פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עז א

סעיף א[עריכה]

שנים שלוו כאחד, או שלקחו מקח אחד, (או שקבלו פקדון ביחד^א (המגיד פכ"ה), בין בשטר בין בעל פה^ב) (ב"י), שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו (ירושלמי שבועות); ואם אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל. אבל אם יש לו נכסים, יתבע הערב תחלה, (כי יש לו דין ערב בכל דבר) (ב"י וכן משמע בפוסקים), וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו (עיטור) (הרא"ש בתשובה כלל ע"ג סי' י'). (אלא אם כן פירשו בהדיא שהן ערבים קבלנים זה בזה שאז תובע איזה מהם שירצה) (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' י"ג ומהרי"ק שורש קפ"ב). ואם פרע אחד מהם כל החוב, חוזר וגובה מחבירו חלקו (שו"ת רא"ש)^ג. (ולכן שנים שלוו ופרע אחד מהן, ודאי פרע בעד חבירו) (מרדכי ריש פ' מי שהיה נשוי ומהרי"ק שורש ק"ך).

שניים שלוו:

ירושלמי שבועות: וכחש בעמיתו - לכשיצא בדין בשבועה, פרט למכחש לאחד מהשותפין. אמר רבי יוסי: הדא אמרה, שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין ערבאין ואחראין זה לזה, ערבאין ואחראין זה לזה הם.

כשיש ממון לשני הלווים:

ראבי"ה,עיטור,רשב"א,שו"ע: אי אפשר לגבות מאחד מהם את הכל, אלא מכל אחד חצי. הם לא נחשבים כאילו כל אחד לווה הכל, אלא כל אחד לווה חצי וערב על החצי של חברו. הרשב"א^[1] מוכיח כן מב"מ צו,א מכך שהגמ' הסתפקה לגבי משאיל חפץ לשניים ונשאל לאחד מהם, אם הפטור של שאלה בבעלים קיים גם לגבי חצי מהחפץ או שמתקיים רק כשחל על כל החפץ, ולרא"ש קשה, הרי כיוון שאפשר לגבות הכל מזה ששאל גם את הבעלים, יש שאלה בבעלים על כל החפץ. וכן מוכיח מהסתפקות הגמ' בב"מ לד,ב לגבי שילם ולא רצה להישבע, אם שותפין ששאלו ושילם אחד מהם זוכה בכפל או לא.

רא"ש: אפשר. הם נחשבים כאילו כל אחד לווה הכל. הרא"ש הבין שכן דעת הרמב"ן, והנ"י והטור כתבו שכן גם דעת הרמב"ם, אולם בעה"ת כתב ששאל את הרמב"ן וענה לו שא"א, והב"י כתב שגם לרמב"ם א"א.

א. פקדון: הרמ"א בתשובה חלק על המ"מ וכתב ששניים שקיבלו פקדון לא נעשו ערבים, והש"ך דחאו והוכיח מהראשונים שנעשו ערבים, וכפי שפסק הרמ"א כאן. הוכחת הרמ"א בתשובה היא מפ"ק דב"ק, שאם מסר שורו לה' בני אדם ואחד סילק עצמו מהשמירה, הנשארים חייבים, ולא נאמר שם שהמסתלק מתחייב מדין ערבות. הש"ך יישב ששם מדובר רק מדין מזיק ולא מדין ערבות, ואכן מדין ערבות חייב.

ב. בעל פה: הב"י והרמ"א כתבו שגם במלווה ע"פ נעשו ערבים, והש"ך חלק. לגבי מקח הביא הש"ך שתי אפשרויות, או שגם בכך צריך שטר או שבכך אין צריך כיוון שסתם מקח שותפים בו כיוון שעוד צריך לעשות שומא ולחלקו, משא"כ בסתם הלוואה שאפשר לחלקה מיד. וכתב שנראה לפרש שהב"י והרמ"א עוסקים במקרה שניכר מתוך הענין שלוו בשותפות, ולכן כתבו שאין צריך שטר.

ג. חוזר וגובה: בעה"ת מנמק, שאע"פ שאין הלווה חייב לשלם לערב אא"כ אמר ערבני ואשלם או שהרשהו שיכנס ערב בשבילו, כאן בגלל שנעשו ערבים זה לזה, כמי שהרשהו דמי, לפי שודאי נשתתפו על דעת זה. וכתב הרא"ש שלא דמי לפורע חוב חברו שהריהו כמבריח ארי, ואינו יכול לחזור על חברו, כיוון שכאן היה מחוייב לפרוע עבור חברו. הש"ך תמה ונשאר בצ"ע, על כך שבסימן קל,ב הביא השו"ע מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד מתי ערב יכול לחזור ולגבות, לראב"ד מספיק שירשהו להיות ערב^[2], ולרמב"ם צריך גם שבשעת התשלום ירשהו לשלם, ולא הכריע, ואילו כאן כתב כרא"ש וכבעה"ת שחוזר וגובה, אע"פ שהם הולכים לשיטתם שסוברים שם כראב"ד (שניים שלוו יחד אפי' בסתם, נעשו ערבים זל"ז, ולכן דינם כהרשאו בתחילה). התומים והנתיבות מיישבים שדין שותפים שונה מדין ערבים רגילים, כיוון שדרך השותפים שישלם אחד עבור חברו, ולכן מודה הרמב"ם שאי"צ שירשהו לשלם.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]