פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עה יז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עה יז

סעיף יז[עריכה]

כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל. כיצד, אמר לו: כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או: מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני, פטור אף משבועת היסת, ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחוייב, כיון שתובע אומר: שמא, והנתבע אינו מודה לו, ואומר: ברי. וכן אם אמר לחבירו: נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים, אין זה טענת ברי, שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו, והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר: אתם עדי, אינו כלום, שיכול לומר: משטה אני בך^א. אבל אם טען לחבירו: הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים: אתם עדי או אתה אמרת: אתם עדי, ואין העדים כאן, זהו טענת ברי ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים: אתם עדי. ואם יהפכנה עליו, ישבע הטוען שהודה לו באתם עדי ויטול. הגה: וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד שמעון, יכול להשביעו היסת (מרדכי פ' הדיינים רמז תשעב ותשובת מיימוני סוף קנין ס"ו); וכן נראה לי להורות^ב (צ"ע דבתשו' מיימוני שם קאי אבא ליטול וכדלקמן סי' צ"א ס"ג בהג"ה ואין עניינו לכאן ע"ש).

טענת ספק: המקור לכך הוא משבועות מ,ב. שם אומר רב נחמן שמשביעין אותו שבועת היסת, מפני שחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו. מכאן דקדקו הפוסקים שאין נשבעין על טענת שמא. והרמ"א פסק את ר' ברוך שבמרדכי (שבועות תשעב) שכשיש רגל"ד יכול להשביעו. ר' ברוך למד זאת ממחלוקת ראב"י וחכמים לגבי הבא בטענת אביו, ר' שמחה שם חולק וסובר שראב"י וחכמים נחלקו בטוען ברי שאביו הלווה אך מסופק אם נפרע, וזה נחשב טענת ברי.

א. משטה: ש"ך – מדובר שתבעו תחילה, אחרת לא שייכת טענת השטאה. ואע"פ שלא טענינן משטה אא"כ טוען מעצמו, נראה שזה דוקא כשתובעו בברי, אך כאן שתובעו בשמא טענינן ליה.

ב. טענת רגל"ד: ישנם שלושה מקרים של רגל"ד שביחס אליהם מצאנו מחלוקות.

התיבה נפרצה ורק אתה היית שם:

ר' ברוך^[1],רמ"א: יכול להשביעו היסת. ר' ברוך הביא לכך ראיה ממחל' ראב"י וחכמים בתובע מחמת אביו, שהגמ' העמידה שמדובר בטענת שמא, וחכמים סוברים שפטור משבועה בגלל שהריהו משיב אבידה. מכך שהגמ' נקטה בטעם זה ולא כתבה שפשוט אין נשבעים על טענת שמא מוכח שנשבעים גם על טענת שמא^[2]. מהוכחתו רואים שסובר כן עקרונית גם לגבי שבועה דאורייתא (כאשר מו"ב), אלא שמו"ב פטור מטעם שהריהו משיב אבידה. הסברא של "משיב אבידה" נאמרה בגמ' לגבי הטוען ע"פ אביו, שאז הנתבע מעיז להכחיש ולכן כשמודה הריהו פטור במיגו, אמנם נראה שהיא נכונה לגבי כל המקרים שתובע רק ע"פ רגל"ד ולא בברי, וא"כ לעולם לא תהיה שבועת מו"ב רק ע"פ רגל"ד, גם לדעת ר' ברוך.

ר' שמחה,רמב"ם: אינו יכול להשביעו אפי' היסת. לשון הרמב"ם: "אין משביעין היסת על טענת ספק... כיצד דבר פלוני נגנב ממני ולא היה שם אלא אתה וקרוב בעיני שאתה גנבתו... ה"ז פטור אף משבועת היסת".

ש"ך: יתכן שהרמב"ם עסק דוקא בתובע הטוען שיש רגל"ד אך מודה במקרה שבי"ד עצמם רואים שיש רגל"ד, וכן יש לפסוק, שהכל תלוי בראות הדיין ואם בי"ד רואים שיש רגל"ד יכולים להשביע, ובלא"ה כתבו המהרי"ק והרמ"א (טו,ד) שיכול הדיין להשביע כדי לברר האמת גם במקום שאינו חייב שבועה מהדין.

רדב"ז: הרמב"ם עוסק באומר 'קרוב בעיני', אך אם טוען 'ברי לי' מחמת הרגל"ד יכול לחייב שבועה אע"פ שלא טוען שראה שגונב. לפי"ז חייב שבועה אפי' כשבי"ד לא ראו הרגל"ד בעצמם.

