פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט מא ג

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט מא ג

סעיף ג[עריכה]

מי שהיה לו שטר, ואבד, ובא לבית דין שיכתבו לו שטר אחר, אין כותבין לו, אפילו אם הביא עידי שטר הראשון ומעידים שכתבו ונתנו לו (ב"ב קסח,ב). על כן אין לבית דין לכתוב העתקת שום שטר, אם לא יראו שיש בו צורךא, כי האי דמי שנמחק שטר חובו. ואם כתבו לאדם טופס שטר, ובא לפני בית דין, אין בית דין גובים בו עד שיוציא גוף השטר, אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר, כי ההיא דנמחק שטר חובו וכיוצא בו, כגון שידוע לעדים שאבד. אבל אין ידוע לעדים, לא יכתבו לו; ואפילו נאבד בעדים, אין כותבים לו, דשמא ימצא, אלא אם כן עדים מעידים שנשרףב (שו"ת רא"ש). הגה: ודוקא בשטר הלואה, אבל שטרי מקח ומתנה בלא אחריות, כותבין לו אחר, מאחר שנאבד (גמ'). אבל אין מטפיסין שום שטר ללא צורך (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן ט"ז וכ"א כ"ג וכ"ו). שטר צוואה שכתוב בו מתנות לרבים, ובא אחד לבית דין שיכתבו לו לבדו חלקו במתנה, כותבים לו, דהא לאו לגוביינא קאי, דהרי לאו שטרא הוא, והיתומים יכולים למימר: פרענוג, (תשובת הרשב"א סימן תתקע"ח ותשובת הרמב"ן סימן פ"ג). ומיהו אם היה ביד אחר, ונאבד משם, כותבים לו אחר, דליכא למיחש שמא ימצאנו, כיון שלא היה בידו (שו"ת רא"ש). ואם הלוה במדינת הים, והמלוה חושש שלא יוליך שטרו בידו, שמא יאבד לו בדרך, יבא לבית דין וכותבים לו אחר, והוא מניח שטרו ביד בית דין שבעירו, ובית דין שבמקום שהלוה שם יודיעו לבית דין שבמקום המלוה שהוא נפרע מחובו, וקורעים השטר הראשון שבידם. ואם נאבד השטר שהטפיס, כשהוא הולך לו אצל הלוה וידוע זה בעדים, הולך לפני ב"ד ויעידו לפניהם שנאבד, ויחזירו לו שטר שבידם (בעה"ת). הגה: (טור מבעה"ת) והוא מבעל העיטור אות ה' ד' ק"ז ע"ב. וכל שטר שמטפיסין, מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון, וכותבין שהוא העתק; אין צריכין בית דין להעתקת שטר, אלא אפילו שני עדים יכולין להעתיקוד (ואפילו הן קרובין זה לזהה) (ריב"ש סימן תי"ג), (זהו הוספה מסמ"ע ואינו נכון כמ"ש בס"ק י"ח).

א. כשאין צורך: הרא"ש הסביר דבריו שאין כותבים אפילו טופס, כיוון שלא נוח לאדם שירבו עליו שטרות כיוון שזה גורם להוזלת נכסיו, מאחר שאנשים אינם יודעים שזהו רק טופס של השטר הקודם. לכן התירו זאת רק לצורך הצלת ממונו של המלווה, כגון שנמחק או אבד שטרו.

ב. עדים שאבד: רשב"ם[1],ש"ך: דוקא כשאין עדים אין כותבים לו שטר חדש, אך אם יש עדים שהקודם אבד כותבים לו חדש.

שו"ת רא"ש,שו"ע: בתשובה אחת הרא"ש כתב כמותו אולם בתשובה אחרת דחאו והוכיח שחיישינן שימצאו מכתובות טז,ב ששם נאמר שדוקא אם נשרפה כותבים לו חדש ולא כשאבדה. והוסיף הרא"ש שמ"מ אם נתן לאחר ואבד ממנו כותבים חדש, וכ"פ השו"ע. הש"ך תירץ שהגמ' בכתובות היא אליבא דמ"ד אין כותבים שובר, אך להלכה שכותבים לא חוששים למציאה[2]. עיין באה"ע סי' ק,ו שהרמ"א והב"ש פסקו כש"ך והח"מ כשו"ע.

עדים שנשרף: ש"ך – ואם היו כמה כתות עדים שראו שנשרף יש לכתוב בשטר החדש את הזמן השני, אחרת יש לחשוש שיבוא המלווה כל פעם עם כת אחרת ויתבע מחדש, ואמנם את הלווה אי אפשר להפסיד כיוון שקי"ל שכותבים שובר, אך יש לחשוש שיעשו קנוניא ויחביא את שוברו, וכך יגבו פעמיים מהלקוחות.

ג. שטר צוואה: שו"ת רשב"א,רמ"א: כותבים, כיוון שאינו ממש שטר ונאמנים היתומים לומר פרענו.

קשה – בשו"ת הרא"ש ובשו"ע בסימן רנה,ו פסקו שלא נאמנים לומר פרעתי כנגד שטר צוואה.

סמ"ע: שם מדובר בהודאה, אך בשטר שמצווה לתת נאמנים לומר פרעתי.

ש"ך רנג,סקמ"א,נתיבות: שם מדובר שאמר לעדים כתבו ותנו ואז יש לו דין שטר, ואילו אצלנו לא אמר.

ט"ז: שם כתב לאדם אחד ולכן לא נאמנים, אך כאן שכותב באופן כללי מה לכל אחד אין לכך דין שטר, ולהלכה כתב שהוי ספיקא דדינא.

ד. הטפסת שטר: ריב"ש,רמ"א: כל שטר שמטפיסין וכו' אי"צ בי"ד.

סמ"ע: יש למחוק הש' של 'שמטפיסין' ויש כאן שתי הלכות: א. כל שטר מטפיסין ואפילו שטרי מכר ומתנה שיש בהן אחריות, כיוון שכשמעתיקים אות באות וכותבים שהוא העתק נראה מתוכו שגוף השטר קיים עדיין ואף בי"ד לא יגבו עד שיוציא גוף השטר, ולכן אין חשש שיגבה ויחזור ויגבה. ב. אי"צ בי"ד.

השטר עליו דובר בהלכה הקודמת בשו"ע אינו שטר הטפסה בעלמא, שהרי אפשר לגבות בו וא"א לטעון כנגדו פרעתי, ולכן שם זקוקים לבי"ד.

ה. קרובים בשטר הטפסה: סמ"ע בשם ריב"ש: אפילו אם שני העדים קרובים כשר, כיוון שאין גובים על ידו עד שיוציא את גוף השטר, ואין שטר זה אלא גילוי מילתא.

ש"ך,ט"ז ונתיבות בשם ריב"ש: דינו כשאר שטרות שפסול אם שניהם קרובים, והריב"ש עסק במקרה שיש שלושה עדים, שאז אם שניים מהם קרובים כשר. התומים והנתיבות כתבו שיש משמעות לשטר זה, ואמנם אפשר לטעון כנגדו פרעתי אך א"א לטעון להד"ם.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. בב"ב קסח,ב ד"ה אבד
  2. צ"ע מדוע השו"ע כתב בתחילה "כגון שידוע לעדים שאבד", הרי מיד לאחר מכן כתב שאפילו בעדים לא מועיל, ולכאורה כיוון שכתב את תחילת תשובת הרא"ש הראשונה נמשך וכתב את סופה, ואח"כ חזר וכתב את תשובתו השנייה שלא מועיל. ואולי כוונתו שאבד מיד אחר וסמך על מה שמפרט ומבאר בהמשך.