מיקרופדיה תלמודית:זר

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אדם מישראל שאינו מזרע אהרן הכהן

הזר אסור בעבודות המיוחדות המסורות לכהנים, כעבודה במקדש, אכילת קדשים, נשיאת כפים, ועוד. מהן שחייב עליהן מיתה בידי שמים, מהן שאיסורן בלאו, ומהן שעובר בעשה; מהן שהעבודה עצמה מתחללת, ומהן שאינה מתחללת.

איסורו וחיובו

מקור האיסור

הזר מוזהר מלעבוד עבודה במקדש, שנאמר: וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם (במדבר יח ד. ספרי שם פסקא קטז; זבחים טז א; רמב"ם ביאת מקדש ט א); ויש שלמדו מהכתוב דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ (ויקרא כב ב), ואף שהכתוב מדבר בכהנים טמאים, בני ישראל האמור שם פירושו שאף בני ישראל, היינו הזרים, ינזרו ולא יחללו (זבחים טו ב ורש"י[2]).

וכתבו ראשונים שנכפלה אזהרתו בכתוב וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא (במדבר יח כב. ספר המצות לרמב"ם לא תעשה עד, על פי ספרי שם פסקא קיט).

עונשו

האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה עד; החינוך מצוה שצ). עבר ועבד והתרו בו - חייב מלקות (רמב"ם סנהדרין יט ב), ועל עבודות מסויימות (ראה להלן: העבודות שחייב עליהן) חייב זר ששימש במקדש מיתה (משנה סנהדרין פא ב, ותוספתא זבחים יב), שנאמר וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר יח ז, וראה ספרי שם פסקא קטז צורת הדרשה), וכן כתוב: וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג י), ובעבודות המסורות לכהנים הכתוב מדבר (רש"י על התורה שם).

איזו מיתה חייב

באיזו מיתה חייב, נחלקו תנאים:

  • רבי ישמעאל אומר[3], וכן סוברים חכמים בדעת רבי עקיבא (סנהדרין פד א, וכן הוא בספרי זוטא קרח שם) -מיתתו בסקילה, שנאמר כאן "יומת" ונאמר להלן - בנביא המדיח - "יומת" (דברים יג ו), מה להלן בסקילה (ראה ערך נביא שקר), אף כאן בסקילה (ספרי שם, וסנהדרין שם).
  • רבי יוחנן בן נורי אומר בחנק, לפי שסובר אף בנביא המדיח שמיתתו בחנק, ולמד גזרה שוה 'יומת' – 'יומת' משם (ספרי שם; סנהדרין שם), וכן סובר רבי שמעון בדעת רבי עקיבא (סנהדרין שם, וכן הוא במשנה שם פא ב, בשם רבי עקיבא[4]).
  • וחכמים אומרים מיתתו בידי שמים (משנה שם), וכן אמר רבי ישמעאל בברייתא (ברייתא בגמרא שם פד א), שנאמר כאן והזר הקרב יומת, ונאמר להלן - במאתים וחמשים איש של עדת קרח השרופים (רש"י) - כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת (במדבר יז כח), מה להלן בידי שמים, אף כאן בידי שמים (ברייתא בסנהדרין שם).

להלכה מיתתו בידי שמים (רמב"ם ביאת מקדש ט א, וסנהדרין יט ב; החינוך מצוה שצ), שלא מצינו מיתת בית דין במקדש (יראים השלם רפה).

העבודות שחייב עליהן

עבודה תמה

אינו חייב אלא על עבודה תמה - שהיא גומרת ומתממת את הדבר (רש"י) - ולא עבודה שיש אחריה עבודה (רב ביומא כד א; רמב"ם ביאת מקדש ט ב), שנאמר וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם וגו' וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר יח ז), ודרשו מכך, ועבדתם עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה (יומא שם).

לפיכך היוצק שמן על המנחה, והפותת מנחת מאפה תנור, והבולל והמולח והמניף (ראה ערך תנופה) והמגיש (ראה ערך הגשה) והמסדר את השולחן (ראה ערך לחם הפנים) והמטיב את הנרות (ראה ערך הטבת הנרות, וראה להלן: סידור המנורה) והקומץ (ראה ערך קמיצה) - אין חייבים עליהן מיתה משום זרות (משנה זבחים קיב ב; רמב"ם ביאת מקדש ט ה), לפי שכל אלו אינן גמר עבודה, שיש אחריהן עבודה (רש"י שם ד"ה אין, וסנהדרין פג א ד"ה לא משום זרות; רמב"ם שם).

אף שאין הזר חייב מיתה על עבודות שאינן תמות, הרי הוא מוזהר עליהן ולוקה (רמב"ם שם), ואינו חייב מיתה אלא על ארבע עבודות: זריקה (ראה ערכו), והקטרה (ראה ערכו), וניסוך היין (ראה ערך נסכים), ונסוך-המים (ראה ערכו) בחג (יומא שם, וירושלמי שם ריש פרק ב; רמב"ם שם ב), שאין אחריהן עבודה, שזריקה עבודה אחרונה שבדם, וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאברים ופדרים, וכן בנסכים (רש"י יומא שם ד"ה עבודה), ואף שאחרי זריקה יש עדיין הקטרה, מכל מקום בדם עבודה תמה היא, ובאותו ענין אין אחריה עבודה (תוספות שם ב ד"ה אלא; מאירי שם), ועוד שהקטרה אינה מעכבת (ראה תוספות שם בסופו).

