פרשני:בבלי:מנחות ה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות ה א

חברותא[עריכה]

דאמר מר, גילח הנזיר בסוף נזירותו על קרבן אחד משלשתן - ואפילו גילח על קרבן חטאת, יצא, והוכשר לשתות יין, ואם כן ההכשר שלהם אינו יחידי ומסוים, ולכן באים לאחר מיתה.  19 

 19.  הראשונים בקידושין נחלקו בדין חטאת קודמת לעולה, האם זה רק דין לכתחילה אבל בדיעבד כשרה העולה, או שזה לעיכובא. ושיטת הריטב"א שם שזה לעיכובא (מלבד מצורע). והאבי עזרי הקשה (מעשה הקרבנות יד) והרי נזיר שגילח על אחד משלשתן יצא, והיינו אפילו על עולה ושלמים, והרי להריטב"א זה קודם החטאת וצריך להפסל. (וראה במנחת אברהם שכתב ליישב, שדין חטאת קודמת בנזיר הוא שונה משאר מחוסרי כפרה והוא רק דין קדימה).
מיתיבי: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות המצורע כדינו, הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון האשם מצורע נסכים כדינו, מכיון שהוא קרבן כשר, רק שלא עלה לבעליו המצורע לשם חובה להכשירו לבוא במחנה (ולאכול בקדשים) ולכן צריך אשם אחר להכשירו!?  20 

 20.  הגרי"ז בכתביו חוקר, אם לא נתן את דם האשם על הבהונות שמביא אשם אחר להכשירו, האם האשם הראשון אינו עולה כלל לחובת המצורע כי חסר בו מתן בהונות, והאשם הנוסף שהוא מביא לאחר מכן הוא גם עולה לחובת אשם, או שהאשם הראשון מועיל לו לחובת אשמו כיון שנשחט לשמו כדין, אך ניתנה לו האפשרות להביא אשם נוסף כדי לקיים בו מצוות מתן בהונות, וזה אף על פי שאין אשם בא בתורת נדבה.
ומסקינן: תיובתא דרב שאמר לעיל שאשם מצורע ששחטו שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר וכאן מבואר שהקרבן כשר. - תיובתא!
רבי שמעון בן לקיש חולק על רב ואמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, ולא כרב שאמר פסולה, ושיריה אינן נאכלין, שהרי הם בכלל איסור חדש שלא הותר עדיין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, ככל תבואה חדשה שמותרת על ידי מנחת העומר.
ומקשינן: מקרב היכי קרבה מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, איך היא קריבה, והרי כתוב "ממשקה ישראל", ומפסוק זה שנאמר ביחזקאל, אנו לומדים שצריך להביא קרבנות דווקא מן המותר לישראל, ודבר שאינו מותר לישראל מאיזה איסור, הוא גם לא ראוי להקרבה למזבח, והרי מנחה זו שלא הועילה קמיצתה להכשיר, הרי היא עדיין אסורה משום איסור חדש לישראל, ואם כן אינה ראויה אף לגבוה?
ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה, קסבר ריש לקיש, אין פסול מחוסר זמן - שהביא קרבן שעדיין לא הגיע זמנו - לבו ביום, שאם באותו היום יהיה זמנו, הרי אם הביא מוקדם יותר באותו יום, אינו נחשב למחוסר זמן, ואם כן גם במנחת העומר, כיון שבהמשך היום יהיה היתר לאיסור אכילת חדש על ידי המנחה האחרת שיביא, הרי גם המנחה הזאת נחשבת כדבר המותר לישראל וכשרה.  21  מתיב רב אדא בריה דרבי יצחק: תנינא, יש בקרבנות העופות דינים שאין במנחות ויש במנחות דינים שאין בעופות.

