פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט צה ו

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט צה ו

סעיף ו[עריכה]

החופר בשדה חבירו בורות, שיחין ומערות, והפסידה, והרי הוא חייב לשלם, בין שטענו שחפר והוא אומר: לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר: לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר, והוא אומר: לא חפרתי כלום, פטור משבועה דאורייתא (רמב"ם). הגה: וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי זה כשאר תביעות ממון (טור בשם הראב"ד).

דמי נזקי קרקע: רמב"ם,שו"ע: דינם כקרקע. קשה על מחל' ר"מ וחכמים בענין העומד להיבצר שהוי הילך, וצריך לתרץ שמדובר שכעת בצרם כבר, ובכל זאת דינו כקרקע כיוון שהחיוב הוא על היזק הקרקע. עוד הוכיחו כן מב"מ ה,א שהגמ' שואלת למ"ד הילך פטור מדוע צריך פס' לפטור קרקעות ועונה שנצרך למקרה שחפר בה בורות. א"כ מוכח שגם התובע נזקי שדהו דינם כקרקע.

רשב"א: דינם כמטלטלין. הו"ד ברמ"א בסע' ב.

ראב"ד,רמ"א: דינם כמטלטלין. אמנם אם תובעו למלא החפירות דינם כקרקע. יש להעמיד את המחלוקת שהכפירה היא על המחוברות לקרקע העומדות להיבצר, וההודאה היא על הבצורות. את הגמ' בב"מ תירץ הראב"ד שמדובר בתובעו למלא החפירות. והש"ך תירץ שלא מדובר שתובעו למלא החפירות, אלא שהוא מודה בחצי מהשדה שבה חפר וכופר בחצי השני. המ"מ הקשה על תירוץ הראב"ד שאין הניזק יכול לכפותו דוקא למלא החפירות ולא לשלם דמי הנזק. הש"ך תירץ שאמנם קי"ל ששמין למזיק (ב"ק יא,א) אבל זה דוקא במקום שא"א לתקן הנזק, אך כשאפשר יכול לכופו, ואפי' אם נאמר שא"א, מ"מ כיוון שאפשר לתקן הנזק ודאי שבדמים שיקבל ימלא החפירות, ולכן הוי כתביעת קרקע[1]. עוד כתב הש"ך, שגם הרמב"ם מודה לראב"ד, והראב"ד לא בא לחלוק עליו אלא לפרשו שעוסק בתובעו למלא החפירות, ואילו הרמ"א הבין שנחלקו, ובפשטות גם השו"ע שהרי לא הביא חילוקו של הראב"ד[2]. עיין בסיכום על סע' א, שכתב הש"ך שבשומרים לכו"ע דינם כקרקע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ובהגהות אמרי ברוך הביא שיטמ"ק בשם רבנו יונה שהוכיח מב"ק מח,א שאפ' כשיכול לתקן דינו כממון. שם נאמר: "הכניס שורו לחצר בעל הבית. אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה בורות שיחין ומערות - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור". אם החיוב הוא לתקן, היה על בעל השור לשאת גם באחריות על נזקי הבור המתרחשים עד לתיקונו.
  2. המחנ"א תלה מחלוקתם במחלוקת בסימן דש,ה אם השובר חבית ביום ששווה ד' יכול להחזיר חבית ביום ששווה ג', כדעת הרמב"ם, או שדין מזיק כדין גזלן שמשלם כשעת הגזילה, והחיוב הוא חיוב דמים ולא חיוב השבת החפץ. מהסבר הש"ך כאן בניגוד למחנ"א עולה כי רק במקרה שאפשר בפועל לתקן החיוב הוא לתקן משא"כ בבהמה שמתה או חפץ שהתקלקל לחלוטין. לגבי הני שקולאי, יש לדחות ע"פ הנתיבות שהעמיד בקנאם ע"מ למוכרם ביום השוק והחיוב של הסבלים שם הוא מדין ערב וכמו פועל שחזר בו וגרם להפסד. ושמעתי מהרב אשר וייס שליט"א דחה ששם מדובר דוקא בדבר שיש לו מחיר עונתי וצפוי מראש שיש זמן שמחירו שונה, כן משמע בחזו"א (ב"ק סי' ח,טו).