כיצד חייב על הזריקה

כיצד על הזריקה - בין שזרק בפנים, ובין שזרק בחוץ (רמב"ם ביאת מקדש ט ג, על פי ברייתא ביומא כד ב).

  • יש מפרשים בפנים היינו לפני ולפנים, בין הבדים בשבע הזאות של יום הכפורים, ובחוץ היינו הזאות שבהיכל (כסף משנה שם, על פי רש"י שם).
  • ויש מפרשים בפנים היינו הזאות שלפני ולפנים ושבהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הפנימי, ביום הכפורים ובשאר חטאות הפנימיות (ראה ערך הזאה), ובחוץ היינו הזריקות שעל מזבח החיצון (מרכבת המשנה שם, והר המוריה שם[5]).

חייב אף על ההזאות

וכן חייב על הזאת חטאת העוף, ומיצוי דם עולת העוף (ברייתא יומא כד ב ורש"י[6]), ועל הזאות של קרבנות מצורע (ברייתא יומא שם; רמב"ם ביאת מקדש ט ג).

ההזאות שעל הפרוכת ושבין הבדים ושל מצורע, אף שאינן על המזבח, ובפסוק של הזר הקרב יומת הוזכר המזבח, מכל מקום נתרבו לחיוב (יומא שם א, לפרש"י שם, וכן כתבו בתוספות ישנים שם ד"ה לאתויי לתירוץ ב).

כיצד חייב על ההקטרה

כיצד על הקטרה, הקטיר אברים של קרבנות או קומץ או לבונה על המזבח (רמב"ם ביאת מקדש ט ד, וראה הר המוריה שם מקורו), ואפילו הפך באברים שלא נתאכלו וקירב שריפתם - או שהפך בעצי המערכה שהחלבים נתונים בהם, וגרם להם להתעכל מהרה (רבינו חננאל שבועות יז ב) - חייב מיתה (יומא יב א, ושם נתבאר; רמב"ם שם. וראה ערך הקטרה), שכל קירוב עבודתה עבודה היא (שבועות שם).

שיעור ההקטרה

שיעור חיוב ההקטרה בזר הוא כזית (רמב"ם ביאת מקדש ט ד. וראה הר המוריה שם מקורו), וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב, משיקטיר כזית חייב (רמב"ם שם. וראה ערך הקטרה), אבל המקטיר קטורת ביום הכפורים בקודש הקדשים, אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלא חפניו, שיעור המפורש בתורה (רמב"ם שם, וראה ערך הנ"ל. וראה כסף משנה שם שמקורו מזבחים קט ב, וסיים בצריך עיון).

שיעור ניסוך המים או היין

ניסוך המים או היין שיעורו לחייב מיתה בזר הוא שלשה לוגים (תוספתא זבחים ב, וברייתא ביומא כד ב).

קבלת והולכת הדם

קבלת הדם והולכת הדם אין הזר חייב עליהן, שאינן עבודות תמות, שיש אחריהן זריקה (רש"י יומא כד א ד"ה עבודה).

סידור המערכה

סידור המערכה (ראה ערך אש תמיד, וראה ערך מערכות) אין הזר חייב עליו מיתה, מפני שאינה עבודה תמה, שכן יש אחריה סידור שני גזירי עצים (ראה ערך מערכות. יומא כד ב, ושם כז ב לאיכא דאמרי, ורש"י שם ד"ה שיש אחריה), או לפי שסידור מערכה כשר בלילה (ראה ערך הנ"ל), וכל עבודה שכשרה בלילה אינה עבודה חשובה שזר יתחייב עליה מיתה (יומא כד ב ללשון א לפי תוספות ישנים שם ד"ה וכי יש).

סידור שני גזירי עצים

בסידור שני גזירי עצים נחלקו אמוראים: רב סובר שאינה עבודה תמה, לפי שיש אחריה סידור אברי התמיד (ראה ערך סדר המערכה) - ושם סידור אחד הוא (רש"י) - ורבי יוחנן סובר שעבודה תמה היא, וזר שסידר הגזירין - חייב (יומא כד ב), שסידור מערכת עצים עבודה תמה וגומרת היא, וסידור האברים תחילת סידור אחר הוא (רש"י שם). בירושלמי אמרו שהכל מודים בזר שסידר שני גזירי העצים שחייב (ירושלמי יומא ב א).

להלכה חייב, שהרי הוא כמקטיר אבריו, שהעצים קרבן הם (רמב"ם ביאת מקדש ט ה).

המצית אש על המזבח

זר המצית אש על המזבח אינו חייב, שאינה עבודה תמה, שיש אחריה סידור שני גזירים (תוספות ישנים יומא כד ב ד"ה הצתת; תוספות יבמות לג ב ד"ה אמר; רמב"ם ביאת מקדש ט ה וכסף משנה שם).

סידור לחם הפנים

סידור לחם-הפנים (ראה ערכו) על השולחן, שאין הזר חייב עליו (ראה לעיל: עבודה תמה, ממשנה זבחים קיב ב), הוא מפני שאינה עבודה תמה, שכן יש אחריה סידור בזיכין (ראה ערכו. יומא כד ב. וראה ערך בזיכי לבונה), ואף שעבודת הלחם נגמרה, עבודת סידור הלחם היא עבודת השולחן, וסידור השולחן לא נגמר עד סידור בזיכין (תוספות ישנים יומא שם ד"ה איכא), וסידור בזיכין אף הוא אינה עבודה תמה, שאחריה יש סילוקם והקטרתם בשבת הבאה (יומא שם ורש"י).

