פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט לט ז

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט לט ז

סעיף ז[עריכה]

כל שלא קנו מידו, אפילו הודה בפני בית דין של שלשה, אם לא היו קבועים ולא שלחו לוא, אפילו קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם, ואמר להם: הוו עלי דיינים, אם בא אחר כך התובע ואמר: כתבו לי הודאתו, אין כותבין, שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר. אבל אם היו בית דין של שלשה יושבים מעצמם במקום הקבוע להםב, ובא התובע וקבל לפניהם, ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם, הרי אלו כותבים הודאתו ונותנים לבעל דינו (כמבדר"א בסנהדרין כט,ב) (אפילו לא אמר אתם עדים) (טור); והוא שיהיו בית דין מכירים את שניהםג, כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר (רמב"ם).

האם בי"ד כותבים את ההודאה/פסק?

גמרא: אם לא הודה ובא מעצמו עד שבי"ד היושבים במקומם הקבוע שלחו לקרוא לו בי"ד כותבים הודאתו. ש"ך (מובא בהמשך) – וכן בכל מקרה שלא הודה אלא התחייב ע"פ טענותיו (אפילו אם בא מעצמו).

רמב"ם,שו"ע: בי"ד כותבים לתובע מעצמם ואפילו שלא בפני הנתבע.

רי"ד,ש"ך: רק אם התובע מבקש לכתוב בפני הנתבע. הש"ך כתב שכן דעת רוב הראשונים.

א. כלומר, או לא שלחו לו (סמ"ע).

ב. מקומם הקבוע: הנ"י כתב שזקוקים לכך רק במקרה שמודה בעצמו בלא תביעת בעל דבר, אחרת אין צורך במקומם הקבוע. הד"מ שם את הדגש על סוף דבריו והבין שבא לאפוקי ממקרה שתבעו בעל הדבר, והקשה שנאמר בגמ' כאן שכותבים רק אם ישבו במקום הקבוע להם ושלחו לקרוא לנתבע, וא"כ ברור שהיתה כאן תביעה של בעל הדבר, כי אחרת לא היו קוראים מעצמם לנתבע, ובכל זאת הדין הוא שיש צורך במקומם הקבוע כדי לכתוב. והוסיף שגם מר' ירוחם משמע שחולק על הנ"י. הש"ך דחה שאין זו כוונת הנ"י, אלא הדגש הוא על תחילת דבריו והוא בא לאפוקי מקרה שאינו מודה מעצמו - כגון שטען טענה שחשב שיפטר בה ובי"ד פסקו שחייב בכך – במקרה זה בי"ד יכולים לכתוב אף אם לא היו במקומם הקבוע, ובכך גם רי"ו מודה. הטעם לחילוק זה הוא שבכל פסקי הדין לא מצאנו שבי"ד רשאים לכתוב הפסק רק אם ישבו במקומם הקבוע, וזאת משום שקיבלו אותם עליהם לדונם וא"כ ודאי שם דיינים עליהם, אולם כאן שהודה מעצמו, כיוון שאין הבי"ד עושים כלום הריהו כמודה בפני עדים, ולכן רק אם ישבו במקומם הקבוע מוכח שקיבלם עליו כדיינים. נ"ל שהש"ך ביאר את המילים "בלא תביעת בעל דבר" שלא היתה כאן תביעה לדין אלא רק תבעו לבוא לבי"ד והוא הודה מיד בלא כל דין ודיון.

ג. מכירים את שניהם: שו"ע כאן: צריך שיכירו גם את המלווה. כאן מדובר בשטר שכותבים בי"ד על הודאה בפניהם, וזה מקביל לשטר עם קנין שחל מייד.

שו"ע סי' מט,ב: בשטר בלי קנין צריכים להכיר גם את המלווה אולם בשטר עם קנין מספיק שיכירו את הלווה. בשטר בלי קנין יש חשש שיבוא יום לפני ההלוואה עם אדם שיתחזה למלווה וירשמו שטר על אותו יום ונמצא השטר מוקדם, אולם בשטר עם קנין השיעבוד כבר חל משעת הקנין ואין בעיה של מוקדם.

סמ"ע: פסק כשו"ע כאן והשיג על השו"ע בסי' מט. הסמ"ע נימק את השו"ע כאן שיש חשש נוסף והוא שמא המלווה חייב לאיש אחר ואינו רוצה שהאחר יגבה חוב זה מהלווה שלו, ולכן משנה שמו ורושם את השם ה'מזוייף' על השטר, ואע"פ ששנינו שכותבים ללווה כשבא לבדו (ב"ב קסז,ב), דוקא כשבא לבדו אין חשש כיוון שאין אדם חוטא ולא לו (אבל עם המלווה מביאו עימו יתכן שחוטא עבורו). הסמ"ע הוכיח שיש לחשוש לכך מכך שהטור כתב שצריך להכיר את המלווה למרות שפוסק כרא"ש שעדיו בחתומיו זכין לו, וקשה הרי לפי"ז לא שייך החשש לשטר מוקדם, אלא על כרחנו צריך לומר שקיים חשש נוסף.

ש"ך: פסק כשו"ע בסימן מט, ונשאר בצ"ע על הסתירה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.