פרשני:בבלי:בכורות טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות טו ב

חברותא[עריכה]

איכא דאמרי: "תזבח ואכלת": אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך, ללמד: שהגיזה העבודה והחלב - שהם הנאות מחיים - אסורים.
אבל פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, כי תיבת "ואכלת" אינה מיותרת ללמד שלא ייפדו להאכילם לכלבים.  1 

 1.  א. פירש רש"י, שלפי האיכא דאמרי ילפינן מ"תזבח ואכלת" שהגיזה (והוא הדין עבודה) והחלב אסורים, (והיינו משום שאין לך בהן היתר אלא משעת זביחה, לאפוקי חלב וגיזה דהנאה מחיים הוא, כלשון רש"י בתמורה לא א). ו"בשר" אורחיה דקרא, (שהרי לא הוצרך למעט חלב), ולא דריש "ואכלת" לאפוקי כלבים. וברש"י תמורה לא א מבואר, דלא רק שאין יתור ללמוד שלא להאכיל לכלבים, אלא אדרבה משמע שפודין את הקדשים להאכיל לכלבים "דהכי משמע: אתה לא תאכל קודם זביחה. כלומר, לא תתהני מחיים, אבל כלביך דלאחר מיתה הוא, אפילו בלא זביחה שפיר דמי, ופודין את הקדשים להאכיל לכלבים". (ולכאורה מוכרח הוא לפרש כן, שאם לא כן למה לי "ואכלת", והרי מ"תזבח" לבד ילפינן שאין לך היתר אלא משעת זביחה). ב. כתב המנחת חינוך (תמא ג): פשוט, דחלב שחוטה מותר, דלאחר זביחה הותרו כל הדברים, עיין בבכורות תזבח וכו' אין לך בה אלא היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך, אבל אחר זביחה בודאי מותר, אם כן, החלב ניתר גם כן. וגם בבכורות ו ב אמרינן: מדאסרה תורה חלב פסולי המוקדשין שמע מינה דחלב שרי, והרי דילמא אסרה תורה חלב שחוטה של פסולי המוקדשין, אבל חלב אסור מחמת אבר מן החי, שמע מינה דחלב פסולי המוקדשין גם כן מותר אחר השחיטה, (ומראיה זו יש ללמוד, שהוא הדין לפי לישנא קמא הדין הוא כן, שהרי ראית הגמרא שם בפשוטו היא מלישנא קמא). שוב ראיתי בתוספות בכורות כה א ד"ה שער בכור, מבואר להדיא כן כמו שכתבתי. (והביאו כל ראיותיו. וראה שם שנתקשו בזה מן הסוגיא בחולין לו א - הובאה בהערה לעיל - דהוה אסרינן דם שחיטה כמו חלב, ראה שם. ויש להעיר, כי לפי מה שנתבאר בשיטת רבינו גרשום, שסיבת איסור החלב היא החליבה, אם כן, בחלב שנמצא במעיה לאחר שחיטה אין איסור).
שנינו במשנה: וכל שקדם הקדשן את מומן ... וולדן אסור לאחר פדיונן: שואלת הגמרא: היכי דמי (באיזה ולדות שנינו שהם אסורים)?
אילימא, דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן (ולדות שנתעברה בהם אמם והולידתם לאחר פדיונה). כך אי אפשר לומר, כי:
אמאי יהיו ולדות אלו אסורים, והרי ולד צבי ואיל נינהו. כלומר, הרי ולדות חולין הם, שכבר נפדתה אמם.  2  אלא מפרשת הגמרא את משנתנו, שהיא עוסקת בכגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן, ואסורים הם מדרבנן, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא. אבל מדאורייתא אינם אסורים, כי כבר נפדו בפדיון אמם, שהעובר ירך אמו הוא.  3 