סידור המנורה

סילוק הנרות מן המנורה בבוקר לקנח אפרם והחזרתם למקומם (רש"י. וראה ערך דשון המנורה וערך הטבת הנרות) - אינה עבודה תמה, לפי שיש אחריה נתינת פתילה (יומא כד ב, וראה ערך הנ"ל), ונתינת הפתילה אינה עבודה תמה, שיש אחריה נתינת השמן, ונתינת השמן אינה עבודה תמה, שיש אחריה הדלקה, ולכן על כולן אין הזר חייב מיתה (יומא שם).

ואף שהדלקה אינה עבודה וכשרה בזר (ראה ערך הדלקת הנרות, ושם אם לכתחילה או בדיעבד), מכל מקום כיון שהיא צריכה להיעשות, הרי היא מפקיעה נתינת פתילה ושמן מלהיקרא עבודה תמה (מאירי שם).

תרומת הדשן

תרומת הדשן היא עבודה תמה (רש"י יומא כד א ד"ה לכל דבר, ותוספות ישנים שם ד"ה לרבות וד"ה ואימא), ואף שלאחריה יש הנחה אצל המזבח, הכל עבודה אחת היא, או לפי שהנחה כשרה בזר (תוספות ישנים שם).

ואף שתרומת הדשן היא עבודה תמה, נחלקו אמוראים אם הזר חייב מיתה עליה:

  • רב (בבבלי יומא כד א) וריש לקיש (בירושלמי יומא ריש פרק ב) סוברים שפטור, שנאמר: עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם (במדבר יח ז), עבודת מתנה, ולא עבודת סילוק (יומא שם, ובירושלמי: ולא עבודת הרמה, והיא היא), מה שאתה נותן על המזבח, ולא שאתה מסלק ומסיר מעל המזבח (רש"י שם ד"ה עבודת).
  • ולוי (יומא שם) ורבי יוחנן (בירושלמי שם) סוברים שחייב, שנאמר: לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ (שם ושם) - לרבות עבודת סילוק אם עבודה תמה היא (רש"י שם ד"ה לכל), ודוקא על עבודת סילוק שבחוץ, על מזבח החיצון, מחייב לוי, אבל על עבודת סילוק שבפנים, כגון הוצאת כף ומחתה ביום הכפורים מקודש הקדשים (ראה ערך עבודת יום הכפורים), מודה שפטור, שנאמר: וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם (שם) - מבית לפרוכת הוא שחייב על עבודת מתנה, ולא על עבודת סילוק, אבל בחוץ אפילו עבודת סילוק (יומא שם ורש"י).

הלכה כרב וריש לקיש שזר פטור אף בחוץ בעבודת סילוק (רמב"ם ביאת מקדש ט ח).

בזמן הזה

אף בזמן הזה יש מן הראשונים שכתב שזר העובד בעבודה תמה חייב מיתה כמו בזמן המקדש (החינוך מצוה שצ); וכתבו אחרונים בדעתם שסוברים כדעת האומרים שקדושת המקדש לא בטלה בחרבנו (ראה ערך בית המקדש), אבל לסוברים שקדושת המזבח בטלה (ראה ערך הנ"ל) זר העובד בזמן הזה פטור (מנחת חינוך שם).

מליקת העוף

מליקת העוף אסורה בזר, ואין למדים בקל וחומר משחיטת העולה שצריכה צפון (ראה ערך שחיטה) והזר כשר בה, מליקה שאינה צריכה צפון לא כל שכן שהזר יהיה כשר כה, לפי שנאמר: וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק (ויקרא א טו), מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן, רבי עקיבא אומר שלא בא הכתוב לכך, וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח (תורת כהנים ויקרא ז; זבחים סה א), והלא כתוב אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ (במדבר יח ג. רש"י יומא מה א ד"ה וכי תעלה, ור"ש משנץ לתורת ויקרא שם[7], וראה ערך מליקה מה מלמד הכתוב לרבי עקיבא).

הצתת קסמים על המזבח

הצתת אליתא - קסמים דקים שמציתים אותם על המזבח כשאחת מן מערכות האש קרבה לכלות שנשרפה כל המדורה (רש"י, וראה ערך מערכות) - היא עבודה שהזר אסור בה, ונחלקו בטעם האיסור:

  • לרבי יהודה מפני שנאמר וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא א ז), ואף שאין זר קרב על המזבח, הוצרכנו לפסוק זה שלא נאמר שהזר יעמוד על הרצפה וידליק בעץ ארוך על המזבח (יומא מה א).
  • ולרבי שמעון מפני שאין הזר קרב לגבי מזבח (תורת כהנים שם ה; יומא שם. וראה ערך הנ"ל למה נצרך הפסוק לרבי שמעון), ושמא יעמוד על הרצפה וידליק מרחוק אין חוששים, שאין דרך ארץ לעשות כן (תוספות שם ד"ה וכי).

הגשת מנחות למזבח

הגשת מנחות למזבח יש מהראשונים סוברים שאף היא איסורה לזרים הוא מטעם שאין זר קרב לגבי מזבח (רש"י סוטה יט א ד"ה היה נוטל, ותוספות שנץ שם, ותוספות מנחות ט א ד"ה מקמיצה ועוד, ראה ערך הגשה); ויש למדים מטעמים אחרים (ראה ערך הנ"ל).

