מיקרופדיה תלמודית:זמן בית דין

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - זמן שבית דין נותנים לאדם לקיים מה שהטילו עליו

בסילוק נזיקין

שלשים יום

זמן בית דין הוזכר בתלמוד לענין זמן שבית דין נותנים לאדם לקיים החיוב שהטילו עליו לסלק את נזקו. אמרו כמה זמן בית דין, אמר ר' יוחנן שלשים יום (בבא מציעא קיח א); ומכאן למדו הראשונים שסתם זמן בית דין הוא שלשים יום (חידושי הר"ן בבא מציעא שם; נימוקי יוסף שם).

כותל ואילן

הכותל והאילן הנוטים לרשות הרבים שהיו רעועים, בית דין שראו בכך קובעים לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, וזמן זה הוא שלשים יום. אם נפלו בתוך הזמן והזיקו - פטור מלשלם; נפלו לאחר הזמן - חייב, מפני שהשהה אותם (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ב ה; בבא מציעא קיז ב ורש"י ד"ה נתנו; רמב"ם נזקי ממון יג יט; טוש"ע חושן משפט תטז א).

נשבר כדו

לא לכל נזיקין אמרו שזמן בית דין שלשים יום, שכן בנשבר כדו ולא סילקו, ונפל גמלו ולא העמידו, למי שמחייב בהיזקם (ראה בבא קמא כח ב מחלוקת תנאים, וראה ערכים: בור; אדם המזיק) חייב מיד מפני שהיה לו פנאי לסלקם, לפי שבשעה קלה יכול להסירם משם. ובית דין נותנים זמן בכל דבר לפי הענין (תוס' בבא מציעא קיז ב ד"ה זמן; נימוקי יוסף שם, בשם תוס'), ולא אמרו שלשים יום אלא שזו הרגילות (שו"ת הרי"ף רעא).

וכן אם היה הדבר דחוף לסלקו מיד ויש לחוש שיזיק לאחרים, אין נותנים לו זמן, אלא כופים אותו לסלק היזקו מיד (תשובת הריטב"א מב; רמ"א חו"מ תטז א).

יש מהאחרונים שכתבו שבשאר נזיקין נותנים לכל אחד זמן כפי הצורך שיוכל לתקן, אבל בנפילת כותל לפעמים שלשים יום לא יספיקו, כגון בכותל גדול מאוד שיש הרבה אבנים ועפר, אבל פחות משלשים יום לעולם אין נותנים (חסדי דוד על התוספתא בבא קמא ב ה).

הוציא ברשות

אף בדברים שהתירו לאדם להוציא דבר המזיק לרשות הרבים, מצינו שהתירו להשהותו שלשים יום. כגון בשעת הוצאת זבלים שמותר לאדם להוציא זבלו לרשות הרבים ולצוברו כל שלשים יום, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) יא ח; בבא מציעא קיח ב; רמב"ם נזקי ממון יג טו; טוש"ע חו"מ תיד ב)[2].

בפרעון חוב

בהלואה

זמן בית דין לפרעון חוב אף הוא שלשים יום, שהרי לא אמרו בסילוק נזיקין סתם שזמנו שלשים יום, אלא אמרו זמן בית דין שלשים יום, ואנו למדים מכאן גם לזמן בית דין של פרעון, שסתם זמן בית דין הוא שלשים יום (תוס' בבא מציעא קיח א ד"ה זמן; חדושי הר"ן ונימוקי יוסף שם; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד תתקמה; מרדכי בבא מציעא רמז תיד, בשמו).

ולפיכך לוה שאמר הריני משלם, וקבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור, ואביא את המעות שאני חייב, קובעים לו זמן שלשים יום (שו"ת הרי"ף קמז; ספר התרומות שער ג א ב; נימוקי יוסף בבא מציעא קיח א; רמב"ם מלוה ולוה כב א; טוש"ע חו"מ ק א).

