פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט סו טו
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף טו[עריכה]
הקונה מהמלוה שטר חוב שיש לו על הלוה, ומת הלוה, אם אחר שלקחו מת, נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע, וגובה. ודוקא שמת המוכר, אבל אם הוא חי, גם הוא צריך לישבע קודם שיגבה הלוקחא (רמב"ן,רא"ש[1]). וכן אם הלוה קיים, וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות, אם המוכר קיים, ישבע, וגובה הלוקח. ואם אינו רוצה לישבע, לא יפרע הלוה (רא"ש[2]), (והמוכר צריך לשלם ללוקח) (ב"י). ואם המוכר מת, נשבע היורש: שלא פקדני אבא; ואם אינו רוצה, חוזר הלוקח עליוב (ר"י ברצלוני). ואם מת הלוה קודם שלקחו זה, ואחר כך מת מלוה, אינו גובה אפילו בשבועהג (רמב"ן,רא"ש).
א. כשהמוכר חי: רמב"ן,רא"ש,שו"ע: גם המוכר וגם הלוקח נשבעים.
סמ"ע,ב"ח: כל אחד מהם נשבע שלא פרעו לו.
ש"ך: הלוקח נשבע שלא ידוע לו שהמוכר נפרע, ואע"פ שהמוכר כבר נשבע ע"כ אנו חוששים שמא הוא נשבע לשקר, ולא נפטר בכך הלוקח. אמנם נראה שצריך לכלול בכך גם שלא נפרע בעצמו. לדעת הש"ך גם במקרה שהיתומים מודים שהלוקח לא נפרע עדיין מוטלת עליו שבועה – שמא יודע שהמוכר נפרע.
ב. יורש שאינו רוצה להישבע: סמ"ע,נתיבות: משלם רק מנכסים שירש מאביו. כמו שאפילו לאחר תקנת הגאונים שגובים מיתומים ממטלטלין שירשו מאביהם, בכל זאת יורשים שמכרו מטלטלין שירשו אינם חייבים לשלם את דמיהם מכספם.
ש"ך: גם מנכסים שלו שלא ירשם, כיוון שהחיוב הוא על היורש על כך שהוא מזיק (גרמי). הנתיבות דוחה שהרי עדים שכבשו עדותם פטורים כיוון שזהו גרמא ולא גרמי, וא"כ ה"ה כאן. נראה שלדעת הסמ"ע והנתיבות טעם החיוב הוא שכל זמן שאינם נשבעים אנו תולים שאביהם נפרע.
ג. מת הלווה קודם הקנייה: הטעם הוא שכשם שאין אדם מוריש שבועה לאחר כך אינו מוכר שבועה לאחר, וכשהלווה מת כבר מתחייב המלווה בשבועה (אלא שכל עוד המלווה חי יכול הוא להישבע ולכן אין בעיה במכירה).
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.