פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עה ט

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עה ט

סעיף ט[עריכה]

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי, ישבע היסת שאינו יודע, ופטור. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם (משנה וגמ' ב"ק קיח,א). ואפילו אם טען תחלה טענת ברי אין לך בידי, וכשחייבוהו לישבע היסת חזר וטען: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי, נשבע היסת שאינו יודע, ופטור (בעה"ת). מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת (ב"ק שם). אבל אם ירצה, יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין (שו"ת רשב"א). (ואם חזר אחר כך ואמר: נזכרתי שפרעתיך^א, נאמן בשבועה) (מרדכי פ"ק דכתובות משערי רב אלפס).

תפיסה בחיוב לצי"ש: רמב"ן,ריב"ש,ש"ך – תפיסה אינה מועילה לתובע במקרה שהנתבע חייב רק לצי"ש (כשתפס בעדים). הרש"ל מסייג זאת שבמקרה שפטור התשלומים נובע מקלבדר"מ, שאז חייב רק לצי"ש, כן מועילה תפיסה, אך דוקא במקרה שהוא לא מקבל בפועל את העונש הגדול. הקצות כח,סק"א מסתפק שמא מועילה תפיסה גם במקרה שמקבל בפועל את העונש הגדול, אך נוטה להכריע כרש"ל. ראית הרש"ל היא מרש"י בב"מ צא,א. הגמ' שם אומרת שהחוסם פרה ודש בה לוקה ומשלם, וביאר רבא שאע"פ שקלבדר"מ מ"מ אתנן אסרה תורה, ומבאר רש"י בהסברו הראשון שנפק"מ לצי"ש ובהסברו השני כתב שנפק"מ לתפיסה. הקצות מביא סיוע לרש"ל לגבי מקרה שמקבל בפועל את העונש מסנהדרין עב,א: "רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרת אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרב דבדמים קנינהו", והקשו בתוס' למה לא קיבל הרי הגנב חייב לצי"ש, ותירצו שהגנב לא רצה לצי"ש אלא החזיר רק משום שהיה סבור שחייב מעיקר הדין. שם מכיוון שיכלו להורגו בפועל בלי להתחייב נחשב שקיבל את העונש, ורק במקרה שלא חל עליו בכלל העונש כמו בשוגג או בזה"ז נחשב שלא נענש בפועל.

סבור בטעות שחייב מעיקר הדין ושילם:

הבית יעקב מוכיח מהסיפור מסנהדרין עב,א הנ"ל שזוהי מחילה בטעות וצריך להשיב לו. במקרה שנתן סתם - הבית יעקב למד מסיפור זה שגם בכה"ג הוי נתינה בטעות, אמנם הקצות חולק וסובר שבסתם תולים שנתן גם ע"מ לצי"ש, ובסיפור זה צ"ל שהגנבים פירשו שמחזירים רק בגלל שחייבים מעיקר הדין^[1].

א"י אם פרעתיך – כשלא הו"ל למידע:

הקצות (סע' טז סקט"ז) תלה זאת במחלוקת הרמב"ם והרא"ש במשאיל"מ בלא הו"ל למידע, וא"כ לדעת הרא"ש שיתומים פטורים משום שלא הו"ל למידע הוא הדין לכל אדם שלא הוה ליה למידע, ואילו לדעת הרמב"ם שדוקא ליתומים טענינן שאר אנשים יהיו חייבים. המל"מ, התומים והנתיבות כתבו שפטור ולא הזכירו את המחלוקת הנ"ל, וסייג הנתיבות שאם חסרון יכולת הידיעה נובע מפשיעתו חייב, כמו בחנווני על פנקסו שפשע בכך שלא נתן להם משכורתם באופן ישיר. עוד מוסיף הנתיבות, שגם במקרה שנולד הספק לבי"ד ללא טענותיהם האומר א"י פטור.

טעם החיוב באיני יודע אם פרעתיך: מל"מ,נתיבות סק"ה: ברי ושמא ברי עדיף כאשר השמא גרוע. לפי"ז כאשר לא הו"ל למידע פטור.

ט"ז בסוף הסי': הולכים אחר חזקה דמעיקרא. לפי"ז אף כשלא הו"ל לנתבע למידע חייב^[2].