וכן בכל דין ופסק שחייבו בית דין סתם לשלם ממון אינו חייב לפרוע עד שלשים יום (מרדכי בבא מציעא רמז תיד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד תתקמה). ואם נראה לבית דין שאינו צריך לשלשים יום אלא לפחות, נותנים לו פחות, וכן אם היה צריך ליותר נותנים לו יותר, ולא אמרו שלשים יום אלא שזו הרגילות (שו"ת הרי"ף רעא; בעל התרומות שער ג א ב; טור חו"מ ק, בשם הרי"ף; רמ"א שם א).

ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאין נותנים שום זמן ללוה שהגיע זמנו, אלא כיון שהודה, מתחילים מיד בסדר גבייתו (מגיד משנה מלוה ולוה כב א, בשם רבינו חננאל והעיטור; מרדכי בבא מציעא רמז תיד, בשם ר"י), מפני שבכל מקום שמחסרו ממון אין נותנים לו זמן (מרדכי שם).

תנאי

יש נוהגים לכתוב בשטר חוב שישלם לזמן הקצוב, בלא השמטה ובלי תביעת שום זמן בית דין, ואם כתבו כך כל תנאי שבממון קיים, ואין נותנים לו זמן (תשובת הריטב"א סי' כו; בית יוסף חו"מ טז ב, בשמו; רמ"א שם ב).

בפקדון

בפקדון או שאלה, שהדבר חוזר בעינו, ותבע הנפקד או השואל זמן בית דין, אין נותנים לו, וחייב להחזיר מיד (מרדכי בבא מציעא רמז תיד).

חבלות ונזיקין

אין נותנים זמן לחבלות (בבא קמא צא א), שכשפוסקים בית דין על המזיק ומחייבים אותו לשלם גובים ממנו הכל מיד, ואין קובעים לו זמן כלל, ואפילו אם על ידי כן זלים נכסי הנתבע (רמב"ם חובל ומזיק ב כ; טוש"ע חו"מ תכ כז, וש"ך סק"ד); וכן אין נותנים זמן לנזקין, כגון גנב וכיוצא (ראה מאירי בבא קמא סח ב, ושיטה מקובצת שם סט א, בשמו).

במה דברים אמורים כשחיסרו ממון, כגון בחבלה ממש, אבל אם נתחייב בבושת לבד שלא חיסרו ממון, נותנים לו זמן (בבא קמא צא א; רמב"ם חובל ומזיק ב כ; טוש"ע חו"מ תכ כז).

חבלה שיש בה נזק וגם בושת, כתבו הראשונים שאין נותנים לו זמן אף לבושת שבה (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם ר' יהונתן).

מה שאין נותנים זמן לחבלות הוא דוקא לתשלומין, אבל אם טוען יש לי עדים לפטור ומבקש זמן להבאת הראיות, נותנים לו זמן (ש"ך חו"מ כד סק"ג, תכ סק"ד).

צער

כשאינו חייב אלא צער בלבד ואין בו חסרון כיס, כגון שכוואו בשפוד במקום שאין רואים, כתבו האחרונים שנותנים לו זמן (סמ"ע חו"מ תכ ס"ק לא).

בהבאת ראיות

שטר מזוייף

אף על פי שמקיימים את השטר שביד המלוה על ידי עדים אפילו כשהלוה עומד וצווח שמזוייף הוא (ראה ערך קיום שטרות), מכל מקום אם הלוה טוען תנו לי זמן, שיש לי עדים לפסול שטרו, נותנים לו זמן (בבא קמא קיב ב; רמב"ם מלוה ולוה כב ב; טוש"ע חו"מ צח ד). ומכל מקום מקיימים את השטר מיד, אלא שאין יורדים לנכסיו לגבות החוב בשטר זה עד שיגיע הזמן (רשב"א ומאירי בבא קמא שם).

וכן כשהיה השטר כבר מקויים ואמר הלוה תנו לי זמן להוכיח שהוא מזוייף - נותנים לו (רמב"ם וטוש"ע שם).