פסול עבודתו

הדין ומקורו

זר שעבד במקדש, עבודתו פסולה (משנה זבחים טו ב בקבלת הדם, ובגמרא שם הלימודים בסתם עבודה, ראה להלן; רמב"ם ביאת מקדש ט א), וכמה מקורות יש לכך:

  • דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ (ויקרא כב ב. תני לוי בגמרא שם), ופירושו שבני ישראל, היינו הזרים, אף הם ינזרו כדי שלא יחללו, לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם (רש"י שם ד"ה בני).
  • דבי רבי ישמעאל למדו בקל וחומר מבעל מום: מה בעל מום שאוכל בקדשי קדשים (ראה ערך בעל מום (כהן)) אם עבד - חילל (ראה ערך הנ"ל), זר שאינו אוכל (ראה להלן: באכילת קדשים) אינו דין שאם עבד - חילל (זבחים שם, וראה שם טז א למסקנא שלומדים זאת מהצד השוה מבעל מום ואונן).
  • רב משרשיא למד בקל וחומר מיושב - כהן היושב בשעת עבודה במקדש - שמצותה בעמידה - שעבודתו פסולה - (ראה ערכו), שאוכל בקדשים, ואם עבד - חילל (ראה ערך יושב), זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד - חילל (גמרא שם), או שלמדים בצד השוה שביושב ובעל מום, או ביושב ואונן שאם עבדו -חיללו (שם, אם נאמר שיש פירכא על יושב שכן פסול לעדות).

העבודות הנפסלות

העבודות הנפסלות בזר הן: קבלת הדם (ראה ערך קבלה), שמקבלה ואילך מצות כהונה (מנחות יט א, ושם נתבאר), הולכה (ראה ערכו, ושם מחלוקת בדבר, ושם גם על הולכה במנחות ובקטורת), זריקה (ראה ערכו), הזאה (ראה ערכו), מתן-דמים (ראה ערכו), ומליקת העוף (ראה ערך מליקה), ובמנחות, קמיצה, הקטרת הקומץ, הקטרת הקטורת (ראה ערכו. וראה ערך הקטרה), סידור המערכה והגזירים (וראה ערך מערכות), סידור השולחן בלחם-הפנים (ראה ערכו) ובזיכין (ראה ערכו) והקטרתם, והטבת-הנרות (ראה ערכו), הגשה (ראה ערכו), וכן תנופה (ראה ערכו), בזר פסולה, היינו שהעבודה נפסלה, וחוזר הכהן ומגיש או מניף, אבל אם לא חזר הכהן והגיש או הניף המנחה כשרה (רמב"ם פסולי המוקדשין יא ז. וראה ערך הגשה).

היציקה הבלילה והמליחה שעשאן זר כשרות (משנה מנחות יח א וגמרא שם ב, וראה שם בפירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא במליחה; רמב"ם פסולי המוקדשין שם[8]).

עובר על איסור אחד בלבד

זר טמא, או מחוסר בגדים, או שלא רחוץ ידים ורגלים, שעבד עבודה במקדש, אינו חייב אלא אחת (תוספתא זבחים יב ז; רמב"ם ביאת מקדש ט יא), היינו משום זרות בלבד (רמב"ם שם), שלא הוזהרו זרים על טומאה בעבודה אלא כהנים, שנאמר דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ וגו' (ויקרא כב ב. תוספות יבמות לב ב ד"ה בעל מום), וכן לא הוזהרו על מחוסר בגדים ועל רחיצת ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד, אבל הזר אינו עובר בשום אחד מאלה (כסף משנה שם).

בעבודה שפסולה אף בכהן

זר שעבד עבודה באופן שהיא פסולה אף בכהן, כגון שקיבל בשמאל, או בכלי חול, או זרק שלא במקומו וכיוצא, חייב משום זרות (תוספתא זבחים יב לפירוש חזון יחזקאל שם, וכן כתב בחזון איש זבחים כ (ב) אות ז בעובד כשהוא יושב או בחציצה[9]), מפני שהפסול נעשה על ידו (ראה חזון איש שם).

באכילת קדשים

מקורו

קדשי קדשים הנאכלים ניתנו לאכילה לזכרי כהונה בלבד (ראה ערך אכילת קדשים), אבל זר אסור לאכול מבשר קדשי קדשים הנאכלים, שנאמר באיל-המלואים (ראה ערכו): וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם (שמות כט לג), ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים, שהרי נתנה התורה טעם לדבר משום שקודש הם (רש"י על התורה שם). האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצות לא תעשה קמח; סמ"ג לאוין שכו), וזר שעבר ואכל - לוקה (מכות יח א וב; רמב"ם מעשה הקרבנות יא ח).

במה דברים אמורים כשאכל במקום ובזמן שמותר לכהנים לאכול, אבל אם אכל חוץ לעזרה אינו לוקה אלא משום אוכל קדשים בחוץ (ראה ערך אכילת קדשים), אבל לא משום זרות, וכן אם אכל בעזרה קודם זריקת הדם, שאף לכהנים אינו מותר (ראה ערך הנ"ל), אינו לוקה אלא משום אוכל לפני זריקה (רב גידל אמר רב מכות שם ב לפני זריקה, וראה שם המקור; רמב"ם שם).

