פרשני:בבלי:מנחות ח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות ח א

חברותא[עריכה]

ואם איתא דדם לא קידש לחצאין, לילף מדם שלא יתקדש  17 ? וכי תימא רבי אלעזר מלתא ממלתא כגון חביתי כהן גדול מדם - לא גמר, והא אמר רבי אלעזר: מנחה שדינה לקמצה בעזרה כשאר קרבנות - שקמצה בהיכל, כשרה, שכן מצינו בסילוק בזיכין שנעשה בהיכל, וסילוק בזיכין היינו קמיצה, ומוכח מזה שרבי אלעזר לומד דבר מדבר?

 17.  התוספות הקשו מהי קושית הגמרא שנלמד שלא מועיל לקדש מנחת חביתין לחצאין מדם, הרי רבי אליעזר אמר טעם שמנחת חביתין קדושה לחצאין כיון שקריבה לחצאין, שהיו מקריבים חציה בבוקר וחציה בין הערביים וטעם זה לא שייך בדם. ותרצו התוספות, שאף בדם שייך הטעם הואיל וקרב לחצאין, שכיון שבסוגייתנו מדובר בדם חטאות הפנימיות אם כן הרי יש בו הקרבה לחצאין שהרי ארבעה הזאות עשו על קרנות המזבח, אף שעל הפרוכת עשו שבע, אולם שייך בו הקרבה לחצאין, ובכל אופן לא מועיל בזה, אם כן אף במנחת חביתין מקשה הגמרא שלא יועיל לחצאין. (וכל תרוץ התוספות הוא משום שהם סוברים כדעת רש"י שהדין שדם לא קדוש לחצאין הוא דין רק בשבע הזאות, אולם לדעת הרמב"ם שהבאנו לעיל שהוא בהזאה אחת עדיין תשאר קושיית התוספות). עוד תרצו התוספות, שמה שאמר רבי אליעזר שמנחת חביתין קדושה לחצאין היות ויש בו הקרבה לחצאין, אין זה עיקר הטעם של רבי אליעזר, אלא אף בשאר מנחות שאינם קרבים לחצאין יש בהם דין זה שמועיל לקדש לחצאין, וכל דברי רבי אליעזר הם לרבנן שאף שבשאר המנחות הם נחלקו עליו שיודו לו לפחות במנחת חביתין שקריבה לחצאין, וממילא שואלת הגמרא שאיך מועיל לחצאין הרי דם לא מועיל לחצאין, ואין לומר שכיון שקריבה לחצאין, שהרי אף בשאר מנחות סובר רבי אליעזר שקדושה לחצאין. והקרן אורה הקשה דדברי התוספות תמוהים, איך שייך לומר שרבי אליעזר סובר שכל המנחות מועיל הקידוש שלהם לחצאין, הרי זה ברייתא מפורשת בזבחים (פח א) שאין מקדשים אלא מלאים, דהיינו שמועיל קידוש מנחה רק כשהוא מלא, ואם כן איך חולק על זה רבי אליעזר. ובעיקר דברי הגמרא שמדמה מנחת חביתין לדם באר החזון איש, שאף שבמנחה הוא בקידוש המנחה לקדושת הגוף ובדם הוא קידוש להקרבה, ואם כן מה שייך לדמות דם לקידוש מנחה, אולם כיון שמנחת חביתין אין בה קמיצה ומיד מקטירין אותה, אם כן הקידוש שלה הוא קידוש ככל מנחה והוא קידוש כמו דם להקרבה, ולכך שייך לדמות קידוש של מנחת חביתין לקידוש של דם.
ודחינן: רבי אלעזר מנחה ממנחה יליף, אבל מנחה מדם לא יליף.
ומקשינן: ומנחה ממנחה מי יליף?
והתניא, אם עד שלא פרקה למערכת לחם הפנים שמפרקין אותה בשבת ונוטלין הלבונה בבזיכין - נפרס לחמה אחת מחלותיה, כל הלחם פסול ואין מקטיר עליו את הבזיכין, שהרי היא כמנחה שחסרה קודם קמיצה שנפסלת.
