פרשני:בבלי:נדה יב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה יב א

חברותא[עריכה]

בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה:
אשה, שאינה עסוקה בטהרות, ואינה חייבת בדיקה לפני תשמיש - מהו שתבדוק עצמה לפני תשמיש לבעלה? והיינו, האם זה מן הראוי לעשות כן?  176 

 176.  לכאורה תמוה שהרי שנינו להלן (יג א) כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת, אך כבר הראה בתורת השלמים (קפו א) שלכן דקדק השו"ע והוסיף "בפני בעלה בשעת תשמיש - לפניו או לאחריו שאז יש נידון שם לבו נוקפו.
אמר ליה רב יהודה - לא תבדוק!
אמר ליה רבי זירא: ותבדוק, ומה בכך?!
אמר ליה רב יהודה: אם כן, שתבדוק עצמה, לבו של בעלה נוקפו, שחושש שהיא בודקת משום שהרגישה ביציאת דם, ופורש!  177 

 177.  ביאר הרשב"א שהסתפק אם הבדיקה לטהרות נצרכת משום שבאמת חוששין להם כי בכל שעה שייך שיהיו דמים באשה. ורק הקלו לבעלה, ולפיכך בעל נפש לא יבעול, אלא בבדיקה (ואפילו כשאינה עוסקת בטהרות), או שרק משום מעלת הטהרות הצריכו בדיקה, ואילו לבעל אין סיבה לבדוק אפילו לכתחילה (אלא בשעה שעוסקת בטהרות).
בעא מיניה רבי אבא מרב הונא:
אשה שאינה עסוקה בטהרות  178  שנבעלה, שאינה חייבת לבדוק עצמה אחר הבעילה - מהו שתבדוק עצמה (האם בכל זאת מן הראוי לה לבדוק מיד לאחר הבעילה, בפרק הזמן הקצר הנקרא) "כשיעור וסת" - כדי לחייב בעלה חטאת! והיינו, שתדע אם בעילתה היתה בהיתר או באיסור. שאם היתה באיסור יביאו שניהם כפרה קרבן חטאת  179 .

 178.  כך פירש רבינו חננאל (הובא בתוס' ד"ה לבו), והיינו שאפילו אם בדקה את העד ונמצא כשר חושש שמא הרגישה (ושמא אבדה טיפת הדם, או שלא בדקה יפה. ריטב"א). והיינו רק משום שחכמים לא תקנו לבדוק, אך אילו היו מתקנים לא היה חושש, כי היה יודע שבדקה מפני התקנה. אך הרמב"ן כתב, שלדעת רש"י (להלן טז, הובא לעיל בביאור ה"מיגו") שחיוב הבדיקה היא לטהרות ואינה צריכה לבודק את העד בלילה, לבו נוקפו שמא ימצא טמא. ולביאורו הנידון למה לא תקנו לבדוק, ונמצא שאפילו אם רבנן תקנו לבו נוקפו. והרשב"א כתב, שגם לדעת רש"י ודאי יכול לבדוק לאור הנר, אלא שעדיין לבו נוקפו כביאור רבינו חננאל). והרמב"ן עצמו שנקט לעיל שהבדיקה לבעלה, ביאר ש"לבו נוקפו" בחששות שמא לא בדקה כראוי בחורים וסדקים, ושמא לא ראתה היטב לאור הנר. ובהגהות מיימוניות (איסו"ב ד אות כ) משמע שמותר לבדוק קודם תשמיש, והב"י והב"ח נקטו שכוונתו לדון בדעת הרמב"ם שבודקת מעיקר הדין. אך בפלתי (קפו א) ושו"ע הגר"ז (קפד ג) נקטו שכוונתו שהאיסור רק לאשה, אך אם הבעל מצווה לה מותר, כי אז לא שייך הטעם של לבו נוקפו.   179.  כך פירש רש"י (ד"ה מהו שתקנח), והנידון דאינה עסוקה בטהרות. אך הר"ן פירש שגם נידון זה הוא בעסוקה בטהרות, והספק אם צריכה לבדוק דוקא סמוך לתשמיש. וראה תוס' להלן (טז א ד"ה ב"ש) שצריכה לבדוק לטהרות כשיעור וסת, והיינו כפירש"י. ודעת הראב"ד (איסו"ב ד טז) שגם רבי זירא דן בבדיקה לאחר תשמיש, ודן באינה עסוקה בטהרות ואילו רבי אבא דן בעסוקה בטהרות (וכביאור הר"ן). וראה עוד בסמוך.
(ומה שהצריך רב הונא שתבדוק דוקא בפרק הזמן הקצר "כשיעור וסת", הוא משום שלקמן בדף י"ד מתבאר במשנה כי רק אם ראתה אחר תשמיש בפרק הזמן הזה יתחייבו חטאת).
אמר ליה רב הונא לרבי אבא: מי משכחת לה, כיצד תיתכן לבדיקה בזמן כה קצר כשיעור וסת? והרי עד שתעשה את הבדיקה מבפנים בחורים ובסדקים כבר יחלוף אותו זמן קצר הנקרא "כשיעור וסת"?
והתניא: איזהו "שיעור וסת" שאמרו חכמים שאם תראה דם לאחר תשמיש בשיעור - וסת יתחייבו בקרבן חטאת? - משל (לקוצר הזמן): לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף, זה בסמוך לזה, וביציאת השמש נכנס העד. והנמשל: שמיד עם יציאת השמש (אבר התשמיש) בדקה עצמה בסדין (העד).
וממשיכה הברייתא: הווי אומר: "כשיעור - וסת" שאמרו במשנה לקמן שיתחייבו בקרבן חטאת, הוא שיעור זמן לקינוח בלבד, ולא לבדיקה! שרק אם קינחה מבחוץ ומצאה דם תולים שהיה הדם גם בשעת תשמיש, אבל אם בדקה עצמה מבפנים הרי זה פרק זמן יותר ארוך מ"שיעור וסת". שהואיל והעד אינו נמצא סמוך ל"משקוף" אלא היא אוחזת אותו בידה, הרי עד שתביאנו למשקוף ותבדוק בפנים - כבר עבר הזמן!  180  ואם ימצא דם בבדיקה אי אפשר לומר בודאות שהיה הדם בשעת תשמיש אלא יתכן שבא לאחר מכן, ואין חייבים חטאת אלא באשם תלוי.