 21.  החזון איש מבאר, שאמנם כעת קודם לעומר עדיין יש איסור להדיוט, והטעם שאין מחוסר זמן לבו ביום אינו מתיר איסורי אכילה, אך בכל אופן אין כאן חסרון של משקה ישראל, כי הכלל של משקה ישראל אינו אומר שדבר שלא ראוי לאכילה לישראל הוא גם לא ראוי להקטרה, אלא ההגדרה היא שדבר שאסור להדיוט, הוא פסול להקרבה בגלל שיש בו עצמו פסול, ולגבי פסול שייך לומר שאין מחוסר זמן לבו ביום, אבל לגבי איסור אכילה, כל רגע שעדיין לא הותרה האכילה האיסור עומד עד לזמן שיתירו אותו, ולא שייך לומר שאין מחוסר זמן לבו ביום להתירו קודם לכן, כי האיסור נמצא בפועל, אבל פסול, כיון שעומד היום להדחות מותר.
יש בעופות שאין במנחות, שהעופות באין בנדבת שנים, שאפשר להביא בשותפות נדבת עוף, ומחוסרי כפרה דהיינו זב וזבה יולדת ומצורע מביאים עופות להכשירם בקדשים, והותרו העופות מכלל איסורן שנאסרו להדיוט - בקודש, שהרי הדיוט מותר באכילת עופות חולין דווקא על ידי שחיטה ולא על ידי מליקה. אבל בקודש הותרו על ידי מליקה, מה שאין כן במנחות, אין את הדינים הללו, שאין באות בשותפות משום שנאמר בהן "נפש" ומשמע דווקא אחת, ואין באות במחוסרי כפרה, ואין בהן היתר בקודש יותר מבהדיוט.
ויש במנחות שאין בעופות, שהמנחות טעונות הבאה בכלי דווקא,  22  וטעונות תנופה והגשה בקרן מערבית דרומית של מזבח, וישנן בציבור - מנחת העומר שבאה על ידי ציבור - כביחיד, מה שאין כן בעופות, אין את הדינים הללו, שאינן טעונין כלי שהרי מליקתן בציפורן, ולא נאמר בהן תנופה והגשה, ואין באין בציבור, שכתוב בהם "קרבנו", ולומדים מזה שדווקא יחיד מביא עוף ולא ציבור.

 22.  רש"י כתב שעופות אינם טעונות כלי כי מליקתן בציפורן. והקשה הגרי"מ פינשטיין זצ"ל, הרי גם קמיצת המנחה היא ביד ולא בכלי. ותירץ, שהדין הוא לקמוץ מתוך כלי שרת, ודבר זה הוא חלק מגוף מעשה הקמיצה, ונחשב טעון כלי. ועוד תירץ, שלאחר הקמיצה יש דין ליתן את הקומץ בכלי וכמו שנאמר להלן (ו ב) "לא גמרה עבודתה עד דעביד לה מתן כלי", וגם דין זה גורם לקמיצה להקרא טעונת כלי. וראה בשיטה מקובצת (אות כ) שמעמיד דברי הגמרא דבעי כלי, בזה שנותן את הקומץ בכלי, ועל ידי זה הוי כעבודת קבלת הדם. (ולדברי הגרי"מ זה אפילו חלק מהקמיצה).
ואם איתא להא דאמר רבי שמעון בן לקיש שמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, נמצא שאחד מהחילוקים שאמרנו שיש בעוף שהותרו מכלל איסורן בקודש גם במנחות נמי משכחת לה דהותרו מכלל איסורן בקודש, ומאי ניהו, מנחת העומר, שהרי אסורה עדיין התבואה החדשה להדיוט וכבר הותרה לגבוה?  23 

 23.  קושית הגמרא היא לריש לקיש, והגרי"ז בכתביו הקשה, שאף אם נסבור שהשירים מותרין, יהיה מוכח שמצאנו מנחות שהותרו מכלל איסורן בקודש. ואם כן הקושיא אינה דווקא לריש לקיש.
ומתרצינן: כיון שאמרנו דאין מחוסר זמן לבו ביום, לאו איסורא הוא, נחשב הדבר כאילו כבר קרבה המנחה האחרת והותר איסור חדש, ואין זה מכלל איסורן.
מתיב רב ששת, שנינו בברייתא: מצורע, שדינו לתת דם ואחר כך שמן על בהונותיו, אם הקדים מתן שמן למתן דם, ימלאנו ללוג שמן ויחזור ויתן מתן שמן אחר מתן דם כדינו, ואם הקדים את מתן בהונות למתן שבע שמזה באצבעו שבע פעמים מול פתח ההיכל, ימלאנו ללוג שמן ויזה ממנו מול פתח ההיכל, ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן ז'.  24 

 24.  המקדש דוד (יב ו) חוקר האם מתן בהונות נקרא עבודה, או שאין זה עבודה אלא רק מעשה טהרת מצורע.
ואי אמרת אין מחוסר זמן לבו ביום, ונחשב כאילו כבר באה המנחה המתרת את החדש, אמאי צריכים כאן במצורע שיחזור ויתן שמן על הבהונות, נאמר שמכיון שיכול להזות כנגד פתח ההיכל עוד באותו היום, אין חסרון בהקדמת מתן השמן לבהונות לפני הזאת שבע, שהרי אין מחוסר זמן לדבר שיכול להתקן באותו היום, ונחשב לנו התיקון כאילו כבר נעשה, ואם כן נאמר שמכיון שנתן את השמן על הבהונות - מאי דעבד עבד, ומדוע שיצטרך לחזור וליתן עליהם לאחר ההזאה כנגד פתח ההיכל!?
ומשני: אמר רב פפא, שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הוייה, דאמר הכתוב "זאת תהיה תורת המצורע", "תהיה" משמע בהויתה תהא דהיינו כסדרן דווקא.
מתיב רב פפא, אשם מצורע קודם לחטאת, ואם הקדים מצורע קרבן חטאתו לאשמו, לא אומרים שיהא אדם אחר ממרס בדמה של החטאת כדי שלא יקרוש עד שבינתיים יביא את האשם, ויזה מדמו ואחר כך יתן מדם החטאת כסדרן, אלא מניחין את החטאת עד למחר כדי שתעובר צורתה, שיעבור מראה לחלוחית בשר ממנה ותפסל בלינה, ואז תצא לבית השריפה  25  (אבל כל זמן שלא נפסלה בלינה אינה נשרפת אלא כשהפסול הוא בגופה), ואם כן מצאנו שיש מחוסר זמן לבו ביום, דאי לאו הכי אמאי נפסלת, הרי ראויה החטאת לבו ביום?