נפל ממנו חפץ והיה עימו רק אדם אחד:

ב"מ כו,ב: ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר. מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה לא מיאש. מימר אמר: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי, נקיטנא ליה ואמינא ליה: אנת הוא דשקלתיה.

רש"י,רא"ש: מפרשים שאינו מתייאש משום שיכול להשביעו היסת, משא"כ בנפל משלושה שאינו יכול להשביעו בטענת שמא. מוכח מדבריהם שכשיש רגל"ד אפשר להשביע היסת, וכדעת ר' ברוך שהובא כאן ברמ"א. הש"ך דחה הראיה מרש"י, שאולי כוונתו שהמאבד סבור שיכול להשביע את השני ולכן אינו מתייאש, אך באמת להלכה א"א. הגר"א דחה דחייתו, מדוע בנפל משלושה אנו תולים שיודע הדין שאין משביעין מספק ומתייאש, ואילו בנפל משניים תולים שאינו יודע הדין.

מרדכי: אין משביעים היסת בנפל משניים.

הטוען ע"פ עד שפלוני חייב: והעד אינו לפנינו.

רמב"ם,ש"ך סע' כא: פטור מהיסת אפילו אם טוען ע"פ אביו.

ראב"ד,ש"ך בר' ברוך: אם טוען ע"פ אביו חייב היסת ואם ע"פ אחר פטור^[3]. בדעת ר' ברוך מסביר הש"ך שכשטוען ע"פ אביו הוי רגל"ד.

רמ"א בר' ברוך,רמ"א: חייב היסת אפילו בטוען ע"פ נאמן אחר כיוון שיש רגל"ד. הש"ך דחה שדברי ר' ברוך לגבי הטוען ע"פ אחר עוסקים במקרה שיש רגל"ד במציאות, והוסיף שנראה לסייג גם בדעת הרמ"א שזה דוקא באדם שנאמן עליו ולכן עצם עדות הנאמן נחשבת כרגל"ד, אך ע"פ סתם אדם ודאי א"א להשביע.

שו"ע סע' כא: י"א כרמב"ם וי"א כראב"ד.

לסיכום: הרמ"א סובר שלדעת ר' ברוך משביעים ואפילו הטוען ע"פ עד הוי רגל"ד (לש"ך ברמ"א – דוקא באדם שנאמן עליו), ולדעת הרמב"ם ור' שמחה אין משביעים ע"פ רגל"ד (ולדעת הראב"ד בטוען ע"פ אביו משביע – יתכן שזה משום רגל"ד – וע"פ אחר לא), ופסק כר' ברוך. הש"ך עצמו סובר שאם בי"ד עצמם רואים שיש רגל"ד יכולים להשביע ואם רק התובע אומר שהוי רגל"ד לא משביעים, וכתב שיתכן שגם הרמב"ם מודה לכך. לגבי הטוען ע"פ אחר לדעת הרמב"ם אפילו הטוען ע"פ אביו לא משביע ולדעת הראב"ד ור' ברוך ע"פ אביו משביע וע"פ אחר לא והלכה כרמב"ם.

תפיסה ברגל"ד: סמ"ע,שבו"י: אם התובע יתפוס בלא עדים תפיסתו מועילה. מוכיח כן מהרא"ש והטור שכתבו לגבי נפל משניים שהמאבד אינו מתייאש כי אומר שמחר יתפוס משל חברו. השבו"י מבאר שהסמ"ע עוסק דוקא בטוען שברי לו ע"פ הרגל"ד ולא במסופק.

ש"ך: אין תפיסה מספק מועילה. כוונת הרא"ש שאינו מתייאש כי מתכנן לתפוס ולטעון ברי ועי"כ לאלץ את חברו להודות.

העט"צ פסק שאפשר לומר קים לי כסמ"ע. בתחילה הפת"ש תמה שהרי כתב החוו"י שבמחל' סמ"ע וש"ך יש לפסוק כש"ך אף להוציא, ועוד קשה שהמל"מ כתב שבמקרה שהתפיסה עצמה שנויה במחל' אין לומר קים לי^[4]. אך לבסוף הסכים עם העט"צ כיוון שהשבו"י כסמ"ע (והוא בתרא טפי), ולגבי מחל' בתפיסה, הש"ך והתומים חלוקים על המל"מ וסוברים שתפיסה מועילה גם כשיש מחלוקת לגבי התפיסה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]