 180.  הגרעק"א הקשה, ממה נפשך, אם מדובר באופן שהרגישה פשיטא שחייבת לבדוק, ואילו באופן שלא הרגישה אינה מתחייבת קרבן. וראה להלן (נז ב) שנחלקו הראשונים בדין ראיה בלא הרגשה. וביאר שמדובר באופן שסוברת שלא הרגישה, אך יתכן שהרגישה והיתה סבורה שהיא הרגשת שמש.
ולאור זאת שאל רב הונא את רבי אבא כיצד הוא הסתפק על בדיקה לאחר תשמיש כדי לחייב חטאת?!
אלא, תיקן רבי אבא את שאלתו, שהבעיה היא:
אשה, מהו שתקנח מבחוץ לאחר תשמיש, כדי שאם תמצא דם בקינוח, הנעשה מיד אחר תשמיש, בשיעור שהוא כ"שיעור - וסת", יהיה חיוב קרבן חטאת?
איכא דאמרי הכי בעא מיניה: כך דן רבי אבא לפני רב הונא - אשה מהו שתבדוק עצמה אחר הביאה? ואף שזמנה של הבדיקה הוא לאחר "שיעור וסת", כל זאת תועיל הבדיקה כדי לחייב בעלה אשם תלוי ככל ספק איסור?
אמר לו רב הונא: לא תבדוק!
אמר לו רבי אבא: ותבדוק, ומה בכך?!
אמר לו רב הונא: אם כן, שיודע שלאחר תשמיש תעסוק בבדיקה שמא היתה הבעילה באיסור - לבו נוקפו ופורש מבעילה! ולפיכך, מוטב שלא תבדוק כלל (אלא אם כן עסוקה בטהרות שאז היא חייבת מן הדין לבדוק)  181 .

 181.  כך פירש"י (ד"ה לקינוח), ולעיל (ד"ה לבדיקה) ביאר שעצם אורך הבדיקה בחורים וסדקים הוא יותר משיעור וסת, וראה בנימוקי הגרי"ב שהעיר על שינוי הביאור. ומדברי רש"י להלן (יד ב ד"ה לקינוח) מבואר שהם דבר אחד. כי בקינוח אין חסרון הבאה למשקוף כי אינו צריך בדיקה בפנים.
שנינו במשנה: ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה הרי היא חייבת בדיקה (באם היתה עסוקה בטהרות).
אמר רבי אמי אמר רבי ינאי: וזהו, אותו עד שבודקת בו לפני תשמיש (המבואר במשנתנו - בשעה שהיא עוברת לשמש ביתה) הוא "עדן - של צנועות" (המוזכר לקמן במשנה יד א: והצנועות מתקנות להן עד שלישי, לתקן הבית! דהיינו לפני תשמיש)  182 .

