ערבוביא[236], שבאו עליה כמה בני אדם[237], כגון שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים והרי הבן ספק[238], על דין שהִיָה קודם נישואין לצורך הבחנה* ע"ע הבחנה. ויש מפרשים שהוא משמש עם אשתו ונותן עיניו באשה אחרת, אפילו שתיהן נשיו[239], על האיסור לעשות כן עי' לעיל[240]. ט) בני חצופה[241], שמעיזה פניה להיות תובעתו בפה[242], והרי היא כזונה[243], על הדין שאין לאשה לתבוע בפה עי' לעיל[244].

ובמסכת כלה שנינו: עשרה הם כממזרים ואינם ממזרים, ואלו הם: בני אמה, בני שפחה, בני שנואה, בני נדה, בני נדוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שיכורה, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, ויש אומרים אף בני ישינה[245].

אימה ויראה

אל יקל אדם ראשו ביותר עם אשתו[246], ובעל נפש ישמש באימה וביראה[247], שכן מצינו באחד מן החכמים, שאמרו עליו שזכה לבנים יפים ביותר מפני שבשעת תשמיש היה דומה כמי שכפאו שד[248], ופרשו ראשונים שהכוונה שהיה משמש באימה ביראה כמי שכפאו שד[249].

שיחה

שיחה

בשעת תשמיש אסור לדבר[250] - בדברים שאינם מעניני התשמיש[251], וכשאינו צריך לרצות את אשתו[252] - וכן דרשו חכמים על הכתוב: מגיד לאדם מה שחו[253], שאפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה[254], ופרשו ראשונים ואחרונים שמדובר בכל שיחה, ולא דוקא שיחה של קלות ראש[255], וכן אמר רבי יוחנן בן דהבאי שמפני שמספרים בשעת תשמיש, בניהם נעשים חרשים[256], ושאסור לעשות כן[257]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שנותן דעתו באשה אחרת, או שעושה המעשה כעין זנות, שאינו מתכוין לו ועושה[258], ויש שכתבו בטעם, שכשהם מדברים קולם נשמע, ואינו דרך צניעות[259].

ובדעת רבי יוחנן בשם חכמים, יש מן הראשונים שכתבו שאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ומותר לדבר בשעת תשמיש[260], ומכל מקום אף הם מודים שהדבר גורם שהבנים יהיו חרשים[261].

האיסור לדבר אינו דוקא בעת התשמיש עצמו, אלא אף לפניו, משהוזקקו לאותו מעשה[262].

כשצריך לרצותה

כשצריך לרצות את אשתו מותר לשוח עמה בכל עניני ריצוי, אף שלא בענין התשמיש[263], וכן מצינו באחד מן האמוראים, שכשהיה צריך לרצות את אשתו לתשמיש, מפני שהיה לו כעס עמה, סח ושחק עמה קודם התשמיש[264].

יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמותר לשוח דברי ריצוי אף כשאין לו כעס עמה, אלא לפני כל תשמיש[265].

בעניני התשמיש

בעניני התשמיש – היינו בדברים שהם צורך אותו התשמיש[266] - מותר לדבר בשעת התשמיש אפילו כשאינו צריך לרצותה[267], כדי להרבות תאותו[268], שכן מצינו באחד מן החכמים שהיה מספר עם אשתו בעת התשמיש, ופרשו בגמרא שסיפר עמה בעניני התשמיש[269]. בטעם ההיתר יש ראשונים שכתבו שהאיסור לדבר אינו אלא מפני החשש שיזכיר אשה אחרת, ובשיחה בעניני התשמיש אין חשש כזה[270].

ויש מן הראשונים סוברים שאף בעניני תשמיש אסור לדבר, כשאינו לצורך ריצוי[271].

של קלות ראש

לא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה[272], ולא ידבר בדברי שוא ותעתועים, ולא ירבה בשיחה בטלה עמה[273], ועל דברים אלו אמרו שאפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה [274].

צניעות

תשמיש בצניעות

צריך האדם להיות צנוע בשעת תשמיש יותר מכל צניעות שנוהג בכל מידותיו[275], וכן מצינו שחכמים שיבחו את הפרסים, שהם צנועים בתשמיש[276]. וכן מה שאמרו שהמקדש עצמו בשעת תשמיש יהיו לו בנים זכרים, יש מן הראשונים שפרשו שהכוונה שמשמש בצניעות[277].

על הקולנית, שמשמעת קולה על עסקי תשמיש, שהיא עוברת על דת-יהודית*, ע"ע דת יהודית.

בפני בני אדם

אסור לשמש מיטתו בפני בני אדם[278], ואמר רבי שמעון בר יוחאי שהמשמש מיטתו בפני כל חי הוא מאותם שהקב"ה שונאם, והוא אינו אוהבם[279], והכוונה בפני בני אדם דוקא, אבל בפני בעלי חיים מותר[280], ויש מן החכמים שהיו מחמירים על עצמם ומגרשים אפילו את הזבובים והיתושים, כדי שלא לשמש מיטתם בפני כל חי[281].

תינוק שאינו יודע לדבר, הרי הוא כבהמה, ומותר לשמש בפניו[282].

אדם ישן, מותר לשמש בפניו[283].

מחיצה עשרה, צדדו ראשונים לומר שאף על פי שהיא מתירה תשמיש בפני ספר תורה[284], אינה מתירה תשמיש בפני בני אדם[285], לפי שטעם איסור התשמיש לפני בני אדם הוא משום צניעות[286], ומאחר ואף הנמצא מאחרי המחיצה מרגיש שהלה משמש מיטתו, אין כאן צניעות[287].

בבגדים

אף על פי שצריך לשמש בקירוב בשר דוקא, שכך הוא דרך חיבה, ואין האיש או האשה רשאים לומר שהם משמשים דוקא הוא בבגדו והיא בבגדה[288], צריך להתכסות מלמעלה משום צניעות[289], שהרי אמרו שהמשמש מטתו ערום הוא מאותם שאמר עליהם רבי שמעון בן יוחאי שהקב"ה שונאם, והוא אינו אוהבם[290].

יש מן האחרונים שכתבו שבעל נפש, ראוי שבעת התשמיש אשתו תחגור סינר, ויגלה טפח ממנה לתשמיש ויכסה מיד[291], שכן מצינו באחד מן החכמים שנהג כן, ומחמת כן זכה לבנים יפים ביותר[292], וכתבו אחרונים בטעם שמותר לעשות כן, שהסינר אינו מכסה כל כך, או כששניהם מרוצים מותר לשמש בבגדים[293].

לאור הנר

אסור לאדם לשמש מיטתו לאור הנר[294]. והמשמש מיטתו לאור הנר אמרו חכמים שיהיו לו בנים נכפים[295]. כפה כלי על הנר, מותר לשמש[296]. עשה מחיצה בפני הנר, מותר לשמש[297], והמחיצה, צריך שתהא בגובה עשרה טפחים[298], והיא מועילה אף כשהאור נראה דרכה, כגון כשהיא עשויה מסדין[299].

האפלת טלית, אף על פי שהיא מתירה לתלמיד חכם לשמש ביום[300], כתבו ראשונים ואחרונים שאינה מתירה לשמש לאור הנר[301], ויש שכתבו שמתירה[302].

על עשיית מחיצה בשבת לצורך תשמיש המטה ע"ע אהל[303]; על כיבוי נר ביום-טוב* לצורך תשמיש המטה ע"ע מכשירי אוכל נפש; על מנהג הדלקת נר ביום-הכפורים* כדי למנוע תשמיש המטה ע"ע יום הכפורים[304].

לאור הלבנה, כתבו אחרונים שכשהיא מאירה ממש על האיש והאשה, אסור להם לשמש, אבל אם היא מאירה אל הבית, ולא עליהם, מותר[305].

אכסנאי

אכסנאי אסור בתשמיש המטה[306], משום צניעות[307], שנאמר באלקנה וחנה: וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה וגו'[308], משמע שבביתם ידע אותה, ולא קודם לכן[309]. יחדו לו ולאשתו בית באכסניה, כתבו ראשונים שהם מותרים בתשמיש המטה[310]. וע"ע אורח[311].

הסתכלות בערוה

המסתכל בערות אשתו, יש ראשונים מפרשים בדעת רבי שמעון בן לקיש בדעת רבי אחא ברבי יאשיה, שהדבר גורם שיהיו לו בנים שאינם מהוגנים[312], ואסור לעשות כן[313], וכן אמר רב יוחנן בן דהבאי שההסתכלות באותו מקום גורמת שהבנים יהיו סומים[314], ושאסור לעשות כן[315], וכתבו ראשונים בטעם הדבר, שכל המסתכל שם מעביר הבושה מעל פניו, ועוד, שהוא מגרה יצר הרע בעצמו, ונוהג בעצמו מנהג הפקר[316], ועוד, שעובר על: והצנע לכת עם אלהיך[317]. ובדעת רבי יוחנן בשם חכמים, יש מן הראשונים שכתבו שאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה[318], ומכל מקום אף הם מודים שהדבר גורם שהבנים יהיו סומים[319]. להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאסור להסתכל במקום הערוה[320].

נשיקה בערוה

נשיקה בערות האשה, רב יוחנן בן דהבאי אמר שהיא גורמת שהבנים יהיו אילמים[321], והיא אסורה[322], מפני שנוהג באשתו מנהג הפקר, ומעביר הבושה מעל פניו, ועובר על: והצנע לכת עם אלהיך[323], וכן עובר על בל-תשקצו*[324]. ובדעת רבי יוחנן בשם חכמים, יש מן הראשונים שכתבו שאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ומותר אף לנשק באותו מקום[325], ומכל מקום אף הם מודים שהדבר גורם שהבנים יהיו אלמים[326]. להלכה יש שכתבו שאסור לנשק באותו מקום[327]. ויש שכתבו שמותר[328], אלא שראוי לקדש עצמו ולהמנע מכך[329].

נגיעה בערוה

נגיעה בערות האשה, בגמרא ובראשונים נראה שהיא מותרת[330], ומן האחרונים יש שכתב שהיא אסורה[331].

הסתכלות

על האיסור להסתכל בבעלי חיים בשעה שהם מזדקקים זה לזה, משום הרהור-עברה*, ע"ע הרהור-עברה[332].

הזמן

ביום

אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום[333], שהרי נאמר: ואהבת לרעך כמוך[334], ואם ישמש ביום, שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו[335], ויש שלמדוה ממה שנאמר: בוזה דרכיו ימות[336], ודרך הוא לשון תשמיש[337], והכוונה שהמשמש ביום בא לידי בזיון, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו[338], ויש שדרשו ממה שנאמר: יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר[339], לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון[340]. וראשונים ואחרונים כתבו שעזות פנים היא לשמש ביום[341].

בבית אפל מותר לשמש ביום[342].

תלמיד-חכם*, מותר לו להאפיל בכסותו ולשמש ביום[343], וכתבו ראשונים שאין נזקקים לדבר זה אלא מפני צורך גדול[344]. בטעם שהתירו לתלמיד חכם יותר מכל אדם, יש ראשונים שכתבו שהוא יודע להצניע את עצמו[345], ולא יסתכל[346], ויש שכתבו שאינו בא להימשך בכך[347], ויש שכתבו שהקלו עליו לפי שמחמת לימודו אין לו פנאי לשמש בכל עת[348].

