מתנות לאביונים ע"י תשלום דיגיטאלי

שבת ומועדים
עניני החג

קטגוריה משנית

11 דק' קריאה

נפוץ מאוד בציבור השימוש באמצעי תשלום דיגיטאלי 1 , עד כדי שהתשלום הזמין והקל אצל רוב העולם אינו בכסף מזומן (שנהפך פחות זמין), ולכן מתעוררת השאלה האם ניתן ליתן מתנות לאביונים ע"י תשלום דיגיטאלי לגבאי הצדקה.
דרך התשלום הדיגיטאלית, הינה שאדם יוצר התחייבות כלפי חברת האשראי או הבנק, והם אלו שמשלמים עבורו, ולאחר כמה ימים (תלוי באמצעי התשלום), גובים מחשבונו של המתחייב את הכסף, א"כ למעשה העני לא מקבל את כספו של הנותן.

עבד כנעני
בקניין רגיל, כאשר המוכר מקבל את התמורה למקח, מיד נקנה המקח לקונה ואין צורך שהמוכר יקנה בפועל את המקח, דעל ידי שנחסר ממון הקונה בתשלום נקנתה לו תמורתו. אלא שעל פי זה במידה וירצה אדם לשחרר את עבדו הכנעני של חברו, הדבר לא יוכל להתבצע, שכן אם ירצה אדם שלישי לתת לעבד סכום כסף בכדי שהעבד יקנה את עצמו, הדבר לא יועיל שכן 'מה שקנה עבד קנה רבו' וכל מה שקונה העבד נקנה מיד לאדונו.
ולכן מחדשת הגמרא בקידושין (ז.), שיכול אדם שלישי לתת כסף לאדון ולשלם במקום העבד, ותמורת המקח(גוף העבד עצמו) תעבור ישירות לעבד כאלו הוא שילם בעצמו. והרי לן שנתחדשה מציאות קניינית בה הקונה אינו מחסר את ממונו ובכל זאת המקח נקנה אליו. וא"כ לא רק בעבד כנעני אלא בכל מקרה יכול אדם שלישי לשלם עבור הקונה, והמקח יקנה ישירות לקונה. הדוגמא בגמרא לדין זה היא כאשר אדם נותן כסף קידושין לאשה עבור חברו, והאשה מתקדשת לחברו. וזה לשון הגמרא :
"הילך מנה והתקדשי לפלוני - מקודשת מדין עבד כנעני, עבד כנעני לאו אף על גב דלא קא חסר ולא מידי- קא קני נפשיה, האי גברא נמי, אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא".
בהמשך הגמרא כותבת- "וכן לעניין ממונא".
עבד כנעני על ידי שליח
נחלקו הראשונים, האם כאשר המשלם הוא שליח הקונה, האם צריך את החידוש של 'עבד כנעני', או שהשליח משמש כידו של הקונה.
רש"י , סובר שאף בשליח צריך את דין עבד כנעני, ואם לא כן לא היה נקנה המקח למשלח: "הילך מנה והתקדשי לפלוני - והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו". גם הרא"ש (קידושין א,ו)כתב כשיטת רש"י 2 .
אך הריטב"א חולק, וסובר שכאשר שליחו של הקונה מבצע את הקניין אין צורך בחידוש של 'עבד כנעני':
"הא מיירי בשאין הנותן שלוחו של מקדש , אלא שנותן כסף משלו כדי שתתקדש בו לזה, והיינו דאתי עלה מדין עבד כנעני, וכיון שכן צריך שאותו פלוני יאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שנתן לך פלוני שתתקדש לי, ולא אמרינן הכא אלא דנתינת אחר בשבילו חשיב כנתינתו".