אימורים

האוכל מן האימורים - או מקומץ המנחה (המיוחס לרשב"א מנחות עד א, והוא הדין מהמנחות הנקטרות כליל) - בין ישראל בין כהן, שאף הוא זר להם (רש"י מנחות שם ד"ה לאו דזרות), יש מן הראשונים סוברים שאינו חייב משום הלאו של זרות, מטעם זה שגם לכהנים אינו ראוי, אפילו כשאכלם לאחר זריקה (תוספות מנחות שם לדעת רש"י שם, וכן כתב בהר המוריה מעשה הקרבנות יא ג בדעת הרמב"ם שם); ויש חולקים וסוברים שחייב על אימורים לאחר זריקה משום זרות, ואף שאינו ראוי לכהנים, מכיון ששאר הבשר ראוי אז לכהנים ונתקיים בקרבן זה ואכלו אותם אשר כופר בהם (תוספות שבועות כד ב ד"ה והרי אשם; מיוחס לרשב"א מנחות שם; שיטה מקובצת מנחות שם אות יד).

דם קדשים

האוכל דם קדשים, נחלקו תנאים: לדעת חכמים כשם שנתמעט דם קדשים מטומאה (ראה ערך דם קדשים) כך נתמעט מזרות, ורבי יהודה סובר שמטומאה בלבד נתמעט (כריתות ד ב ורש"י).

קדשים קלים

חזה-ושוק (ראה ערכו) המורמים מקדשים קלים - שלמי יחיד, תודה (ראה ערכו), ואיל-נזיר (ראה ערכו) - נאכלים לכהנים ולנשיהם, וכן ארבעה לחמי תודה והזרוע בשלה של איל נזיר ושני לחמים (ראה ערך אכילת קדשים), זר שאכל מחזה ושוק, לוקה משום לאו של זרות, ואף שלא מצינו בו לאו מיוחד, הרי בת כהן שנישאת לישראל ומת בעלה בלא בנים, שחוזרת לתרומת בית אביה, אינה חוזרת לחזה ושוק, ולמדים מהכתוב וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל (ויקרא כב יב. ראה ערך בת כהן), ולאו גמור הוא שלוקה על זה (ראה רמב"ם סנהדרין יט ד), וכל שכן זר עצמו (מהרי"ט אלגזי בכורות ה מ; מנחת חינוך מצוה רפג), אבל אינו חייב מיתה (מהרי"ט אלגזי שם, וראה שם הוכחתו). והוא הדין בלחמי תודה וזרוע בשלה (מנחת חינוך שם).

בכור

הבכור, בשרו נאכל לכהנים (משנה זבחים נו ב; רמב"ם בכורות א ב. וראה ערך אכילת קדשים), שנאמר: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ (במדבר יח יח. רש"י במשנה שם ד"ה הבכור; רמב"ם שם), זר שאכל כזית מבשר בכור, בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה - לוקה, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וגו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יב יז. וראה בספרי שם פסקא עב, ובמסכת מכות יז א צורת הדרשה).

יש מן הראשונים מפרשים שאינו לוקה על לאו זה לאחר זריקה (רש"י מכות יח א ד"ה ה"ג); ויש חולקים וסוברים שאף לאחר זריקה לוקה משום זרות, שייחד בו הכתוב לאו (ר"י בתוספות שם יח א, וראה שם שהאריכו להשיג על רש"י; רמב"ם בכורות א טז).

בכור בעל מום שנשחט בחוץ כחולין (ראה ערך בכור בהמה טהורה) נחלקו בו תנאים: בית שמאי סוברים שהזרים אסורים באכילתו, ובית הלל מתירים (משנה בכורות לב ב, וגמרא שם. וראה ערך הנ"ל הלימודים של בית שמאי ובית הלל), הלכה כבית הלל (רמב"ם בכורות א ג; טוש"ע יורה דעה שו ה).

קדשים קלים לפני זריקה

זר האוכל קדשים קלים לפני זריקה, נחלקו אמוראים בירושלמי: רבי יונה אמר כיון שאחר זריקה מותרים הם לזרים, אפילו לפני זריקה אין לוקים עליהם משום זרות; ורבי יוסי אמר לפני זריקה לוקים משום זרות (ירושלמי ערלה ב ט, וראה שם ברידב"ז ובנועם ירושלמי).

כזית מחטאת העוף

זר שאכל כזית מחטאת העוף, רבי חייא אמר לוקה שתים, משום זר שאכל את הקודש, ומשום נבלה, שכל מליקה נבלה היא, וכשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה ולא לזרים (יבמות לב ב), והדברים אמורים לדעת המחייבים שתים על שני איסורים הבאים בבת אחת (גמרא שם לג א, וראה ערך אין אסור חל על אסור); ובר קפרא אמר אינו חייב אלא משום זרות, שכשהותרה נבלת מליקה במקדש לכל הותרה (שם לב ב). הלכה כרבי חייא (רמב"ם מעשה הקרבנות יא ט).

תרומת לחמי תודה

זר שאכל תרומת לחמי-תודה (ראה ערכו), הדבר ספק אם חייב עליה מיתה במזיד וחומש בשוגג, כדרך שחייב על אכילת-תרומה (ראה ערכו), שבשניהם נאמר ממנו תרומה (ויקרא ז יד בתרומת לחמי תודה, ובמדבר יח כו בתרומת מעשר), או שאין חייב, לפי שבתרומה נאמרו מיעוטים: וּמֵתוּ בוֹ (ויקרא כב ט) וחֲמִשִׁיתוֹ (שם יד) שבתרומה חייב מיתה וחומש ולא בתרומה אחרת (מנחות עז ב, ורש"י בעיא שלא נפשטה; רמב"ם מעשה הקרבנות ט יג), ולפיכך פטור מספק (רמב"ם שם, וראה כסף משנה שם).