הזמן בלילה

זמן התשמיש הראוי הוא באמצע הלילה[349], שכך הוא דרך קדושה[350], וכן מצינו באחד מן החכמים שזכה לבנים יפים ביותר לפי שלא שמש בתחילת הלילה ולא בסופו, אלא בחצות הלילה, כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת[351], על ידי שיזכור קול האנשים והנשים ששמע ביום, או על ידי שישמע קול המשכימים בבוקר[352]. ויש שכתבו טעם נוסף לתשמיש באמצע הלילה, משום הנהגת הבריאות, שאין טוב לשמש כשהוא שבע או רעב, אלא כשיתעכל המזון שבמעיו[353], ובתחלת הלילה האדם שבע, ובסוף הלילה הוא רעב[354].

ויש מן הראשונים שכתוב שזמן התשמיש הוא או באמצע הלילה או סמוך לשליש האחרון של הלילה[355].

בשני רעבון ובעת צרה

בשני רעבון אסור לאדם לשמש מיטתו[356], לפי שצריך לנהוג צער בעצמו[357], שנאמר: וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב[358], משמע שבשני רעבון לא שימש[359]. וכן בזמן שאר צרות, אסור לשמש, כבשני רעבון[360]. ויש מן הראשונים שכתבו שמן הדין מותר לשמש אף בשני רעבון, ואינה אלא מדת חסידות[361].

חשוכי בנים – שלא קיימו פריה ורביה[362] - משמשים מיטתם בשני רעבון[363]. ובדעת ר' יוסי בירושלמי יש שכתבו שאף חשוכי בנים אינם משמשים אלא בליל טבילה, לפי שאז האשה מתעברת[364].

בליל טבילה, כתבו אחרונים בדעת ר' יוסי בירושלמי שמותר לשמש אף בשני רעבון[365]. ויש אוסרים[366].

בתחלת השבוע

חסידים הראשונים לא היו משמשים מטותיהם אלא מרביעי בשבת ואילך, ולא בתחילת השבוע, כדי שלא יבואו נשותיהם בלידתן לידי חילול שבת מפני פקוח-נפש*[367], לפי שההריון נמשך בדרך כלל רע"א או רע"ב או רע"ג ימים[368], והמתעברת ביום ראשון, אם תלד אחר רע"ג ימים, הרי תלד בשבת, וכן המתעברת ביום שני, אם תלד אחר רע"ב ימים, וכן המתעברת ביום שלישי, אם תלד אחר רע"א ימים[369].

בשבת

תשמיש המטה הוא מתענוגי השבת[370].

על פרטי דין עונג-שבת* ע"ע עונג שבת; על עונת תלמידי חכמים שהיא מערב שבת לערב שבת ע"ע שאר-כסות-ועונה; על תקנת עזרא לאכול שום בערב שבת כדי להרבות את הזרע לתשמיש המטה שבליל שבת, ע"ע תקנות עזרא; על בעילת בתולה בשבת ע"ע בעילת-מצוה; על בעילת בתולה ביום טוב, ע"ע מתוך.

זמנים האסורים בתשמיש

יום-הכפורים* אסור בתשמיש המטה[371], על פרטי הדין ומקורותיו ע"ע יום הכפורים.

תשעה-באב* אסור בתשמיש המטה[372], על פרטי הדין ע"ע תשעה באב.

תעניות* שמתענים על הגשמים, יש מהן שאסורים בהן בתשמיש המטה[373], על פרטי הדין ע"ע תעניות.

על הזמנים הראוים ושאינם ראוים לתשמיש מצד הנהגת הבריאות, עי' להלן: הנהגת הבריאות.

בעולם הבא

העולם הבא, אין בו תשמיש המטה[374].

המקום

בשוקים וברחובות

תשמיש המטה, צריך שיהיה בבית דירה דוקא, ואסור לאדם לבא על אשתו בשוקים וברוחובות או בגנות ובפרדסים, כדי שלא יראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות, והבועל את אשתו במקומות אלו מכים אותו מכת-מרדות*[375], שכן מצינו בתלמוד מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, וכדי לגדור את הדבר, הביאוהו לבית דין והלקוהו[376].

על הארץ

לא ישמשו על גבי קרקע[377]. והמשמשת על הארץ, יהיו לה בנים שמוטים[378], כלומר שצוארם ארוך, והוא מום[379].

בבית הרחיים

המשמשת בבית הריחים, יהיו לה בנים נכפים[380].

על מטה שתינוק עליה

המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק נכפה, ודוקא אם התינוק אינו בן שנה, והוא ישן אצל רגליו, ואינו מניח ידיו עליו, אבל אם הוא בן שנה, או שישן אצל ראשו, או שמניח ידיו עליו, אין בכך כלום[381].

במקום סת"ם וכתבי הקדש

על בית שיש בו ספר-תורה* או תפילין* או מזוזה* או כתבי-הקדש*, שאסור לשמש בו, והאופנים שמותר, ע"ע חומשים[382] עו' כתבי-הקדש[383] וע' מזוזה וע' ספר תורה וע' תפילין; על תשמיש המטה בתפילין ע"ע תפילין; על הנחת תפילין אחר תשמיש המטה ע"ע בעל קרי[384].

על תשמיש באכסניה, עי' לעיל[385]; על תשמיש בבית המרחץ, עי' להלן[386].

הנהגת הבריאות

חולי וחולשה

תשמיש המטה מכחיש את הגוף[387], וכן אמרו חכמים שמאחר ושכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים[388], כל שתצא ביותר, הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים, והוא שאמר שלמה בחכמתו: אל תתן לנשים חילך[389], וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו, ואמרו חכמי הרופאים שאחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש[390]. ואמרו חכמים שששה דברים, העושה אותם כסדרם, בזה אחר זה, מיד מת, ואלו הם: הבא בדרך ונתייגע, הקיז דם, ונכנס לבית המרחץ, ושתה ונשתכר, וישן על גבי קרקע, ושימש מטתו[391]. עשאם שלא כסדרם, נחלש[392].

הזמן הראוי

אם רוצה אדם לחיות בטובה ובבריאות, לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי בו כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה, וכאלו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם[393].

מעומד ומיושב

על הבועל מעומד ומיושב, שחלאים באים עליו, עי' לעיל[394].

הרעב והשבע

לא יבעול אדם והוא שבע, ולא רעב, אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו[395], לפי שכשהוא שבע הולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים, ויהיה עב השכל אטום הלב, וכשהוא רעב יהיה הולד חלוש ביותר[396], ועוד, שבדרך רפואה, בעילה כשהוא רעב ושבע מזיקה לבועל[397].

בדיקת נקבים

יבדוק נקביו קודם בעילה ולאחריה[398].

אחר הקזת דם

לא ישמש ביום הקזת דם, סמוך לה לפניה או אחריה[399], והמקיז דם ומשמש מיטתו, הרי זה מתחייב בנפשו, ודמו בראשו[400], כלומר שנענש על עצמו[401], ויהיו לו בנים ויתקין[402] – חלשים[403] - ואם אף האשה הקיזה, יהיו להם בנים בעלי ראתן[404], שיש להם שרץ במוחם[405], והם חלשים ביותר[406], ודוקא כשלא טעמו דבר, אבל כשטעמו, אין חשש[407].

אחר בית הכסא

הבא מבית הכסא, אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל, מפני ששד בית הכסא מלוה עמו, ואם שימש, יהיו לו בנים נכפים[408].

ביום הליכה בדרך

הבא מן הדרך, תשמיש המטה קשה לו[409], ואם שימש, יהיו לו בנים ויתקין[410], כלומר חלשים[411], לפיכך לא ישמש ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך, בסמוך להן לפניהן או אחריהן[412], ודוקא במהלך, אבל ברכוב או ביושב בקרון אין לחוש[413].

העומד מלפני הספר

העומד מלפני הספר - שגילח[414] - תשמיש המטה קשה לו[415].

העומד מן החולי

העומד מן החולי, תשמיש המטה קשה לו[416].

היוצא מבית האסורים

היוצא מבית האסורים, תשמיש המטה קשה לו[417].

במרחץ וביום מרחץ

לא יבעול במרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ[418], בסמוך לכניסתו, בין לפניה ובין לאחריה[419], משום רפואה[420].

עמידה אחריו

מי ששימש מיטתו ועמד מיד, קודם ששהה מעט, הוא קרוב למיתה יותר מן החיים[421].

מי שהתשמיש מזיק לו

מי שהתשמיש מזיק לו, כגון מוכה שחין, אם מותר לו לשבת עם אשה ולשמש מיטתו, ע"ע גרושין[422] וע' מומי איש[423].

רפואה לזקן

מי שאינו יכול לשמש מחמת זקנה, פעמים שיש לו רפואה על ידי סממנים[424], ומטעם זה, אף זקן שאינו יכול לשמש, הוא בכלל איסור סירוס*[425], על פרטי הדין ע"ע סירוס.

במעוברת

תשמיש המטה באשה מעוברת, בשלשת החודשים הראשונים של ההריון הוא קשה לאשה וקשה לולד, ובשלשת החודשים האמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, ובשלשת החודשים האחרונים יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז[426].

המשמש מטתו ביום התשעים של ההריון, כאילו שופך דמים[427], וכשאינו יודע אימתי הוא, משמש והולך, ושומר פתאים ה'[428].

על המזיק את אשתו בתשמיש המטה ע"ע חובל[429].

על בדיקות לפני ואחרי תשמיש המטה ע"ע בדיקת אשה; על המשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ע"ע נדה; על הרואה דם מחמת תשמיש, אם מותרת לבעלה, ע"ע וסת.

על אשה שבעלותה מן הטבילה* ראתה דבר טמא, שלא תשמש עד שתחזור ותטבול, ע"ע טבילה[430].

על בעל*, אם יכול להפר לאשתו נדרים האוסרים תשמיש המטה ע"ע בעל וע' דברים שבינו לבינה וע' הפרה.

על תשמיש המטה פעמיים, ועל מי שאכל ושתה שתים ומשמש מטתו לאחר מכן, אם חוששים בהם משום זוגות*, ע"ע זוגות.

על תשמיש המטה בסוכה* ע"ע ישיבת סוכה[431].

על מצורע*, שאסור בתשמיש המטה, ע"ע מצורע; על מצורעת, שמותרת בתשמיש, ע"ע אשה[432] וע' מצורעת.

על איסור תשמיש המטה בזמן שהארון* יצא עם ישראל למלחמה, ואינו במקומו, ע"ע ארון[433].