אבל אם משפרקה דהיינו שסילק הבזיכין נפרס לחמה, הלחם אמנם פסול, דהרי הוא כשיריים שחסרו בין קמיצה דהיינו סילוק הבזיכין - להקטרה, והדין הוא הוא דהשיריים אסורין באכילה ומקטיר עליו את ה בזיכין.
ואמר רבי אלעזר, מה שאמרנו פרקה, לא פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק דהיינו שעברו שש שעות (כדאיתא בפרק תמיד נשחט, דזמן מוספין בשש שעות וזמן סילוק בזיכין בשעה שביעית), אף על פי שלא פרקה, כמי שפרקה דמיא. ואם נאמר שלרבי אליעזר למדים מנחה ממנחה, תיהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה שפסולה, שכאן הרי היא כקודם קמיצה דהרי לא פרקה ממש, ובמנחה הדין שכל שלא קמצה אין בה פסול כשחסרה, ומוכח שלדעת רבי אליעזר לא לומדים מנחה ממנחה?
ומשנינן: הא לא קשיא, דבאמת לרבי אליעזר לומדים מנחה ממנחה, אבל כאן חלוקה מנחה של לחם הפנים מכל מנחה, דמנחה לא בריר קומץ דידה שהרי הוא מעורב עם כל המנחה ולכן כל זמן שלא קמץ לא שייך לומר שהוא כמו שקמץ, והא דלחם הפנים בריר קומץ דידה שהוא בזיכי הלבונה שעומדין בפני עצמן, ולכן כיון שהגיע זמנה לפרוק הרי הוא כמי שפרקה.
ומקשינן: אלא תיהוי איפה שנפרס לחמה קודם הקטרת הבזיכין כשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאין מקטירין קומץ עליהן ולמה מבואר בברייתא דמקטיר את הבזיכין?
ומתרצינן: ולא פלוגתא היא לקמן? ! רבי אלעזר סבר לה כמאן דאמר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, ולכך כאן בנפרס לאחר שפרקה - מקטיר הבזיכין.
גופא, חביתי כהן גדול, רבי יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין, ורבי אלעזר אמר מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין.
אמר רבי אחא: מאי טעמא דרבי יוחנן? אמר קרא "מנחה מחציתה", ולמדים, הבא מנחה שלימה ואחר כך חוציהו!
מיתיבי: חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו. ותניא, אילו נאמר "מנחה מחצית", הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, וחצי עשרון מביתו ערבית ומקריב, תלמוד לומר "מחציתה בבקר" דמשמע מחצה משלם הוא מביא, דהיינו "מחציתה" של השלמה הזו שלפניו, אם כן קשה מברייתא זו לדברי רבי אלעזר דאמר דקדשה לחצאין?
ומשנינן: מה שלומדים מהפסוק שצריך להביא שלם, למצוה בעלמא, אבל בדיעבד אם קידש לחצאין, קידש.
אמר ליה רב גביהא מבי כתיל לרב אשי: והא חוקה כתיב בה בחביתי כהן ("חק עולם לה'"), ומשמעות חק הוא לעכב?
אמר ליה, מה שכתוב בה חוקה לא נצרכא אלא לענין שצריך להביאה שלם מביתו, אבל לקדש בכלי שרת יכול גם לחצאין.
ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי דאינה קדושה לחצאין? והא אתמר, מי שהיה צריך להביא עשרון למנחה (שאין מנחה פחותה מעשרון) והפריש חצי עשרון ונתנו בכלי שרת, ודעתו להוסיף ולהשלים לעשרון, רב אמר אינו קדוש ורבי יוחנן אמר קדוש.
ואם איתא דבחביתי כהן גדול אמר רבי יוחנן דאין קדושה לחצאין, לילף מחביתין שאף באופן זה לא יהא קדוש  18 ! וכי תימא רבי יוחנן מלתא ממלתא לא יליף, והאמר רבי יוחנן, שלמים שדינן לישחט בעזרה, ששחטן בהיכל, כשרין, דכתיב בשלמים "ושחטו פתח אהל מועד" דהיינו בעזרה כנגד פתח אהל מועד, ולא יהא טפל דהיינו עזרה חמור מעיקר מאהל מועד דהיינו ההיכל, ואם כשר להשחט בעזרה, כל שכן בהיכל, ורואים מזה שלרבי יוחנן לומדים היכל מעזרה ואם כן אף נלמד שלא מועיל במנחה דעתו להוסיף ממנחת חביתין?

