פרשני:בבלי:ערכין ג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין ג א

חברותא[עריכה]

לאיתויי נשים! שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא את הזכרים  28  ידי חובתם!

 28.  זוהי דעת רש"י, שנשים מוציאות אנשים בקריאת מגילה כי הם חייבות כמותם. אך התוספות מביאים דעת בה"ג שאף על פי שנשים חייבות בקריאת מגילה. אך להוציא אנשים אינן יכולות. וביאר הטורי אבן (מגילה ד) שחיוב האנשים בקריאת מגילה כיון שנאמר ברוח הקודש הרי הוא כעין חיוב דאורייתא. אך נשים שחייבות רק מפני שאף הן היו באותו הנס חיובן רק מדרבנן, ומי שחייב מדרבנן אינו יכול להוציא את המחוייב דאורייתא ולכן אינן יכולות להוציא אנשים בקריאת מגילה. ובמרחשת (סימן כב) ביאר באופן אחר, שבקריאת המגילה יש שתי מצוות: א. פרסום הנס. ב. זכירת מחיית עמלק. כי נס פורים נעשה על ידי הריגת המן שהיה מזרע עמלק. ובספר החינוך כתב שנשים פטורות ממחיית עמלק, ואם כן, חיובן בקריאת מגילה הוא רק משום פרסום הנס, ולכן אינן יכולות להוציא את האנשים שחיובם הוא גם משום זכירת מחיית עמלק.
וכדרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה לפי שאף הן היו באותו  29   30  הנס של ההצלה מגזירת "להשמיד להרוג ולאבד". (ורשב"ם בפסחים ק"ח: הוסיף שעיקר הנס היה על ידן, והיינו אסתר).

 29.  פירשו התוספות (פסחים קח ב) שצריך לטעם זה, שאם לא כך היו פטורות משום שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא. ואף שזוהי מצוה דרבנן, מכל מקום תיקנו את המצוות דרבנן כעין המצוות דאורייתא שבזמן גרמא נשים פטורות.   30.  הגרי"ז מסתפק, אם הוא חיוב מחודש משום שאף הם היו באותו הנס, או שזוהי סיבה שלא יהיה כאן פטור של זמן גרמא ושוב הם חייבות כמו אנשים. והוכיח מהרמב"ם שכתב שעבדים משוחררים חייבים בקריאת מגילה, ומשמע שעבדים שאינם משוחררים פטורים, ותמוה הרי עבדים חייבים במצוות כאשה ונשים חייבות במגילה ומדוע עבדים פטורים. ומבואר מכאן שנשים בעצם פטורות מקריאת מגילה משום שזה זמן גרמא, רק שיש להן חיוב מחודש מפני שאף הן היא באותו הנס, ובעבדים שזה לא שייך הרי הם פטורים מקריאת מגילה.
הכל חייבין בזימון - לאתויי מאי?
לאתויי נשים ועבדים. שהרשות בידם להצטרף לזימון.
דתניא: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, שלש נשים ושלשה עבדים. (אבל אין אשה ועבד מצטרפין לאנשים, לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים, שאין הנשים אומרות ברית  31  ואין העבדים אומרים "על שהנחלת לאבותינו").

 31.  כך פירש רש"י, והגר"א תמה שאם כן, אשה לא מצטרפת לעבד מעיקר הדין כיון שאינה אומרת ברית, ואילו בברכות מבואר בגמרא שנשים אינן מצטרפות לעבדים זה רק משום חשש פריצותא אבל מעיקר הדין מצטרפות. ולכן פירש הגר"א שנשים כיון שאינן שייכות בברית אין זה חסרון בהם, והטעם שאינן מצטרפות לאנשים הוא משום שאין להם נחלה בארץ, ולכן מעיקר הדין מצטרפות לעבדים שגם להם אין נחלה בארץ. ובעולת שלמה תירץ על רש"י, ששם מדובר שיש זימון מנשים לחוד או מעבדים לחוד, וכשיש שיעור חיוב זימון שוב כל אחד יכול להצטרף לזה, ולכן הוצרכה הגמרא לטעם של פריצותא שמטעם זה גם באופן כזה לא יזמנו נשים ועבדים יחד.
והא דתניא: הכל מצטרפין לזימון - לאתויי מאי?
לאתויי קטן היודע למי מברכין שמצטרף להשלים לג' לזימון.
דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו. (אבל להלכה פוסקים כירושלמי שאין מזמנין אלא על מי שהביא ב' שערות. תוס').
הכל מטמאין בזיבה - לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי תינוק בן יומו לטומאת זיבה.
דתניא: זה שכתוב בפסוק "איש איש כי יהיה זב מבשרו" מה תלמוד לומר "איש איש" ב' פעמים?
לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה. דברי רבי יהודה.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך ללמוד מפסוק זה, אלא ממקור אחר יש ללומדו. שהרי הוא אומר "זאת תורת הזב - והזב את זובו לזכר ולנקיבה". ודורשים: "לזכר" - כל שהוא זכר, בין קטן ובין גדול. "לנקבה" - כל שהיא נקיבה, בין קטנה בין גדולה.
אם כן מה תלמוד לומר "איש איש" ב' פעמים?
דברה תורה כלשון בני אדם שדרכם לכפול הלשון.
ותו הוינן בה: זה שכתוב: הכל מטמאין בטמא מת להעשות אב הטומאה ע"י נגיעה במת - לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי קטן שנטמא אם נגע במת. כי סלקא דעתך אמינא כיון שכתוב "איש אשר יטמא ולא יתחטא", איש אין, קטן לא נטמא, קא משמע לן שאף הוא נטמא. ולמדים זאת מהפסוק "ולקח אזוב והזה על האהל ועל הנפשות אשר היו שם" ואף נפש קטן משמע, שאף הוא נטמא וצריך לטהרה האמורה שם.
ושוב מקשינן: אלא "איש" שכתוב לגבי טומאת מת למעוטי מאי?
ומשנינן: למעוטי קטן מכרת אם נכנס למקדש טמא, שעל זה מדובר בפסוק ככתוב "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טימא". והיינו אומרים שאף קטן יתחייב כרת כמו  32  שנתרבה לטומאה, ולזה בא המיעוט "איש" ללמדנו שאין לקטן עונש כרת משום שאיננו בן עונשים.

