פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט מב א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט מב א

סעיף א[עריכה]

אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף, ואם כתבו עליו, פסול אפילו לגבות בו לאלתר (כר' אלעזר בגיטין כב,ב). ודוקא שטר חוב, אבל שטר אקנייתא, כשרא (ר"ן פ"ב דגיטין). כל שטר שאינו עשוי כתקנת חכמים, אף על פי שאין טעם לפסלו, פסול, ולכן אם עשה בזמן הזה שטר מקושר, פסול (נ"י ריש פ' ג"פ לדעת הרא"ש). ויש חולקין, והכי קיימא לןב (רמב"ן ועוד הרבה פוסקים) (ועיין לקמן סימן מ"ד סעיף א').

שטר היכול להזדייף: משנה בגיטין: אין כותבים לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף, וחכמים מכשירים.

גמרא: חכמים אלו הם שיטת ר' אליעזר הסובר שעדי מסירה כרתי. לדעת ר' אלעזר (אמורא) דין זה דוקא בגיטין אך בשאר שטרות העשויים לראיה מודה ר' אליעזר שפסול, ולדעת ר' יוחנן כשר אף בשאר שטרות (ש"ך – דוקא כשיש עדי מסירה).

רי"ף,רא"ש א,רמב"ם,שו"ע: הלכה כר' אלעזר שבשטרות העשויים לראיה פסול. אע"פ שבד"כ הלכה כר' יוחנן שהיה רבו של ר' אלעזר, מ"מ מקושיית הגמ' בגיטין יא,א "והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף" מוכח שהלכה כר' אלעזר.

ר"ח: הלכה כר' יוחנן.

רא"ש ב: ר' יוחנן הכשיר דוקא לאלתר, משום שאז העדים עוד זוכרים את פרטי השטר ואין חשש זיוף, ובכך מיושבת הגמ' ביא,א אף לפי ר' יוחנן. הש"ך מבין שכוונתו בתירוץ זה לפסוק כר' יוחנן. אמנם הטור לא הזכיר כלל תירוץ זה, ואולי הבין שגם לתי' זה אין כוונתו לפסוק כר' יוחנן.

ש"ך: לגבי גבייה לאלתר הוי ספיקא דדינא, ואף לגבי גבייה לאחר זמן צ"ע לדינא. לגבי גבייה לאלתר זוהי מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם לבין ר"ח והרא"ש, ולגבי גבייה לאחר זמן קשה לחלוק על גאון (ר"ח) ללא ראיה ברורה, וכן דעת הש"ך עצמו כיוון שבד"כ הלכה כר' יוחנן לגבי ר"א תלמידו, ובפשטות ר' יוחנן עוסק אף בלאחר זמן, ולגבי הגמ' בדף יא,א יש ליישב שמסתמא מדובר גם על מקרה שאין עדי מסירה, ולכן הקשתה הגמ' כנ"ל.

א. שטר אקנייתא: ר"ן,רמ"א: כשר ומועיל להחיל את החלויות, כיוון שאינו עשוי לראיה.

ב"ח קצא,רעק"א קצא: דוקא בצרוף עדי מסירה.

סמ"ע,ש"ך: אפילו ללא עדי מסירה. דוקא בגיטין וקידושין צריך עדי מסירה כיוון שאין דבר שבערווה פחות משנים, אך במכר ובמתנה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי (ומ"מ השטר כשר אע"פ שיכול להזדייף כיוון שלאו עדי חתימה כרתי).

שטר אקנייתא בתורת ראיה: תוס'[1],ש"ך: כשר אף בתורת ראיה (בצרוף עדי מסירה) כיוון שעיקרו נכתב לקנין ולא לראיה (לכן אין תנאי שלא יוכל להזדייף).

נפק"מ: ש"ך: אם הנותן לא טוען מזוייף אלא להד"ם אפשר לגבות בשטר זה.

תומים,נתיבות: חולקים על נפק"מ זו וכותבים שבכה"ג הנותן נאמן לטעון להד"ם משום שיתכן שחתם על משהו אחר והתובע מחקו וכתב שטר זה. וכתב הנתיבות שהנפק"מ מדברי התוס' היא שכשיש עדי מסירה נאמן לתבוע ע"י השטר לאלתר (שאז העדים עוד זוכרים את תנאי השטר ולכן אין חשש זיוף). נ"ל כוונתו שא"א לטעון כנגדו פרעתי.

ב. שטר מקושר: נ"י: גט פשוט שכתב עדיו מאחוריו נראה לפוסלו בזה"ז מפירוש הרא"ש שהטעם שפסולים הוא שלא נעשו כתיקון חכמים. המשנה כבר כתבה שפסול, וביארה הגמ' שמדובר במשלח ששלחו לעשות פשוט ומנהג המקום לעשות או פשוט או מקושר, וטעם הפסול הוא שהמשלח מקפיד שלא יעשנו מקושר. אמנם טעם זה לא שייך בזה"ז לפי שאיננו נוהגים במקושר וא"כ ודאי לא עלה בדעתו לפוסלו, ולכן דן הנ"י מה יהא הדין בזה"ז, והסיק שיש לפוסלו ע"פ פירוש הרא"ש.

רמ"א: הבין שהרא"ש לשיטתו בסי' מד, שכל שטר שלא עשאו כתיקון חכמים פסול אע"פ שאין חשש שזוייף, וא"כ הרמב"ן החולק שם יחלוק גם פה, ופסק כרמב"ן. הרמ"א התנסח "גט מקושר", ופירש הגר"א שכוונתו לפשוט שחתמו העדים מאחוריו כעין מקושר.

ש"ך: הרמב"ן הכשיר דוקא לקמן לגבי חזרה מענין השטר בשיטה אחרונה משום שזו רק עצה טובה, משא"כ כאן שחכמים תיקנו לחתום בתוכו, וכל שלא עשה כן אין תורת שטר עליו ופסול אף אם אין חשש זיוף[2].

עיין בסיכום על סימן מד,א סיכום המחלוקות בשטר שלא נעשה כתיקונו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ב"ב נא,א ד"ה כתב
  2. הרב ברוך פז אמר שאכן בנ"י מבואר שמחלק בין המקרים, אולם ברמב"ן עצמו מבואר להדיא שאינו מחלק, אלא הכשיר גם בשטר פשוט שחתמו מאחוריו, כל שאין חשש זיוף. הטעם שהמשנה פסלה שטר זה הוא משום חשש שמא יעשוהו מוקדם או מחמת קפידא של בעל השטר שציווה לכותבו.