פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט סב א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט סב א

סעיף א[עריכה]

אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, והיו שטרות מקניית הקרקעות ועבדים, או שטרי חובות, כתובים על שמה, והיא אומרת: שלי הם, (אפילו השטרות תחת ידה), עליה להביא ראיה בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד; ואין צריך שיעידו על אלו השטרות שהם שלה (כרב בב"ב נב). והוא הדין אם נמצאו לה מטלטלי ברשותה, עליה להביא ראיה (רמ"ה). הגה: ואפילו אלמנה, ואפילו היו השטרות בידה (מרדכי ריש פרק הספינה). לא היתה נושאת ונותנת תוך הבית, והיו שטרות כתובים על שמה, הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה, הם שותפות של שניהם (טור אבן העזר סוף סי' פ"ו). וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פ' חזקת הבתים והרשב"א שם). אשה שכתבה לאחרים שמה שתחת ידיה הוא של אחרים, אם ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה, נאמנת, ואין הבעל יכול לומר שהוא שלוא (ב"י בטור אבן העזר סי' פ"ו בשם הרשב"א). יש מי שאומר שאם היו שטרות כתובים על שמה, אע"פ שהיא אינה נאמנת מאחר שנושאת ונותנת תוך הבית, מכל מקום אם מתה, טוענין ליורשים שהיא שלה, וכמו שיתבאר בסמוך לענין האחין (תשובת רשב"א סי' תתע"ט וריב"ש סי' קס"ט), וכן נ"ל. ועיין עוד מדינין אלו באבן העזר סי' פ"ו. וכן אחד מהאחים שנושא ונותן בתוך הבית, ושטרות עשויים על שמו, ואומר: שלי הם שנפלו לי מבית אמי, או: מציאה מצאתיב, או: מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה בעדים (גמ' שם). ואם מת והניח יתומים, אז צריכים האחים להביא ראיה בעדים (כרב אליבא דשמואל). הגה: ודוקא בדבר שאינו ידוע שהיה של אחין, אבל בדבר ידוע שהיה של אחין, על היתומים להביא ראיה (מרדכי ריש פ' חזקת הבתים). ואם היו חלוקין בעיסתן או בשום דבר, על האחים להביא ראיה, ואפילו בחייו, משום דאימור מעיסתו קמץ (גמ' שם). ואפילו אומר: מבית אבי אמא נפלו, נאמן במיגו (תוס'). הגה: ודוקא שהשטרות כתובין על שמו, אבל כתוב על שם האחין או על שם אביהם, לא יוכל לומר ששלו הוא. ואפילו מת, על היתומים להביא ראיה בעדים (בית יוסף בשם ס' התרומות ורמב"ם פ"ט מהלכות נחלות והרא"ש כלל פ"ה). וכל זה באשה או אחין, אבל בן בית שנושא ונותן בשל בעל הבית, כל מה שהפקיד או שנמצא תחת ידו הוא בחזקת שהוא שלו, זולתי אם נודע שהוא של בעל הבית, אפילו אינו אמיד, וידוע שלא היה לו שום דבר חוץ משל בעל הבית; ואם מת, נותנין ליורשיו (רבינו ירוחם נ"ל).

גמרא: איתמר: אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: שלי הם, שנפלו לי מבית אבי אמא - אמר רב: עליו להביא ראיה, ושמואל אמר: על האחין להביא ראיה. אמר שמואל: מודה לי אבא, שאם מת - על האחין להביא ראיה. מתקיף לה רב פפא: כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון?... קשיא. אמר רב חסדא: לא שנו אלא דאין חלוקין בעיסתן, אבל חלוקים בעיסתן - אימור מעיסתו קימץ. ראיה במאי? רבה אמר: ראיה בעדים; רב ששת אמר: ראיה בקיום השטר. אמר ליה רבא לרב נחמן: הא רב והא שמואל, הא רבה והא רב ששת, מר כמאן סבירא ליה? א"ל: אנא מתניתא ידענא; דתניא: אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמא - עליו להביא ראיה; וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא - עליה להביא ראיה.

רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע: פסקו כרב אליבא דשמואל, שעליו להביא ראיה אא"כ מת, וכרבה שהראיה היא בעדים.

