פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט מו כד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט מו כד

סעיף כד[עריכה]

שלשה שישבו לקיים את השטר, שנים מהם מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם; משחתמו, אין מעידים בפניו וחותם (כתובות כא,ב). ומותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר, שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה (רי"ף,רמב"ם). ויש חולקים (רא"ש).

גמרא: אמר רב הונא אמר רב: שלשה שישבו לקיים את השטר, שנים מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו - מעידין בפניו וחותם, משחתמו - אין מעידין בפניו וחותם. ומי כתבינן? והאמר רב פפי משמיה דרבא: האי אשרתא דדייני דניכתב מקמיה דניחוו סהדי אחתימת ידייהו - פסולה, דמתחזי כשקרא, הכא נמי מתחזי כשקרא! אלא אימא: עד שלא כתבו.

רי"ף,רמב"ם: להלכה לא חיישינן למיחזי כשיקרא כלל, שכן נאמר בכתובות פה,א שלא קיי"ל כרב פפי, וא"כ דוקא לאחר שחתמו אינם יכולים להעיד בפני השלישי ולצרפו אך לאחר כתיבה יכולים. מלשון הרמב"ם והשו"ע משמע שהטעם שבחתימה אין לצרף השלישי לאחר החתימה הוא שבחתימה כן חוששים למיחזי כשיקרא, אולם הש"ך דחה הסבר זה וביארם כנימוק של הר"ן שהטעם הוא שמכיוון שבשעת החתימה לא היו יחד, א"כ הקיום נעשה שלא כדין. כמו כן בסי' לט,יג[1] הב"י נימק שבחתימה חוששים למיחזי כשיקרא והש"ך חלק.

רא"ש: הגמ' אמרה שליתא לרב פפי דוקא בשאר שטרות אולם במעשה בי"ד כן חוששים להלכה למיחזי כשיקרא, ולכן גם לאחר כתיבה אינם יכולים.

שו"ע: סתם כרי"ף וכרמב"ם וי"א כרא"ש. ובבה"ב כתב שהלכה כרי"ף וכרמב"ם.

ש"ך: הלכה כרי"ף וכרמב"ם.

סיכום – מיחזי כשיקרא:

בתחילה נביא את הסוגיות המרכזיות בכך, ואח"כ נוסיף מקרים נוספים.

כתובות פה,א כתיבת כתב זיכוי קודם שהנתבע נשבע: גמ': מותר לכתוב משום שלהלכה לא חיישינן למיחזי כשיקרא.

גיטין כו;סי' מח,א כתיבת טפסי שטרות: גמ',שו"ע: מותר לכתוב משום שלהלכה לא חיישינן למיחזי כשיקרא.

מו,כד כתיבת קיום לשטר קודם ששומעים את העדות: רי"ף,רמב"ם: מותר לכתוב.

רא"ש: אין לכתוב. במעשה בי"ד כן חוששים למיחזי כשיקרא.

שו"ע: סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש. ובבה"ב כתב שהלכה כרמב"ם.

ש"ך: כרמב"ם.

חתימה: לכו"ע אין לחתום קודם שמיעת העדות. השו"ע נימק שבחתימה כן חוששים למיחזי כשיקרא, והש"ך חלק ונימק כר"ן שפסול משום שהדיינים לא היו יחד בחתימה.

דיעבד: מוכח בגמ' (כתובות כא,ב) שפסול אף בדיעבד (לרמב"ם בחתימה ולרא"ש אף בכתיבה).

לט,יג כתיבת שט"ח למלווה ללא הלווה ונתינתו לעדים: ב"י: אין לעשות כך משום שבחתימה יש מיחזי כשיקרא.

ש"ך: גם בחתימה אין, אלא כאן יש חשש הערמה.

קכג,א הרשאה: רי"ף,רמב"ם: אין לכתוב הרשאה על מטלטלין דכפריה. ש"ך – לא חוששים לשיקרא דוקא לגבי הקדמת דבר שיקרה בעתיד, אך בדבר שישאר שקרי גם בעתיד כן חוששים.

רא"ש: מותר לכתוב.

שו"ע: סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש.