הערות שוליים

  1. ↑ השם מופיע במשנה יומא עג א ותענית י א, יב ב, ובמקומות רבים בתלמוד. ועי' מו"נ ח"ג פ"ח, שחיבור איש ואשתו הוא מן הדברים שאין להם שם בלשון הקדש, ומכנים אותם בשמות מושאלים וברמיזות, וע"ש כינויים נוספים לתשמיש: בעילה (עי' ישעיהו סב ה), שכיבה (עי' ויקרא טו יח, כד, ובעוד מקומות רבים), לקיחה (עי' דברים כג א), גלוי ערוה (עי' ויקרא כ יט), משגל (עי' דברים כח ל, לפי הכתיב), ועי' מו"נ שם, שמחמת שאין בלשון התורה שמות לדברים אלו, היא נקראת לשון הקדש, וע"ע לשון הקדש ציון 91.
  2. ↑ נדרים טו ב ופא ב; עי' רמב"ם אישות פי"ב; עי' טוש"ע אה"ע סט.
  3. ↑ שמות כא י. ע"ע שאר כסות ועונה.
  4. ↑ יומא עז ב.
  5. ↑ נדרים שם ושם; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רלד סז. ועי' אג"מ או"ח ח"ד סי' עה, שכשקשה לה לקבל תשמיש היא פטורה משעבודה. וע"ע בעל ציון 176 ואילך.
  6. ↑ רמב"ם אישות פט"ו הי"ח. ועי' שבת קמ ב, ורש"י שם, שרב חסדא אמר לבנותיו שכשהבעל ממשמש בהן להתאוות לתשמיש, ימציאו לו את הדדין ולא את אותו מקום, כדי שתתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, ואז ימציאו לו את אותו מקום, ועי' הגה"מ ולח"מ אישות שם. ועי' ריטב"א שם, שפי' את הגמ' בע"א, ועי' ציון 330 ואילך.
  7. ↑ אחרונים דלהלן.
  8. ↑ מהרש"א ח"א ברכות נז ב, ע"פ גמ' שם: שלשה אין נכנסים לגוף והגוף נהנה מהם: רחיצה, סיכה ותשמיש.
  9. ↑ דרך פקודיך מ"ע א חלק הדיבור. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין פ"ז מ"ד, שמטרת המשגל היא קיום המין, וההנאה לא ניתנה אלא לעורר את בעלי החיים אל המטרה העיקרית של העמדת הזרע.
  10. ↑ עי' ציון 387. דרך פקודיך שם; מור וקציעה סי' רכ.
  11. ↑ שו"ת הלק"ט ח"א סי' קלז.
  12. ↑ שו"ת הלק"ט שם. ועי' ציון 387 ואילך.
  13. ↑ דרך פקודיך מ"ע א חלק הדיבור.
  14. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה. מור וקציעה סי' רמ. וע"ש טעמים נוספים.
  15. ↑ מו"נ ח"ג פ"ח, ע"פ ד' אריסטו.
  16. ↑ אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ב. ועי' ביאור הלכה סי' תרלט ס"א ד"ה ואל יעשה.
  17. ↑ עי' רמב"ם פיהמ"ש סנהדרין פ"ז מ"ד; עי' טוש"ע או"ח רמ א ואה"ע כה ב. על הכוונה הראויה בתשמיש עי' ציון 90 ואילך. ועי' ציון 100 ואילך, על מי שמכוין להנאתו, שלפעמים יש לו שכר על המעשה, ולפעמים הוא קרוב להפסד, ולפעמים הוא מגונה ביותר. ועי' בעה"נ שער הקדושה, וטור שם ושם ושו"ע או"ח שם ח, שי"מ כן במה שאמרו בנדרים כ ב ומס' כלה פ"א על חכם אחד (ובמס' כלה שם כ' שהוא ר' אליעזר) שזכה לילדים יפים ביותר מפני שבעת המעשה היה דומה כמי שכפאו שד, שהכוונה שעשאו כבאונס, ולא כיון להנאתו, ועי' בעה"נ שם, שדחה פי' זה, ועי' ציונים 118, 249, פירושים אחרים.
  18. ↑ שו"ע או"ח רמ ח.
  19. ↑ נדרים כ ב; מס' כלה פ"א ה"י; כלה רבתי פ"א הט"ו. ועי' כלה שם וכלה רבתי שם, שהוא ר' אליעזר.
  20. ↑ עי' בעה"נ שער הקדושה: שמעתי, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה; שו"ע שם. ועי' בעה"נ שם, שדחה פי' זה. ועי' ציונים 21, פירושים אחרים.
  21. ↑ עי' בעה"נ שם: וי"מ, כפי שהובא בטור שם ושם, ולפנינו בבעה"נ גי' אחרת; שו"ע שם. ועי' ציונים 20, 118, 292, פירושים אחרים.
  22. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה, ע"פ גמ' דלהלן. ועי' ציון 115 ואילך. ועי' סידור בית יעקב הנהגת ליל שבת מיטות כסף פרק ו אות י, שצריך לישב דעת אשתו ולשמחה ולסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאוה אליו.
  23. ↑ תהלים קכז ג. עי' נדה עא א, ובעה"נ שם. ועי' כעי"ז בנדה לא א ב, ע"פ דרך הטבע: כשכהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ולפיכך מתוך שמשהים עצמם בבטן כדי שיזריעו נשותיהם תחלה, יהו בניהם זכרים וגו', ושם: הרוצה לעשות כל בניו זכרים, יבעול וישנה, ורש"י שם שמתוך תאות בעילה ראשונה האשה מזרעת קודם בעילה שניה, ולפיכך בניה ממנה זכרים, ועי' ציון 175, שאסור לבעול ולשנות שלא מדעת האשה. ועי' ציון 115 ואילך, אימתי טוב להאריך בתשמיש ואימתי טוב לקצר.
  24. ↑ גי' בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה, במס' כלה דלהלן.
  25. ↑ מס' כלה פ"א הכ"א וכ"ב.
  26. ↑ רבי בנימין בר יפת בשם רבי אלעזר בשבועות יח ב; עי' נדה ע א, ב: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים וכו' יקדש עצמו בשעת תשמיש וגו', ושם שצריך גם לבקש רחמים ממי שהבנים שלו.
  27. ↑ ויקרא יא מד.
  28. ↑ שם יב ב. שבועות שם.
  29. ↑ רש"י שבועות שם ונדה שם, וכעי"ז מאירי שבועות שם. על פרטי דיני צניעות בתשמיש עי' 275 ואילך, וע"ע צניעות.
  30. ↑ עי' ציון 349 ואילך. רי"ף שבועות (א ב, ב א).
  31. ↑ עי' ציונים 20, 21, 117, 249, 292. רי"ף שם.
  32. ↑ עי' ציונים 115, 23. רי"ף שם.
  33. ↑ עי' ציון 333 ואילך. רי"ף שם.
  34. ↑ עי' ציון 408. רי"ף שם.
  35. ↑ ע"ע וסת. רי"ף שם.
  36. ↑ עי' רמב"ם פיהמ"ש סנהדרין פ"ז מ"ד. ועי' ציון 17. ועי' ציון 90 ואילך, על הכוונה הרצויה בתשמיש.
  37. ↑ עי' ציון 159. עי' רמב"ם איסו"ב פכ"א ה"ט, ושו"ע אה"ע כה ב.
  38. ↑ עי' ציון 58 ואילך. עי' רמב"ם איסו"ב שם ומ"מ שם, ורמב"ם דעות פ"ה ה"ד.
  39. ↑ עי' ציונים 349 ואילך, 395 ואילך. עי' רמב"ם שם ושם, ומ"מ שם.
  40. ↑ עי' ציון 272 ואילך. עי' רמב"ם שם ושם, ומ"מ שם.
  41. ↑ עי' ציון 169 ואילך. עי' רמב"ם שם ושם, ומ"מ שם.
  42. ↑ עי' ציון 202. עי' רמב"ם שם ושם, ומ"מ שם.
  43. ↑ עי' ציון 171 ואילך. עי' רמב"ם שם ושם, ומ"מ שם.
  44. ↑ עי' רמב"ם שם ושם, ומ"מ שם.
  45. ↑ רמב"ם אישו"ת פט"ו הי"ח.
  46. ↑ עי' עירובין ק ב: והוא ימשל בך (בראשית ג טז), מלמד שהאשה תובעת בלב וגו', זו היא מדה טובה בנשים, ורש"י בראשית שם.
  47. ↑ נדרים שם; רמב"ם איסו"ב פכ"א הי"ג; טור או"ח רמ ואה"ע כה, ושו"ע או"ח שם ג. ועי' ציון 205 ואילך.
  48. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח שם ואה"ע שם.
  49. ↑ עי' נדרים כב ועירובין ק ב, ומאירי עירובין שם בבאורן.
  50. ↑ בראשית ל טז.
  51. ↑ בראשית שם יח.
  52. ↑ דה"י א יב לג.
  53. ↑ דברים א יג.
  54. ↑ דברים שם טו.
  55. ↑ נדרים שם ועירובין שם.
  56. ↑ מהר"י אבוהב או"ח סי' ז בשם י"א; שו"ע או"ח ד יח. ועי' ביאור הגר"א שם שציין לסוכה כו ב: שכח ושימש מיטתו בתפילין אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויטלם מפני שהידים עסקניות הן, ועי' רש"י שם: שמא נגעו במקום הטינופת, וע"ע תפילין. ועי' אוצר המדרשים חופת אליהו עמ' 176: על שמונה נטילות אדם מפחד ארבעים יום וגו' ושמש מיטתו ואינו רוחץ ידיו וגו' ארחותיו מקולקלין ותפלתו אינה נשמעת. ועי' מ"ב סי' רמ ס"ק יד, ששניהם יטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו.
  57. ↑ רמב"ם איסו"ב פכ"א ה"ט והי"א ודעות פ"ה ה"ד; טור או"ח רמ ואה"ע כה, ורמ"א בשו"ע אה"ע שם ב.
  58. ↑ עי' ציון 63 ואילך.
  59. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ה ה"ד, בת"ח, ועי' לח"מ שם, שמ' שכן הדין בכל אדם; עי' ראב"ד שם פ"ג ה"ב; טוש"ע או"ח רמ א. ועי' ציון 80 ואילך, שפעמים שראוי להוסיף.
  60. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה.
  61. ↑ רמב"ם דעות פ"ד הי"ט, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה, ועי' רמב"ם שם פ"ג ה"ב. ועי' ציון 393.
  62. ↑ עי' ראב"ד דעות פ"ג ה"ב; מער"ק שם פ"ד הי"ט.
  63. ↑ טוש"ע או"ח א.
  64. ↑ רמב"ם איסו"ב פכ"א הי"א; טוש"ע אה"ע כה ב.
  65. ↑ ויקרא יט ב.
  66. ↑ רמב"ן ויקרא שם.
  67. ↑ משלי ו י, כד לג.
  68. ↑ מדרש משלי (בובר) פ"ו פסוק י.
  69. ↑ עי' ברכות כב א; ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד; רמב"ם דעות שם. וע"ע בעל קרי ציון 184.
  70. ↑ רמב"ם איסו"ב שם; טור או"ח רמ.
