פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכג יא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכג יא

סעיף יא[עריכה]

ומטעם זה נראה לי שגם הוא כשר להעיד (שו"ע). אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מהנתבע, קרוביו פסולים בין לעדים בין לדיינים. לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו, לא ירשה אחד מהעדים או מקרוביהם, אלא אם קצץ לו שכר ידוע אפי' אם לא יוציא הממון מיד הנתבע (שו"ת רמב"ן). (יכול אדם להרשות ללוה לדון עם ערב קבלן שלוא) (בית יוסף בשם הריטב"א).

כשרות המורשה בשכר להעיד:

מהרי"ו,שו"ע,ש"ך: גם הוא עצמו כשר להעיד, אם משכורתו קבועה ואינה תלויה בהצלחתו. הש"ך הביא את דברי שו"ת הרשב"א, שמ"מ מכוער הדבר אפילו במורשה חינם, וצריך חקירת בי"ד כדי לדון דין אמת לאמיתו.

רש"ל: פסול, דמיחזי כשיקרא וכמו שהתובע לא יכול להעיד כך גם המורשה שבא תחתיו, ועוד שיש לחשוש ששכרו מראש כדי שיעיד עבורו. בטור יש גורסים שגם הוא עצמו כשר להעיד, ויש גורסים שדוקא קרוביו כשרים, וכן כתב הרש"ל שיש לגרוס.

כשתלה השכר ברצונו: תרוה"ד,ד"מ: כשר, כיוון ששכרו אינו ודאי. תרוה"ד הוכיח זאת מדברי התוס'[1] שמשום שמא יתעשר אין לפוסלו לעדות, משמע שספק רווח עתידי אינו נחשב שכר[2].

ב"י,ש"ך: פסול. הש"ך דחה הראיה, ששם כרגע ודאי לא יהיה לו רווח ויש ספק אם בעתיד יגרם לו רווח מעדות זו, ואילו כאן הספק הוא על ההווה, שכן מסתבר שאם יזכה בדין המרשה יתן לו יותר (מיד לאחר הדין).

א. נאמר קבלן, לאפוקי ערב במקרה שיש ללווה, שאז יש להיפרע קודם מהלווה וא"כ ודאי לא שייך שיורשה לתבוע את הערב תחילה, אולם ה"ה בערב כשאין ללווה, שיכול להישלח כמורשה לתבוע הערב (סמ"ע).

כשרות לווה להעיד נגד הערב:

סמ"ע: אם אין ללווה לפרוע הריהו כשר, ולא אומרים שהוא נוגע כיוון שחושש שמחר יהיה לו, כי מ"מ הערב יבוא עליו וא"כ אין לו רווח מעדות זו. וחשש שהשני נוח לו יותר מהראשון אינו גורם לנגיעה (הש"ך נימק זאת שמוכח בש"ס ובפוסקים שאין חשש זה נחשב נגיעה אלא כשהעד הוא המוציא ולא כשהוא חייב, כלומר יתכן שנוח לאדם להוציא מפלוני יותר מחברו, אך כשצריך לשלם לאחד מהם אין לו הבדל למי ישלם[3]). ועוד שמתוס'[4] מוכח שכל הנאה מסופקת בעתיד אינה גורמת לנגיעה, אלא רק הנאה המזומנת כעת.

ש"ך: הסכים עם סברות הסמ"ע, אך הסתפק מטעם אחר, שמא נוגע מטעם שאינו רוצה להיקרא לווה רשע ולא ישלם. ואמנם אם תתקבל עדותו והערב יפרע הוא יהיה חייב לערב, אך יתכן שזה לא נקרא לווה רשע בעיני הבריות, כיוון שלא קיבל ממנו מעות.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. תוד"ה מאי נפק"מ, ב"ב מה,א
  2. עיין בסיכום לסימן עז,ה שלדעת הב"ח עד נחשב נוגע משום שמא יתעשר, אמנם השו"ע בסי' לז,י והש"ך שם וכן הסמ"ע והש"ך כאן, לגבי כשרות לווה בעדות נגד הערב, סוברים שאינו נחשב נוגע.
  3. צ"ע מסי' סו,כב.
  4. תוד"ה מאי נפק"מ, ב"ב מה,א