א"י אם פרעתיך - כשספק הפרעון קודם להלוואה:

הש"ך סובר שגם בכך חייב, כגון שאדם קיבל פקדון ופשע בו ואח"כ הלווה ק' זהובים למפקיד, והנפקד טוען שהפקדון היה שווה רק נ', ואילו המפקיד מסופק שמא היה שווה ק' ולפי"ז נמצא שאינו צריך לפרוע כלום. הטעם שגם במקרה זה חייב הוא שהחיוב (הלוואת ק') הוא ברי והפטור ספק^[3].

שמא ושמא: הקצות מדייק מהש"ך שאם גם הנפקד-המלווה שמא אז הלווה פטור, וחולק ואומר שאלו שתי תביעות נפרדות ודנים בכל אחת לחוד, וא"כ הוא חייב, שהרי לגבי הפקדון הוי איני יודע אם נתחייבתי והנפקד פטור, ואילו לגבי ההלוואה ודאי היתה הלוואה והוי איני יודע אם פרעתי והמפקיד שלווה חייב. הנתיבות דוחה שכאן אין זה כשתי תביעות נפרדות, כי הלווה הטוען שיש לו ביד המלווה פקדון עושה זאת לפרעון.

אחר הפרעון מצא המלווה בארנקו מטבע מזוייף: הרשד"ם, הש"ך (סי' רלב) והפת"ש כתבו שהוי איני יודע אם פרעתיך וחייב הלווה לשלם שוב, אמנם הט"ז והנתיבות כתבו שהוי איני יודע אם התחייבתי כיוון שכבר פרעו ונפטר, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

א. נזכרתי שפרעתיך: הרמ"א פסק את דברי שערי הרי"ף שלאחר שאמר א"י אם פרעתיך יכול לחזור ולומר שנזכר שפרע. הרש"ל והש"ך חולקים וכותבים ששערי הרי"ף לשיטתו שבא"י אם פרעתיך חייב התובע להישבע כדי ליטול, וא"כ עדיין לא היתה פה התחייבות גמורה ויכול לחזור בו, אמנם לפי מה שקיי"ל שאין שבועה אינו יכול לחזור ולומר שנזכר. הקצות מסייע לרמ"א מדברי הרמ"ה שמלווה הטוען על שטרו שא"י אם נפרע ואח"כ חוזר ואומר שנזכר שלא נפרע נאמן. וכתב הקצות שאם אומר בתחילה איני זוכר כעת נראה שאף לרש"ל יכול לחזור ולומר שנזכר, שכן אפי' בעדים הדין כן. מ"מ הקצות תמה על הרמ"א מאי שנא הודאת בע"ד מעדים שאינם יכולים לחזור כשאמרו בתחילה בסתם שאינם זוכרים (בלי 'כעת'). הש"ך בסי' עט,ט מדייק מהשו"ע שם כרש"ל, שכן כתב שאפשר לחזור מפטור לפטור, משמע שמחיוב לפטור לא, ולבסוף מיישב את הרמ"א שדוקא שם אינו יכול לחזור בו כי טוען שבתחילה שיקר, אך אצלנו מדובר שהוא טוען שבאמת לא זכר בתחילה ורק כעת נזכר.

נזכרתי ב'משאיל"מ': הקצות מסתפק אם הרמ"א יסבור גם בחמישים ידענא וחמישים לא שיכול לחזור ולומר נזכרתי שאיני חייב, או שדוקא בא"י אם פרעתיך שהחיוב אינו מצד הדין אלא מצידו כדי לצאת מספק גזל יכול לחזור בו כיוון שכבר יצא מהספק, משא"כ בחמישים לא ידענא שמתחייב בדין מטעם משאיל"מ. הנתיבות (סע' יב) כתב שגם במשאיל"מ יכול לחזור חוץ ממחוייב שבועת ע"א, שאז כשאומר איני יודע כבר מאמינים את העד כשניים ושוב א"א להכחישו. ומסביר שכנה"ג שכתב לקמן סע' יב שאינו יכול לחזור, כתב זאת דוקא לגבי שבועת ע"א.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]