פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים רעא ט
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ט | המנהג לכסות את הלחם
הגמרא בפסחים אומרת (ק:) שלא מביאים את השולחן אלא אם כן קידש כבר, ואם הביאו, יפרוס מפה ויקדש. ומבאר הטור כדי שיהיה ניכר שמביאים את השלחן לכבוד השבת, ואם הביאו לפני הקידוש, יפרוס מפה ואז יגלה אותה לאחר הקידוש שיהיה ניכר כבוד השבת.
הגמרא בשבת אומרת (קיט:) שהמלאך הטוב מברך אם מצא בית מסודר, ולכאורה אם מביאים את השלחן רק אחר הקידוש, כיצד הדבר מוסבר. מתרצים הראשונים שהשלחן היה מסודר במקומו אלא שלא במקום הסעודה.
התוספות, הרא"ש, המרדכי והר"ן כותבים שבימינו שהשולחנות גדולים לא מטריחים להביא את השולחן אחר הקידוש ולכסות במפה ולגלות אחר הקידוש.
הירושלמי מבאר עוד טעם לכיסוי המפה: שלא יראה הפת בושתו שמקדימים את היין לו. והטור כותב עוד טעם לעשות זכר למן שהיה לו כיסוי מעליו ומתחתיו.
☜ שו"ע: צריך שתהיה מפה מעל ומתחת ללחם.
⤶ אם הטעם כירושלמי, כשמקדש על פת לא צריך כי אין לה בושה. ולטעם הטור צריך לכסות גם אז, וכך נוהגים[1] (משנ"ב).
א. לפרי מגדים: לכל הטעמים מספיק לכסות עד אחר הקידוש. לחיי אדם: לפי הטעם של זכר למן צריך לכסות עד ברכת המוציא[2].
ב. סדר קידוש על הפת: יאמר ויכולו ויניח ידיו על הפת עם המפה עליהם. כשיאמר המוציא יגלה את הלחם ויניח ידיו ויגביה אותו באמירת ה'. ויחזור ויניחו ויכסה במפה ויגמור הקידוש (אליה רבה ודרך החיים).