 32.  כך פירשו התוספות כדי ליישב את התמיהה איך יש צד שקטן יתחייב כרת על ביאת מקדש והרי קטן איננו בן עונשים כלל, ולכן פירשו, שהיה מקום לומר, שכמו שהתרבה לענין טומאה התרבה גם לעונש על ביאת מקדש בטומאה. ובשיטה מקובצת רצה לתרץ, שקטן שנטמא ואחר כך הגדיל ונכנס בטומאה זו למקדש פטור מכרת כיון שנטמא בעודו קטן, ועל זה בא כאן המיעוט של קטן מכרת. אך דחה זאת שודאי חייב על זה כשהגדיל, וכמו גדול שנגע בקטן טמא ונכנס בטומאה זו למקדש שחייב עליה.
ותו הוינן בה: הא דתנן הכל מטמאין בנגעים - לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי קטן, לומר שיש בו תורת נגעים. כי סלקא דעתך אמינא "איש צרוע" כתיב בפרשת נגעים, איש אין, קטן לא, שאין נגעו נגע, קמ"ל שנחשב נגע ומטמא.
ומקשינן: ואימא הכי נמי ונמעט מ"איש" שאין קטן מטמא בנגעים?
ומשנינן: בפירוש נתרבה קטן מהפסוק ד"אדם כי יהיה בעור בשרו" - מכל מקום! שאף קטן בכלל אדם הוא.
ותו מקשינן: ואלא "איש" למה לי? ומה בא למעט?
ומשנינן: שבא לכדתניא: "איש", אין לי אלא איש, אשה שמטמאת בנגעים, מנין?
כשהוא אומר בפסוק שאחריו "והצרוע אשר בו הנגע", שמשמע צרוע אחר בנוסף לצרוע הנאמר בפסוק הראשון, הרי כאן שנים, בין איש ובין אשה, אם כן מה תלמוד לומר "איש צרוע" בפסוק הראשון? לענין של מטה, האמור למטה בהמשך הפרשה, הוא נצרך. שכתוב "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" ואיש בא למעט - איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. כי גנאי הוא לה (תוס').
זה שכתוב, הכל (כל הכהנים) רואים את הנגעים, לטמאם או לטהרם ע"י אמירת טמא או טהור (שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן, תורת כהנים), דתנן: הכל כשרין לראות את הנגעים - לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן של נגעים. שאף הוא כשר לטמא ולטהר. והולך תלמיד חכם ישראל עמו  33  ואומר לו אמור טמא או טהור והוא אומר, משום שצריך אמירת כהן.

 33.  כך הוא לשון רש"י ותוספות שהתלמיד חכם הולך עמו והיינו שצריך גם את ראיית הכהן וכלשון הפסוק וראה הכהן, ובלי ראיית הכהן אינו מועיל. אך במשנה אחרונה (נגעים פ"ג מ"א) דייק שבלשון התורת כהנים וכן ברמב"ם לא נזכר כלל שצריך ראיית כהן, ומשמע שרק החכם הישראל רואה והכהן רק אומר על פיו טמא או טהור אך אינו צריך כלל לראות. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת נגעים.
ופריך: ואיך כשר בכך? והאמר מר: כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים! ומשמע אפילו על פי הוראת התלמיד חכם שהולך עמו אין הוא יכול לטמא או לטהר?!
ומשנינן: אמר רבינא: לא קשיא. הא דכשר מדובר בכהן  34  דמסברי ליה וסבר ואף שמעצמו אינו יודע, כי די בכך שמלמדין אותו ואז הוא יודע. והא דאמר מר שאינו רואה מדובר בכהן דמסברי ליה ובכל זאת לא סבר.