בטומאת הגוף

זר שאכל קדשים בטומאת הגוף, חייב כרת משום טומאה, אף שבלא הטומאה הוא אסור משום זרות, שבאכילת קדשים כתוב וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר וגו' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וגו' (ויקרא ז כ), שכולל כהנים וזרים, שלא כדרך שנאמר בעבודה בטומאה במקדש דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וגו' (פרשת דרכים למשנה למלך דרך החיים, וראה מנחת חינוך מצוה רפב).

על איסור זר באכילת תרומה, מקורו ודיניו, ראה ערך אכילת תרומה.

הזר, ושבכלל זר

איזהו זר, כל שאינו מזרע אהרן הזכרים (רמב"ם ביאת מקדש ט א), שנאמר וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא א ח), וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן (שם ג ה), ודרשו מכך, בני אהרן ולא בנות אהרן (רמב"ם שם, על פי קדושין לו א).

יש מן האחרונים שנסתפקו אם בנות אהרן בכלל זרות הן וחייבות כזר, או שאינן בכלל זרות ואינן עוברות אלא על לאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו. דרך מצותיך למשנה למלך ג ד"ה ועוד. וראה מנחת חינוך מצוה שצ).

לוים

אף הלוים בכלל זרים, שהרי אף הם אינם מזרע אהרן הכהן, אלא שיש לאו נוסף על הלוים שעבדו עבודת כהנים, שנאמר בלוים: אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ (במדבר יח ג), והוא לאו וחיוב מיתה ללוים שעבדו עבודת כהנים (רמב"ם כלי המקדש ג ט, וראה ערכין יא ב[10]).

וכתבו אחרונים שלאו זה אינו ענין לזר, ולכן על לאו נוסף זה חייב אף על עבודה שאינה תמה, ויש על לוים שני לאוין, אחד משום זר ואחד לאו הנוסף בתורת לוי (מנחת חינוך שפט, ראה שם בארוכה. וראה ערך לוי).

חלל

חלל של תורה, אף שאינו מחלל עבודה (ראה ערך חלל), יש מן האחרונים שכתבו שנכלל בכלל זר, וחייב מיתה בידי שמים כמותו, שנחשב כזר לכל דבר (מנחת חינוך שצ, וכן כתבו בגבורת ארי תענית יז ב ד"ה ותדע, ובמרכבת המשנה ביאת מקדש ו י); ויש שכתבו שאינו כזר, ואינו עובר אלא על לאו הבא מכלל עשה (מרחשת א ח, וראה שו"ת דבר אברהם א כו שנסתפק בדבר והסיק גם כן שאינו כזר).

כהן העובד כשהוא מחוסר בגדים

כהן העובד כשהוא מחוסר בגדים - כהן הדיוט בפחות מארבעה בגדים, וכהן גדול בפחות משמונה בגדים (ראה ערך בגדי כהונה) - הרי הוא כזר, וחייב מיתה כמותו, שנאמר: וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם (שמות כט ט), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, ובזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והרי הם כזרים (סנהדרין פג ב ושם נתבאר; רמב"ם כלי המקדש י ד; רש"י זבחים קיב ב ד"ה ולא משום מחוסר).

ואף שבמחוסר בגדים כתוב חיוב מיתה בפירוש: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו וגו', וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ (שמות כח מג), אותו כתוב נאמר על מחוסר מכנסיים, שלא הוזכרו בפרשה של והיתה להם כהונה, ולפיכך הוצרכנו לעשותם כזרים למחוסר שאר הבגדים (ר"י מאורליינש בתוספות סנהדרין שם ד"ה אין ועוד; רמב"ן על התורה שמות שם).

בייתור בגדים

אף העובד בייתור בגדים מחלל עבודה כמו זר, שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים (ויקרא א ח) - הכהנים בכיהונם, מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד - עבודתו פסולה (תורת כהנים דיבורא דנדבה ה; ברייתא בזבחים יח א), שהכהנים על בני אהרן מוסב, שהם הדיוטים וניתלית כהונתם בבגדים הראויים להם (רש"י זבחים שם ד"ה הכהנים, וראה לשון רש"י שם יז ב ד"ה והיתה במחוסר בגדים), וחייב מיתה (רמב"ם כלי המקדש י ה; מאירי סנהדרין עמ' 301).

כשלא רחץ ידיו ורגליו

כהן שלא רחוץ ידים ורגלים (ראה ערך קדוש ידים ורגלים) ושתוי-יין (ראה ערכו), אף הוא נחשב כזר, וחייב מיתה בידי שמים כמותו, שלמדים בגזרה שוה מזרים (זבחים יח א, וראה שם בתוספות ד"ה אתיא שנקראים זרים, וכן כתבו לעיל שם טו ב ד"ה אתיא).

היושב בשעת עבודה

כהן היושב בשעת עבודה, הרי הוא כזר, ומחלל עבודה כמותו, שנאמר: כִּי בוֹ בָּחַר וגו' לַעֲמֹד לְשָׁרֵת (דברים יח ה), לעמידה בחרתיו ולא לישיבה (זבחים כג ב), וכיון שלא נבחרו הם כזרים (רש"י לפנינו שם ד"ה לא, ותוספות זבחים שם ד"ה אימא. וראה שיטה מקובצת שם אות ה), ולוקה כמותו (ברכת הזבח וצאן קדשים זבחים שם), אלא שאינו חייב מיתה, שלכך נאמר חיוב מיתה במחוסר בגדים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, ובשתויי יין שיהיו שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים (גמרא שם, וראה ערך שני כתובים הבאים כאחד).