ונראה שמחלוקתם נובעת מהגדרת שליחות, האם שליח הוא כיד המשלח לכל דבר ואף אם משתמש בממונו נחשב כאילו המשלח הוציא את הממון, כמו שלגבי עצם פעולת אנו רואים כאילו המשלח פעל, כך לגבי הממון אנו רואים כאילו המשלח נתן (רש"י רא"ש), או שניתן לייחס למשלח רק את פעולת השליח ולא את ממונו (ריטב"א).
חקירה זו שייכת גם בהלכות גיטין, כיון שגט צריך להיכתב מממונו של הבעל, ודנו הפוסקים האם יכול שליח הבעל לשלם עבור הגט. הטור (אבהע"ז ק"כ) כתב בשם הרמ"ה , שכאשר ממנה הבעל עדים לכתוב וליתן גט לאשתו, צריכים העדים לזכות את הגט לבעל בעת הנתינה לאשה, ונתינה זו פעולת כזכיה לבעל וגם כנתינה לאשה בשליחות הבעל והרי זכיית הבעל וגירושי האשה באים כאחד.
הפר"ח (ס"ק ג'), תמה על הרמ"ה , דהרי כשם שלגבי כתיבת הגט למדנו ש'וכתב' (את הגט) הכוונה הבעל או שלוחו, אף לגבי נתינת הגט 'ונתן' יש לומר שמדובר בבעל או שלוחו, ולכן יכול השליח לשלם על הגט עבור הבעל ויועיל כאלו הבעל בעצמו שילם, ואין צורך בזיכוי מיוחד לבעל, דממון השליח נחשב כאלו נתן המשלח 3 .
ויוצא שדעת הרמ"ה כדעת רש"י ורא"ש הנ"ל, שממון השליח לא נחשב כממון המשלח ויש להקנות במיוחד למשלח, והפר"ח סובר כריטב"א שכשם שפעולת השליח נחשבת כפעולת המשלח, כך ממון השליח כממון המשלח. מדברי הרמב"ן (גיטין כ.) עולה, שסובר כדעת הריטב"א והפר"ח :
אומר אדם לשנים כתבו ותנו גט לאשתי והוא הולך לו למדינת הים, והמושלך לבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו והן כותבין ונותנין בלא כלום הקנאה , דמאי 'וכתב' על ידו או על יד שלוחו ולאפוקי היא או שלוחה הוא דכתיב, דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך.
הרמב"ן כותב, שאדם המושלך לבור יכול למנות שלוחים לתת גט לאשתו, והם יכתבו ויתנו גט לאשה ללא שיקנו את הגט לבעל קודם הנתינה, ומבאר שטעם הדבר, שהגירושין יכולים להעשות אף בממון השליח.
מאידך, בתורת גיטין מצדד כדעת הרמ"ה וז"ל:
לענ"ד נראה דהא ודאי ליתא, דלא מצינו שיהיה שלוחו כמותו רק לענין מעשה , שמה שעליו לעשות מעשה של השליח חשוב כמעשה דידיה, אבל בגט שהקפידה תורה שאין הגט גט רק כשנכתב בדבר שהוא של בעל ... היכן מצאנו זה שדבר שהוא של שליח יהיה כאילו של בעל ... בקידושין גילה רחמנא... ונלמד מעבד כנעני, משא"כ כאן דלא שייך בגט לומר שמקנית עצמה בגט שמקבלת אף שהוא של אחרים דלאו בדידה קיימא לאקנויי...

מתנות לאביונים על ידי ממון השליח
על פי מה שלמדנו, לדעת הרמב"ן הריטב"א הפרי חדש , אין צורך לחידוש דין עבד כנעני בתשלום ע"י ממון השליח, והדין הפשוט נותן שנחשב ממון השליח כנתינת המשלח. לכן במתנות לאביונים נותנת חברת האשראי וכדו' מעות עבור המשלח (המחייב את חשבונו דיגיטאלית), ונחשב כאלו נתן המשלח את מממונו לאביונים. ומאידך, לדעת רש"י רא"ש והתורת גיטין ממון השליח אינו בכלל ממון המשלח, אלא שהתורה חידשה למשלח דין עבד כנעני.