 18.  החזון איש הקשה בדברי הגמרא, שאיך שייך להקשות על רבי יוחנן שסובר שמנחת חביתין לא קדושה לחצאין, מזה שמועיל לרבי יוחנן לקדש לחצאין כשדעתו להוסיף, הרי ברור הוא שכשדעתו להוסיף הרי זה קדוש יותר לחצאין כיון שדעתו להוסיף. (והיה מקום ליישב, על פי דברי התוספות לעיל שהדין שדעתו להוסיף והדין של מתוך שקריבה לחצאין הם טעם אחד, ואף שדבריהם צריך באור, אולם מבואר היטב קושית הגמרא, שכיון שרבי יוחנן לא סובר הדין של מתוך אם כן אף הדין של דעתו להוסיף לא יועיל). ותירץ החזון איש, שבקושיה סברה הגמרא, שאף מנחת חביתין נחשב כדעתו להוסיף, שאף שאין דעתו להוסיף על המנחה בעצמה, אולם כיון שדעתו להוסיף הקטרה בערב, אם כן הרי שייך בזה דעתו להוסיף, ואם בזה לא מועיל לרבי יוחנן, הוא הדין שאף בכל מנחה שדעתו להוסיף לא יועיל לרבי יוחנן, ועל זה תרצה הגמרא שבמנחה היות ודעתו להוסיף בכלי עצמו הרי זה מועיל, אולם במנחת חביתין שדעתו רק להוסיף בהקטרה אין מועיל.
ומתרצינן: מה שאמר רבי יוחנן בעשרון דקדוש, משום דדעתו להוסיף שאני. דתניא, "שניהם מלאים סלת". אין הכוונה שיהו המזרקים מלאים ממש, אלא שיהו העשרונות קמח שקדשו במזרקים שלמים ולא חצאין.
ואמר רבי יוסי, אימתי צריך שיתן עשרונות קמח שלמים, בזמן שאין דעתו להוסיף, אבל בזמן שדעתו להוסיף, ראשון ראשון ששם במזרקין קדוש. ואפילו אם שם תחילה מקצת עשרון והשלימו לאחר מכן. ורואים מזה שכשדעתו להוסיף מתקדש לחצאין  19 .

 19.  הלקוטי הלכות הקשה, מה חידש רבי יוחנן בדבריו שדעתו להוסיף מועיל, הרי הגמרא מביאה ברייתא מפורשת שכן הוא הדין שכשדעתו להוסיף הרי זה מועיל, ואם כן מהו חידושו של רבי יוחנן. ועוד דאיך חולק בזה רב הרי זהו דין מוסכם בברייתא. והגרי"ז תירץ בזה, על פי מה שחידש בעיקר דין זה שצריך שיקדש כל העשרון, שדין זה אינו דין בעצם המנחה שהיא צריכה להיות שלמה אלא שזהו דין בכלי שרת שכמו שצריך שהכלי יקדש מתוכו, ועוד דינים נוספים שהם דינים בצורה של הכלי, כן נאמר שהקידוש בכלי צריך להיות באופן שזה מלא, וכל שהוא לא מלא אין הכלי יכול לקדש. והוכיח זאת הגרי"ז מדברי הרמב"ם (פרק ג' מפסולי המוקדשין הלכה כ'), שכתב שאף שיש דין שאין מקדשין אלא מלאים, אולם כל שקידש חצי הרי הוא קדוש ליפסל, ולכאורה הוא תמוה, שהרי בגמרא בזבחים אמרו דין זה על הדין שכלי הלח אין מקדשין היבש, שבזה הדין הוא שקדוש ליפסל כיון שהוא דין בכלי, אולם מאיפה למד הרמב"ם שאף בדין זה שצריך שיהיה מלא כן הוא הדין שקדוש להפסל, אולם כיון שנתבאר שדין זה הוא גם דין בכלי שיהיה מלא, אם כן סבר הרמב"ם שכמו שהדין שאין מקדש הלח את היבש הוא