וכתבו הראשונים שהדברים אמורים כשאומר שהעדים נמצאים במקום פלוני והם פלוני ופלוני, ונראה לדיינים שיש ממש בדבריו; אבל אם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של רמאות - אומרים לו שלם, ואחר כך אם יש לו ראיה יחזיר (רמב"ם מלוה ולוה כב ב; טוש"ע חו"מ צח ד).

שלשים יום

זמן זה כתבו הראשונים שכיון שלא פירשו חכמים שיעורו, מסתמא הוא שלשים יום, כשיעור זמן בית דין (רא"ש בבא קמא י ה; טור חו"מ צח; רמ"א שם ד).

ויש שכתבו שמתוך שלא קבעו חכמים זמן, הניחו הדבר למראית עיני בית הדין לפי מה שהוא הענין (מגיד משנה מלוה ולוה כב ב, בדעת הרמב"ם), דהיינו אם העדים במקום קרוב או רחוק, ואם שיירות מצויות או לא (נתיבות המשפט שם חידושים סק"ב).

הבאת עדים

שנים שבאו לדין, ואמר הנתבע יש לי עדים וביקש זמן להביאם, נותנים לו זמן שלשים יום ולא יותר, ולאחר שלשים יום פוסקים את הדין, וצריך לשלם (טוש"ע חו"מ טז א, וסמ"ע סק"א)[3].

יש מהראשונים שכתבו שנותנים לו שלשים יום ולא יותר, אלא אם כן אומר שפלוני ופלוני היו בשעת מעשה ויודעים שכדבריו כן הוא, ואנו יודעים שבאמת היו בשעת מעשה, שאז ראוי להמתין להם אפילו סופם לבוא לזמן מרובה (תוס' בבא קמא מו ב ד"ה שאין; שו"ת הרא"ש פ ב; טוש"ע חו"מ טז א). והוא הדין אם ידוע לבית דין שיוכל להביא ראיותיו בתוך שלשים יום, אין מעכבים את הדין לתת לו זמן לבטלה, שהכל לפי ראות עיני הדיין (תשובת הריטב"א מד; רמ"א שם ובאור הגר"א סק”ד)[4].

להשיב טענות

נתבע שטען תנו לי זמן כדי להשיב על הטענות, תלוי הדבר בדעת בית דין, אם נראה להם שאומר כך לרמאות לדחות את התובע, אין נותנים לו זמן, ויזקיקוהו להשיב מיד; אבל אם יראה בעיניהם שאינו מתכוין לכך, אלא שיש עניינים שצריך אדם לחשוב ולשום הדברים אל לבו לזכור מה היה בינו ובין חברו ולבדוק בחשבונותיו וכיוצא בזה, ודאי שנותנים לו קצת זמן כמו שיראה בעיניהם, והכל לפי הענין (תשובת הרשב"א ו קפב; בית יוסף חו"מ טז ב, בשמו; רמ"א שם). אבל אם כתוב בשטר שישלם לו בלי השמטה או בלי דחייה כל תנאי שבממון קיים, ואין נותנים לו זמן (תשובת הריטב"א מב; רמ"א שם)[5].

הערות שוליים

  1. יב טורים שז – שיג.
  2. וראה רא"ש בבא מציעא י טז, שהבין בדעת הרי"ף שלהלכה אין היתר להוציא זבל לרשות הרבים, ונחלק עליו.
  3. בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים התשנ"ג אות עד נכתב, שאם ראה בית הדין שיש לתת לבעל הדין זמן לשם הזמנת עדים, או המצאת ראיה אחרת, יתן לו ארכה מתאימה. אם עבר הזמן ולא הביא את הראיה, בית הדין רשאי לגמור את הדיון ולהוציא את הפסק בלעדיה.
  4. וראה ערך דיני ממונות, על סתירת הדין כשיביא עדים לאחר הזמן שנתנו לו בית דין; ועל נתבע שמבקש זמן להביא ראיות לטענה אחרת שיש לו כנגד התובע. וערך אלם, על תובע שהוא אלם שמאריכים לנתבע את הזמן.
  5. וראה ערך הזמנה, על זמן בית דין בהזמנה לבוא לדין.