 2.  לשון רבינו גרשום הוא: ולד צבי ואיל הוא, כלומר חולין הם. ובראשית בכורים נסתפק בטעם הדבר שאין לולדות את איסור אמם שהיא אסורה בגיזה ועבודה. ומלשון רבינו גרשום למד שם שפסולי המוקדשין אף שאסורים הם בגיזה ועבודה, מכל מקום אין בהם קדושה, שהפדיון כבר הפקיעה, רק איסור יש בהם מגזירת הכתוב, אבל לא קדושה, ורק בקדשים גזירת הכתוב הוא לרבות ולדות. וראה שם שדן למה לא יהא בזה משום יוצא מן האיסור אסור. ובאופן אחר הסביר, שבאמת קדושה יש בהם לאחר פדיונם, והביא לזה ראיה מרש"י מכות כב ראה שם, אך כיון שהקדושה קלושה דהא מותר לשוחטו בחוץ ולאוכלו, על כן אין בכח קדושה זו לתפוס הולד בקדושתה, ראה בדבריו דוגמא לזה. וראה בתוספות לקמן טז א ד"ה ותמורה שכתבו בטעם הדין שאין הולדות אסורים (ואף על פי שהיא עושה תמורה, ראה שם): דולדות אין בהן קדושה אלא מכח אמן, וכיון שנפדית פקעה קדושתה לגמרי כצבי וכאיל, ואף על גב דאיכא איסור גיזה ועבודה אין כח לאיסור מועט כזה שיחול על ידו קדושה על הולדות. וראה לקמן טז א בהערות תוספת ביאור בדבריהם.   3.  כך הוא לפי שיטת רש"י בהמשך הסוגיא. והביא רש"י ראיה לזה מולדות קדשים שהוממו קודם להקדישם, דמבואר לעיל שאם נולדו אחר פדיון מותרים הם אף שנתעברה בהם אמם קודם לפדיונה, ואין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום. (ולכאורה ביאור דבריו הוא: הא דאמרינן לעיל שהולדות מותרים, ודאי לא איירי בכגון שפדה את הולד עצמו, דאם כן, פשיטא, אלא מיירי בכגון שפדה את האם ולא את הולד, ומכל מקום מותר הולד, כי נגרר פדיונו אחר פדיון אמו, והוא הדין בקדושת הגוף, אף שלפדיון הולד בפני עצמו צריך מום, מכל מקום פדיונו נגרר אחר פדיון אמו. אך מדברי הראשית בכורים והגרי"ז שיובאו בהמשך, מבואר שלא הבינו כן, וכפי שיתבאר בהערות בהמשך הסוגיא). והטעם שאסרוהו חכמים הוא משום גזירה שמא ישהה את האם לאחר פדיונה לגדל ולדות, ויבוא לידי גיזה ועבודה. וביאר רש"י לקמן, שבאמת היה לנו לגזור גם על הולדות שנתעברה בהם אמם לאחר פדיונה ומאותו טעם, אלא כיון שגזרו על אלו שנתעברה בהם אמם קודם לפדיונם, די בזה שלא יבוא להשהותה. ולפי פשטות הסוגיא משמע, שהולדות שנתעברה אמם מהם קודם פדיון קדושים הם מעיקר הדין. ואולם נתקשו המפרשים: הרי מחלוקת היא אם ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים או בהוייתן (בלידתן) הם קדושים, ולמאן דאמר דבהוייתן הם קדושים, קשה, מה הפרש יש בין אלו לולדות שנתעברה בהם אמם לאחר פדיון, והרי דין הולדות תלוי בלידה ולא בעיבור! ? וראה בזה בשיטה מקובצת אות ה בשם תוספות חיצוניות, ובחזון איש בכורות סימן יח אות ח ד"ה שם ליקרבינהו. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז כתב, דבהוייתן הן קדושים אינה סיבת הקדושה אלא זמן חלות הקדושה, אבל סיבת הקדושה היא העיבור, ראה שם.
מדייקת הגמרא: הא אם נולדו לפני פדיונן, מיקדש נמי  4  קדשי (קדושים הם). מנא הני מילי?