חלות עבד כנעני בכל התורה
אלא שיש לדון, האם מועיל דין עבד כנעני לכל דיני התורה או שיועיל לגיטין וקידושין בלבד.
הרמב"ם לא הביא את דין עבד כנעני לגבי כל קנייני ממון, ותמהו הראשונים מה הטעם בדבר, וזה לשון
הר"ן (על הרי"ף קדושין ג.):
"כתב הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות מכירה: 'האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב '. ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם? שמא סובר הוא- דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני , משום דעבד ואשה כהדדי נינהו, דעבד [כג.] גמר 'לה' 'לה' מאשה, אבל לעניין ממון אין למדין מעבד כנעני, אבל אין זה מחוור . וצריך עיון ".
השו"ע (חו"מ קצ, ד) הביא סעיף זה בלשון 'יש אומרים':
י"א שהוא הדין לאומר לחבירו: הילך מנה ויהיה שדך מכור לפלוני, כיון שקבל זה ממנו נקנה השדה לאותו פלוני.
ויש לדון האם כתב השו"ע לשון 'י"א' על דין זה כיון שסובר שלא נפסק להלכה.
הגר"א (ו') מבאר שאכן השו"ע כתב בלשון 'י"א' כיון שלדעת הרמב"ם דין עבד כנעני שייך רק בקידושין ולא בשאר דיני ממונות, אלא שהקשה הגר"א על הרמב"ם מגמ' מפורשת בב"ק (ק"ב:): "הלוקח שדה בשם ריש גלותא (רש"י-שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה), אין כופין אותו ריש גלותא (רש"י-לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח ) למכור..אי משום הא לא קשיא, כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי", היינו שהקונה שנתן את הכסף קנה רק משום שהודיע בעת הקניין לבעל השדה ולעדים שהוא הקונה האמיתי, אך אלמלא שהודיע, היה השדה נקנה לריש גלותא אף שלא חסר ממון, והרי זה כדין עבד כנעני, וחל הדין אף בכל קניינים ולא כדכתב הרמב"ם.
וכן יש לציין שפרשני השו"ע פסקו בפשטות את דין עבד כנעני גם בכל קניינים 4 .

נתינה מדין עבד כנעני
לשיטת רש"י דאף ע"י שליח אנו נזקקים לדין עבד כנעני, יש לדון האם מועיל דין עבד כנעני להחשיב את המשלח כמי שנתן ממון או שזו רק אפשרות להקנות לו את המקח, וההשלכה לחקירה זו היא האם במצווה בה מוטל על האדם 'לתת' ממון, כגון מצוות פדיון הבן או מתנות לאביונים, האם תועיל נתינת השליח עבורו להחשיבו כאלו הוא נתן. חקירה זו מתבארת בדברי הפוסקים לגבי פדיון הבן, האם כאשר בא האב לפדות את בנו מן הכהן יכול אדם אחר ליתן בעבורו כסף.
כתב הרמ"א (יורה דעה, שה, י):
"אין האב יכול לפדות על ידי שליח, גם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש קלא)".
א"כ יוצא מדברי הרמ"א , שנתינת השליח אינה נחשבת שהאבא 'נתן' לכהן ולכן לא יצא האב יד"ח מצוות פדיון הבן.
הגר"א (ס"ק יז בליקוט) תמה על דברי הרמ"א, מדוע לא יצא ע"י אחר הרי יש דין עבד כנעני?
"כל זה הוא תמוה, דלא מיבעיא על ידי שליח דשלוחו של אדם כמותו, אלא דאף אחר יכול לפדות אפילו בלא דעתו של אב, דלא עדיף ממה שכתוב שאחר יכול לפדות [כמו שכתוב בפ"ד דמעשר שני וכן נטע רבעי וכן הקדש], וכל שכן כאן שאינו אלא חוב בעלמא, שהרי הכהן גובה ממשועבדים [כמו שכתוב בבכורות מ"ח] ושם אישתעבדו ניכסי... וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלווה? אלא דלכתחילה יותר מצוה באב, וכמו מילה ושארי דברים שהאב חייב. וגם בריב"ש, ליתא מזה כלום אלא בדברי השואל שם, וגם אינו מוכרח דבריו".
היינו, שתמה הגר"א מדוע לא תועיל נתינתו של אחר עבור האב, דלא גרע משאר מצוות של פדיון כגון הקדש ונטע רבעי שיכול אחר לפדות את הפירות עבור בעל הבית, ועוד שפדיון הבן זה חוב ממוני, שבוודאי יכול אדם אחר לפדות בעבור הלווה (כשאר דין עבד כנעני), (אלא שמציין הרמ"א שרק עדיפות יש לפדיון ע"י האב עצמו דמצווה בו יותר מבשלוחו).
החזו"א 5 הוסיף ראיה לדברי הגר"א שתועיל נתינת האחר כאלו המשלח נתן בעצמו, מדמצינו לגבית מצוות מחצית השקל שיכול מודר הנאה לתת עבור חברו, ואם היה צריך לזכות את הכסף לחברו, לא היה מועיל כיון שהנותן מודר הנאה מחברו, הרי לן שנתינת השליח נחשבת כאלו המשלח עצמו נתן.