דין בכלי ומועיל לקדש לפסול, אם כן אף בדין זה של מלאים שהוא דין בכלי מועיל לקדש לפסול. ובזה תירץ קושית הלקוטי הלכות, שהדין הנאמר בגמרא בזבחים שמועיל לקדש בדעתו להוסיף, זה בדין של הכלי שיהיה בו מלא, ובזה נאמר דבדעתו להוסיף מועיל, ואף רב מודה לזה, אולם בסוגייתנו מה שחולקים רב ורבי יוחנן הוא בדין שכל מנחה שאינה שלמה הוא חסרון מצד עצם המנחה, ובזה חולקים רב ורבי יוחנן, אם כשדעתו להוסיף אין את החסרון הזה, והוסיף הגרי"ז דיש בזה נפקא מינה, בדין של נסכים שצריך שיהיה שלוש עשרונים או שני עשרונים, שבזה אין דין שעור מצד עצם המנחה, (וכמו שהוכיח זאת מדברי הגמרא בזבחים קי א) וכיון ששם אין זה דין בעצם המנחה אז רב מודה שבזה מועיל מה שדעתו להוסיף, שהרי כיון שאין זה אלא מצד הכלי שיהא מלא בזה מועיל דעתו להוסיף אף לרב, וכמו שנתבאר. והקרן אורה בתחלת פרק שתי הלחם הקשה איך אפו את שתי הלחם אחד אחד, הרי יש דין שצריך לקדש כשהם מלאים, וכיון ששתי הלחם הם קרבן אחד הרי צריך לאפות אותם יחד למי שסובר שתנור מקדש, וכל שאופה אחד אחד הרי זה לחצאין ואיך מועיל בזה לקדש. ותירץ הגרי"ז שכיון שדין זה שצריך שיהיה מלאים הוא דין בכלי, אם כן כל דין זה שייך על כלי שיש לו מדה, אולם בכלי שהוא לא כלי מדידה לא שייך דין זה, ולכך תנור שמקדש אין הוא כלי מדידה וממילא לא שייך להקשות שצריך שיאפו את שתי הלחם יחד, שכיון שאינו כלי מדידה אין בו דין לקדש הכל יחד.
והוינן בה: ורב שאמר הפריש חצי עשרון אינו קדוש, בחביתין כמאן סבירא ליה? אי כרבי אלעזר דאמר קדושה לחצאין, לילף מחביתין  20 ?

 20.  התוספות לעיל (ז ב) הקשו על קושית הגמרא שרב ילמד שמועיל לקדש לחצאין ממנחת חביתין, ומזה מוכח שסובר דלא כרבי אליעזר, הרי כל סברתו של רבי אליעזר הוא כיון שדעתו להוסיף, ואם כן בשאר מנחות שאין דעתו להוסיף לא יועיל לקדש לחצאין. ותרצו התוספות, שסברה הגמרא שהטעם שדעתו להוסיף והטעם שמתוך שקרב לחצאין הוא תלוי אחד בשני, ולכך אם היה סובר רב כרבי אליעזר שמתוך שקרב לחצאין קדוש לחצאין מועיל, אם כן צריך לסבור דאף שדעתו להוסיף מועיל, ואם מצאנו שסובר שדעתו להוסיף לא מועיל למה הוא לא לומד מחביתין שמועיל מתוך, וכמו כן יועיל במקום שדעתו להוסיף. עוד תרצו התוספות, שסברה הגמרא שדין זה של רבי אליעזר הוא בכל המנחות, או מטעם שלומדים ממנחת חביתין לכל המנחות, או משום שכל דברי רבי אליעזר שמתוך שקריבה לחצאין הוא רק לרבנן, שיודו לו לכל הפחות במנחת חביתין, ואם כן קושית הגמרא היא, שרב ילמד שאף כשאין דעתו להוסיף מועיל, היות ואין כלל דין שיהיה מלא, וכמו שמצינו שסובר רבי אליעזר.