 4.  בפשוטו ביאור הלשון "מיקדש נמי קדשי" הוא, דבנולדו לאחר פדיונן אין בהם אלא איסור מדרבנן וכפי שנתבאר, אבל קודם פדיונן אין הם אסורים איסור בעלמא אלא אף קדושים הם. (והנה לא הזכירה הגמרא כאן שהוא מדרבנן, ולפי זה קשה קצת שתתייחס הגמרא לפרט זה. אך אפשר, דלשון "אסור" האמור במשנתנו משמע מדרבנן, אך יש לפקפק מחלב הכלול בלשון המשנה).
דתנו רבנן:
כתיב בפרשת שלמים (ויקרא ג א): "ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה'", ולא הוצרך הכתוב לפרש שהשלמים באין מן הזכר ומן הנקבה, כי אף אם היה הכתוב סותם היה הדין כן, מדלא אמר הכתוב שיהא זכר, כמו שאמר בפרשת עולה. ודרשינן:
"זכר" לרבות את הולד.
ו"נקבה" לרבות את התמורה.
ואין לי אלא ולד של תמימין, ותמורת תמימים, אבל ולד בעלי מומין שקדם הקדשם את מומן ותמורת בעלי מומין, מנין?
כשהוא אומר: "אם זכר", באה תיבת "אם" לרבות ולד של בעלי מומין, ואמר "אם נקבה" לרבות תמורת בעלי מומין.
כאן שבה הגמרא לדין ולדות שנתעברה בהם אמם לאחר שהוממה וקודם פדיונה, וילדה אותם לאחר פדיונה, שהן הולדות בה עוסקת משנתנו. ושואלת:
אותן ולדות שנולדו לאחר פדיונן ועיבורן קודם לפדיונן, מה תהא עליהן, שהרי אינם ראויים לא ליקרב ולא ליפדות, כדמפרש רב הונא ואזיל?
ומקדימה הגמרא: באותן ולדות שאף נולדו לפני פדיונן דדרשינן לרבותם מ"אם זכר", מיפלג פליגי בהו (נחלקו בדבר אמוראים במסכת תמורה יז ב) מה יהא דינם:
איכא למאן דאמר: קדשי ליקרב.  5 

 5.  מבואר בסוגיא בתמורה שם, שאפילו מאן דאמר קדשי ליקרב היינו דוקא לרבי אליעזר ולא לרבנן. והיינו דמדמינן ליה למה שנחלקו רבי אליעזר ורבנן בתמורה יח ב: במפריש נקבה לעולה (שאינה באה אלא זכר) וילדה זכר, שלדעת חכמים ירעה הולד עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה, ומשום שאמו לא היתה ראויה להקריבה (כלומר, שהוא בא מכח קדושה דחויה, דבעלי חיים נידחין, ראה קהלות יעקב סימן טז), והוא הדין שולד בעל מום לא יקרב היות ואמו לא היתה ראויה להקרבה. ואילו רבי אליעזר סובר: הוא עצמו יקרב עולה, וטעמו הוא, משום שאין בעלי חיים נידחין (ראה קהלות יעקב שם). וראה בחזון איש יח ז, אם הסובר "קדשי לרעייה" היינו משום שהוא סובר כרבנן, ומחלוקתם היא מחלוקת התנאים, וכאשר נראית פשטות הסוגיא בתמורה.
ואיכא למאן דאמר: קדשי לרעייה עד שיפול בהם מום ויפדו. כלומר, אין קדושתם לענין הקרבה, אלא שאי אפשר לפדותם בלי מום.
והספק הוא: באותן דנולדו לאחר פדיונן ועיבורן קודם לפדיונן מה תהא עליהן?
אמר רב הונא:
כונסן לכיפה (לחדר), והן מתין מאליהן ברעב. ומשום:
דהיכי ליעביד (מה אפשר לעשות בהם)?
שמא תאמר לקרבינהו (יקריבם על המזבח), כך אי אפשר, שהרי מכח קדושה דחויה קאתו (מכח קדושה דחויה שאין ראויה להקרבה הם באים).  6 

