פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט סט ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט סט ב

סעיף ב[עריכה]

(אפילו) נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו, אין לו אלא דין מלוה על פה בעדים, ואינו גובה לא מן היורשיםא ולא מן הלקוחות, אלא ממנו, אם הודה שלא פרע (ב"ב קעו,א). אבל אם טוען: פרעתי, נאמן, ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר: שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמורב (רי"ף,רא"ש[1],רמב"ם), ואם מודה לו מקצת, נשבע שבועה דאורייתא (טור). ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו, אם נתקיים בבית דין, או שעדים מעידים שהוא כתב ידו, הוחזק כפרן, ומשלם. ואם לאו, נשבע היסת, ונפטר (רי"ף,רמב"ם,רא"ש). הגה: וי"א דאינו יכול לומר: פרעתי, על כתיבת ידו (טור בשם הרמ"ה והמגיד פי"א מהלכות מלוה ונ"י סוף פ' המוכר את הבית ומרדכי פ' ג"פ). ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות (ריב"ש סי' תנ"ד). ואם טוען ואומר: אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה. הגה: ולא מהני טענה זו אלא בטוען ודאי: לא חתמתי שמי מעולם אבל אם טוען טענת שמא, לא מהני (ב"י בשם התרומות), או שטוען: אמנה היתה הודאתי זאת ביני לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם, נאמן בהיסת, במגו שאם היה רוצה היה אומר: פרעתיג. ואם כתוב בו נאמנות, אם נתקיימה חתימתו, אינו נאמן לומר: פרעתי, שאילו פרעו לא היה מניחו בידו, כיון שיש בו נאמנות (בעה"ת). ואם לא נתקיימה חתימתו, וטען: פרעתי, נאמן בשבועת היסתד (בעה"ת דלא כעיטור) (ועיין לקמן סימן קכ"ו סעיף י"ג וי"ד אם נאמן לומר: טעיתי, במיגו דפרעתי).

א. מן היורשים: לגבי יורשים מדובר דוקא כשלא ידוע שלא פרע אביהם, שאז טענינן להם שפרע, כמבואר בסע' ה, ולגבי לקוחות אין גובים בכל מקרה.

ב. טענת פרעתי בכת"י: רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע,ש"ך: נאמן, כיוון שהפורע לא חושש לקחת שטרו. הרמב"ן פירש שאינו חושש לקחת שטרו בגלל שא"א לגבות ממשועבדים וא"כ לא נעשים נכסיו זולים. הרא"ש פירש שיתכן שבעת הפרעון שכח שכתבו שטר בגלל שאין קול לשטר ללא עדים. וכתב הש"ך שמשמע מדברי השו"ע "שאינו חושש להניחו בידו כיוון שאינו שטר גמור" שנקט כטעמו של הרמב"ן, ועיין בסע' ד לגבי הנפק"מ.

ר"י[2],רמ"ה,רשב"א,רש"ל: אינו נאמן, משום שטרך בידי מאי בעי. הרשב"א[3] הוכיח כן מב"ב ע,א שבשטר פקדון נאמן לומר פרעתי בשבועה רק מכח מיגו דנאנסו, אע"פ שבשטר פקדון לא גובים ממשועבדים.

רמ"א: הביא גם את דעת החולקים, וסיים בדברי הריב"ש שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. הש"ך כתב שנראה שדעתו היא שהוי ספיקא דדינא, ודעת הש"ך עצמו היא שא"א אפילו לומר קים לי, וכל זה בסתם אבל כשהדיין רואה איזו אומדנא שלא היה לו להניח את השטר בידו הכל לפי ראות הדיין.

ג. חתמתי בסוף מגילה או אמנה במיגו דפרעתי:

בעה"ת והשו"ע פסקו שנאמן. בעה"ת הביא י"א שאינו נאמן, והוכחתם מהנאמר בכתובות כא,א שלא יכתוב אדם חתימתו בסוף מגילה שמא ימצאה אדם ויכתוב בתחילת המגילה שטר התחייבות. אם היה יכול להיפטר בטענה שחתם על מגילה והלה הוסיף שטר לפניה אין סיבה לחשוש ולהימנע מחתימה בסוף מגילה. בעה"ת דחה שחוששים שלא יזכור שחתם ויטען להד"ם, ואז הלה יקיים החתימה ויחייבו. הרא"ם בתשובה האריך לדחות את דברי בעה"ת ולהוכיח מראשונים רבים שחולקים על כך, וביניהם הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם. אולם הב"י כותב שבסוף ימיו הרא"ם חזר בו.

ד. מיגו בעיקר הנאמנות: לדעת העיטור אינו נאמן אע"פ שיש לו מיגו, כיוון שסוף סוף האמין את חברו. אמנם לדעת הרשב"א במיוחסות, בעה"ת והשו"ע נאמן כיוון שכל הנאמנות של חברו מתחילה רק על ידי הודאתו, ולכן נאמן לומר שפרע.

קיום כת"י משני שטרות: רב שרירא גאון,ב"ח,קצות: רק שטר בעדים מקיימים משני שטרות אך כת"י לא, לפי שקיום שטרות נצרך רק מדרבנן ובמקום שתיקנו תיקנו. לדעתם קיום ע"י דימוי מועיל רק מדרבנן.

ב"ח: כוונת רש"ג היא שהצורך לקיים כת"י הוא מדאורייתא ואילו בשטרות הוא מדרבנן ולכן אין ללמוד משטרות לכת"י.

קצות מו,סק"ח: גם הצורך לקיים כת"י הוא מדרבנן[4], וכוונת רש"ג היא שבכת"י לא הקלו כיוון שהריהם כמעידים על הלווה עצמו ע"י סימנים (פלוני שכת"י כך לווה ממך), וזה לא מועיל כמבואר בחולין צו,א שאם מעידים שפלוני עם סימנים אלו הרג את הנפש אין הורגים אותו על פיהם, ודוקא בקיום שטרות הקלו משום שאינם מעידים על גוף הלווה אלא על העדים.

בעה"ת,טור,ש"ך: אין לחלק בין קיום כת"י לקיום שאר שטרות. הש"ך מסביר את רש"ג כב"ח שהצורך לקיים כת"י הוא מדאורייתא, אך חולק עליו מצד אחר - שלדעת הש"ך קיום משני שטרות הוא קיום טוב ואינו קולא, ולכן צריך להועיל גם בכת"י. לפי"ז פסק הש"ך שבדברים שאנו אכן מקילים בהם בקיום שטרות משום שקיום מדרבנן אכן אין להקל בכת"י, כגון בקיום שלא בפני בע"ד או בעד נעשה דיין.

לסיכום: הצורך לקיים כת"י: לב"ח ולש"ך מדאורייתא ולקצות מדרבנן.

תועלת קיום ע"י דימוי: לרש"ג, לב"ח ולקצות מדרבנן ולש"ך מדאורייתא.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. הרא"ש על כתובות כא,א לגבי לא לחתום איניש אסוף מגילתא, שואל מדוע לא, הרי נאמן לטעון שפרע ותירץ שחוששים שיטען האמת שלא לווה וכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי.
  2. תוד"ה הוציא בכתובות כא,א
  3. הו"ד בנ"י על ב"ב ע,א.
  4. לדעת הב"ח, הש"ך והנתיבות קיום כת"י מדאורייתא כיוון שהטעם שבשטרות הוי דרבנן הוא ששטר כמאן דנחקרה עדותם דמי וזה לא נאמר על כת"י, אולם הקצות מו,סק"ה סובר שהטעם בשטרות הוא שאיננו חוששים לזיוף וטעם זה שייך גם בכת"י.