  71. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה.
  72. ↑ סוכה נב ב וסנהדרין קז א.
  73. ↑ רש"י סנהדרין שם; עי' בעה"נ שער הקדושה. ועי' רש"י סוכה שם, שפי' בע"א.
  74. ↑ עי' גיטין ע א.
  75. ↑ רמב"ם דעות פ"ד הי"ט; טוש"ע או"ח רמ יד, וטור אה"ע כה. וע"ע שכבת זרע. ועי' ציון 387 ואילך.
  76. ↑ רמב"ם דעות פ"ג ה"ב. ועי' ציון 61, אימתי נכון לבעול על פי הרפואה.
  77. ↑ ראב"ד דעות שם.
  78. ↑ עי' ציון 15 ואילך.
  79. ↑ מו"נ ח"ג פ"ח.
  80. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה. בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה.
  81. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם.
  82. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם.
  83. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם, בבאור ברייתא סוטה מז א, ועי' בעה"נ שם, שני פירושים, אם התשמיש נרמז במלה יצר או במלה אשה. ועי' ציון 87, פרוש אחר בברייתא.
  84. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה. ועי' לעיל ציון 60.
  85. ↑ עי' להלן.
  86. ↑ רבי שמעון בן אלעזר בברייתא סוטה מז א.
  87. ↑ עי' בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה. ועי' בעה"נ שם שני פירושים, אם התשמיש נרמז במלה יצר או במלה אשה. ועי' ציון 83, פרוש אחר בברייתא.
  88. ↑ עי' רמב"ם איסו"ב פכ"א הי"א ודעות פ"ג ה"ב, וראב"ד דעות שם; טוש"ע אה"ע כה ב.
  89. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם.
  90. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע אה"ע כה.
  91. ↑ בעה"נ שם. ועי' טור שם ושם שכ' כעי"ז, שיכון כפורע חובו, שהוא חייב בעונתו, ולקיים מצות פריה ורביה, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצוות. וע"ע פריה ורביה וע' שאר כסות ועונה. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם פ"ז מ"ד, שהכוונה המשובחת היא לקיום המין.
  92. ↑ נדה לא א.
  93. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם, וכ"כ בשו"ע או"ח שם א, שאם מכוין כך שפיר דמי.
  94. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה. בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם.
  95. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם, וכ"כ בשו"ע או"ח שם.
  96. ↑ מנורת המאור הנר השלישי החלק החמישי.
  97. ↑ עי' ציון 61
  98. ↑ עי' בעה"נ שם: ואם יש בו חמישית; רמב"ם דעות פ"ג ה"ב וה"ג.
  99. ↑ רמב"ם שם.
  100. ↑ בעה"נ שער הקדושה.
  101. ↑ נדה יג ב.
  102. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה, וכעי"ז בשו"ע או"ח שם א.
  103. ↑ אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ה. ועי' בראשית ל לז - מב, וגיטין נח א, וכעי"ז ב"מ פד א, שהולדות נעשים כפי המחשבה והציור שבשעת תשמיש.
  104. ↑ עי' ציון 197 ואילך.
  105. ↑ אגרת הקדש שם. ועי' קצוש"ע סי' קנ ס"ב, שמצוה להרהר בעת התשמיש בדברי תורה ובדברים שבקדושה.
  106. ↑ ציון 181.
  107. ↑ רבי בנדרים כ ב: אל ישתה אדם בכוס זה וגו', ור"ן שם בבאורו; רמב"ם איסו"ב פכ"א הי"ב; טוש"ע או"ח רמ ב ואה"ע כה י.
  108. ↑ רבינא בנדרים שם; טוש"ע שם ושם. ורמב"ם השמיט.
  109. ↑ במדבר טו לט. רבי בנדרים שם.
  110. ↑ עי' ציון 117 ואילך.
  111. ↑ עי' ציון 352.
  112. ↑ יחזקאל טז לב.
  113. ↑ במדבר רבה פרשה ט סי' לד.
  114. ↑ תהלים קכז ג.
  115. ↑ ר' חמא בר חנינא בנדה עא א.
  116. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה. ועי' ציון 22 ואילך, על הנאת האשה והזרעתה תחלה.
  117. ↑ נדרים כ ב ומס' כלה פ"א, ועי' מס' כלה שם שהוא ר' אליעזר. ועי' ציון 107 ואילך, על האיסור לחשוב באשה אחרת בשעת תשמיש.
  118. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם; שו"ע או"ח שם ח. ועי' ציונים 20, 21, 249, 292, פירושים אחרים.
  119. ↑ עי' בעה"נ שם, שבאר שכך היה המעשה בנדרים שם, ועי' טור שם ושם, שהשמיטו.
  120. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם. ועי' שו"ע או"ח שם ח, שבעל נפש צריך לקצר, ולא הביא ד' הראב"ד שיש שראוי להאריך, ועי' עו"ת שם ס"ק ד ומ"א שם ס"ק כא, שהביאום.
  121. ↑ מס' כלה פ"א הט"ו. ועי' עירובין ק ב, שהאשה נעשית כר לבעלה בשעת תשמיש, ושם מחלוקת אם היא קללה לאשה, או ששבח הוא לה, שהוא יטרח, ולא היא.
  122. ↑ המפרש נדרים כ ב ד"ה שהופכים שולחנן. ועי' ציונים 150, 133, שי"מ הפיכת שולחן באופנים אחרים.
  123. ↑ ר' יוחנן בן דהבאי בשם מלאכי השרת בנדרים כ א ומס' כלה פ"א ה"ט. ועי' נדרים שם ב, שמלאכי השרת הכוונה רבנן. ועי' כלה רבתי פ"א הי"ג: מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו. ועי' כלה רבתי שם, שמדובר בילדים שנוצרו באותה ביאה.
  124. ↑ עי' כלה רבתי שם הי"ד.
  125. ↑ נדרים שם ב, וכ"ה ד' חכמים במס' כלה שם ובכלה רבתי שם.
  126. ↑ עי' כלה רבתי שם. ועי' נדרים שם: אינהו בקיאי בצורת הולד וגו', שמשמע שחכמים חולקים אף בזה.
  127. ↑ עי' נדרים שם: התורה התירתך.
  128. ↑ עי' המפרש שבציון 122.
  129. ↑ גיטין ע א.
  130. ↑ מס' כלה שם.
  131. ↑ בעה"נ שער הקדושה, בשם מס' כלה, הובא בטור או"ח רמ; שו"ע שם ה.
  132. ↑ מס' כלה שם, הובא בבעה"נ שם ובטור או"ח רמ; שו"ע שם. ועי' כלה רבתי פ"א הכ"ג: היכי דמי, כגון דיתבי לצדדין, ומתוך כך הולד יצא עקש.
  133. ↑ עי' בעה"נ שער הקדושה: הופכים את שולחנם, פירוש נוהגים בה כמעשה בהמה, ומור וקציעה סי' רמ בדעתו, ועי' בכורות כ א: הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש. ועי' ציונים 150, 122, שי"מ הפיכת שולחן באופנים אחרים.
  134. ↑ ר' יוחנן בן דהבאי בשם מלאכי השרת בנדרים כ א ומס' כלה פ"א ה"ט. ועי' נדרים שם ב, שמלאכי השרת הכוונה רבנן. ועי' כלה רבתי פ"א הי"ג: מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו. ועי' כלה רבתי שם, שמדובר בילדים שנוצרו באותה ביאה.
  135. ↑ עי' כלה רבתי שם הי"ד.
  136. ↑ נדרים שם ב, וכ"ה ד' חכמים במס' כלה שם ובכלה רבתי שם.
  137. ↑ עי' כלה רבתי שם. ועי' נדרים שם: אינהו בקיאי בצורת הולד וגו', שמשמע שחכמים חולקים אף בזה.
  138. ↑ עי' נדרים שם: התורה התירתך.
  139. ↑ עי' בעה"נ שם. ועי' באה"ט או"ח רמ ס"ה אות טו בשם הזוהר, שמכלל קדושת הזיווג לשמש דוקא פנים כנגד פנים.
  140. ↑ ציון 187.
  141. ↑ אבא בנימין בברכות ה ב.
  142. ↑ רש"י שם.
  143. ↑ רש"י ותוס' ברכות שם. ועי' רמב"ם בית הבחירה פ"ז ה"ט, וב"י או"ח ג בדעתו, שמפ' שאין מדובר בתשמיש, אלא אפ' לאדם לבדו אסור לישן בין מזרח למערב. ועי' אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ג, שפי' ענין צפון ודרום בדרך רמז. וע"ע בית המקדש ציון 378.
  144. ↑ שו"ע או"ח רמ יז.
  145. ↑ שו"ע שם ג ז.
  146. ↑ עי' זוהר במדבר (קיח ב), הובא בב"ח שם ו וט"ז שם ס"ק ה ומ"א שם ס"ק ז, ועי' שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ג.
  147. ↑ תהלים יז יד. רב יצחק בברכות ה ב.
  148. ↑ תהלים שם.
  149. ↑ בראשית כה כד. רב נחמן בר יצחק בברכות שם.
  150. ↑ המפרש נדרים כ א ד"ה שהופכין; תוס' שם ד"ה חגרים; תוס' סנהדרין נח ב ד"ה מי איכא. ועי' ציונים 122, 133, שי"מ הפיכת שולחן באופנים אחרים.
  151. ↑ ר' יוחנן בן דהבאי בשם מלאכי השרת בנדרים כ א ומס' כלה פ"א ה"ט. ועי' נדרים שם ב, שמלאכי השרת הכוונה רבנן. ועי' כלה רבתי פ"א הי"ג: מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו, ועי' תוס' נדרים שם ד"ה חיגרים. ועי' כלה רבתי שם, שמדובר בילדים שנוצרו באותה ביאה.
  152. ↑ עי' כלה רבתי שם הי"ד.
  153. ↑ נדרים שם ב, וכ"ה ד' חכמים במס' כלה שם ובכלה רבתי שם.
  154. ↑ עי' כלה רבתי שם. ועי' נדרים שם: אינהו בקיאי בצורת הולד וגו', שמשמע שחכמים חולקים אף בזה.