אשה נו"נ:

מטלטלין: רמ"ה,תוס'[1],רא"ש,שו"ע: גם במטלטלין שברשותה אינה נאמנת ולא רק בשטרות.

בעה"ת: במטלטלין נאמנת.

כשהמטלטלין תחת ידה: ש"ך: למרות שיש לה מיגו דלהד"ם או החזרתי אינה נאמנת כיוון שיש כנגדה חזקה שכל מה שבידה משל בעל בא לה.

מהרא"ש,ב"ש,תומים,נתיבות: אין מוציאין מידה, כיוון שמיגו במקום חזקה זו איבעיא דלא איפשטא, אמנם בשטרות לא מועיל המיגו וגם תחת ידה אינה נאמנת.

כשהבעל כתב את השטר על שמה: שו"ת רא"ש,טור באה"ע: האשה נאמנת אפילו אם היא נו"נ.

שו"ת רשב"א,רמ"א כאן: אם השטרות כתובים על שמה היא נאמנת אם אינה נו"נ.

סמ"ע: מיישב שכאן מדובר שהיא כתבה מעצמה על שמה ולא בעלה.

ש"ך: גם כאן מדובר כשהבעל כתב וזוהי מחל' רא"ש ורשב"א, והרמ"א פסק כרשב"א וכן עיקר. טעמו של הרשב"א הוא שהבעל יכול לטעון שכתב כדי לגלויי זוזי.

נתיבות: הרא"ש והרשב"א לא נחלקו אלא הרא"ש עסק במקרה שהשטרות תחת ידי האשה שאז לא שייכת הטענה "לגלויי זוזי" ולכן האשה נאמנת אפי' כשאינה נו"נ, אמנם הרשב"א והרמ"א כאן עוסקים במקרה שאינם תחת ידה, ואז אכן אינה נאמנת אם היא נו"נ, כיוון ששייכת הטענה "לגלויי זוזי".

נמצא שכשהבעל כתב והיא נו"נ - לדעת הסמ"ע נאמנת, לדעת הש"ך אינה נאמנת, ולדעת הנתיבות אם השטר תחת ידה נאמנת ואם לא אינה נאמנת (יתכן שהש"ך מודה להלכה לחילוק של הנתיבות).

א. נו"נ הטוענת שהממון של אחרים:

רשב"א,רמ"א כאן: אם ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה היא נאמנת.

שו"ת רא"ש,שו"ע סי' נו,ז: אם יש לה מיגו נאמנת.

סמ"ע: נאמנת או כשיש לה מיגו או כשידוע שהיה לה ממון של אחרים (כאן מדובר שמתה שאז אין לה מיגו, ולכן זקוקים לתנאי של "ידוע").

ש"ך: מיגו לא מועיל כשלא ידוע שהיה לה ממון של אחרים (כיוון שהוא נגד חזקה) ולכן אצלנו אינה נאמנת כש"לא ידוע", ובסי' נו מדובר שהשליטה בכל נכסיו שאז נאמנת מדין שליש. הנתיבות דחה שכל נו"נ שולטת בנכסי בעלה.

נתיבות: מיגו מועיל (נגד החזקה) אך רק כשאין חשש לקנוניא עם האחרים, ולכן כאן שהבעל בחיים מיגו לא מועיל כי יש חשש שעושה קנוניא כדי להפקיע מירושה, אך בסי' נו שהבעל מת יכולה לטעון שהם נכסי מילוג ואינה זקוקה לקנוניא.

כשכל האחים נו"נ: ש"ך: נאמן כל אחד מהם לומר שהשטרות היוצאים על שמו הם שלו (דוקא כשרק אחד נו"נ אינו נאמן). ולגבי מטלטלין, גם כשכולם נו"נ אינו נאמן.

תומים,נתיבות: גם בשטרות היוצאים על שמו אינו נאמן.

נו"נ שמת: גמרא,שו"ע: על האחים להביא ראיה ולא על יורשי הנו"נ.

רי"ו,סמ"ע,ש"ך: דוקא בשטרות כיוון שהם יוצאים על שמו (שאז בחייו אומרים שצריך להביא ראיה רק בגלל שאם הם שלו ודאי יוכל להביא ראיה), אך במטלטלין על יורשיו להביא ראיה.