 182.  שיטת הרמב"ם (איסו"ב ד יד) שצנועות בודקות לעולם קודם תשמיש, אך לאחר תשמיש כל אשה חייבת לבדוק, ותמה הראב"ד שהרי "רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר תשמיש. וכן הקשה הגר"א לביאור הגמרא שהנידון קודם תשמיש איך הצנועות בודקות, והרי בכך לבו נוקפו. וביאר הרמב"ן שלדעת הרמב"ם גם רבי זירא דן על בדיקה אחר תשמיש בתוך זמן המברר לחיוב חטאת או אשם, ואילו חיוב כל הנשים לבדוק הוא אחר זמן זה, ובדיקתם כדי לברר שאינה רואה מחמת תשמיש.
אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: תנא תני במשנתנו "צריכות", שצריכה האשה להיות בודקת בשעה שעוברת לשמש ביתה, ואילו את תני "זהו עדן של צנועות", שאינו חיוב, אלא רק מידת חסידות!?  183 

 183.  כך פירש"י, ולדעתו כאן ובמשנה להלן (יד) מדובר בצנועות העסוקות בטהרות, ולכן בודקות קודם תשמיש, ולולי זאת הבדיקה אסורה כי לבו נוקפו. וכן פירש בתוס' רא"ש, אלא שנקט כי בסוגיין התחדש שצנועות אינן בודקות שוב בעד שבדקו בו קודם תשמיש. אך לדעת הרמב"ם להלן מדובר בצנועות הבודקות קודם תשמיש לבעליהן אף שיש להם וסת (ובדיקתן כדי לברר את הבדיקה שלאחר תשמיש, לדעת אם רואה מחמת תשמיש או לא), ואילו כאן מדובר בבדיקה מחמת מיגו שעסוקה בטהרות וכדלעיל, והיא בדיקה מעיקר הדין, ונחשבות צנועות רק על כך שאינן בודקות בעד שבדקו בו. (וראה מהר"ם שרק בבדיקה קודם תשמיש אחר נחשבות צנועות בבדיקת עד חדש, אך לבדיקה אחר תשמיש אפשר לכתחילה להשתמש בעד שבדקה בו קודם, כי בין כה וכה העד מתלכלך).
אמר ליה רבי אמי: אכן, גם לענין של חובה מתאים לשון "צניעות", שאני אומר: כל המקיים דברי חכמים נקרא "צנוע"! אמר (שאל) רבא: וכי מי שאינו מקיים דברי חכמים רק "צנוע" הוא דלא מיקרי, שזה כל חסרונו, הא לדבריך, "רשע" - לא מיקרי. והאם אי אפשר לקרותו בשם "רשע"!?
אלא, אמר רבא: הא דאמרה המשנה לקמן "והצנועות מתקנות עד שלישי" אין הכוונה לחיוב הבדיקה שלפני תשמיש, שחיוב זה כבר התבאר במשנתנו שחייבת בו כל אשה העסוקה בטהרות. אלא, לומר לנו שיש לצנועות נוהג משובח, והוא:
"עד", שבדקו בו עצמן לפני תשמיש זה, אין בודקות בו לפני תשמיש אחר משום שהבדיקה הראשונה כבר הכהתה את לובן העד ולא תהיה ניכרת בו היטב הבדיקה השניה.
אבל, נשים "שאינן - צנועות" בודקות שוב ושוב באותו עד, ולא איכפת להן להקפיד על מראה בדיקותיהן.
גופא: אמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת - אסור לה לשמש עד שתבדוק!
אמר ליה רבי זירא לרבי אבא בר ירמיה (שאמר את הדין הזה בשם שמואל): האם רק אשה שאין לה וסת ועוסקת בטהרות בעיא בדיקה לפני תשמיש, ואילו אשה שיש לה וסת לא בעיא בדיקה? והרי שנינו במשנתנו שאפילו אשה שיש לה וסת חייבת לבדוק בשעה שעוברת לשמש ביתה (כשעסוקה בטהרות)?
אמר ליה רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא: חידוש גדול השמיענו שמואל, שחובת הבדיקה בכל אשה הוא רק אם היא ערה, שאז היא ראויה לעסוק בטהרות, ולכן חייבנוה לבדוק גם לבעלה. וכמו כן אין טירחה גדולה בבדיקה בהיותה ערה.
אבל, אם היא ישנה, שבאותו זמן אינה ראויה לעסוק בטהרות. וכמו כן יש טורח וצער להעיר אותה שתהיה ערנית בצורה כזאת שתוכל לבדוק  184  - הקלו חכמים, ולא חייבו אותה בדיקה בכל ענין (אפילו באשה שעסוקה בטהרות).  185  אלא:

 184.  הגר"א (קפו ס"ק ב) העיר שהרי גם המשנה להלן (יד א) נקטה לשון "והצנועות" ולמה הקשה רבי אבא לרבי ינאי ולא על לשון המשנה. והעלה מכך כדעת הרמב"ם שהמשנה להלן עוסקת בבדיקה לבעלה, והיא אינה מעיקר הדין, וכל קושייתו רק לרבי ינאי שעסק בבדיקה מחמת מיגו שעסוקה בטהרות, שהיא מעיקר הדין.   185.  שני טעמים אלו הובאו ברש"י (ד"ה ערה), ולכאורה הם תלויים במחלוקת רש"י והרמב"ם לעיל בטעם ה"מיגו" שעסוקה בטהרות, אם הוא חיוב רק מדין טהרות, ולפיכך במקום צער לא חייבוה לבדוק, או שמפני חיוב הבדיקה לטהרות חייבוה גם לבדוק לבעלה, ואם כן, כשהיא ישנה פטורה משום שאינה עסוקה בטהרות.
אם יש לה וסת הקלו חכמים, שרק אם היא ערה היא בעיא בדיקה. אבל אם היא ישנה - לא בעיא בדיקה!
אך אם אין לה וסת - הרי בין אם היא ערה בין ישנה בעיא היא חייבת בבדיקה (והטעם שהקלנו יותר ביש לה וסת, הוא משום שבא עליה שלא בשעת וסתה, שיכול לסמוך על כך שבאותה שעה הרי היא כמסולקת - דמים).
(ולפי זה חידושו של שמואל באומרו "אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק" הוא כפול:
א. שהחיוב המבואר במשנה שכל אשה, ואפילו יש לה וסת, חייבת לבדוק לפני תשמיש - הוא רק אם היא ערה, אבל לא בישנה.
ב. שאשה שאין לה וסת החמירו עליה שאפילו אם היא ישנה חייבים להעירה כי היא חייבת לבדוק, בכל ענין).
אמר רבא: ולימא ליה רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא הסבר אחר בכוונת דברי שמואל:
יש לה וסת - הרי רק לטהרות (אשה העוסקת בטהרות) בעיא בדיקה לפני תשמיש, אבל כשאינה עוסקת בטהרות, שהבדיקה היא רק לבעלה, לא בעיא בדיקה.
אבל אם אין לה וסת - החמרנו עליה, שאפילו לבעלה נמי (ואפילו כשאינה עוסקת בטהרות) בעיא בדיקה!
(והיינו שנאמר כי לכך התכוון שמואל באומרו "אשה שאין לה וסת אסורה עד שתבדוק" - שכיון שאין לה וסת החמרנו עליה לאוסרה עד שתבדוק ואפילו אינה עוסקת בטהרות, ולאפוקי אשה שיש לה וסת, שאם אינה עוסקת בטהרות, היא פטורה מלבדוק).
ומדייקת הגמרא: ומדלא אמר ליה רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא הכי, שמע מינה דקסבר שמואל: כל לבעלה (והיינו, אשה שאינה עוסקת בטהרות), לא בעיא בדיקה לפני תשמיש, בין יש לה וסת ובין אין לה וסת. ולכן לא יכל רבי אבא בר ירמיה לתרץ שחידושו של שמואל הוא שאשה שאינה עסוקה בטהרות החמרנו עליה לבדוק באין לה וסת.
ומכאן, שדברי שמואל "אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק" הם רק באשה העסוקה בטהרות (שהשמיענו שמואל שהחמירו עליה אפילו בישנה). אבל אם אינה עוסקת בטהרה אינה צריכה בדיקה כלל ואפילו אין לה וסת. ותואמים דברי שמואל אלו עם דבריו בעמוד הקודם שאשה שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה בכל ענין.
תנו רבנן: חמרין, ופועלין, והבאים מבית האבל ומבית המשתה - נשיהם להם בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ער ות.
במה דברים אמורים שהן מותרות אפילו מבלי שישאלו אותן ומבלי שיבדקו לפני תשמיש, שהניחן בחזקת טהרה. אבל, אם הניחן בחזקת טומאה, לעולם היא טמאה ואפילו עבר הזמן שיכולה לטבול ולהטהר, עד שתאמר לו "טהורה אני".
והוינן בה: והא, ברייתא זו, שמואל - במאי מוקי לה?
אי בשיש לה וסת - קשיא ערה למה היא פטורה מבדיקה? והרי מלשון הברייתא משמע שמדובר בעסוקה בטהרות.
ואי בשאין לה וסת - קשיא בין ערה ובין ישנה?  186 