  155. ↑ עי' נדרים שם: התורה התירתך.
  156. ↑ תוס' סנהדרין שם; תוס' יבמות לד ב ד"ה ולא כמעשה.
  157. ↑ עי' תוס' סנהדרין שם ויבמות שם, שדייקו כן מגמ' סנהדרין שם: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה וגו' מי איכא מידי דישראל לא מיחייב.
  158. ↑ רמב"ם איסו"ב פכ"א ה"ט; טור אה"ע כה, ורמ"א בשו"ע שם ב.
  159. ↑ רמב"ם שם; טור ורמ"א שם.
  160. ↑ רמב"ם דעות פ"א הי"ט; טוש"ע או"ח רמ טו, וטור אה"ע כה. ועי' סנהדרין לז ב, שאשה אינה מתעברת מעומד.
  161. ↑ עי' ברייתא גיטין ע א ומס' כלה פ"א הט"ו, שהמשמש מיושב אוחזתו דלריא, ועי' גיטין שם שהמשמש מעומד אוחזתו עוית, ושם שהוא מן הדברים המתיזים גופו של אדם, ועי' מס' כלה שם הי"ג, שהמשמש מעומד אוחזתו אחילו, שהיא אש של עצמות.
  162. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה; עי' אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ו, שקודם כל תשמיש יש להכניס את האשה תחלה בדברים שמושכים את לבה ומישבים את דעתה ומשמחים אותה, קצתם דברי חשק ואהבה ורצון, דברי אהבים ועגבים, וקצתם דברי יראת שמים וחסידות וצניעות, כדי שתקשר דעתה בדעתו, ועי' ציון 191.
  163. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם.
  164. ↑ בעה"נ שם, ע"פ נדרים כ ב: בני תשע מידות, עי' ציון 205 ואילך. ועי' ציון 166, על בעילה מתוך מריבה, וציון 169, על בעילה מתוך שכרות.
  165. ↑ רמב"ם איסו"ב פכ"א הי"ב ושו"ע אה"ע כה ח, ע"פ נדרים כ ב: בני תשע מדות, עי' ציון עי' ציון 205 ואילך.
  166. ↑ רמב"ם שם, ע"פ נדרים שם. ועי ציון 164.
  167. ↑ רמב"ם שם ושו"ע שם ע"פ נדרים שם.
  168. ↑ נדרים שם. ועי' ציון 205 ואילך.
  169. ↑ רמב"ם דעות פ"ה ה"ד ואיסו"ב פכ"א הי"ב וטוש"ע אה"ע כה ט, ע"פ נדרים כ ב: בני תשע מדות, עי' ציון 205 ואילך. ועי' ציון 164. ועי' מס' כלה רבתי פ"א הי"ח: המשמש מטתו שיכור, סופו נעקר, שניהם שיכורים, סופן נעקרים. ועי' ציון 391 ואילך, ששכרות ותשמיש, הם מששת הדברים שהעושה אותם בזה אחר זה בסדר מסוים מיד מת, והעושה אותם שלא כסדר, נחלש.
  170. ↑ עי' ציון 205 ואילך.
  171. ↑ גמ' עירובין דלהלן; עי' רמב"ם דעות פ"ה ה"ד ואישות פט"ו הי"ז ואיסו"ב פכ"א הי"ב; שו"ע אה"ע כה ב. ועי' רמב"ם אישות פי"ד ה"ח.
  172. ↑ משלי יט ב. רמי בר חמא בשם רב אסי בעירובין ק ב.
  173. ↑ רש"י שם.
  174. ↑ עי' ציון 23.
  175. ↑ עירובין שם.
  176. ↑ רבי יהושע בן לוי בעירובין שם.
  177. ↑ משלי שם. רב איקא בר חיננא בעירובין שם, וכעי"ז ברייתא שם: גם בלא דעת נפש לא טוב, זה הכופה אשתו לדבר מצוה.
  178. ↑ רש"י שם.
  179. ↑ ר"ן נדרים כ ב.
  180. ↑ נדרים כ ב; רמב"ם איסו"ב פכ"א הי"ב; טור או"ח רמ ואה"ע כה, ושו"ע או"ח שם ג. ועי' ציון 205 ואילך.
  181. ↑ בעה"נ שער הקדושה, וכעי"ז בטור או"ח רמ ואה"ע כה.
  182. ↑ מס' כלה פ"א ה"ח וכלה רבתי פ"א הי"א. ועי' כלה רבתי שם, שמדובר בנולדים מאותה ביאה.
  183. ↑ כלה רבתי שם.
  184. ↑ בעה"נ שם הובא בטור שם ושם.
  185. ↑ עי' ציון 133 ואילך, מחלוקת.
  186. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  187. ↑ בעה"נ שער הקדושה בשם יש מי שאומר, והוכיחו כן מהמסופר נדרים כ ב, שנשים באו לפני רב ורבי והתלוננו על שהבעל "הפך את שולחנן" (עי' ציון הנ"ל), ומשמע שלא רצו בכך, ואעפ"כ אמרו להן רב ורבי שהתורה התירתן, ועי' ציון הבא.
  188. ↑ בעה"נ שם, ע"פ גמ' שבציון 172. וע"ש שמה שמצינו בנדרים שרב ורבי התירו "להפוך את השולחן", עי' ציון הקודם, היה זה בהסכמתן של הנשים, אלא שבאו לשאול אם אין איסור בדבר.
  189. ↑ עירובין ק ב. ועי' להלן.
  190. ↑ סידור בית יעקב הנהגת ליל שבת מטות כסף פ"ז חוליא ב אות ו; אג"מ אה"ע ח"ד סי' סו ד"ה ולענין הנהגה, ושם ע"פ ד' ר' חסדא בפסחים קמ ב, עי' ציון 6. ועי' רוקח הל' תשובה סי' יד, שלאחר טבילת האשה, בעלה יחבקנה וינשקנה וגו' וישעשע במשמושים ובכל מיני חיבוק, למלאות תאוותו ותאוותה, שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו, ויראה לה חיבות ואהבות.
  191. ↑ דרך פקודיך מ"ע א חלק הדבור, ע"פ זוהר בראשית (מט ב): מאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע ולבסמא לה במלין וגו' בגין דיהא רעותא דילהון כחדא, ושם: לאמשכא עמה חביבותא ולאמשכא לה לרעותיה לאתערא עמה רחימותא, וע"פ המעשה בברכות סב א וחגיגה ה ב, ברב ששח ושחק עם אשתו קודם תשמיש, עי' ציון 264, ומפ' שהיה זה מדין פיוס. ועי' רמב"ם דעות פ"ה ה"ד: יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה, ושם אישות פט"ו הי"ז: מתוך שיחה ושמחה. ועי' אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ו, שקודם כל תשמיש צריך להכניס את האשה תחלה בדברים שמושכים את לבה ומישבים את דעתה ומשמחים אותה, קצתם דברי חשק ואהבה ורצון, דברי אהבים ועגבים וגו', כדי שתקשר דעתה בדעתו.
  192. ↑ רבי יוחנן בעירובין ק ב.
  193. ↑ איוב לה יא.
  194. ↑ רבי חייא בעירובין שם. ועי' עירובין שם, כיצד למדים מהתנהגותו של התרנגול בתשמיש, על הפיוס.
  195. ↑ פסחים מט ב.
  196. ↑ תוס' פסחים שם; תוס' חולין סא א.
  197. ↑ ר' יהושע בב"ב י ב.
  198. ↑ רש"י ב"ב שם. ועי' רגמ"ה שם, וב"י אה"ע כה, פי' אחר.
  199. ↑ עי' בעה"נ שער הקדושה, בבאור גמ' שבציון 192, שמדובר דוקא כשצריך לרצותה, וכ"מ בב"י אה"ע כה; עי' טוש"ע או"ח רמ י ואה"ע כה ב, ודרך פקודיך מ"ע א חלק הדבור, בדעת שו"ע או"ח שם. ועי' חגיגה ה ב, שאסור לדבר כלל בשעת תשמיש ולפני תשמיש, אלא כשצריך לרצותה, ועי' ציונים 250 ואילך, 263 ואילך, אופנים שמותר.
  200. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ה ה"ד ואישות פט"ו הי"ז, שקודם כל תשמיש צריך לספר ולשוחח ולשחוק ולשמוח עם האשה, ועי' כ"מ דעות שם, שמקורו מהמעשה שבציון 264 שרב דיבר וריצה את אשתו לפני תשמיש, ועי' הגה"מ שם אות ג שדחה שרב עשה כן רק מפני שהיה צריך לרצותה, עי' ציון הנ"ל; עי' רוקח שבציון 190; עי' אגרת הקדש שבציון 191; סידור בית יעקב הנהגת ליל שבת מטות כסף פ"ז חוליא ב אות ו; דרך פקודיך מ"ע א חלק הדבור, ע"פ זוהר בראשית (מט ב): מאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע ולבסמא לה במלין וגו'; אג"מ אה"ע ח"ד סי' סו ד"ה ולענין הנהגה, ושם ע"פ ד' ר' חסדא בפסחים קמ ב, עי' ציון 6. ועי' דרך פקודיך שם, שבאר לפי"ז המעשה ברב ורב כהנא בברכות סב א וחגיגה ה ב, שרב כהנא נסתפק אם צריך פיוס בכל תשמיש או רק כשצריך לרצותה, ורב רמז לו שצריך לפייס בכל תשמיש, אולם עי' ציון 264 שרב לא דיבר עם אשתו קודם התשמיש אלא מפני שהיה צריך לרצותה.
  201. ↑ ציון 250 ואילך.
  202. ↑ תוס' נדה יב א ד"ה בין, וע"ש שמקורו מנדרים, ולפנינו לא נמצא, ועי' הגהה על הגליון והגהות ר"ב רנשבורג שם; רמב"ם דעות פ"ה ה"ד. ועי' אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) שלא יבעל כשהיא ישנה, מפני שאין כוונת שניהם אחדות, ומחשבתה אינה מוסכמת אל מחשבתו. ובטוש"ע לא הובא דין זה, ועי' א"ר או"ח סי' רמ ס"ק ט.
  203. ↑ עי' נדה שם: בין ישנות, ותוס' שם.
  204. ↑ עי' ציון 245. כלה פ"א ה"י וכלה רבתי פ"א הט"ז.
  205. ↑ יחזקאל כ לח. עי' דברי רבי לוי בנדרים כ ב, ורמב"ם איסו"ב פכ"א הי"ב והי"ג ור"ן נדרים שם בבאור דבריו; עי' טוש"ע או"ח רמ ג וטור אה"ע כה. ועי' בעה"נ שער הקדושה, וב"י או"ח רמ בדעתו, שהאיש הבועל הוא הנקרא מורד ופושע, ולא הבנים, שהרי הבנים לא חטאו.
  206. ↑ נדרים שם; רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם. ועי' ר"ן שם, ששני אלו קרובים להיות זה כזה, וחשובים אחד במנין התשע.
  207. ↑ ר"ן שם.
  208. ↑ ציון 171 ואילך.
  209. ↑ נדרים שם; עי' רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם.
  210. ↑ ר"ן שם. ועי' ציון 107 ואילך, על האיסור לתת עיניו באשה אחרת.
  211. ↑ בעה"נ שער הקדושה.