בשו"ת חמדת שלמה (לב), הביא תשובת רבי יעקב מליסא (בעל הנתיבות המשפט) שמיישב את קושיות הגר"א על הרמ"א וראיית החזו"א . ומחלק בין חלות קניינית כבקדושין, ששם ניתן לבצע את הקניין ע"י אחר, לבין מצווה בה האדם מצווה להוציא ממונו, ואם אחר הוציא את הכסף לא התקיימה המצווה, ולכן לא ניתן לתת את כסף פדיון הבן, בממונו של אחר. ומה שבמחצית השקל יכול אדם ליתן בעבור חברו, הכוונה שהוא פורע את חובו הממוני וחברו נפטר מן המצווה אך לא נחשב שקיים את מצוות הנתינה 6 .
יוצא שנחלקו הרמ"א והגר"א האם כאשר השליח נותר מכספו עבור המשלח מדין עבד כנעני נחשבת כנתינת המשלח עצמו או שרק נזקף תוצאת הנתינה לזכות המשלח (שהמקח נקנה לו), ולכן לרמ"א א"א ליתן מעות לפדיון הבן ע"י שליח כיון שהאב לא עשה את מצוות גופו ליתן מממונו, ולגר"א ניתנת השליח יוצרת ממציאות כאלו המשלח נתן בעצמו. ונראה שיחלקו גם לגבי אדם שנתן מתנות לאביונים בעבור חברו, האם חבירו יצא כאלו נתן בעצמו.
ויוצא לכאורה, כאשר חברת האשראי משלמת את הכסף במקום הנותן הרי היא כשליח הנותן מממונו לחברו בכדי שזה יקיים את מצוות הנתינה, ותלוי במחלוקת הנ"ל.

