פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שצט ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שצט ב

סעיף ב – קבורה בחול המועד[עריכה]

הקובר מתו בחוה"מ[עריכה]

כתובות ד ע"א[עריכה]

דאמר ר' יוחנן: אע"פ שאמרו אין אבלות במועד, אבל דברים שבצינעא נוהג.

מועד קטן כד ע"א[עריכה]

אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה, ואזיל ואתי בביתיה {נהג מנהגי אבלות בביתו בשבת}, א"ל לאו סבר לה מר: אין אבילות בשבת? א"ל הכי א"ר יוחנן: דברים שבצינעא נוהג.


  • מי שמת לו מת בחוה"מ עצמו, אלו דינים נוהג: (ב"י)
  • רמב"ם – אין נוהג כלל דיני אבלות, שאין אבלות בחוה"מ, אפילו לא בצינעה (בניגוד לשבת).

  • בה"ג, תוס', רמב"ן ורא"ש – נוהג דיני אנינות, ואבלות בצינעה. (ראב"ד ורא"ש: ויכול להתייחד עם אשתו).

    • הכרעה: השו"ע פסק כבה"ג וסיעתו: "הקובר מתו ברגל בחול המועד, נוהג דין אנינות כל זמן שלא נקבר; ולאחר שנקבר, נוהג דברים שבצינעא[1]... ומתעסקים ברגל לנחמו".
    • וכתב הרמ"א: "ומ"מ מותר לייחד עם אשתו", בניגוד לחתן שאסור בייחוד, כדלעיל (סי' שפג סע' ב).
  • כתב הילקוט יוסף (קצוש"ע יו"ד סימן מב): "בשבעת ימי הרגל י"א שמותר לאבל לעסוק בתורה כהרגלו תמיד. ומכל מקום לכתחלה יש לייעץ לו לעסוק בינו לבין עצמו בדברי תורה במסכת מועד קטן (בפרק אלו מגלחין), או בשלחן ערוך עם נושאי הכלים בהלכות אבלות...".

רגל עולה למניין שלושים[עריכה]

מועד קטן כ ע"א[עריכה]

רגל עולה לו למנין שלושים... אמר רבי יוחנן: אפילו קברו ברגל. וכן אורי ליה ר' אלעזר לרבי פדת...


  • כתב השו"ע ע"פ הרא"ש: "והרגל עולה למנין שלשים, שמשלים עליו שלשים".

החשבת שמיני עצרת[עריכה]

מועד קטן כד ע"ב

אמר רבינא הלכך יום אחד לפני החג {סוכות}, וחג, ושמיני {עצרת} שלו – הרי כאן עשרים ואחד יום.


  • כתב השו"ע: "אפילו קברו בחג הסכות, לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל {אבלות שלושים, אך עולה למניין שלושים}".

  • האם שמיני עצרת נחשב גם כשבעה ימים לחישוב מניין השלושים: (ש"ך ס"ק ז, ט"ז ס"ק ד, משנ"ב סי' תקמח סע' א)
  • רש"ל, משאת בנימין ודרישה – תמיד שמיני עצרת נחשב כ-ז' ימים למניין השלושים יום, אך אינו מבטל שבעה.

  • הגמ"י, ט"ז, מג"א ומשנ"ב – אם נקבר קודם סוכות: נחשב כ-ז' ימים, אך אם נקבר בסוכות: נחשב כיום אחד.

    • הכרעה: כתבו גשה"ח (פכ"ג ב - יב) ופנ"ב (סי' כט הל' יג) שבשעת הדחק או במקום צער ניתן להקל.
    • והחזו"ע (ח"ג דיני אבלות ברגל הל' יג עמ' קיז-קיח) פסק להקל ששמיני עצרת תמיד נחשב כשבעה ימים, שהלכה כדברי המיקל באבל.


אלו מלאכות מותר האבל בחוה"מ[עריכה]

  • כתב רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כח ח"ג דף רלו טור ג) לגבי אדם שנקבר קרובו ברגל: "אותם הימים שנשארו מן הרגל אחר קבורת המת - דינן לענין מלאכה המותרת במועד כדין שבעת ימי אבלות, שמלאכתו נעשית על ידי אחרים פירוש בבתיהם אבל לא בביתו, ודוקא דבר שאינו אבד, אבל דבר האבד - הוא בעצמו עושה. ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו כי לא נאסרו עבדיו ושפחותיו".