וכי תימא רב מלתא ממלתא לא יליף, והאמר רב, מנחה הטעונה שמן ולבונה קדושה אף על פי שנתנה בכלי שרת בלא שמן, וצריך להביא שמן ולהקריבה, שכן מצינו בלחם הפנים שהוא כמנחה ובא בלי שמן, וכן מנחה קדושה בלא לבונה, שכן מצינו במנחת נסכים שאין בה לבונה, וכן קדושה בלא שמן ובלא לבונה, שכן מצינו במנחת חוטא שבאה בלא שמן ולבונה, רואים מזה שרב לומד דבר מדבר!
אלא, על כרחך רב כרבי יוחנן סבירא ליה דסבר בחביתין דאין קדושה לחצאין ולכן אף דעתו להוסיף לא מועיל.
גופא, אמר רב: מנחה הטעונה שמן ולבונה שנתנה בכלי שרת בלי שמן, הרי היא קדושה בלא שמן, שכן מצינו בלחם הפנים. וכן היא קדושה גם בלא לבונה שכן מצינו במנחת נסכים. וכן היא קדושה גם בלא שמן ובלא לבונה שכן מצינו במנחת חוטא  21 .

 21.  הגרי"ז הקשה לדעת רב חנינא שאין מנחה קדושה בלא שמן, אם כן יהיה קשה לדבריו מזה שתנור מקדש, דהיינו שתנור יכול לקדש לחם הפנים, ואם נאמר דאין מנחה קדושה בלא שמן ולבונה אם כן איך מקדש התנור הרי אין בו לבונה. והמקדש דוד הקשה מדברי המשנה לקמן (ק א) שמבואר שם דאם סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין באחד בשבת לא מועיל כיון שצריך לסדר הלחם והבזיכין בשבת, וכתב שם רש"י דאין יכול לסדר הלחם הזה לשבת הבאה דכיון דשם אותו בשבת קידשו השולחן והרי הוא נפסל בלינה בשבת הבאה, ולכאורה לרב חנינא שסובר שאין לחם קדוש בלא לבונה, אם כן אף בזה לא יתקדש הלחם כיון שעדיין לא שמו הבזיכין, ואיך כתב רש"י דקידשו שולחן הרי לרב חנינא לא מועיל קידוש זה. ותירץ המקדש דוד, דאף לרב חנינא שסובר שאין סולת קדוש בלא לבונה כל זה רק לקדשו ליקרב אולם לקדשו ליפסל אף לחם מתקדש בלא לבונה, ולכך כיון שקידשו ליפסל שייך בזה פסול לינה. (ועיקר חידושו של המקדש דוד צריך באור דמנליה זה דקדוש ליפסל נהיה אף בלא לבונה). והחזון איש כתב ליישב דאף לרב חנינא שאין סולת קדוש בלא שמן, אולם כשדעתו להוסיף מועיל לקדש אף בלא שמן, כמו שמבואר לעיל לגבי דין מלאים שאם קידש חצי עשרון ודעתו להוסיף הרי זה קדוש, ואם כן אף במשנה מדובר שקידש הלחם בשבת והיה דעתו להוסיף ולכך חל הקידוש והרי הוא נפסל בלינה. ובשפת אמת נסתפק בדין זה אם מועיל דעתו להוסיף לדברי רב חנינא, שאף שלגבי חצי עשרון זה מועיל אולם בדין זה שלא קדוש בלא שמן לא מועיל מה שדעתן להוסיף כיון שבאותו כלי לא יוכל להוסיף.
ושמן ולבונה נמי קדשי, האי - שמן - אם נתנו לבדו בכלי שרת - בלא האי - סולת ולבונה, והאי בלא האי דהיינו לבונה בלא סולת ושמן.
ומבארינן: שמן לבדו קדוש, שכן מצינו בלוג שמן של מצורע שהלוג מקדשו בלא סולת ולבונה. וכן לבונה לבדה קדשה, שכן מצינו בלבונה הבאה בבזיכין עם לחם הפנים שקדשה לבדה בלא שמן וסולת, שהרי אינן ניתנין עמה בבזיכין.

דרשני המקוצר[עריכה]