 6.  א. פירש רש"י: קדושה דחויה: דאית בהו (בקדשים שנולדו לאחר פדיונן) תרתי לריעותא: חדא: דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו, (פירוש: אין זה דיחוי מעיקרו, אלא קודם מומן היו ראויים להקרבה ושוב נדחו, ודיחוי כזה חשוב דיחוי). ועוד, דלאחר פדיונן נולדו, והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב, הואיל ואידחי תו לא מיחזי. וביאר בחק נתן (הובא באהל משה) שהוקשה לרש"י, הא לפני פדיונן נמי אתי מכח קדושה דחויה, ומכל מקום איכא למאן דאמר קדשי ליקרב, לכך כתב רש"י דאית בהו תרתי לריעותא. ב. תמה בראשית בכורים (מא ב מדפי הספר ד"ה עוד): למה לי דאית בה תרתי לריעותא דאמותן בעל מום, תיפוק ליה משום דלאחר פדיונן נולדו. (והיינו, דמה שכתב רש"י דלאחר פדיונן נולדו, הוא משום שפדיון האם הועיל לעובר, וכמו שכתב רש"י לעיל דעובר ירך אמו, ואם כן, הרי בטעם זה לבד די שלא נקריבנו, שהרי נפדה)! ? וראה שם שביאר, דאם לא שהוא בא מכח קדושה דחויה של בעלת מום, לא היה מועיל פדיון האם לעובר, שהרי הולד תם הוא, ורק מאחר שהוא בא מכח בעלת מום גם הוא תורת בעל מום עליו, ראה שם ביתר אריכות. (ראה בהערה לעיל דף יד תחילת עמוד ב דסברא כעין זו משמע גם מרש"י שם ד"ה וקא דייק הש"ס. ולמדנו מדבריו, שאין פדיון הולד נגרר אחר אמו, אלא מומה של אמו מועלת לולד ליפדות, ודלא כפי שנתבאר לעיל. אלא שצריך ביאור: הרי מקורו של רש"י הוא מקדושת דמים, וכיצד נלמד דין זה מקדושת דמים! ?). וראה עוד שם בד"ה רש"י, מה שכתב על סוף דברי רש"י.
שמא תאמר ליפרקינהו (יפדם) ויוסר מהם אותו איסור שאסרוהו חכמים, אף כך אי אפשר, כי לא אלימי למיתפס פדיונן, אין בכח אותה קדושה מדרבנן להתפיס לה פדיון שתצא לחולין.  7 

 7.  ביאר החזון איש בכורות יח ח, שאם כי מעיקר הדין הולד שנולד אחר פדיון מותר, אלא שגזרו על הולד כדי שלא ימתין מלשחוט האם עד שתלד - מכל מקום עשו סניף לאיסורן למחשב כאילו פתיכי בו קדושה, וזה הוא שאמרו "לא אלימי למיתפס פדיונן", דעשאוהו כפתיכי בו קדושה קלישתא, ולפדותו אי אפשר.
אך אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא, שכך יעשה:
סמוך לפדיונן, מתפיסן לשם אותו זבח שאמו קדושה, וממתין עד שיומם ופודה.
ותמהינן עלה: סמוך לפדיונן!? למימרא דבני פדייה נינהו עד שאתה אומר להתפיסו קודם לאותו פדיון, והרי אין להם פדיון כלל, ומשום שאין בכח קדושתם לתפוס פדיונם!?
אלא אימא כך אמר רבי חנינא: סמוך לפדיון אמם, מתפיסן לולדות לשם אותו זבח ופודה את הולדות עצמן, ומותרים.  8 

 8.  א. ביאר רש"י: "דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן, דחשבינהו, ולא פקעה קדושתייהו על ידי פדיון אמן, וממתין עד שיוממו ופריק להו", ב. תמה בכתבים המיוחסים להגרי"ז: מאי שנא דדוקא לקדושת ולדות מהני הא דעובר ירך אמו דנפדה במום אמו, ולא להקדש שהקדיש אחר כך, והרי כיון דעובר ירך אמו ומהני מום אמן לפדות את הולדות עליו, גם הקדש זה ייפדה.
מוסיפה הגמרא לבאר את משנתנו, שפירשנוה בולדות שנתעברה בהם אמם קודם לפדיונם ונולדו אחר פדיון אמם ושנינו שהם אסורים:
וטעמא מאי? מה טעם אסורים הם, והרי כיון שנפדית אמו פדויים הם אגב אמם כי עובר ירך אמו הוא!?  9 

 9.  נתבאר על פי הלשון שתפס רש"י לעיקר.
אמר רבי לוי:
הטעם שאסרום חכמים, הוא משום שהרי האם אסורה בגיזה ועבודה ואפילו לאחר שנפדית, ואם נתיר את הולדות גזירה שמא יגדל מהן (מאימותיהם פסולי המוקדשין לאחר שנפדו) עדרים עדרים ויבוא לידי גיזה ועבודה באמם.  10 