נתינה על ידי שליח כאשר המשלח מתחייב ממון
אך יש לדון האם ניתן לחלק בין מצב שאחר נותן עבור המשלח לבין מצב בו המשלח מתחייב ממון עקב נתינת השליח, דשמא כאשר מתחייב המשלח ממון אינו עניין לדין עבד כנעני אלא הוא ככל הנותנים שמתחסר ממונם בעת הנתינה, וכמו שאדם המשלם בכרטיס אשראי מתחייב לשליח-חברת האשראי- את סוכם הכסף המשולם בעדו.
ונראה שבמקרה זה, שמשלח מתחייב ממון עקב נתינת השליח אכן אין צורך בחידוש של דין עבד כנעני, שהרי הגמרא (קדושין ז.) מסבירה מדוע יש סברא שנתינת האחר לא תועיל: "עבד כנעני לאו אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה", היינו שנתינת האחר לא יוצרת אצל העבד שום חיסרון ממון, ובכל זאת העבד קונה את עצמו ומשתחרר. אך משמע שבאופן שהנתינה כן יוצרת חסרון תועיל הנתינה. וכך כתב הנתיבות (קצ, ג):
"ולפי עניות דעתי לא נראה כך, דאי מיירי שהלווה לו מעות, לא היה צריך ללמוד מהא דרבא בקידושין דהיינו מדין עבד כנעני, וכדאמרינן שם 'עבד כנעני לאו אף על גב דלא חסר וכו', ואי כדבריו הרי חסר הוא, דהא הלווה המעות ויצטרך לשלם ומהיכי תיתי לא יקנה, ומה צריך ללמוד מעבד כנעני".
ומבואר מדבריו, שכל שהנתינה היא באופן של הלוואה (היינו שמשלח מתחייב ממון) אין צריך לדין עבד כנעני. ועל פי זה, גם לפי השיטות שסוברות שלדעת הרמב"ם דין עבד כנעני אינו פועל אלא בקדושי אישה באופן שמתחייב המשלח זה יחול הקניין דכאמור אין צורך כלל לדין עבד כנעני, וכן גם לדעת הרמ"א הנ"ל שלא נחשבת נתינת השליח מדין עבד כנעני כאלו המשלח נתן, כאן שהמשלח מתחייב ואין צריך לדין עבד כנעני, תועיל נתינת השליח עבורו.
אלא שהנתיבות חלק בזה על הקצות החושן , ואם כן לפי הקצות לא תועיל הנתינה אף שמתחייב המשלח. אלא שבהערות על הנתיבות (סימן ק"צ,3), כתב הרב דזימיטרובסקי שהקצות יודה לדברי הנתיבות באופן ששלח שליח לתת עבורו והוא ישלם לו חזרה, שבנתינה זו מתחייב מדין ערב (שהוציא השליח הוצאות על פיו). ורק באופן שלא שלח שליח לשלם אלא שהנותן נתן, על דעת לתבוע את המקבל, יש צורך בעבד כנעני לדעת הקצות החושן .
ויוצא איפוא שבנידון של נתינת מתנות לאביונים ע"י אשראי וכדו', הרי נותן המשלח באופן של 'ערב', שמצווה לחברת האשראי ליתן ומחייב את עצמו כנגד נתינתם, והרי גם לקצות החושן נחשב המשלח כאלו נתן.

מתנות לאביונים כמצוות שמחה לעני ולא כמצוות נתינה
גישה נוספת מצאנו בפוסקים, ולפיה אין מצוות נתינה ממונית לעניים כמו מצוות פדיון הבן, אלא שתכלית המצווה שהוא משמח לב האביונים, ואף שלא החסיר ממון, אלא שנתנו עבורו מקיים הוא את המצווה.
וכך כתב בשו"ת כתב סופר (יו"ד קי"ב) לגבי האפשרות ליתן מצוות מתנות לאביונים מכספי מעשר, על אף שלא ניתן לפרוע חוב מכספי מעשר:

..ועיינתי בפנים בתשובה, וזה לשון השואל: כיון דהמעשר בלאו הכי שלהם (של העניים) לא יצא דנותן להם משלהם, או דלמא עיקר תקנה כדי לשמחן ויוצא במתנות לאביונים ג"כ (מכספי מעשר) כי אביונים אינם מקפידים אם נותן להם ממעשר, וטובת הנאה של בעלים הוא ושמחה הוא לאביון שנותן לו ולא לאחר..לפי הנראה היה כוונת השואל דאין חיוב מתנות לאביונים שיתן מממונו ויחסר מכיסו, רק לשמח ביום פורים נפשות אביונים במתנות, וכיון ששמחה הוא לאביון כשיתן לו, מה לי אם מעות מעשר הוא, על כל פנים כבר יצא הנותן המצווה שעליו, ואין זה דומה לכל דבר שבחובה דאינו באה אלא מן החולין כיון שהחיוב עליו להביא שתים, מה שאין כן כאן קיים המצווה לשמח האביונים במה שנותן לו ומשמחו ביום השמחה, והבן:
ולפי דברי הכתב סופר הללו, כל הדיון שלנו אינו מתחיל, דהעיקר לשמח לב האביונים, ואף של חיסר מממונו הרי קיים את המצווה, ואף אם יתן אחר בעדו יצא ידי חובת המצווה.
על פי דברים אלו ניתן אולי לבאר את דבריו של הגרש"ז (הליכות שלמה פרק יט, דבר הלכה כז) בדבר השאלה האם צריך אדם לזכות לאשתו את כסף המתנות לאביונים קודם שיתן בעבורה:
"אין צריך שיזכה לה בעלה את המעות והמנות ע"י אחר, דלא כתיב בהו 'לכם', אלא שיחמירו שישלח הבעל גם בשבילה ויודיע הדבר לאשתו ולמקבלי המנות שידעו שהמשלוח הוא גם ממנה".