 34.  זוהי שיטה אחת בראשונים, שמסברי ליה וסבר הכוונה היא על הכהן, וכך פירשו התוספות בפירוש אחד, וכך פירש הכסף משנה בדעת הרמב"ם, והיינו, שצריך שיבין הכהן מה זו בהרת ומה זו ספחת ודי בכך אף על פי שאיננו בקי בכל נגעי אדם. אך התוספות פירשו עוד פירוש שהכוונה מסברי ליה וסבר היא על החכם הישראל האומר לכהן, ותמהו על זה שאם הסבירו לו והוא יודע מה החידוש בכך שזה מועיל ומה הוא שונה מכל חכם אחר? ותירצו, שהחידוש הוא שזה מועיל אף על פי שאיננו בקי רק בנגע זה ולא בכל הנגעים. וביפה עינים הביא מהר"ש שהקשה על פירוש זה למה צריך שני ישראלים ואחד מסביר לשני, שהחכם המסביר יאמר בעצמו לכהן אמור טהור או טמא? ותירץ הר"ש שהחכם הזה הוא זקן ואיננו רואה היטב, ולכן צריך את החכם השני שרואה היטב ועל פי מה שמסבירים לו ידע לומר לכהן מה לומר.
הכל כשרין לקדש מים חיים ע"י עירובם באפר הפרה לצורך טהרת טמא מת - לאתויי מאי?
ומשנינן: לרבי יהודה לאתויי קטן שמקדש. ולרבנן לאתויי אשה שמקדשת.
דתנן: הכל כשרים לקדש מי חטאת חוץ מחרש שוטה וקטן! ולדעת חכמים אף אשה כשירה ולזה בא "הכל".
רבי יהודה מכשיר בקטן, ולרבות אותו נאמר "הכל", ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.
והא דתנן: הכל כשרים להזות מי חטאת על הטמא - לאתויי מאי? לאתויי ערל שמתו אחיו  35  מחמת מילה, שכשר. וכדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: ערל שהזה - הזאתו כשירה (ואע"ג שדינו כטמא לאכילת תרומה וקדשים, לענין הזאה כשר ולמדים זאת ביבמות ע"ב: מטבול יום).

 35.  כך פירש רש"י, ותמה הגרע"א מדוע העמיד דווקא באופן זה, והרי אפילו מי שלא מל מחמת שיש לו צער מזה גם כן כשר להזות כיון שערל איננו כטמא. ובשו"ת זכר יצחק (ל) הביא מהגרז"ס שפירא ליישב על פי דברי התוספות בחגיגה שגם רבי עקיבא הסובר שערל הוא כטמא מודה שערל שמתו אחיו מחמת מילה איננו כטמא, ולכן נקט רש"י באופן זה דווקא שלדעת כולם איננו כטמא והוא כשר להזאה. והזכר יצחק עצמו רצה ליישב על פי דברי הבית יוסף שאיבר שעומד להקצץ מהאדם הוא חציצה בטבילה למקום שבו הוא מחובר בגוף, ואולי לכן פירש רש"י שמדובר במתו אחיו מחמת מילה, כי הרי המזה צריך קודם לטבול מטומאתו, ומי שחייב למול הלא הערלה שלו עומדת להקצץ והיא חציצה בטבילה. אך במתו אחיו מחמת מילה כיון שאינו חייב למול (משום פיקוח נפש) שוב אין הערלה עומדת להקצץ ואיננה חציצה בטבילה. אך הוא דוחה זאת כי דברי הבית יוסף הם רק בדבר שטבעו להקצץ ולא בדבר שיקצץ על ידי מעשה אדם. ולכן תירץ בזכר יצחק שהרי הדין הוא שמומר פסול לכל דבר שצריך כוונה, והזאה הרי צריכה כוונה, ואם מדובר במי שלא מל במזיד הרי הוא מומר למילה, ולדעת רבי מאיר מי שמומר לדבר אחד הוא מומר לכל התורה כולה, ויהיה המומר למילה פסול גם להזאה, ולכן פירש רש"י שמדובר במתו אחיו מחמת מילה ושוב איננו מומר.
נאמר שתי פעמים בפרק ראשון בחולין "הכל שוחטין" - לאיתויי מאי?
חדא "הכל" לאתויי כותי ששחיטתו כשירה, כי סובר שגירי אמת הם, וגם שחיטה היא מצוה שהחזיקו בה כותים, ולכן נאמנים. וחדא "הכל" לאתויי ישראל מומר לדבר אחד, שלא נחשב בזה מומר לכל התורה, ולכן שחיטתו כשירה.
והא דתנן: הכל מעלין, את כל בני ביתו אדם כופה לעלות לארץ ישראל - לאתויי מאי?

דרשני המקוצר[עריכה]