  212. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם.
  213. ↑ ציון 165 ואילך.
  214. ↑ נדרים שם; עי' רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם.
  215. ↑ טור שם ושם בשם בעה"נ, ולפנינו גי' אחרת; ר"ן שם.
  216. ↑ טור שם ושם בשם בעה"נ, ולפנינו גי' אחרת.
  217. ↑ ע"ע מנודה.
  218. ↑ טור שם ושם בשם בעה"נ. על תשמיש המטה באונן ע"ע אנינות.
  219. ↑ בעה"נ שם, לגי' שלפנינו.
  220. ↑ נדרים שם; עי' רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם.
  221. ↑ ר"ן שם, וטור שם ושם בשם י"מ. ועי' בעה"נ שם, שדוחה פירוש זה.
  222. ↑ בעה"נ שם; טור שם ושם.
  223. ↑ נדרים שם; רמב"ם שם.
  224. ↑ ר"ן נדרים שם.
  225. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם.
  226. ↑ ציון 166.
  227. ↑ בעה"נ שם, הובא בטור שם ושם; שו"ע שם.
  228. ↑ בעה"נ שם.
  229. ↑ נדרים שם; עי' רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם.
  230. ↑ ר"ן שם.
  231. ↑ בעה"נ שם.
  232. ↑ ציונים 164, 169.
  233. ↑ נדרים שם; עי' רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם.
  234. ↑ בעה"נ שם ור"ן שם.
  235. ↑ ציון 167.
  236. ↑ נדרים שם; עי' רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם.
  237. ↑ ר"ן שם.
  238. ↑ רמב"ם שם.
  239. ↑ בעה"נ שם.
  240. ↑ ציון 107 ואילך.
  241. ↑ נדרים שם; עי' רמב"ם שם; טור שם ושם ושו"ע שם.
  242. ↑ ר"ן שם.
  243. ↑ בעה"נ שם.
  244. ↑ ציון 45 ואילך.
  245. ↑ מס' כלה פ"א ה"י. על תשמיש עם אשה ישנה עי' ציון 202 ואילך. ועי' כעי"ז בכלה רבתי פ"א הט"ז: בני נדה, בני נדוי, בני אמה, בני שנואה, בני אנוסה, בני מפותה, בני גרושת הלב, בני תמורה, בני שכורה, בני ערבוביא, ויש אומרים אף בני חצופה, ובני ישינה, והבועל ארוסתו בבית חמיו, ושם: בני נדה, סופן להצטרע; בני נדוי, סופן להנדות מקהל ישראל; בני אמה, סופן שהם מתרחקין מעיקר קדושה; בני שנואה, סופן שהם שונאים את המצות; בני אנוסה, סופן שהן אנוסין; בני מפותה, סופן שמפתין את לבן; בני גרושת הלב, סופן שהן מגרשין כל טוב ומדבקין ברע; בני תמורה, סופן שממירין את ביתם; בני שכורה, שיוצאין בניה כאלו שכורין, כאלו הם שוטים; בני ערבוביא, סופן שיצאו לתרבות רעה כמו המשומדים; בני חצופה, אלו עזי פנים; בני ישינה, אלו העצלנים; והבועל ארוסתו בבית חמיו, פליגו בה רב ושמואל, חד אמר הולד ממזר, וחד אמר הולד שתוקי.
  246. ↑ רמב"ם דעות פ"ה ה"ד; שו"ע אה"ע כה ב.
  247. ↑ טוש"ע או"ח רמ ח.
  248. ↑ נדרים כ ב; מס' כלה פ"א ה"י; כלה רבתי פ"א הט"ו. ועי' כלה רבתי שהם, שהוא רבי אליעזר.
  249. ↑ בעה"נ שער הקדושה, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה; שו"ע או"ח שם. ועי' ציונים 17, 118, פירושים אחרים.
  250. ↑ בעה"נ שער הקדושה, ע"פ גמ' דלהלן; טוש"ע או"ח רמ ט ואה"ע כה ב.
  251. ↑ עי' להלן, שבדברים מעניני התשמיש מותר.
  252. ↑ עי' להלן, שכשצריך לרצותה מותר.
  253. ↑ עמוס ד יג.
  254. ↑ רב בחגיגה ה ב.
  255. ↑ בעה"נ שם; טוש"ע שם ושם. ועי' ציון 274, שיש מפרשים את הכתוב לענין דברי קלות ראש.
  256. ↑ ר' יוחנן בן דהבאי בשם מלאכי השרת בנדרים כ א ובמס' כלה פ"א ה"ט. ועי' נדרים שם ב, שמלאכי השרת הכוונה רבנן. ועי' כלה רבתי פ"א הי"ג: מדה כנגד מדה, הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש, לפיכך נחרש אזן זרעו, ושם שמדובר בילדים שנוצרו באותה ביאה.
  257. ↑ עי' כלה רבתי שם הי"ד; בעה"נ שם.
  258. ↑ בעה"נ שם; עי' טוש"ע או"ח רמ ט ואה"ע כה ב: שלא יתן דעתו באשה אחרת. ועי' ציון 270.
  259. ↑ תוס' נדרים כ א.
  260. ↑ עי' ד' ר' יוחנן בשם חכמים בנדרים שם, וכ"ה ד' חכמים במס' כלה שם ובכלה רבתי שם, שכל מה שרוצה לעשות באשתו יעשה, ור"א מן ההר נדרים שם, שאף לדבר מותר. ועי' לח"מ דעות פ"ה סוף ה"ד, בד' רמב"ם שם, שלר' יוחנן בדעת חכמים מותר לדבר דוקא דברי ריצוי, ולא שאר דברים, ושלדעתו כן הלכה, ועי' ציונים 263, 271. ועי' בעה"נ שער הקדושה, שחולק וסובר שחכמים לא התירו לשוח. נדרים שם. ועי' מס' כלה שם: וחכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ועי' כלה רבתי שם הי"ד: וחכמים אומרים אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי אלא כל מה וגו'.
  261. ↑ עי' כלה רבתי שם. ועי' נדרים שם: אינהו בקיאי בצורת הולד וגו', שמשמע שחכמים חולקים אף בזה.
  262. ↑ בעה"נ שער הקדושה; טוש"ע או"ח רמ ט, ואה"ע כה ב. ועי' בעה"נ שם שהוכיח כן מעירובין ק ב וחגיגה ה ב, שמשמע שבזמן שאסור לדבר, מותר לדבר דברי פיוס וריצוי (עי' ציון 264) והפיוס והריצוי הלא נעשים לפני התשמיש, עי' ציון 189.
  263. ↑ בעה"נ שער הקדושה, וטוש"ע רמ י, ואה"ע כה ב, ע"פ גמ' דלהלן. ועי' לח"מ שבציון 260.
  264. ↑ עי' המעשה ברב בחגיגה ה ב, ור"ח שם בבאורו. בעה"נ שם וטוש"ע שם ושם.
  265. ↑ עי' לח"מ דעות פ"ה ה"ד, בבאור ד' רמב"ם שם: יספר וישחק עמה מעט כדי שתתישב נפשה, שההיתר הוא משום שהם דברי ריצוי, וברמב"ם שם משמע שעושים כן בכל תשמיש. ועי' אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ו, שקודם כל תשמיש יש להכניס את האשה בדברים שמיישבים דעתה ומשמחים לבה, דברי חשק ואהבה ורצון, ודברים המושכים ליראת שמים וחסידות וצניעות, ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, האיך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים.
  266. ↑ בעה"נ שער הקדושה. ועי' ציון 200, שי"ס שצריך לפייס את האשה לפני כל תשמיש, וציון 191, שיש שכתבו שהפיוס הוא ע"י דיבור.
  267. ↑ בעה"נ שער הקדושה, ע"פ גמ' דלהלן; טוש"ע או"ח רמ ט ואה"ע כה ב. ועי' טור שם ושם שהביא מקור להיתר שיחה בעניני תשמיש מהמעשה בחגיגה ה ב, שרב שח ושחק עם אשתו, עי' ציון 264, ועי' לח"מ דעות פ"ה ה"ד שהק' שמבואר בגמ' שם שלא הותר אלא משום שהיה צריך לרצותה.
  268. ↑ רא"ש נדרים כ ב, וטור או"ח רמ ואה"ע כה ושו"ע אה"ע שם ב, ע"פ המעשה דלהלן.
  269. ↑ נדרים כ ב.
  270. ↑ ר"א מן ההר נדרים שם. ועי' ציון 258.
  271. ↑ לח"מ דעות פ"ה ה"ד, בד' רמב"ם, שלא הזכיר ההיתר של עניני התשמיש, ועי' ציון 260; עי' ר"ן נדרים כ ב, שכ' שמה שהתירו שם לדבר בעניני התשמיש, היינו כדי לרצותה.
  272. ↑ רמב"ם דעות פ"ה ה"ד; שו"ע אה"ע כה ב.
  273. ↑ אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ו.
  274. ↑ עי' ציון 254, ושם המקור מדרשה. רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' רש"י חגיגה ה ב ד"ה שיחה יתירה. ועי' ציון 255 שי"מ שמדובר בכל שיחה בשעת תשמיש, ול"ד דברי קלות ראש.
  275. ↑ אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ו, וע"ש טעם הדבר, שכפי הצניעות ומחשבה שבעת החיבור, כך תחול הצורה על טפת הזרע. ועי' רמב"ם דעות פ"ד ה"ה, בת"ח, שיבעל בבושה ולא בעזות. ועי' ציון 259 שיש שכתבו בטעם שאסור לדבר בשעת תשמיש, שמשמיעים קולם, ואינו דרך צניעות.
  276. ↑ עי' ברכות ח ב.
  277. ↑ עי' ציון 26 ואילך.
  278. ↑ טוש"ע או"ח רמ ו ואה"ע כה ב, ע"פ גמ' דלהלן.
  279. ↑ נדה יז א.
  280. ↑ שמואל בנדה שם; בעה"נ שער הפרישה סי' ב; טור או"ח רמ ואה"ע כה. ועי' נדה שם, שאפ' בפני עבדים אסור, ולא כאותם שהיו משמשים מיטותיהם בפני עבדיהם ושפחותיהם, משום שעבדים נמשלו לחמורים, ע"ע עבד.
  281. ↑ עי' נדה שם, ורש"י ותוס' שם; טור או"ח רמ ואה"ע כה.
  282. ↑ בעה"נ שער הפרישה סי' ב, ע"פ פסחים קיב ב, עי' ציון 381; טוש"ע או"ח רמ ו ואה"ע כה ב. ועי' ציון 281.
  283. ↑ בעה"נ שער הפרישה סי' ב; טור או"ח רמ ואה"ע כה; עי' שו"ע או"ח שם.
  284. ↑ ע"ע כתבי הקדש וע' ספר תורה.
  285. ↑ טוש"ע או"ח רמ ו, וטור אה"ע כה.
  286. ↑ טור שם ושם.
  287. ↑ ב"י אה"ע שם.
  288. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה וע' מורד וע' מורדת.