  • כתב הרמ"א ע"פ רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כח ח"ג דף רלו טור ג): "וכל מלאכה המותרת {לכל אדם מצד חוה"מ} לעשות לו במועד, בדבר האבד - מותר {לאבל} לעשות בעצמו; ואם אין דבר האבד - נעשית ע"י אחרים בבתיהם, ועבדיו ושפחותיו - עושין בצינעא תוך ביתו".[2]

מניין השבעה אחר חוה"מ[עריכה]

מועד קטן כ ע"א[עריכה]

רגל עולה לו למנין שלשים, כיצד? קברו בתחילת הרגל - מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין בו, שכבר נתעסקו בו ברגל,


  • כתב השו"ע ע"פ הראשונים: "ולאחר הרגל {כשנקבר המת ברגל} - מתחיל למנות שבעה, ולכשיכלו שבעה למיתת המת אע"פ שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות, נעשית על ידי אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו; ואין רבים מתעסקים בו לנחמו אחר הרגל מנין הימים שניחמוהו ברגל, אבל מראים לו פנים, כגון אם קברו בשלשה ימים האחרונים של רגל, מלאכתו נעשית ע"י אחרים בשלשה ימים אחרונים של אבל".

  • מת אביו בחול המועד, והחל לנהוג אבלותו לאחר הרגל, האם יניח תפילין ביום הראשון לאבלותו: (פת"ש ס"ק ג)
  • מג"א (הובא בבאר היטב של מהרי"ט) – מניח תפילין כבר ביום הראשון לאבלותו לאחר הרגל. <<< טען בפניי אברך אחד, שזה לא הדיון במג"א, אלא המג"א מדבר על חו"מ עצמו. וכן הסכים השבות יעקב (ח"ב סי' כה). הם מדברים על הרגל עצמו). ודברי החזו"ע הם לא קשורים למג"א, אלא עומדים בפני עצמם. צריך לעיין שוב בפת"ש>>>

  • שבות יעקב – מניח תפילין רק ביום השני לאבלותו לאחר הנץ.

  • שערי תשובה באו"ח – מותר להניח ביום השני לאבלותו אפילו קודם הנץ החמה.

    • הכרעה: החזו"ע (אבלות ח"ב עמ' רעג הל' ב) פסק כדעת המג"א "מי שאירעו אבל בתוך ימי הרגל והתחיל למנות שבעת ימי האבל אחר הרגל - חייב להניח תפילין אף ביום הראשון לאבלו".

מניין יו"ט שני כאחד מימי השבעה[עריכה]

  • כתב השו"ע ע"פ הרא"ש ורי"ו: "{כשנקבר מתו ברגל} ובמקומות שעושים שני ימים {יו"ט שני של גלויות} - מונה השבעה מיום טוב שני האחרון, הואיל ומדבריהם הוא עולה מהמנין, ומונה מאחריו ששה ימים בלבד".

  • האם יו"ט שני עולה לו למניין ז' בראש השנה (או כשהיו"ט שני חל בשבת): (ש"ך ס"ק ח, ט"ז ס"ק ז, פת"ש ס"ק ה)
  • מהרי"ל – לא עולה לו למניין שבעה.

  • ב"ח, ש"ך, מג"א (סי' תקמח ס"ק ב), משאת בנימין ומשנ"ב (סי' תקמח ס"ק ח) – עולה לו למניין שבעה.

  • ט"ז, שו"ת פרח אהרון (ח"א סי' צח) והרב מיכאל הכהן – אם היום טוב שני הוא גם יום המיתה וגם יום הקבורה - עולה לו, אך אם אינו יום המיתה - לא עולה.

    • הכרעה: הפני ברוך (סי' כח סע' יג עמ' שב) פסק ע"פ המשנ"ב כב"ח וסיעתו, שעולה לו למניין שבעה.

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]

  1. וכתבו שו"ת שער אפרים (סי' נב) והמג"א (סי' קכט ס"ק סו, הובאו בפת"ש ס"ק ב) שאסור לאבל לישא כפיו ברגל.

  2. והקשה רע"א (ד"ה מותר לעשות בעצמו) על דברי הרמ"א, מדוע התיר לאבל בימי חוה"מ לעשות בעצמו מלאכת דבר האבד, הרי לעיל כתב השו"ע (סי' שפ סע' ד) לגבי עשיית מלאכה: "אפילו דבר האבד - אסור האבל לעשות"?

    ותירץ, שכיוון שבחוה"מ מעיקר הדין לכולם אסור לעשות מלאכה, אין יתרון לעשות את המלאכה דווקא ע"י אחרים, שהרי אין אבלות בפרהסיא, ולכן האבל עושה אותה בעצמו כשהיא מלאכת דבר האבד.

    והקשה: מדוע כשאין המלאכה דבר האבד היא מותרת ע"י אחרים ולא ע"י עצמו?

    ותירץ, שמדובר אחר שכלו שבעה ימים מיום הקבורה (אף שעוד לא סיים את ימי אבלותו). הלל: לא הבנתי לגמרי את דברי רע"א.

    אך לכאורה יש להקשות מדוע הרמ"א שינה בין המקרה של הרישא למקרה של הסיפא, מבלי לכתוב זאת בפירוש. וצ"ע.