ויש חולקים וסוברים שפסול יושב אינו משום זרות, ואין איסורו אלא בלאו הבא מכלל עשה: לעמידה ולא לישיבה, ולכן אינו לוקה (רמב"ם ביאת מקדש ה יז).

זר לאותה עבודה

כהן הדיוט בעבודת יום הכיפורים

אפילו כהן, כשהוא פסול לעבודה מסויימת, הרי הוא כזר לגבי אותה עבודה, ולכן כהן הדיוט ששימש בעבודת יום הכפורים, שאינה אלא בכהן גדול (ראה ערך עבודת יום הכפורים), כגון שכהן הדיוט שחט פרו של כהן גדול, לסוברים ששחיטת פרו בזר פסולה (ראה ערך הנ"ל מחלוקת בדבר), חייב משום זרות (יבמות לג ב[11]), אבל לסוברים שחיטת פרו של כהן גדול כשרה בזר (ראה ערך הנ"ל), אף שמצותו לכתחילה בכהן גדול, אין הזר וכהן הדיוט חייב עליה (אור שמח ביאת מקדש ט ז, וראה מקדש דוד טו ד).

לוי ששינה עבודתו

לוי ששינה עבודתו מעבודה לעבודה, כגון משורר ששיער - שהגיף דלתות (ראה ערך לוים על המשוררים והשוערים) - וכן שוער ששורר, אמר רבי שחייב מיתה, שנאמר: וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה וגו' וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג לח. ספרי קרח פסקא קטז), וכן אמר אביי: וְהַחֹנִים וגו' וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, אם זר זה הוא זר ממש - היינו ישראל (רש"י) - הרי כבר אמור באותה פרשה גופה, אלא שזר באותה עבודה (ערכין יא ב ורש"י).

ויש למדים חיוב מיתה מפסוק מיוחד שנאמר בלוים, וכן יש שאינם מחייבים כלל מיתה, אלא הוא באזהרה מיוחדת ללוים, ולא בתורת זרות (ראה ספרי קרח שם, וערכין שם, ורמב"ם כלי המקדש ג ט-י, וכסף משנה שם, וראה ערך לוים).

בנשיאת כפים

איסורו

זר שעלה לדוכן ובירך ברכת כהנים, עובר בעשה (כתובות כד ב), ופירשו ראשונים שהעשה הוא מהכתוב דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו כג) - אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה עשה (רש"י כתובות שם ד"ה דאיסור; האשכול א עמ' 32 בשם איכא מרבוותא), ועשה ממש הוא (האשכול שם לדעה זו. וראה ערך לאו הבא מכלל עשה).

ויש מפרשים שאין זה אלא איסור מדרבנן ומשום הברכה - אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' (ראה ערך ברכת המצות) - שלפני נשיאת כפים (האשכול שם בשם איכא מאן דאמר, וכן כתבו התוספות שבת קיח ב ד"ה אילו בשם ר"י שלא ידע מה איסור יש בדבר אם לא משום ברכה לבטלה[12]).

ויש שהוסיפו שזוהי שאמרו שיש בזה איסור עשה, והיינו אזהרת עשה של אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג) שאמרו על מוציא שם שמים לבטלה (שו"ת מהרי"ט א קמט בפירוש ב, וראה ערך אזכרות).

האם האיסור הוא רק במקדש

יש שכתבו שאיסור עשה שאמרו בזר העולה לדוכן אינו אלא במקדש, שהיו אומרים את השם המפורש ככתבו, ואם הוא זר הרי הוא הוגה את השם שלא במקום מצוה, שיש בו אזהרת עשה של ה' אלהיך תירא (ראה סנהדרין נו א, וראה ערך הוגה את השם), אבל שלא במקדש שאין אומרים את השם ככתבו אין איסור (שו"ת מהרי"ט א קמט בפירוש ב, ופירש כן גם דברי ר"י בתוספות שבת קיח ב הנ"ל).

כשמברך עם עוד כהנים

יש מחלקים בין כשהזר מברך יחד עם כהנים, שאז אין בו איסור, ובין כשהוא מברך יחידי בלא כהנים, שאז יש בו איסור (רמ"א בדרכי משה קכח, ובשו"ע או"ח שם א), ויש מפרשים דבריהם, שכשעולה עם כהנים אחרים אינו צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, שרבים העושים מצוה אחד יכול לברך ולהוציא את כולם, אבל כשנושא כפיו לבדו הוא מברך ברכת המצות, והיא ברכה לבטלה (שו"ת נודע ביהודה קמא או"ח ו בפירוש דברי המגן אברהם לתרץ דעת הרמ"א[13]).

ויש סוברים להיפך, שדוקא כשיש גם כהנים עם הזר עובר בעשה, והאיסור הוא מפני שכשם שיש מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל, כך יש מצוה על ישראל להתברך מן הכהנים (ראה ערך נשיאת כפים אם הכל מודים לזה), ומכיון שהמצוה של ברכת כהנים היא פנים כנגד פנים (ראה ערך הנ"ל), אם כן זר העולה לדוכן אינו מתברך עם הכהנים, ועובר על עשה זו, אבל כשאין שם כהנים, אינו עובר אלא משום ברכה לבטלה (הפלאה כתובות כד ב, וכן כתב גם בפירוש דברי התוספות שבת שבת קיח ב הנ"ל[14]).

