פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עב יח

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עב יח

סעיף יח[עריכה]

ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון: לקוח הוא בידי, או: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל, ופורע לו ונוטל משכונו. כיצד, דברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר, ואין עדים לומר היאך באו לידו, אפילו ראו עדים עתה בידו, נאמן לומר: לקוח הוא בידו. וכן אפילו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, או שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה, ואין עדים שראו עתה בידו, יכול לומר: החזרתים לך, או: לא היו דברים מעולם, אם אין עדים שמסרם לידו. אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ויש עדים שראוהו עתה בידו, אינו יכול לומר: לקוח הוא בידי, או: החזרתים לך (ב"ב מו,ב). הגה: י"א דלא בעינן שראו העדים בשעה שתבעו לבית דין, אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהן מכורין בידו, או טענה אחרת שאינן ראוים להחזיר לפי אותה טענה, דמעתה אין לו מגו שהיה יכול לומר: החזרתים, דאנן סהדי שלא החזירם. וכן אם הוא מפורסם שהוא בידו, אף על פי שאין כאן עדים שראו בידו, לא יוכל לומר: לקוחים הם בידי, שהרי אין כאן מיגו דיוכל לומר: החזרתים, דירא לשנות הידוע (הגהות אשירי סוף פרק המקבל). ואפילו אמר בשעה שראו עדים, שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בבית דין, לא מהימן (תשובת הרא"ש כלל ק"ו סי' ב'). ודוקא שראוהו עדים קודם שתבעו בבית דין, אבל אם ראוהו אחר שנפלו הטענות והמחלוקת ביניהם בבית דין, לא אבד המיגו שלו ונאמן במה שטוען לקוחים או החזרתים, דהולכין בזה אחר שעת טענה בבית דין (תשובת רמב"ן סימן פ"ד). ואם יש עד אחד בזה, יש אומרים דאין המלוה נאמן, דהוי ליה מחוייב לישבע להכחיש העד, ואינו יכול, שהרי מודה לו רק טוען טענה אחרת ליפטר עצמו, והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם (תשובות הנ"ל) כדלקמן סימן ע"ה סעיף י"ג וי"א דהמלוה נאמן בשבועה^א (תשובת רשב"א סי' תתקצ"ח, וסי' אלף מ'). והסכמת בעל המחבר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף כ"ג. ועיין לקמן סי' ע"ה סעיף י"ג. ועיין לעיל סי' נ"ח כתבתי אם אדם יוכל לטעון על מה שתחת ידו מחמת אחר ולא מחמת זה שנתנו בידו. והא דאדם יוכל לטעון: לקוח הוא בידי, או: הלויתי עליו, היינו דוקא שהחפץ תחת ידו, אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון, ולוי הביא עדים שהוא שלו, או ששמעון מודה לו, ושמעון טוען שראובן חייב לו עליו, אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי. אבל אם שמעון אומר שיודע שראובן לקחו מלוי, נאמן, במיגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא עדים כיצד בא לידו או שלא ראו בידו (תשובת רשב"א). ואם אינו טוען לקוח הוא בידו, רק שראובן נתן לו של לוי למשכון, ע"ל סימן שנ"ו שחייב לפדותו משום תקנת השוק. ועיין עוד מאלו הדינין סימן קל"ג.

להרחבה בענין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר עיין בסי' קלג.

יורש הטוען שמא: תשו' מיימוניות,הגה"א^[1],ש"ך – מוציא כלים העשויים להשאיל מיד התופס, אע"פ שהתופס ברי והיורש שמא, משום שאין בכלל חזקה למחזיק בהם. התשובות מיימוניות הוכיח זאת מהנאמר על גודרות בכתובות פד,ב. שם נאמר: "ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה, בע"ח אמר: מחיים תפיסנא ליה, ובקרא אמר: לאחר מיתה תפסיה, אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לך סהדי דתפסיה? אמר ליה: לאו, אמר ליה: מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי, יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה. והאמר ר"ל: הגודרות אין להן חזקה! שאני תורא, דמסירה לרועה". מוכח שבמקרה שאין חזקה, כגון גודרות שאינן נמסרות לרועה, זוכים היתומים אע"פ שהם שמא והתופס ברי. הש"ך הביא ראיה נוספת מדין קרקעות. נאמר במשנה בכתובות (פרק ב,א): "ומודה רבי יהושע, באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו - שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה הימנו - אינו נאמן", וכן נפסק בשו"ע (קמט,כ). ופשוט שהאוחז במטלטלין העשויים להשאיל ולהשכיר במקרה שיש עדי ראה הריהו כאוחז בקרקע ללא חזקה^[2].

כלים שאינם עשויים אך יש עדות שהושאלו פעם לאחר: ש"ך ברמב"ם,ש"ך – לא יצאו מחזקתם, ונחשבים עדיין כאינם עשויים (הב"ח הבין שהרמב"ם עוסק בענין אחר ונתקשה בדבריו).

א. רמ"א: כשע"א מעיד שכלים העשויים להשאיל נמצאים כרגע ביד המלווה, לדעת הרמב"ן הוי משאיל"מ וחייב להחזיר המשכון ולדעת הרשב"א פטור.

ש"ך: דברי הרמ"א אינם מכוונים, כיוון שבמקרה זה שע"א מעיד שכלים העשויים להשאיל נמצאים כרגע ביד המלווה לכו"ע אומרים משאיל"מ, ומחלוקתם היא כאשר מעידים שהחפץ שברשותו ניתן לו כמשכון, ומחלוקתם היא אפילו כששני עדים מעידים על כך (וא"כ גם בכך אין דברי הרמ"א מדוקדקים^[3]), שלדעת הרמב"ן הלווה נחשב מוחזק ולכן חייב המלווה להחזיר המשכון, ולדעת הרשב"א המלווה האוחז במשכון נחשב מוחזק כיוון שבע"ח קונה משכון, ולכן פטור מלהחזיר המשכון. הש"ך עצמו סובר שלכו"ע המלווה נחשב מוחזק ואינו צריך להחזיר המשכון, ותשובת הרמב"ן שייכת באמת לרשב"א ואחר כך חזר בו. יש לשאול, מדוע הרשב"א מודה במקרה שהעד מעיד שכלים העשויים להשאיל נמצאים ביד המלווה, הרי סו"ס הלווה מודה שניתן כמשכון וא"כ שוב המלווה מוחזק. הנתיבות בסימן עה (סע' יג) מבאר שבמקרה זה יש ללווה הפה שאסר, ולכן הוא נאמן.

מסעיף יט ואילך לא סוכם.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]