סיכום הדין:
נראה שניתן לתת מתנות לאביונים באופן שמעביר הוראת חיוב באשראי לטובת קופת הצדקה או בשאר אמצעי תשלום דיגיטאלי. ועל כגון זה נאמר(ברכות מה.): "פוק חזי מאי עמא דבר (צא וראה כיצד העם נוהג)" .

^ 1.פייבוקס, ביט, העברה בנקאית וכדו'.
^ 2."והתקדשי לפלוני, ועשאו פלוני שליח אלא שנותן המנה משלו או כשלא עשאו שליח ואמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני מקודשת".
^ 3."כתב הטור בשם הרמ"ה : האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריך לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחות קעבדי מצי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי דכיון דמזכי לאיתתא בשליחותיה אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחת ע"כ.
ואני תמה עליו דאמאי אצטריך למימר דמזכו ומקנו לבעל דאי משום דכתיב ונתן דבעינן שיהא הגט שלו הני מילי כי קמגרש איהו אבל כי עביד שליח למכתב גיטא ולמיהב לאתתיה הרי השליח נכנס במקומו דשלוחו של אדם כמותו ולא בעינן תו דלהוי הגט מהבעל אלא כיון דהוי משל שליח סגי לן בהכי דכי היכי דוכתב הוי איהו או שלוחיה אע"ג דלא כתב איהו מידי הכי נמי ונתן הוי איהו שלוחיה אע"ג דלא קיהיב איהו מדידיה מידי, וכי קאי 'ונתן' אשליח מצי למהוי הגט מהשליח דהא ונתן קרינן ביה.
^ 4. עיין נה"מ וסמ"ע על דברי השו"ע, וכמו כן עיין למשל בשו"ת ' יורו משפטיך ליעקב ' סימן קח, שכולם מתייחסים בפשיטות לדין עבד כנעני בכל דיני ממונות.
^ 5. חזו"א יו"ד קפ"ה: "ואינו מובן והלא מחצית השקל חובת הגוף וחברו שוקל לו שקלו, וא"צ לזכות הכסף למי שנותן עבורו, מדשרי במודר הנאה נדרים לג.... ואם אתא דעיקר מצותו צריך להיות משלו, מה יועיל לו נתינת המדיר כיון שאילו היה חייב לא היה יוצא בו אלא ודאי שפורע חברו וכדין עבד כנעני וה"ה פדיון הבן".
^ 6.וזה לשונו של החמדת שלמה : ולפי עניות דעתי נראה..רק הכוונה לעשות שליח שיפדה ממעותיו (של השליח עצמו) זה לא מהני, דדוקא בקדושין שהוא קנין מהני כשאחר נותן המעות מדין עבד כנעני, אבל בפדיון הבן שהקפידה התורה בדמי הפדיון, שקרקע ושטרות לא מהני, ודוקא בשט"ח אמרו דבר תורה בנו פדוי לכשיתן משמע הא אחר שנותן מעות לא מהני... וכן בשקלים פרש"י בכתובות (קח) בשוקל לו את שקלו ששכר מצוה על הנותן (רש"י, ד"ה 'ועל' -נמצא שכר המצוה על הנותן)... אך נראה דלא זו שחיסר מצוה אלא אפילו אינו פדוי כלל, ולא דמי לשקלים דכשאחר שוקל שקלו פטור הוא מליתן שקלו, דשאני שקלים שנתינתן הוא כדי שיהי' לכל אחד מישראל חלק בקרבנות... וכיון שכבר יש לו חלק בקרבנות שוב אינו צריך ליתן שקלו... אבל מצוה שהוא רק חובת הגוף ואין בו סרך קנין מה בכך שחבירו נתן בעדו כיון שמצוה זו חובת הגוף הוא... וכמו דפשיטא דמי ששלח לחבירו ליתן לו צדקה לעני משל שליח דודאי לא קיים המשלח מצות צדקה...

עניני החג