  289. ↑ מור וקציעה או"ח רמ, ומ"ב שם ס"ק לו.
  290. ↑ עי' נדה יז א, ותוס' שם ד"ה ומשתין, וויקרא רבה אחרי מות פרשה כא סי' ח, ואחרונים הנ"ל בבאורם. ועי' גמ' נדה שם, גי' אחרת. ועי' האשכול הל' צניעות, שאסור לשמש ערום.
  291. ↑ שו"ע או"ח רמ ח.
  292. ↑ עי' נדרים כ ב, ומס' כלה פ"א ה"י, וכלה רבתי פ"א הט"ו, שבעלה של אמא שלום (ועי' כלה שם וכלה רבתי שם, שהוא ר' אליעזר) היה מגלה טפח ומכסה טפח, כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת, ומחמת כן זכה לבנים יפים, ועי' בעה"נ שער הקדושה, הובא בטוש"ע או"ח שם ובטור אה"ע כה, שהכוונה שגילה וכיסה טפח מהסינר שלבשה בשעת תשמיש, וכנ"ל. ועי' ציונים 20, 21, 118, פירושים אחרים במעשה שבנדרים שם. ועי' ציון 107 ואילך, על האיסור לחשוב באשה אחרת.
  293. ↑ מ"א או"ח סי' רמ ס"ק כב.
  294. ↑ עי' ביצה כב א: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר; עי' משנה נדה טז א: תשמש לאור הנר, וגמ' שם יז א, שאין הכוונה שתשמש, שזה אסור, אלא הכוונה שתבדוק את העד לאור הנר; רמב"ם איסו"ב פכ"א ה"י; טוש"ע או"ח רמ יא ואה"ע כה ה. וע"ע אור ציון 55 ואילך.
  295. ↑ פסחים קיב ב; מס' כלה פ"א הי"ד וכלה רבתי פ"א הכ"ב.
  296. ↑ ביצה כב א; כלה רבתי פ"א הכ"ב; רמ"א בשו"ע או"ח רמ יא.
  297. ↑ ביצה כב א; כלה רבתי פ"א הכ"ב; רמ"א בשו"ע או"ח רמ יא.
  298. ↑ רמ"א בשו"ע שם.
  299. ↑ דרכ"מ אה"ע כה ורמ"א בשו"ע או"ח רמ יא, ע"פ ד' רש"י ביצה שם ד"ה לעשות, שהתיר במחיצת סדין. ועי' יש"ש ביצה פ"ב אות ל, הובא במ"א שם ס"ק כא, שכשהאור נראה צריך האפלת טלית, עי' להלן, ועי' ט"ז שם ס"ק ב.
  300. ↑ עי' ציון 343.
  301. ↑ בעה"נ שער הפרישה סי' ב; הגה"מ איסו"ב פכ"א ה"י ויו"ט פ"ד ה"ד בשם תוס'; שו"ע או"ח רמ יא ואה"ע כה ה.
  302. ↑ עי' מאירי נדרים כ ב; עו"ת סי' אות ו. ועי' ציון 299.
  303. ↑ ציון 47 ואילך.
  304. ↑ ציון 1546.
  305. ↑ מ"א סי' רמ ס"ק כד בשם אחרונים.
  306. ↑ רב הונא בכתובות סה א; רמב"ם איסו"ב פכ"א הט"ו; טוש"ע או"ח רמ יג ואה"ע כה ז.
  307. ↑ בעה"נ שער הפרישה סי' ב.
  308. ↑ שמואל א א יט.
  309. ↑ רב הונא בכתובות שם.
  310. ↑ בעה"נ שם; ראב"ד איסו"ב שם; שו"ע או"ח שם. ועי' בעה"נ שם וראב"ד שם ושו"ע שם, שהוא דוקא כשאינו ישן בטליתו של בעל הבית, וע"ע אורח ציון 6 וע' שכבת זרע.
  311. ↑ ציון 6 ואילך.
  312. ↑ עי' ד' רבי אחא ברבי יאשיה נדרים כ א, שהמסתכל בעקבה של אשה יהיו לו בנים שאינם מהוגנים (וכעי"ז מס' כלה פ"א, שיהיו לו בנים בעלי מומים) וד' ר"ש ב"ל בנדרים שם: עקבה דקתני במקום הטינופת, ור"א מן ההר נדרים שם בשם רש"י, ובעה"נ שער הפרישה פ"א בשם י"מ, שמקום הטינופת היינו מקום התשמיש. ועי' בעה"נ שם, פירוש נוסף.
  313. ↑ פסקי תוס' נדרים פ"ב אות לח; בעה"נ שם.
  314. ↑ ר' יוחנן בן דהבאי בשם מלאכי השרת בנדרים כ א ובמס' כלה פ"א ה"ט. ועי' נדרים שם ב, שמלאכי השרת הכוונה רבנן. ועי' כלה רבתי פ"א הי"ג: מדה כנגד מדה, הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפיכך הכל יהיה נסתר מזרעו, ושם שמדובר בילדים שנוצרו באותה ביאה.
  315. ↑ עי' כלה רבתי שם הי"ד; בעה"נ שער הקדושה.
  316. ↑ בעה"נ שער הפרישה פ"א ושער הקדושה וע"ש שאם הסתכל סמוך לתשמיש, מבזה את עצמו ונוהג באשתו מנהג הפקר, ואם הסתכל שלא בשעת תשמיש, הוא מנהג הפקר, והוא משסה היצר בעצמו; שו"ע או"ח רמ ד.
  317. ↑ מיכה ו ח. בעה"נ שער הקדושה; שו"ע שם. וע"ע צניעות.
  318. ↑ עי' ד' ר' יוחנן בשם חכמים בנדרים שם, וכ"ה ד' חכמים במס' כלה שם ובכלה רבתי שם, שכל מה שרוצה לעשות באשתו יעשה, ור"א מן ההר נדרים שם, וב"י אה"ע סי' כה בד' רמב"ם מאכ"א פכ"א ה"ט, בבאור דבריהם, שאף להסתכל באותו מקום מותר, ועי' בעה"נ שער הקדושה, שחולק וסובר שחכמים לא התירו הסתכלות בערוה.
  319. ↑ עי' כלה רבתי שם. ועי' נדרים שם: אינהו בקיאי בצורת הולד וגו', שמשמע שחכמים חולקים אף בזה.
  320. ↑ בעה"נ שם ושם; פסקי תוס' שם; שו"ע שם.
  321. ↑ ר' יוחנן בן דהבאי בשם מלאכי השרת בנדרים כ א ובמס' כלה פ"א ה"ט, ועי' נדרים שם ב, שמלאכי השרת הכוונה רבנן. ועי' כלה רבתי פ"א הי"ג: מדה כנגד מדה, הוא עזב פה המדבר שבו ניתנה הנשיקה, ונשק הסתום, לפיכך נסתם פי זרעו, ושם שמדובר בילדים שנוצרו באותה ביאה.
  322. ↑ עי' כלה רבתי שם הי"ד; בעה"נ שער הקדושה.
  323. ↑ מיכה ו ח. בעה"נ שם. וע"ע צניעות.
  324. ↑ בעה"נ שם. וע"ע בל תשקצו.
  325. ↑ עי' ד' ר' יוחנן בשם חכמים בנדרים שם, וכ"ה ד' חכמים במס' כלה שם ובכלה רבתי שם, שכל מה שרוצה לעשות באשתו יעשה, ור"א מן ההר נדרים שם, וב"י אה"ע סי' כה בד' רמב"ם מאכ"א פכ"א ה"ט, בבאור דבריהם, שאף לנשק באותו מקום מותר, ועי' בעה"נ שער הקדושה שחולק וסובר שחכמים לא התירו נשיקה.
  326. ↑ עי' כלה רבתי שם. ועי' נדרים שם: אינהו בקיאי בצורת הולד וגו', שמשמע שחכמים חולקים אף בזה.
  327. ↑ בעה"נ שער הקדושה; שו"ע או"ח רמ ד.
  328. ↑ עי' רמב"ם איסו"ב פכ"א ה"ט; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע כה ב. ועי' טור אה"ע שם, שבתחלה הביא ד' הרמב"ם שם, שמותר, ולבסוף הביא את ד' בעה"נ שבציון 327, שאסור, ועי' דרכ"מ שם אות א.
  329. ↑ עי' רמב"ם שם ורמ"א שם.
  330. ↑ עי' ציונים 325, 328, שי"ס שמותר אף לנשק שם; עי' רש"י שבת קמ ד"ה נקיט וד"ה מרגניתא, בבאור ד' ר' חסדא לבנותיו שם, עי' ציון 6, ועי' ריטב"א שם שבאר את ד' ר' חסדא בע"א.
  331. ↑ לח"מ אישות פט"ו הי"ח.
  332. ↑ ציון 105.
  333. ↑ ר' יוחנן בנדה טז ב; רב חסדא בנדה יז א; עי' ד' ר' הונא בשבת פו א ובכתובות סה ב ובנדה שם: ישראל קדושים הם, ואין משמשים מטותיהם ביום; רמב"ם איסו"ב פכ"א ה"י; טוש"ע או"ח רמ יא ואה"ע כה ה. ועי' פסי"ז רות א יב: גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים, אמר רבי שמעון מכאן שאין תשמיש המטה אלא בלילה. ועי' מדרש שכל טוב בראשית כו ח – ט, שבשביל שנתגנה יצחק ע"י ששמש מיטתו ביום, עי' בראשית שם, לפיכך גזרו על כך. ועי' מגילה יג א, על הכתוב באסתר ב יד: בערב היא באה ובבקר היא שבה: אמר רבי יוחנן מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום. וע"ע אור ציון 55 ואילך. וע"ע חפיפה ציון 301.
  334. ↑ ויקרא יט יח. רב חסדא בנדה יז א. וע"ע אהבת ישראל.
  335. ↑ אביי בנדה שם, בבאור ד' ר' חסדא שם.
  336. ↑ משלי יט טז. ר"ל בנדה טז ב.
  337. ↑ עי' קידושין ב ב ע"פ משלי ל יט: דרך גבר בעלמה. רש"י נדה שם.
  338. ↑ רש"י נדה שם.
  339. ↑ איוב ג ג.
  340. ↑ נדה טז ב.
  341. ↑ רמב"ם שם; שו"ע אה"ע שם.
  342. ↑ רבא בשבת פו א וכתובות סה ב ונו א ונדה יז א; טוש"ע או"ח רמ יא, וטור אה"ע כה. ועי' מ"א או"ח שם ס"ק כו שמותר לכתחלה. והרמב"ם השמיט, ועי' מ"מ איסו"ב פכ"א ה"י, בטעם השמטתו, כדי להרחיק מהרגל תשמיש.
  343. ↑ רבא או רב פפא בשבת פו א ורבא בנדה יז א; רמב"ם איסו"ב פכ"א ה"י; טור או"ח רמ ואה"ע כה, ורמ"א בשו"ע או"ח שם יא.
  344. ↑ רמב"ם שם. ועי' בעה"נ שער הפרישה סי' ב: כשצריך לאותו דבר.
  345. ↑ רש"י נדה יז א ד"ה תלמיד חכם. ועי' רש"י שבת פו א ד"ה תלמיד חכם: שהוא צנוע. ועי' טור או"ח רמ ואה"ע כה: שהוא צנוע בדרכיו.
  346. ↑ רש"י שבת שם.
  347. ↑ רמב"ם שם.
  348. ↑ סידור בית יעקב הנהגת ליל שבת מיטות כסף פ"ז חוליא ג אות ו.
  349. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ה ה"ד ואיסו"ב פכ"א ה"י; טוש"ע או"ח רמ ז ואה"ע כה ג.
  350. ↑ רמב"ם איסו"ב שם.
  351. ↑ נדרים כ ב, וכעי"ז מס' כלה פ"א ה"י וכלה רבתי פ"א הט"ו. ועי' מס' כלה שם וכלה רבתי שם, שהוא רבי אליעזר. ועי' כלה רבתי שם: לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה, שהן זמן ביאה, אלא במשמרה אמצעית שאין בה זמן ביאה. ועי' ציון 107 ואילך, על האיסור לתת עיניו באשה אחרת.
  352. ↑ בעה"נ שער הקדושה, וכעי"ז ר"ן נדרים שם.