 186.  תוס' ד"ה שמואל הקשו למה הקשתה הגמרא רק על שמואל, והרי כך יקשה על הברייתא מהמשנה שמפורש בה כי עסוקה בטהרות טעונה בדיקה קודם תשמיש. ותירצו שהמשנה לא עוסקת בישנה, ועיקר הקושיא על שמואל מישנה. ועוד, שבמשנה היה אפשר להעמיד כשאין לה וסת. והוסיפו לבאר, שהקושיא מהברייתא על שמואל, היא משום שמשמע מתוספת הלשון "נשיהם להם בחזקת טהרה" שמדובר בעסוקה בטהרות.
ומתרצינן: לעולם בשיש לה וסת. ומה שאינה צריכה לבדוק כשהיא ערה, משום שכיון שתבעה לתשמיש ונענתה - אין לך בדיקה גדולה מזו! שהקלנו עליה  187  שאינה צריכה בדיקה ממש אלא די בתביעה (וגם לדעת שמואל די בתביעה), שאילולי היתה בטוחה שהיא טהורה היתה בודקת עצמה  188 .

 187.  תוס' לעיל (יא ב ד"ה תניא) נקטו דהיינו בין אם יש לה וסת ובין אם אין לה, וביארו כאן (ד"ה כיון) דהיינו משום שהבא מהדרך מאריך בפיוס, ונמצא שהשוהה בעיר אסור בלא בדיקה. אולם רש"י (ד"ה אין) נקט שגם השוהה בעיר והניח אשתו בחזקת טהרה בא לו בתביעה ואינה טעונה בדיקה.   188.  תוס' (ד"ה כיון) כתבו שדוקא הבא מן הדרך די בתביעה כיון שאז הוא מאריך בפיוס אשתו על כן אפשר לסמוך על זה שאילו היתה טמאה ודאי היתה נזכרת שהרגישה בשעת ראיה. ולביאורם נמצא כי לשון הגמרא "אין לך בדיקה גדולה מזו" מלמדנו שעיקרה של חובת הבדיקות של העוסקת בטהרות היא כדי לחנכה לשים לב בתדירות לטהרתה. ולכן, אם שמה לב בגלל תביעתו ופיוסו של בעלה הבא מן הדרך, הרי באה שימת לב זאת במקום שימת לב של בדיקה, ומשמעות הלשון הוא: אין לך שימת לב גדולה מזו! אולם הראב"ד (בבעלי הנפש ש ה, וראה רשב"א ה א), ביאר שמשעת התביעה ואילך שמה אל לבה אם יש דם בבית החיצון, ודייקו הראשונים מדבריו שבק בבדיקה לטהרות צריך לבדוק בחורים וסדקים, אך לבעלה די בקינוח, אך בתוס' רא"ש לעיל (ה א) נקט להיפך עיי"ש.
אמר ליה רב פפא לרבא: מהו למיעבד כי הא מתניתא? האם אפשר לסמוך על ברייתא זו למעשה, שאין צריך דוקא בדיקה אלא די בתביעה, או שמא אין לסמוך עליה, אלא היא חייבת לבדוק?  189 

 189.  רש"י פירש שהנידון בבדיקת ערה בעלה, ושאל רב פפא "מי בעיא בדיקה או תביעה". ותוס' (ד"ה מהו) הבינו בדבריו שהנידון אם צריך כלל בדיקה, ויתכן שאינה צריכה אפילו תביעה. ולפיכך תמהו על תשובת רבא "דמגניא באפיה", שהרי תביעה בערה אין בה חשש זה. וביאר המהרש"א שרש"י נקט שתביעה באה תחת בדיק, ה וכיון שלו תקנו בדיקה, אין צריך אפילו תביעה. וראה רמב"ן. עוד פירש רש"י בלישנא אחרינא, שהנידון היה אם צריכה בדיקה או די בתביעה, ועל כך השיב רבא שאינה טעונה בדיקה הכי מגניא באפיה, ודי בתביעה, וביאור דבריו בערוך לנר. תוס' ביארו: א. מדובר בישנה בין שהיא עסוקה בטהרות ויש לה וסת, ובין כשאין לה וסת ולבעלה והנידון אם הקולא בישנה היא רק לגבי בדיקה אך טעונה תביעה. ב. אם הקולא בישנה היא רק כשהוא בעיר ויודע את מצבה, אך כשבא מן הדרך טעונה תביעה. או שאפילו הבא מן הדרך אין צריך תביעה. ג. באופן שיש לה וסת אם צריכה לבדוק לטהרות, והיינו שהנידון אם הלכה כברייתא או לא.

דרשני המקוצר[עריכה]