 10.  א. ואם תאמר: הרי מטעם זה יש לנו לאסור גם את הולדות שנתעברה בהם אמם לאחר פדיונה, כי מה בין אלו לאלו, אם החשש הוא שיגדל מהם עדרים עדרים! ? ופירש רש"י: ודשרינן דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן ולא גזרינן, כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני פדיונן לא אתי לדחויינהו. ב. עוד הוסיף רש"י לבאר: אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן, משום דמילתא דלא שכיחא היא, דהא אמרינן במסכת תמורה המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין. (וראה מה שנתבאר בהערות על משנתנו על פי רש"י זה). והיינו, שהוקשה לו על מה ששנינו ברישא - בקדשים שקדם מומן להקדישן - "ולדן וחלבן מותר", ומפרשינן לה לעיל יד א בולדות שנתעברה אמם מהם קודם פדיונה, וילדתם לאחר פדיונה, והוקשה לרש"י: למה לא גזרינן שמא יגדל מהם עדרים עדרים. ותמה הרש"ש: הרי הגזירה היא שמא ישהה את האם לאחר פדיונה לגדל ממנה ולדות ויבוא לידי גיזה ועבודה בהן, ואם כן, בקדשים שקדם מומם להקדישם הרי מותרים הם בגיזה ועבודה לאחר פדיונם, כמפורש במשנתנו, ומה מקום יש לגזור! ? וראה באהל משה מה שהביא בשם האחרונים לפרש דברי רש"י, וראה עוד בחזון איש בכורות יח י. ג. (בעיקר מה שכתב רש"י, שהגזירה היא שמא יבוא לידי גיזה ועבודה. הנה לפי מה שכתב הרמב"ם מעילה א ט, שאסור להרביע בפסולי המוקדשין, וכמו שפירש המשנה למלך שם, שהוא מטעם איסור עבודה, אם כן, יש לפרש את הגזירה בפשיטות).
נתבאר לעיל משמו של רבי חנינא, שאותן ולדות שבמעי אמן, מתפיסן קודם פדיון אמם לאותו זבח. בעא מיניה רבינא מרב ששת: מהו שמתפיסן לולדות שבמעי פסולי המוקדשין לכל זבח שירצה, או דוקא לאותו זבח שקדשה אמו?
אמר ליה רב ששת לרבינא: אין מתפיסן אלא לאותו זבח בלבד.
אמר ליה רבינא לרב ששת: מאי טעמא?
אמר ליה רב ששת לרבינא: כי גמר בשעריך בשעריך ("אשר נתן לך בכל שעריך" - "וכי יהיה בו מום, בשעריך תאכלנו") מבכור, מה בכור אין מתפיסן לכל זבח שירצה, דכתיב (ויקרא כז): "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה, לא יקדיש איש אותו", הרי שאי אפשר להקדישו לקדושה אחרת, אף הני ולדות פסולי המוקדשין, אין מתפיסן לכל זבח שירצה.
תניא כוותיה דרב ששת:
קדשים שקדם מום קבוע להקדישן וקדשו קדושת דמים, ונפדו: חייבין בבכורה ובמתנות.
בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן, הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים, כי אף לפני פדיונן אין כאן אלא איסור ולא מלקות,  11  ולאחר פדיונן מותרים הם לגמרי.

 11.  פירש רש"י: ואין סופג את הארבעים: ואף על גב דאסירי בגיזה ועבודה קודם פדייה לא לקי עליה, דכי כתיב "לא תגוז" אקדשים גמורין כתיב, (ולא על קדשים שקדם מומן להקדישן שלא קדשו קדושת הגוף), ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש, (וכמבואר בהמשך הברייתא שיש בהם מעילה). ותמה הרש"ש: סוף סוף ילקה משום נהנה מן ההקדש, שהרי המועל לוקה! ? והוסיף, דלעיל יד א משמע שקודם פדיונן איסור גיזה ועבודה בהם אינו אלא מדרבנן, (ומשום דאתי לאחלופי בקדשי מזבח). ואכן הרמב"ם (מעילה א ט) כתב: אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם. ואין להקשות: למה לא ילקה משום נהנה מן ההקדש, דכבר נתבאר בהערות שם, דגיזה ועבודה האמורה בכל מקום היינו באופן שאין בזה משום נהנה מן ההקדש, וכמבואר כמה אופנים שם. ומדברי רש"י כאן סתירה לכאורה ליסוד זה.
בין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן אין עושין תמורה.  12  ולפני פדיונן מועלין בהן שהרי קדשו קדושת דמים, ולאחר פדיונן אין מועלין בהן שהפדיון מוציאן לחולין לגמרי.