מהר"ם: גם במטלטלין על האחים להביא ראיה.

ט"ז: אין להוציא ממון מן המוחזק לפי שיכול לומר קים לי כמהר"ם.

אשה שאינה נו"נ: רמב"ם: א. נאמנת לומר שהם נכסי מילוג, שאז אינה מוציאה את הפירות מבעלה.

ב. אינה נאמנת לומר שניתנו לה במתנה ע"מ שלא יהא לבעל רשות בפירות (חזקה שניתן בסתם בלי להוציא את הפירות מהבעל).

ג. נאמנת לומר שהבעל נתן לה במתנה, ואז זוכה גם בפירות (כשהבעל נותן בסתם הוא נותן גם את הפירות).

ד. נאמנת לומר שהחפץ שייך לאחרים אם היתה לה אפשרות לתת להם אותו (אא"כ ידוע שהחפץ היה של בעלה).

תוס': גם בטענה שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בפירות (מקרה ב) היא נאמנת, ואפי' ללא מיגו.

ש"ך: הרמב"ם חולק אפי' במקרה שיש מיגו, וסובר שאינה נאמנת לטעון שניתן לה ע"מ שאין לבעל פירות (וא"כ תוס' והרמב"ם נחלקו גם כשיש מיגו וגם כשאין), ולגבי הטוענת שבעלה נתן לה מתנה שכתב הרמב"ם שנאמנת, זה דוקא כשיש לה מיגו.

ב"ש,נתיבות: כשיש מיגו הרמב"ם מודה שנאמנת לטעון שניתן לה ע"מ שאין לבעל פירות (כיוון שבמיגו במקום חזקה אין מוציאין מידה), וכשטוענת שבעלה נתן לה נאמנת אפי' ללא מיגו.

סתם אשה: רמ"א במרדכי,רמ"א,תומים,נתיבות: סתם אשה הריהי נו"נ. הסמ"ע מבאר שנו"נ זה לאו דוקא בפרקמטיא אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בביתו בידה. הגר"א מבאר שא"א שלא תתעסק שעה אחת בממון בעלה, ומספיק שעה אחת כדי שתחשב נו"נ, כמוכח מכתובות פו,א, שר"א אומר "אין לך אשה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת בחיי בעלה על פילכה ועל עיסתה" ולכן יכול להשביעה כל זמן שירצה.

ש"ך: המרדכי רק כתב שסתם אשה שולטת בנכסי בעלה ובעל מאמינה בנכסיו, וטעם זה טוב למטלטלין אך אינו מספיק לשטרות שעשתה לבדה ויוצאות על שמה, ולכך צריך דוקא נו"נ ממש.

בן בית נו"נ: רי"ו,רמ"א: אינו צריך להביא ראיה אלא כל מה שתחת ידו בחזקתו אפילו כשידוע שלא היה לו שום דבר חוץ משל בעל הבית. סמ"ע – הטעם הוא שדוקא באשה ואחים ששולטים בממון זה כזה חששו שמלאו ליבו לומר שזה שלו, משא"כ בבן בית שאין לו שייכות בממון אלא מכח שמאמינו, וכיוון שהאמינו האמינו.

סמ"ע: רי"ו עוסק במטלטלין שהנו"נ הפקיד, ומוכח מכך שנאמן אפילו להוציא מיד בעה"ב ויורשיו, וא"כ ה"ה שאם בידו שטר ממרני על בעה"ב אין בעה"ב נאמן לומר שהגיע ליד הנו"נ כששלחו לפדותו מיד אחר.

ש"ך: אינו נאמן להוציא.

בן שאינו סמוך על שולחן אביו: ש"ך: נחשב כאשה ואחים (כלומר, אינו נחשב כבן בית זר).

נתיבות: יתכן שדוקא כשהתחיל לעסוק בנכסי אביו בעודו סמוך והיה ידוע שאין לו כלום מעצמו.