רמ"א: כרא"ש.

מקרים נוספים:

מג,כ כתבו זמן קנין ומקום כתיבה: שו"ת רמב"ן,שו"ע: פסול. מובן ע"פ הש"ך בסי' קכג, שזהו דבר שישאר שקרי.

רש"י,ש"ך: כשר. אולי יש ליישבם שאין הכרח לפרש את השטר באופן ה"שקרי" אע"פ שזהו פשט משמעותו, ומ"מ לכתחילה אין לכתוב כך כיוון שזהו הפירוש הפשוט יותר בשטר. עוי"ל שאין זו עיקר העדות שבשטר אלא פרטים נלווים.

מג,יח דיוק בסדר הכתיבה: רשב"א,שו"ע: אם כותבים את יום הקנין יש לסמוך את כתיבת התאריך ל"קנינו מפלוני ביום..." ואם כותבים את יום הכתיבה יש לסומכו ל"וכתבנו וחתמנו ביום...".

ב"י: בדיעבד אינו מעכב. נראה ששונה מהמקרה שבסע' כ משום שכאן ודאי אין הכרח לפרש את השטר באופן ה"שקרי", ומ"מ לכתחילה אין לכתוב כך כיוון שזהו הפירוש הפשוט יותר בשטר.

מג,יג כתיבת תאריך מאוחר: רי"ו,רמ"א: מיחזי כשיקרא, ולכן לכתחילה אין לאחר. צ"ע, שכן לרמ"א מותר לכתחילה כמו בהרשאה, כל שלא נעשה בבי"ד. ונראה שדוקא כשיש צורך כלשהו, אך ללא סיבה אין לאחר. וכן נראה מכך שהש"ך השיג דוקא בסע' יט ולא כאן.

מג,יט כתיבת תאריך מאוחר כשאינם זוכרים התאריך: רשב"א,שו"ע: מיחזי כשיקרא. כאן ודאי כשר בדיעבד שהרי קי"ל שטרות המאוחרים כשרים, ויש להקשות הרי זהו דבר שישאר שקרי. ואולי יש ליישבם שכאשר כותבים תאריך מובן לכל שכוונת השטר היא שזהו התאריך המקסימלי והשיעבוד לא היה מאוחר יותר (שהרי שטרות מוקדמים פסולים), אך אין זה בהכרח התאריך המדויק. את הש"ך אפשר גם ליישב כפי שכתבנו למעלה, שאין זו עיקר העדות שבשטר אלא פרטים נלווים, אמנם השו"ע (מג,כ) ודאי לא סובר חילוק זה.

ש"ך: לא מיחזי, ומותר. בסע' יג הש"ך לא השיג, ונראה שמודה שלכתחילה ללא כל סיבה אין לאחר, אך בסע' יט שאינם זוכרים התאריך יכולים לאחר.

לסיכום:

רי"ף,רמב"ם: מותר להקדים המאוחר, אך לשו"ע לא חותמים על-כך ולש"ך אף חותמים. ודבר שישאר שקרי אף לא כותבים.

רא"ש: עדים כותבים וחותמים ובי"ד לא כותבים.

שו"ע: סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש. ובסי' מו לגבי קיום שטרות בה"ב פסק כרמב"ם.

רמ"א: בסי' קכג (הרשאה) פסק כרא"ש ואילו בסי' מו (קיום שטרות) לא השיג. כלומר, מותר לכתוב אף דבר שישאר שקרי, ולגבי בי"ד סתם כרמב"ם שמותר וי"א כרא"ש שאין לכתוב. הש"ך בסי' מו פסק כרמב"ם. וכשאין צורך כלל נראה שמודה שלכתחילה אין לכתוב.

ובמקרה שאין הכרח לפרש את השטר באופן ה"שקרי" (אע"פ שזהו פשט משמעותו) נראה שהשו"ע מודה שכשר, אך לכתחילה אין לכתוב כך. ובדעת הש"ך יתכן שמכשיר גם כאשר השקר אינו בעיקר העדות שבשטר אלא בפרטים נלווים.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. לגבי כתיבת שטר למלווה ללא הלווה ונתינתו לעדים עד שילווה לו.