 12.  וכמפורש במשנתנו, ומבואר הטעם בגמרא לעיל יד ב.
ולדותיהן שנולדו להם לאחר פדיונם, ואפילו נתעברו מהם קודם לפדיונם - חול, כמבואר במשנתנו שהם מותרים.
ונפדין הולדות שנולדו להם קודם פדיונם  13  תמימין ואין צריכים מום, כמבואר לעיל דף יד תחילת עמוד ב, ומשום שלא יהא טפל חמור מן העיקר.

 13.  נתבאר על פי רש"י, ונמצאת הברייתא מתפרשת לצדדין, כי "ולדותיהן חול" פירש רש"י דזה קאי על אלו שנולדו לאחר פדיונן, ואילו "ונפדין תמימין" פירש, על אלו שנולדו קודם לפדיון, ומוכרח הוא, כי הנולדים לאחר פדיון הרי מותרים הם לגמרי.
ומתפיסן לולדות  14  לכל זבח שירצה.

 14.  כתב החזון איש בכורות יח טו: הא דקתני רישא מתפיסו לכל זבח שירצה, היינו לאחר פדיון, אבל קודם פדיון אי אפשר להקדישו, ראה שם. (ולפי זה אין הרישא בענין אחד עם הסיפא, דהסיפא הלוא איירי קודם פדיון אמם).
כללו של דבר: הרי הן  15  כחולין לכל דבריהם, אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד, שמעלין אותן בדמים.

 15.  יש להסתפק: אם הכוונה היא קודם פדיונן, או אחר פדיונן. ואם נפרש קודם שנפדו, נצטרך לפרש "כחולין לכל דבריהם", דהיינו, חולין מקדושת הגוף. ואם נפרש לאחר שנפדו, נצטרך לפרש "אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד", דהיינו, שאין על קדשים אלו רק דין פדיון, אבל כיון שנפדו לא נותרה בהם קדושה. והנה "כללו של דבר" דבסיפא גבי קדשים שקדם מום קבוע להקדישן, מיירי לכאורה לאחר שנפדו, מדקאמר "אין לך בהם אלא מצות אכילה בלבד", ואם כן, משמע שבאותו אופן עוסקת הרישא. ומאידך, מדאמרינן בגמרא "כללו של דבר" לאתויי שוחטן בחוץ שהוא פטור, משמע שהנידון הוא קודם שנפדו, כי לאחר שנפדו גם כשקדם הקדישן את מומן השוחטן בחוץ - פטור, ומה צריך ללמדנו שהוא פטור כשקדם מומן את הקדישן. (ומיהו לרב הונא לקמן טז א שהוא שונה בסיפא של הברייתא "והשוחטן בחוץ פטור", תיקשי בכל אופן למה לי לאתויי שוחטן בחוץ הוא פטור, וכמו שהקשו האחרונים). וראה עוד מה שיתבאר לקמן בהערות טז א על רש"י שם בתחילת העמוד. ורבינו גרשום פירש: אין לך בהם אלא מצות עילוי. כלומר, חומרא דבעי פדייה, וכוונתו צריכה ביאור.
אבל קדם הקדישן את מומן, או אפילו קדם מום עובר להקדישן שהוא אינו מעכב בחלות קדושת הגוף, ולאחר מכאן נולד מום קבוע, ונפדו (וכל שכן קודם שנפדו): הרי אלו פטורין מן הבכורה ומן המתנות, וכמבואר במשנתנו.
בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן, הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים, שעבר על "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך".  16 