ב. מציאה מצאתי: עיין בסיכום על סימן קעו,יב שהש"ך הוכיח מכאן ששותף שמצא זכה לעצמו ולא לאמצע. התומים דחה ראייתו, שכאן מדובר שאומר בפירוש שהגביה לעצמו ולכן קנה לעצמו אמנם כשמגביה המציאה בסתם קונה לאמצע. הקצות דחה דחייתו שהמקור להלכה כאן הוא מההגמ"ר ולדעתו שותפים אפי' ללא קנין אינם יכולים לחזור אפי' להבא, וא"כ אין השותף יכול לחזור ולומר שמגביה לעצמו.

סיכום: ישנם שלושה אנשים: אח ואשה נו"נ, אח ואשה שאינם נו"נ ובן בית הנו"נ.

אח ואשה נו"נ: צריכים בחייהם להביא ראיה על שטרות שחתומים עליהם (גמ',שו"ע) ועל מטלטלין שברשותם (רמ"ה,שו"ע דלא כבעה"ת) - על שטרות אפי' כשהם בידיהם ויש להם מיגו ואילו במטלטלין נחלקו, לדעת הש"ך דינם כשטרות[2] ואילו לדעת הב"ש והנתיבות נאמנים בהם כשיש מיגו. כשטוענים שהמטלטלין של אחרים לדעת הסמ"ע נאמנים במיגו, לדעת הש"ך אינם נאמנים במיגו, ולדעת הנתיבות אם הבעל מת שאז אין חשש לקנוניא נאמנים במיגו ואם הוא חי לא. כשהבעל כתב על שמה לדעת הסמ"ע נאמנת (לכו"ע), לדעת הש"ך אינה נאמנת כי הבעל יכול לטעון "לגלויי זוזי" (כרשב"א, דלא כרא"ש), ולדעת הנתיבות אם השטר אינו תחת ידה היא לא נאמנת מטעם "לגלויי זוזי" ואם הוא תחת ידה נאמנת כי לא שייך טעם זה (יתכן שהש"ך יודה לחילוק זה). אם מתו יורשיהם זוכים והאחרים צריכים להביא ראיה (גמ'), לדעת רי"ו, הסמ"ע והש"ך דוקא בשטרות החתומים על שמם אך במטלטלין לא, לדעת המהר"ם ה"ה במטלטלין, והט"ז כתב שהמע"ה.

אינם נו"נ: אחים נאמנים וכן אשה אמנם לדעת הרמב"ם נאמנת רק לטעון שהם נכסי מילוג או שהבעל נתנם לה (לש"ך רק במיגו ולב"ש ולנתיבות אף בלי) אך לטעון שאחרים נתנו לה ע"מ שאין לבעל פירות אינה נאמנת (לש"ך אפי' במיגו ולב"ש ולנתיבות במיגו נאמנת) ולדעת תוס' נאמנת גם בכך (אפי' בלי מיגו). כמו"כ נאמנת לטעון ששייך לאחרים במיגו.

בן בית נו"נ: נאמן (רי"ו,רמ"א) לדעת הסמ"ע אף להוציא ולדעת הש"ך רק להחזיק.

דינים והגדרות יסודיות: ראיה: כשנאמר שצריכים האשה והאחים להביא ראיה, מספיק להביא ראיה שהיה להם ממון עצמי ואי"צ ראיה דוקא על ממון זה.

סתם אשה: לרמ"א ולנתיבות הריהי נו"נ ממש ולש"ך נחשבת כנו"נ רק לענין מטלטלין.

כשכל האחים נו"נ: לנתיבות דין כ"א כנו"נ ולש"ך במטלטלין דינו כנו"נ אך בשטרות החתומים על שמו נאמן שלא כנו"נ.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. כן הוכיח הש"ך מתוד"ה קבל בב"ב נא,ב. התוס' עוסקים במטלטלין וכותבים שאם היתה נו"נ אינה נאמנת לומר שהם של אחרים, כמוכח מהברייתא של "וכן האשה שהיא נו"נ" בה מבואר שאינה נאמנת לומר שהם שלה, משמע שגם אינה יכולה לומר שהוא של אחרים כי אחרת היה לה מיגו.
  2. הש"ך התייחס לשטרות שביד אשה נו"נ ונימוקו שחזקה כל מה שבידה בא לה משל בעלה, אך נראה שה"ה לאח נו"נ.