פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עה א

סעיף א[עריכה]

התובע את חבירו בבית דין: מנה לי בידך, בית דין אומרים לו: ברר דבריך ממה חייב לך, הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך, שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו. וכן הנתבע, אם משיב: אין לך בידי כלום, או: איני חייב לך כלום, צריך לברר דבריו, דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו, והוא חייב לו. ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו: אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו (רמב"ם). הגה: ואם אינו רוצה לברר דבריו, אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר, יפסיד. ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, וכיוצא בזה, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו: ברר דבריך, אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים (מרדכי פ"ק דב"מ והרא"ש בתשובה כלל ק"ז). וע"ל מה שכתבתי סי' ע"ב סי' י"ז.

ברור הטענות: הרמב"ם והשו"ע כתבו שיש לברר והטעם לכך הוא שמא בעלי הדין טועים בדין וחושבים שבמקרה שקרה הדין לטובתם. הם לא פירשו אם דין זה הוא רק לכתחילה או שהוא מעכב. הרמב"ם הוסיף שאומרים לו: "אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו מפני שלא היו דברים מעולם או מפני שהיו והחזרת לו שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום". המרדכי, הרא"ש בתשו' והרמ"א כתבו שמדינא דגמרא אין צריך לברר אמנם כיוון שרבו הרמאים יש לברר מהטעם שמא אחד מהם משקר, ועפי"ז חילקו שבדיעבד אם נראה לבי"ד שבעה"ד אינו רוצה לברר כדי לרמות הריהו מפסיד, אך אם לא אין הברור מעכב. הטור הביאם כחלוקים, ואילו הרמ"א לא, וכתב הסמ"ע שהרמ"א סבר שהרמב"ם מודה לרא"ש, ושאף הטור לא התכוון לומר שהם חלוקים. אגב, הסמ"ע כתב שהטור סובר שגם לרמב"ם יש לחשוש אף משום רמאות ולא רק משום חשש טעות, והש"ך דוחה שלא מצא לכך שום הוכחה בטור.

המקור לצורך בברור: המ"מ הביא לכך סמך משבועות לט,א שכשמשביעים אותו אומרים לו: "לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו", כדי לאפוקי מקניא דרבא. וכן מכך ששנינו בסנהדרין כט,א שמבררים את דברי העדים שמא יטעו ויחשבו שכך הדין לפי מה שראו, וכ"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמם שהם נוגעים. המקור של הרא"ש לכך שמדינא אין צריך ברור הוא מההוא עובדא בשבועות מב,א שאמרנו שם שקיצותא דתרעא מידכר דכירי, משמע שעקרונית אין על האדם לזכור כיצד ובמה פרע, ודוקא שער זה דבר שזוכרים.

שבועת היסת בטענה לא מבוררת: בשו"ת הרא"ש כתב שאם התובע אינו רוצה לברר דבריו אינו יכול לחייב את הנתבע להישבע היסת. בש"ך כתב שמדובר רק כשבי"ד מסופקים מדוע אינו רוצה לברר, כי אם נראה להם שמשקר אפי' בשבועה דאורייתא אינם משביעים, ואם נראה שאין כוונתו לרמות אפי' היסת יש להשביע.

לשקר כדי לזכות בדין: ש"ך: מבואר בשבועות לא,א שאסור לטעון שקר כדי לצאת זכאי, גם אם הוא באמת זכאי בדין, כגון שיתבענו יותר ממה שהלווהו כדי שיתחייב הלווה שבועת מו"ב, וכך יוכל לגלגל עליו על תביעה אחרת שיש לו עליו. ולקמן סקנ"ז כתב שמ"מ במקרה שאם יטען שפטור יתחייב בשבועה ואם יטען שאינו יודע יפטר – כגון יתומים שמודים במקצת ויכולים לומר חמישים ידענא וחמישים לא ידענא - מותר לטעון איני יודע, והוכיח כן מהראב"ד שכתב כן לגבי גלגול שבועה, שאין מגלגלים כשהנתבע שמא. שמעתי שהגרז"ן שליט"א סובר שהאיסור לשקר הוא רק לטעון טענה שמגיע לו יותר ממה שמגיע לו, גם אם לבסוף יקבל כמו שמגיע לו, אמנם מותר לטעון טענה אחרת על אותו סכום. ושמעתי מהרב אשר וייס שליט"א^[1] שנראה שאסור דוקא לשקר בעובדות, אך אם העובדות נכונות ורק תובע סכום גדול כדי שההכרעה תצא באמצע כסכום שבאמת מגיע לו מותר.

דיוק בדברי בעה"ד: הד"מ והסמ"ע מביאים בשם הנ"י שלא מדייקים בדברי האדם כנגדו אם לא אמרן במפורש, אלא אמרינן שדרך שטות דיבר. הש"ך מעיר שלא מצא זאת בנ"י.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]