כשלא נתכוין לשם מצוה

זר שעלה לדוכן ולא נתכוין לשם מצוה, יש מהאחרונים שכתב שאינו עובר, ולא אמרו שעובר בעשה אלא כשמתכוין לשם מצוה (שו"ת עונג יום טוב טו).

במצות שעה

פירוק והקמת המשכן

וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר א נא), שכשבאים ליסע במדבר ממסע למסע, היו פורקים אותו מהקמתו, ונושאים אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן, ויחנו שם ומקימים אותו, והזר הקרב לעבודה זו יומת בידי שמים (רש"י על התורה שם, וכן כתב בתרגום יונתן שם), שהרי נאמר אחרי כן וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם נג) - אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו, שיכנסו זרים לעבודתם זו, יהיה קצף, כמו שמצינו במעשה קרח כִּי יָצָא הַקֶּצֶף (במדבר יז יא), וכשם שבמעשה קרח היתה מיתתם בידי שמים, אף כאן כך (רבי אליהו מזרחי שם א נא).

או שלמדים בקל וחומר, ומה הכהנים שהחמירה תורה בקדושתם, הזר הקרב לעבודתם אינו במיתת בית דין אלא בידי שמים (ראה לעיל), עבודת הלוים שלא החמירה תורה בקדושתם לא כל שכן (גור אריה שם); ויש ממפרשי התורה שכתבו שבית דין ימיתוהו (אבן עזרא על התורה שם, וצריך ביאור).

לדעת הסוברים בזר ששימש במקדש שחייב מיתה בידי אדם (ראה לעיל שם), אף כאן כך (ברטנורא על התורה במדבר שם).

כניסה למשכן

אף שזר הנכנס למקדש ולא עבד עבודה אין בו חיוב מיתה[15], זר הקרב למשכן חייב מיתה, שנאמר וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וגו' שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג לח), וזוהי מצות שעה שנצטוו בה בעמדם במדבר, ששם הגביל את המשכן כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם כאשר אמור שם כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל וגו' (שמות יט יג. רמב"ן על התורה בהקדמה לספר במדבר), וכן מצינו שבני ישראל התלוננו הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ וגו' כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת (במדבר יז כז-כח), שמי שיקריב עצמו יותר מחברו ויכנס לתוך אהל מועד ימות (רש"י שם).

יש ממפרשי התורה שכתבו שאף הלוים בכלל זר הקרב יומת בכניסה למשכן, ולא הותרו אלא בעבודת הפירוק וההקמה והחנייה מסביב לאהל מועד לשמירה (חזקוני על התורה במדבר א נא).

בהוראת שעה

בהוראת שעה מצינו גם להיפך, שזר מותר אף בעבודה, שכן מצינו בגדעון שהקריב את קרבנותיו על פי הדיבור בהוראת שעה, ובין האיסורים שהותרו לו היה אף זה שהקריב זר (תמורה כח ב, וראה ערך הוראת שעה), וכן בשה שהקריב שמואל אמרו שאחד מהאיסורים שהותרו בו הוא ששמואל היה לוי (ירושלמי מגילה א יב, ובמדבר רבה יד, וראה ערך הנ"ל).

הערות שוליים

  1. יב', טור' שסד-שפו.
  2. ואף שבגמרא שם יש לומר שהכוונה רק על שהעבודה מתחללת, ראה שם ברש"י ד"ה בני ישראל, אבל ברש"י סנהדרין פג א ד"ה לא משום זרות וזבחים קיב ב ד"ה ולא משום טומאה מבואר שלמדים מכאן אזהרה בלאו, וראה חידושי הר"ן סנהדרין שם ב ד"ה זר ויד רמ"ה שם.
  3. לגירסא שלנו בספרי פסקא קטז, ובסמ"ג לאוין עד הגירסא רבי שמעון, וראה גירסת הגר"א לפי סנהדרין פד א שרבי ישמעאל סובר מיתה בידי שמים.
  4. וגירסת הגר"א גם בספרי שם רבי עקיבא במקום ריב"ג.
  5. ולדינא אין נפקא מינה והכל מודים שחייב גם על שבמזבח החיצון.
  6. וראה תוספות שם ד"ה והמקטיר ודקדוקי סופרים שלפניהם לא היתה הגירסא והממצה, וכן ברמב"ם שם לא הזכיר הממצה. וראה כסף משנה ביאת מקדש ט ג.
  7. וראה מנחת חינוך מצוה שפט שכתוב זה נאמר רק ללוים ולא לזר.
  8. ואין רצונו לומר שכשר לכתחילה, ראה לעיל שרק חיוב מיתה אין בהן מפני שאינן גמר עבודה.
  9. וראה חסדי דוד לתוספתא שם כוונה אחרת בדברי התוספתא.
  10. וראה ספר המצות לא תעשה עב והחינוך שפט.
  11. וראה שער המלך עבודת יום הכיפורים א ב שהוא כזר גמור וחייב מיתה כזר, וראה מנחת חינוך קפה, וספר אתוון דאורייתא יט.
  12. וראה שו"ת נודע ביהודה קמא או"ח ו.
  13. אלא שאחר כך כתב שם פירוש אחר בדעת המגן אברהם. וראה חידושי חתם סופר לשו"ע שם פירוש אחר בחילוק הרמ"א.
  14. וראה דבר אברהם א לא, ושו"ת זכרון יהונתן א.
  15. וראה ערך ביאת מקדש על כניסת זר למקדש.