 16.  מבואר שסופג את הארבעים על גיזה ועבודה בפסולי המוקדשין שנפדו. והנה הכתוב "לא תעבוד" מדבר בבכור תם שהוא קרבן גמור, אך במקור איסור גיזה ועבודה בפסולי המוקדשין שנפדו, נתבארו לעיל שני לימודים: האחד, "תזבח" ולא גיזה. השני, "וזבחת ואכלת", אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך. ואם כן, הניחא לפי הלימוד השני, מבואר שההיתר על ידי המום והפדיון אינו אלא משעת זביחה, ועד אז באיסורו הוא עומד. אבל לפי הלימוד הראשון הרי הוא לאו הבא מכלל עשה, ולמה לוקה! ? וראה מנחת חינוך (תפג א), שכתב: וקדשים שנפל בהם מום ונפדו, מכל מקום לוקין הגוזז והעובד, דכתיב "תזבח ולא גיזה" ואהדריה לאיסורא קמא, וזה מבואר להדיא בש"ס בכורות טו ב דלוקין. והרמב"ם (מעילה א ט), שכתב: בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כמו שביארנו אינה מותרת בגיזה ועבודה, הרי היא באיסורה עד שתשחט, הכוונה גם כן דהיא באיסורא קמא. ומקור דברי המנחת חינוך מדברי התוספות בעמוד א בד"ה ואהני, וראה שם. ובקהלות יעקב (סימן יז) כתב, דמכאן מוכח, דאיסור גיזה ועבודה אינו איסור חדש, אלא שלאחר פדיון יש בו עדיין צד קדושת הגוף. (וכבר נזכרה חקירה זו בהערות).
ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושין תמורה.  17  לפני פדיונן מועלין בהן, ולאחר פדיונן אין מועלין בהן.

 17.  הקשו התוספות (טז א ד"ה ותמורה): מאי שנא מולדות דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן דאמרינן בגמרא לעיל דפשיטא שאין הם קדושים, כי "ולד צבי ואיל נינהו". כלומר, כחולין הם שאין ולדותיהן קדושים, ולמה עושים הם תמורה! ? ותירוצם יתבאר לקמן טז א.
וולדותיהן שנתעברה מהם אמם קודם לפדיונם ונולדו לאחר פדיונם - קודש מדרבנן כמו שנתבאר לעיל.  18 

 18.  מלשון הברייתא "ולדותיהן קודש" יש לסייע לחזון איש בכורות יח ח שהובא בהערה לעיל, שאם כי מעיקר הדין הולד שנולד אחר פדיון מותר, אלא שגזרו על הולד כדי שלא ימתין מלשחוט האם עד שתלד - מכל מקום עשו סניף לאיסורן למחשב כאילו פתיכי בו קדושה.
ואין נפדין תמימין הולדות שנולדו אחר הפדיון.  19 

 19.  בהמשך הסוגיא מתבאר, למה שנינו "אין נפדין תמימין" והרי אין נפדין כלל.
ואין מתפיסן לולדות שבמעי אמם לכל זבח שירצה, וכדרב ששת, וזו היא שאמרנו "תניא כוותיה דרב ששת".
כללו של דבר: הרי הן - הקדשים שקדם הקדישן את מומן ונפדו -  20  כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד.

 20.  כן הוא בפשוטו, כי קודם שנפדו אין לך בהם אפילו היתר אכילה. וראה מה שיתבאר בהערות על רש"י בהמשך הענין.
מבארת הגמרא מה בא לרבות "כללו של דבר, הרי הם כחולין לכל דבריהם" האמור ברישא גבי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ו"כללו של דבר הרי הן כהקדש לכל דבריהם, האמור בסיפא גבי קדשים שקדם הקדשן את מומן:
"כללו של דבר" דרישא, לאתויי שוחטן - לקדשים שקדם מומן את הקדישן קודם שנפדו -  21  בחוץ, דהוא פטור (כמבואר במשנתנו), כיון שלא קדשו קדושת הגוף.

 21.  כן הוא בפשוטו, שאם הכוונה לאחר הפדיון, הרי פשיטא, כיון שאף בקדשים שקדם הקדישן את מומן פטור הוא, כמפורש ברש"י במשנה. וראה בהערות על רש"י בהמשך הענין.

דרשני המקוצר[עריכה]