 25.  מבואר כאן שאי אפשר להקריב את החטאת כל זמן שלא קרב האשם, והקשה המקדש דוד (יב ב) שבפשטות הסוגיא בזבחים נראה שדין הקדימה של האשם לחטאת הוא לחשיבות בלבד, וכמו לענין תדיר ושאינו תדיר, אבל לא כדי לעכב.
ותמהינן: מאי קא מותיב רב פפא, והא רב פפא עצמו הוא דאמר על קושיא דלעיל "שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הויה" וצריכים להעשות דווקא כסדרן, ואם כן אף כאן צריך דווקא כסדרן?
ואמרינן: אלא רב פפא הכי קא קשיא ליה, אימא הני מילי שאמרנו שדין מצורע כסדרן כי נאמרה בו הויה היינו בעבודה דווקא, שבעבודה נאמר הפסוק. אבל שחיטה הא לאו עבודה היא שהרי כשרה אפילו בזר, ובה לא נכתב הויה שיהא דווקא כסדרן,  26  ואם כן חזרה הקושיא למקומה - ואי אין מחוסר זמן לבו ביום, יהא אחר ממרס בדמה  27  ולהקריב אשם והדר לקריב חטאת?

 26.  הראשונים כתבו טעמים שונים מדוע שחיטה אינה עבודה. שיטת רש"י (זבחים יד ב), כיון ששחיטה כשירה אף בפסולין, היא אינה עבודה. התוספות כתבו, שאינה עבודה משום שמותר לעמוד בחוץ ולשחוט בהושטת ידו לפנים, ואם זה היה שירות, זה היה צריך להעשות לפני ה'. וכן אם נתלה באויר ושחט שחיטתו כשירה, ובשאר עבודות הקרבן פסולה, דאין דרך שירות בכך. הר"י מאורלינש ורש"י בכת"י (זבחים סח ב) פירשו, דלאו עבודה היא כיון שגם חולין צריכים שחיטה, ולא רק קדשים, ומוכח שהציווי לשחוט אינו מטעם עבודה. וכתב הבית הלוי (ב כג) שאף לשיטת ר"י דאורלינש וודאי שיש מצוה בשחיטת קדשים מהתורה, אלא רק שאין זה עבודת קרבן כמו זריקה וקבלה. והשפת אמת הקשה לשיטת הר"י דאורלינש, דאף שיש שחיטה בחולין, הרי מתעסק בקדשים פסול, ובחולין כשר, ואם כן יתכן שבקדשים שחיטה עבודה היא.   27.  בכתבי הגרי"ז הקשה שהרי מבואר שבחטאות החיצונות כשר גם דם קרוש, ומדוע אומרת הגמרא שצריך שאחר יהא ממרס בדם. והגר"ח תירץ, שאמנם בכל סוגי החטאות יש דין של טבילת אצבע, אבל יש חילוק בין חטאות הפנימיות לחיצוניות, שבפנימיות כתוב "וטבל", ולמדנו שיש דין בדם שיהיה ראוי לטבילה והזאה, ולכן אם יקרש הדם הוא נעשה דחוי ונפסל. אבל בחטאות החיצונות אין דין "וטבל" אלא "ולקח", כלומר שיעשה בפועל טבילה, ואף אם קרש הדם ואחר כך נעשה לנוזל בחזרה, הוא אינו דחוי וכשר להזאה. ולכן גם כאן נאמר שיהא אחר ממרס הדם, והיינו רק כדי שיהיה ראוי להזאה.
אלא אמר רב פפא, היינו טעמא דריש לקיש דאמר "מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה" והרי לכאורה אינו מן המותר לישראל שהרי חדש אסור עדיין, דקסבר, האיר מזרח האיר יום ט"ז בניסן, מתיר את החדש אפילו לא קרבה עדיין מנחת העומר, כי עצם היום מתירה וכדרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו, אפילו בזמן שבית המקדש קיים ומביאין מנחת העומר,

דרשני המקוצר[עריכה]