פרשת פקודי

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הפרשה העשירית והאחרונה בספר שמות היא פרשת פקודי. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה : ענינה של הפרשה השלמת בניית משכן אוהל מועד וחנוכתו.

נושאי הפרשה

אל תביאנו לידי ניסיון

פרשתנו מספרת על קיום הציווי של בניית המשכן בפועל. היא נפתחת במילים "ויקהל משה את כל עדת בני־ישראל" . הזוהר מדייק במילות הפסוק: נאמר כאן "עדת בני־ישראל" ולא 'בנות ישראל'. מכאן שמשה רבנו כינס את הגברים בלבד. אור החיים מבהיר שאין הכוונה שמשה רבנו הקהיל רק את הגברים ולא את הנשים, שהרי בהמשך התורה מדברת על חלקן של הנשים במלאכת המשכן. אלא "יכוון לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמן".

שיחת השבוע של צעירי חב"ד עוסקת בנושא שמירת הגבולות. הקהלת בני־ישראל כאן הייתה לצורך בניית המשכן, שתביא את השראת השכינה בעם־ישראל, 'ושכנתי בתוכם'. נוסף על כך הייתה ההקהלה על־ידי משה רבנו. גם המועד היה בזמן נעלה, למחרת יום־הכיפורים, שבו בני־ישראל דומים למלאכים. ובכל־זאת דאג משה רבנו שלא להקהיל גברים ונשים יחד.

מכאן עלינו ללמוד הוראה לכל הזמנים ולכל המקומות: כאשר מתאספים יחד, לכל מטרה שתהיה, ואפילו למטרה הקדושה ביותר, יש להיזהר שלא להגיע לידי ניסיונות ופיתויים, אלא להבטיח שיישמרו גבולות בטוחים מפני פיתוי אפשרי. על־ידי גישה כזאת דווקא יכול להתקיים 'ושכנתי בתוכם'.

יש הטוענים שההפרדה בין גברים לנשים מבטאת פחיתות במעמד אחד מהם. אין הדבר כן. לגברים תפקיד חשוב וחיוני בבניית המשכן, וגם לנשים תפקיד חשוב וחיוני בהקמתו. ההפרדה נועדה למטרה אחת ויחידה – למנוע ניסיונות ופיתויים שעלולים להביא לידי מכשול.

הצורך בכלל ישראל

כתב "אור חיים" בפירושו לפרשת פקודי על הפסוק: "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ד' את משה כן עשו" שמות ל"ט, ל"ב.

כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכהו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו "ואהבת לרעך כמוך". פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר אלא אתה בעצמך וכאחד מחלקיך.

הרב יעקב אריאל בבעלון ךשבת מעייני הישועה ככתב על הנושא :והיה למשכן אחד". הוא מסביר כי קיום תרי"ג מצוות מחייב כי כלל ישראל יהיו שותפים לקיומם. שכן לא ייתכן כי אדם אחד יקיים את כולן ?

  • יש מצוות עשה בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם.
  • ויש מצוות לישראל שאינם בכוהנים.
  • וכן בלוי וכן בנשים.

ולכן היחדי הרוצה להשלימם לשם תיקון לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר תרי"ז המצוות יכוונו להם זקוק לכלל ישראל. התורה תתקיים רק "במחברת הכללות, ויזכו זה מזה." והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ד'". כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם הביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה, ייאמר על כללותם שעשו הכל".

לסיכום, "והיה המשכן אחד" - אי אפשר לבנות את המשכן על ידי יחידים, אלא רק על ידי הכלל כולו. בכך הומחש לעם ישראל שאת התורה כולה, אשר מרכזה במשכן, רק העם כולו יכול לקיימה. המשכן, ואחריו המקדש, יוחסו לכלל ישראל יחד.

"והיו עיניי ולבי שם כל הימים" מלכים א ט, ג . בית המקדש הוא לב העם. מרכזו הרוחני. התפילה אף היא מכוונת אל מקום אחד. "תלפיות - תל שכל הפיות פונים אליו". וכמו שאמר הכתוב: "והתפללו אל המקום הזה" מלכים א ח, ל"א . וכך נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם אל מקום אחד.

שלוש חנוכות המשכן

הפסוקים החותמים את פרשת פקודי עוסקים במעמד הקמת המשכן. כל ישראל זכו לראות איך יורד הענן לשכון על האוהל "וכבוד ה' מלא את המשכן". הדבר אירע בראש חודש ניסן.

שאותו מעמד עצמו שנוי ומשולש בתורה בשתי פרשיות נוספות, המתארות את חנוכת המשכן מצדדים שונים. בפרשת שמיני שבספר ויקרא ממקדת התורה את מבטנו בחנוכת המזבח, מתוך כלל ענייני המשכן, ואילו בפרשת נשא שבספר במדבר מפורטים הקרבנות שהקריבו הנשיאים החל מאותו יום. כל תיאור מציג פן מיוחד, ומבליט אותו על פני שני הצדדים האחרים המתוארים בפרשיות האחרות.

הרב יהושע שפירא, מישיבת רמת גן, בוחן רעיון זה בעלון שבת בשבתו ומוצא כי לכל פרשה 'גיבור' משלה.

  • בפרשת שמיני אנו מוצאים את אהרן הכהן ניצב במרכז ההתרחשות ומקריב את קרבנותיו.
  • בפרשתנו הרי זה בצלאל, שזוכה לראות את מעשה ידיו עומד על תלו ומשמש לתכליתו העליונה.
  • בפרשת נשוא מתבטא מקומו המיוחד של ראש וראשון לנשיאי ישראל, משה רבנו - "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על העדות מבין שני הכרובים".

עיקר המתח שבו נעסוק כעת מתקיים בין פרשתנו לפרשת נשוא, בין דמותו של בצלאל לדמותו של משה. בפרשת נשוא נדמה כאילו כל עניינו של המשכן לא נועד אלא לתת ביטוי שלם למדרגתו המופלאה של משה רבנו, ולאפשר לו לקיים את שליחותו על הצד הטוב ביותר. אולם בפרשתנו הוא 'נדחה' מלשמש בתפקידו, וכדברי הכתוב: "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".

ה'דחייה' הזו, שכביכול נדחתה עבודתו של משה מפני קרשיו ויריעותיו של בצלאל, מחדדת את מעלתו של המשכן כפי שהיא מנקודת מבטו של האחרון. מדוע נקרא שמו בצלאל? על שם שהיה בצל א-ל וידע לומר למשה שסדר הבניין כך הוא - יריעות וקרשים ואחר כך ארון וכלים - "מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים". משה רבנו לא כיוון זאת מדעתו, משום שהוא רואה במשכן בעיקר המשך לגילוי האלוקי של הר סיני, ארון וכרובים וקול ה' המדבר מביניהם. בצלאל, לעומתו, קולט את האמירה הבסיסית יותר - ה' יתברך מתאווה לבית, דירה בתחתונים.





הערות שוליים