  353. ↑ עי' ציון 395.
  354. ↑ רמב"ם דעות שם; שטמ"ק נדרים שם: שמעתי מרופאים. ועי' אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ג.
  355. ↑ אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ו, ע"פ ברכות ג א: משמרה שלישית וגו' אשה מספרת עם בעלה.
  356. ↑ ריש לקיש בתענית יא א; עי' ירושלמי תענית פ"א סוף ה"ו, ועי' ציון 360; רמב"ם תעניות פ"ג ה"ח; טוש"ע או"ח רמ יב ותקעד ד ואה"ע כה ו.
  357. ↑ רש"י תענית שם.
  358. ↑ בראשית מא נ. תענית שם; ר' לוי בירושלמי שם.
  359. ↑ שאילתות שאילתא לב, בבאור גמ' תענית שם.
  360. ↑ עי' ד' ר' אבון בירושלמי תענית פ"א ה"ו: כתיב (איוב ל ג): בחסר ובכפן גלמוד, בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם, עשה אשתך גלמודה, וע"ש ד' ר' יודה בר פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק, שנֹחַ, בכניסתו לתיבה נאסר עליו התשמיש, וביציאתו הותר, שבכניסתו נאמר (בראשית ו יח): אתה ובניך, ואשתך ונשי בניך, וביציאתו נאמר (שם ח טז): אתה ואשתך, ובניך ונשי בניך, ועי' ירושלמי שם, על כמה ששימשו בתיבה ונענשו; רמ"א בשו"ע או"ח שם.
  361. ↑ תוס' תענית שם, ע"פ סוטה יב א וב"ב קכ א וקכג ב, שיוכבד נולדה בירידה למצרים, בזמן הרעב. ועי' ב"י או"ח תקעד, שהביא ביאורים ללידת יוכבד באופנים אחרים.
  362. ↑ רש"י תענית יא א.
  363. ↑ ברייתא תענית יא א; עי' ד' ר' יהודה בירושלמי פ"א סוף ה"ו: תאיבי בנים משמשים מיטותיהם; עי' רמב"ם תעניות פ"ג ה"ח; טוש"ע או"ח רמ יב ותקעד ד ואה"ע כה ו.
  364. ↑ עי' ד' ר' יוסי בירושלמי שם: ובלבד יום שטבלה, ומ"א סי' תקעד ס"ק ה, שהוא המשך לד' ר' יהודה שבציון הקודם, והיינו שאף חשוכי בנים אינם מותרים אלא בליל טבילה, ועי' מ"א שם, שאין הלכה כר' יוסי. ועי' ציון 365, שי"מ דברי ר' יוסי בע"א.
  365. ↑ עי' ד' ר' יוסי בירושלמי תענית פ"א סוף ה"ו: ובלבד יום שטבלה, וב"י או"ח תקעד בדעתו, הובא בדרכ"מ או"ח רמ אות ב, שהכוונה שביום טבילה מותר לעולם, ועי' ציון 364 שי"מ בע"א; שו"ע או"ח תקעד ד.
  366. ↑ עי' מ"א שם ס"ק ה, שפי' את ד' ר' יוסי בירושלמי בע"א, עי' ציון 364.
  367. ↑ נדה לח א, ב.
  368. ↑ נדה שם.
  369. ↑ רש"י שם ב ד"ה אלא מרביעי, בבאור גמ' שם.
  370. ↑ רמב"ם שבת פ"ל הי"ד; טוש"ע או"ח רפ א.
  371. ↑ משנה יומא עג ב; רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ה; טוש"ע או"ח תריא א.
  372. ↑ ברייתא תענית ל א; רמב"ם תעניות פ"ה ה"י; טוש"ע או"ח תקנד א.
  373. ↑ משנה תענית יב ב; רמב"ם תעניות פ"ג ה"ד; טוש"ע או"ח תקעה ג.
  374. ↑ עי' ברכות יז א: ולא פריה ורביה, ורמב"ם תשובה פ"ח ה"ב: ולא תשמיש.
  375. ↑ רמב"ם איסו"ב פכ"א הי"ד; טוש"ע אה"ע כה ד.
  376. ↑ יבמות צ ב; סנהדרין מו א.
  377. ↑ סידור בית יעקב הנהגת ליל שבת מטות כסף פ"ז חוליא ב אות ה. ועי' להלן, שד"ז גורם מום לבנים, וע"ע שאר כסות ועונה, שי"ס שמחיוב הבעל לאשתו לשמש דוקא על מטה מוצעת, ולא על הארץ.
  378. ↑ כתובות ס ב.
  379. ↑ רש"י שם.
  380. ↑ כתובות ס ב.
  381. ↑ ברייתא פסחים קיב ב; שו"ע או"ח רמ טז. ועי' ב"י שם, בשם הזוהר שאין להניק מיד אחר תשמיש, אלא להמתין כדי הילוך ב מילין, ולפחות כדי הילוך מיל אחד.
  382. ↑ ציון 28 ואילך.
  383. ↑ ציון 303 ואילך.
  384. ↑ ציון 676 ואילך.
  385. ↑ ציון 306 ואילך.
  386. ↑ ציון 418.
  387. ↑ ברכות נז ב. ועי' גיטין ע סוע"א, שהוא מן הדברים שרובם קשה ומיעוטם יפה, עי' ציון 74, ועי' ד' רב בסנהדרין פב ב, שזמרי בן סלוא בעל את כזבי בת צור ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות באותו היום, והמתין לו פנחס עד שתשש כחו. ועי' ציון 10.
  388. ↑ ע"ע שכבת זרע. רמב"ם דעות פ"ד הי"ט, הובא בטור בטוש"ע או"ח רמ יד ובטור אה"ע כה. ועי' יבמות עו א, שדרשו על הכתוב ביעקב בבראשית מט ג: כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו.
  389. ↑ משלי לא ג.
  390. ↑ רמב"ם שם, הובא בטוש"ע שם ובטור שם. ועי' שבת קנב א: כל השטוף בזמה, זקנה קופצת עליו, ושם שדרשו על הכתוב בקהלת יא י: הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו, ורש"י שם שרוב תשמיש מתיש כחו. ועי' רש"י ב"מ צז א ד"ה דנשי קטלוהו. ועי' להלן, אימתי ראוי לבעול לפי הנהגת הבריאות.
  391. ↑ גיטין ע א, ור' יוחנן שם.
  392. ↑ אביי בגיטין שם. וע"ש שאחד עשה שלשה מהם ומת, לפי שהיה כחוש. ועי' ציונים 418, 169, 400, 410.
  393. ↑ רמב"ם דעות פ"ד הי"ט, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה. ועי' ציון 61.
  394. ↑ ציון 160 ואילך.
  395. ↑ רמב"ם דעות פ"ד הי"ט ופ"ה ה"ד; טוש"ע או"ח רמ טו, וטור אה"ע כה. ועי' כ"מ דעות פ"ה ה"ד, שמקורו של הרמב"ם הוא מנדרים כ ב, שאחד החכמים, מתוך שלא היה משמש בתחלת הלילה ובסופו, אלא באמצעו, היו לו בנים יפים ביותר, וסבר שהטעם הוא שבתחלת הלילה הוא שבע ובסופו הוא רעב, ועי' ציון 354.
  396. ↑ כ"מ דעות בדעת רמב"ם שם. ועי' אגרת הקדש (מיוחס לרמב"ן) פ"ג שבאר הענין באריכות.
  397. ↑ כ"מ שם.
  398. ↑ רמב"ם דעות פ"ד הט"ז והי"ט; טור או"ח רמ ואה"ע כה. ועי' ציון 408, על תשמיש לאחר יציאה מבית הכסא.
  399. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ד הי"ט וטוש"ע או"ח רמ טו וטור אה"ע כה, ולבוש או"ח שם סט"ו בבאורם.
  400. ↑ ר"ש בן יוחי בנדה יז א. ועי' ציון 391 ואילך, שהקזת דם ותשמיש הם מששת הדברים שהעושה אותם בזה אחר זה בסדר מסוים מיד מת, והעושה אותם שלא כסדר, נחלש. ועי' אבות דר"נ פמ"א ה"ז, שעמידה מפני הסַפָּר היא מהדברים הקשים לתשמיש המטה, ונוסחת הגר"א שם שהכוונה להקזה, ועי' ציון 414, פי' אחר.
  401. ↑ רש"י נדה שם.
  402. ↑ ברייתא גיטין ע א וכתובות יז א ונדה שם; מס' כלה פ"א הי"ב.
  403. ↑ רש"י גיטין שם ונדה שם.
  404. ↑ גיטין שם וכתובות שם ונדה שם; מס' כלה פ"א הי"ב וכלה רבתי פ"א הי"ח.
  405. ↑ רש"י גיטין שם וכתובות שם ונדה שם.
  406. ↑ רש"י נדה שם.
  407. ↑ רב פפא בגיטין שם ובכתובות שם; רב בנדה שם; מס' כלה שם וכלה רבתי שם.
  408. ↑ ברייתא גיטין ע א, וכעי"ז מס' כלה פ"א הי"א: שר של בית הכסא נלוה עמו. ועי' מ"ב סי' רמ ס"ק נד, שהביא מאחרונים כעי"ז בשם הזוהר.
  409. ↑ אבות דר"נ פמ"א ה"ז.
  410. ↑ רבה בר רב הונא בגיטין ע א. ועי' ציון 391 ואילך, שהתייגעות בדרך ותשמיש, הם מששת הדברים שהעושה אותם בזה אחר זה בסדר מסוים מיד מת, והעושה אותם שלא כסדר, נחלש.
  411. ↑ עי' רש"י גיטין שם ורש"י נדה יז א.
  412. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ד הי"ט, הובא בטור או"ח רמ ואה"ע כה, ושו"ע או"ח שם טו, ולבוש שם סט"ו בבאורם.
  413. ↑ הגהות מהרש"ל לטור אה"ע כה, ורמ"א בשו"ע או"ח שם, וט"ז שם ס"ק א.
  414. ↑ ביאור יעב"ץ לאבות דר"נ פמ"א ה"ז, הובא במהד' עוז והדר. ועי' ציון 400, פירוש אחר.
  415. ↑ אבות דר"נ פמ"א ה"ז.
  416. ↑ אבות דר"נ פמ"א ה"ז.
  417. ↑ אבות דר"נ פמ"א ה"ז.
  418. ↑ רמב"ם דעות פ"ד הי"ט; טוש"ע או"ח רמ טו וטור אה"ע כה. ועי' ציון 391 ואילך, שמרחץ ותשמיש הם מששת הדברים שהעושה אותם בזה אחר זה בסדר מסוים מיד מת, והעושה אותם שלא כסדר, נחלש.
  419. ↑ עי' רמב"ם שם ושו"ע שם, ולבוש או"ח שם סט"ו בבאורם.
  420. ↑ מ"א שם ס"ק כט.
  421. ↑ שבת קכט ב וגיטין ע א, ורש"י שם ושם.
  422. ↑ ציון 893 ואילך.
  423. ↑ ציון 115.
  424. ↑ עי' גיטין ע א: מי שאינו בקי בדרך ארץ וגו', ושם ובשבת קיא א: אמר רבי יוחנן הן הן החזירוני לנערותי.
  425. ↑ שבת שם.
  426. ↑ ברייתא נד לא א.
  427. ↑ ברייתא נדה לא א.
  428. ↑ תהלים קטז ו. אביי בנדה שם.
  429. ↑ ציונים 499 ואילך, 829 ואילך.
  430. ↑ ציון 898 ואילך.
  431. ↑ ציון 334 ואילך.
  432. ↑ ציון 482 ואילך.
  433. ↑ ציון 36 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:תשמיש_המטה&oldid=158917"