פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שט ד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אורח חיים שט ד


סעיף ד | כוונה בעשיית בסיס לדבר האסור[עריכה]

המשנה (קמב:) אומרת שאבן שעל פי החבית ומעות שעל פי הכר, מטה אותם על צידם כדי שיפול המוקצה. הברייתא אומרת שאם החבית מונחת בין החביות ואי אפשר להטות שם את האבן כי תשבור חביות אחרות, מותר להרים את החבית עצמה ולהטותה במקום אחר.

הגמרא אומרת שההיתר להטות את החפץ המותר כדי שיפול המוקצה הוא רק אם שכח את המוקצה עליו, אבל אם הניח אותו בכוונת תחילה אסור גם להטות.

☜ טור ושו"ע: מותר לנער מוקצה שנשכח על חפץ, ואם אי אפשר לנער שם יכול להרימו ולנערו במקום אחר. אבל אם הונח בכוונת תחילה, אסור.

  1. כל ההיתר להטות את החפץ המותר הוא רק אם יש לו צורך ביין שבחבית או לשכב על המיטה. אבל אם עושה כן מפני הפסד החפץ אסור גם להטות (מג"א[1]). ואם עיקר הטלטול הוא בשביל הדבר המותר, הגם שמטלטל עימו את החפץ אסור כדי שלא יפסד- כתב המג"א בסימן שי שהדבר מותר (שער הציון). ובגופו מותר בכל עניין (משנ"ב).

  2. מותר ללמוד על שולחן שיש עליו מעות, אפילו אם בדרך לימודו הוא מזיז מעט את השולחן, כי אין זה פסיק רישיה (מהרי"ל[2]).

❖ מהו הזמן הקובע להנחת האיסור[עריכה]

◄ רש"י וטור: אם המוקצה הונח על ההיתר על דעת שישאר שם בבין השמשות, נעשה בסיס.

◄ תוספות, תרומה, סמ"ג והגהות מימוניות: רק אם המוקצה הונח על ההיתר על דעת שישאר שם כל השבת, נעשה בסיס.

☜ שו"ע: פוסק את רש"י בסתמא ואת תוספות כיש אומרים (רמ"א: כאשר נעשה החפץ המותר לבסיס, גם כשהוסר המוקצה אסור לטלטל את הבסיס, וכדין כל בסיס).

⤶ במקום פסידא יש לסמוך על המתירים (אחרונים).

  1. תוספות התיר רק אם תכנן מערב שבת להוריד את דבר המוקצה מבסיסו (על ידי ניעור או על ידי גוי) אבל אם תכנן להשאירו שם כל השבת- אסור גם לתוספות (משנ"ב).

  2. אם חשב להוריד את האיסור מעל בסיסו לפני השקיעה של סוף שבת, אינו נעשה בסיס לדעת תוספות. אבל אם חשב להורידו רק בבין השמשות אסור (פרי מגדים).

  3. אם חשב בסתם שהמוקצה יהיה מונח על הבסיס בשבת, אפילו שלא חשב מפורש שיהיה עליו כל בשבת, כו"ע מודים שנעשה בסיס לאיסור (משנ"ב).

❖ הגדרת שכח[עריכה]

  1. הניח בכוונה ושכח:

◄ תרומת הדשן (וכך משמע ברמב"ם): מי שהניח חפץ אסור באחד מימות החול בסתמא ואחר כך שכחו בבין השמשות- אינו נעשה בסיס. אבל אם הניחו בערב שבת בסתמא ושכח- דינו כמניח בכוונה.

◄ בית יוסף (וכך משמע ברש"י): גם אם הניח בערב שבת בסתם ואחר כך שכח, לא נעשה בסיס.

⤶ פשוט לכו"ע, שאם כיוון להסיר את המוקצה בכניסת שבת שמותר להסירו גם אם הניחו שם בערב שבת (שער הציון).

  1. בסיס מפאת חוסר מקום:

◄ י"א בתרומת הדשן, מג"א, בית מאיר וגר"ז: בסיס נעשה רק אם הניח את החפץ האסור בשביל שיהיה על החפץ המותר. אבל אם הניח אותו מחוסר מקום (כמו מגירה שאין מקום אלא על החפצים) לא נעשה מניח אלא שוכח.

◄ תרומת הדשן וט"ז: אסור גם אם הניח את המוקצה על החפץ המותר מחוסר מקום אחר.

☜ במקום הצורך אפשר להקל (משנ"ב[3]).

⤶ כיוון שכן אפשר להקל לכתחילה להסיר את המפה העליונה לאחר שהגוי הוריד את הפמוטות של הנרות, כיוון שאין עניין שהפמוטות תהיינה דווקא על המפה. והמפה התחתונה מותר בכל אופן, כיוון שהחלות גם נמצאות עליה, והן חשובות יותר[4] (משנ"ב).

  1. דבר שרגיל להיות על בסיס

דבר שהרגילות היא שמונח עליו דבר מוקצה, אפילו שהוא לא נעשה מדעת האדם נעשה בסיס לאיסור (משנ"ב). דוגמא: קן של תרנגולת שהטילה בערב שבת בלי שידע.

❖ הניח על חפץ של חברו[עריכה]

אור זרוע ☜ ורמ"א: אדם המניח חפץ אסור על חפץ של חברו, אינו נעשה בכך בסיס.

⤶ אם יודע שנוח לחברו בהנחה זו, נעשה בסיס (משנ"ב). ואם תכנן להסירו במשך השבת נוכל לסמוך לכתחילה על דעת תוספות (שאין זה נקרא בסיס כי לא הונח לכל השבת) (דרך החיים).

הערות שוליים[עריכה]

  1. המג"א הוכיח דבריו מרבינו ירוחם שכתב שאסור לטלטל כר שיש עליו מעות או חושש להפסד המעות. שער הציון מעיר שאין ראיה בהכרח מדבריו שכן אולי עסק בטלטול ממש של הכר ולא על ניעור. אמנם למסקנתו כתב שמלשון הגמרא משמע כדברי המג"א.

  2. בשער הציון מעיר שמשמע שרק אם אין הפסד בניעור המעות אסור לטלטל בפס"ר, אך אם יש הפסד בניעור המעות מעל השולחן, אפילו אם יש פס"ר בטלטול, מותר לטלטל. ועוד העיר, שמדברי המהרי"ל משמע שאסר פסיק רישה בדרבנן. ועיין בסימן שיד, א ובדברי האחרונים שם.

  3. ובפוסקי זמננו יש שהחמירו בזה כדעת תרומת הדשן (חזון עובדיה (ג, קלב)) ויש שהקילו (עיין בן איש חי שנה ב ויגש, יג).
  4. לפי שהן עיקר סעודתו (כף החיים, כח). דרכם הייתה שמלבד המפה שעל השולחן, הייתה מפה שכיסתה את החלות ואת שאר הדברים שעל השולחן. ולאחר הקידוש היו מסירים את המפה העליונה עד מקום שבו היו עומדים הפמוטות, ולמחרת לאחר שהגוי הסירם, היו מורידים אותה לגמרי (אגרות משה או"ח ד, עג). ועיין בסימן שי, ח ובמה שהבאנו שם מהאחרונים לפי מה נקבעת חשיבות לעניין בסיס לדבר המותר והאסור, כי שם עיקר דין זה.