פרשני:בבלי:נדה לא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה לא א

חברותא[עריכה]

אמר רבי  אלעזר: מאי קרא דמשביעין אותו ביום הלידה - שנאמר "ממעי אמי - אתה גוזי!"
ומסבירה הגמרא: מאי משמע דהאי "גוזי" לישנא דאשתבועי הוא, דכתיב - "גזי נזרך והשליכי" כלומר קיימו השבועה שנשבעתם בשעת הלידה, והשליכו המעשים הרעים שבהם עברתם עליה  285 .

 285.  כן פירש המהרש"א, והקשה בערוך לנר שאם כן ש'גוזי נדרך' פרושו קיימי הנדר, נמצא שגוזי פירשו קיום ולא נדר. ולכן פירש שכוונת הנביא השבע שבועה ועל ידי זה השליכי החטאים.
אמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו -
לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן.
תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים - ולד דר במדור התחתון שברחם.
שלשה חדשים אמצעיים - ולד עולה כלפי מעלה ודר במדור האמצעי. שלשה חדשים אחרונים - ולד דר במדור העליון.
וכיון שהגיע זמנו לצאת - מתהפך ויוצא!
וזהו "חבלי - אשה" שקשה לה ההתהפכות מלמעלה למטה.
ומוסיפה הגמרא: והיינו דתניא: חבלי לידה של יולדת נקבה מרובין משל יולדת זכר! שהתהפכות הנקבה קשה מהתהפכות הזכר, וכפי שיבואר בסמוך.
ומביאה הגמרא מקור לברייתא הראשונה: ואמר רבי אלעזר, מאי קרא - "אשר עשיתי בסתר, רקמתי בתחתיות ארץ".
"דרתי בתחתיות ארץ" לא נאמר, אלא "רקמתי", שההתרקמות, שהיא היצירה הראשונה, נעשתה במדור התחתון, ואלו "הדיור", בהמשך, היה במדור האמצעי והעליון.
ומסבירה הגמרא את הברייתא הנוספת: מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר?
משום שזה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו.
שהזכר, בשעת תשמיש פניו מופנות כלפי מטה, והנקבה כלפי מעלה. ובשעה שנולדים הם יוצאים כדרך תשמישן, הזכר כשפניו מופנות למטה, והנקבה כשפניה מופנות למעלה. וכיון שבזמן העיבור מכופף העובר את ראשו כלפי מטה בין ברכיו, הרי בצאתו יש הבדל בין זכר לנקבה, כי זו, הנקבה, הופכת פניה שהיו כלפי ברכיה, למטה, לכוון למעלה. (אבל), וזה, הזכר אין הופך פניו, כי דרכו לצאת כשפניו למטה, והתהפכות הפנים הזאת היא הגורמת שחבלי הנקבה יהיו מרובים משל הזכר.
תנו רבנן:
שלשה חדשים הראשונים - תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד.
שלשה חדשים אמצעיים - תשמיש קשה לאשה ויפה לולד.
שלשה חדשים אחרונים - תשמיש יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז!
תנא: המשמש מטתו ליום תשעים - כאלו שופך דמים. שכיון שלשליש ימיו של העובר מתהוית חיותו, התשמיש סכנה היא לו במועד הזה.
והוינן בה: מנא ידע מתי הוא יום התשעים כדי שיזהר מתשמיש?  286 

 286.  בערוך לנר הקשה שישנם פעמים שידוע גיל ההריון כגון שלא שימשה בג' החודשים האחרונים, וכפי שמצינו במשנה "המפלת ליום מ"' וכו' וביארו שם רש"י והרמב"ם (בפי' המשנה) כיצד יודעים גילו המדויק של הולד, ובמקרים אלו אפשר לאסור לשמש ביום התשעים. ותירץ שעל פי רוב אינה יודעת. המגן אברהם (או"ח ר"מ ה) הביא מהזוהר לאסור תשמיש ביום הצ' להריון, ולכאורה צ"ע כיצד יקיים הלכה זו והרי אינו יודע מתי הוא יום זה, וכמבואר בסוגייתנו. ולמבואר שרק על פי רוב אין ידוע אולם ישנם מקרים שיודעים ניחא, שעל מקרים אלו דיבר הזוהר.
ומשנינן: אלא אמר אביי - משמש והולך, בלי לדעת מתי הוא אותו היום ושומר פתאים ה'!
תנו רבנן: שלשה שותפים יש באדם - הקב"ה, אביו, ואמו.
אביו - מזריע הלובן, שממנו: עצמות וגידים וצפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין.
אמו - מזרעת אודם, שממנו: עור ובשר, ושערות, ושחור שבעין.
והקב"ה - נותן בו: רוח ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת בינה והשכל.
וכיון שהגיע זמנו להפטר מהעולם - הקב"ה נוטל חלקו.
וחלק אביו ואמו - מניח לפניהם!
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי - פוץ מלחא, ושדי בשרא לכלבא! שכאשר משליכים את המלח מן הבשר אינו ראוי יותר לאכילת אדם אלא לכלבים בלבד. וכמו כן נשמת האדם כלפי הגוף, אם ניטלת הנשמה - מסריח הגוף.
דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר". בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם: נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה - ספק משתמר ספק אינו משתמר! ואלו הקב"ה צר העובר במעי אשה פתוחה, ופיה למטה - ומשתמר!
דבר אחר: אדם: נותן חפציו לכף מאזניים - כל זמן שמכביד, יורד למטה. ואילו הקב"ה: כל זמן שמכביד הולד - עולה למעלה, וכנאמר לעיל שבתחילה דר במדור תחתון ואח"כ עולה לעליון!
דרש רבי יוסי הגלילי: מאי דכתיב "אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאד"  287  . בא וראה - שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם.

 287.  פסוק זה עוסק בלידת האדם, שנאמר בפסוק שלפניו (תהילים קלט יג) 'כי אתה קנית כליותי תסכני בבטן אמי'. ובפסוק שאחריו (שם טו) 'אשר עשתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ', ודרשה מזה הגמרא לעיל שהולד דר בתחילה במדור התחתון.
מדת בשר ודם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחת ואחת עולה במינו ואין מתערבים הזרעונים זה בזה!
ואלו הקב"ה: צר העובר במעי אשה, וכולם עולים למין אחד שמזרע האב ומזרע האם נוצרת בריה אחת.
דבר אחר: צבע נותן סמנין שונים ליורה - כולן עולין לצבע אחד! שמתערבים הצבעים ונוצר ביורה צבע אחד בלבד, ואין אפשרות לצבוע מתוך יורה אחת מספר צבעים.
ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה - כל אחת ואחת ממרכיבי העובר עולה למינו! לובן מהאיש, שחור מן האשה  288 .

 288.  המהר"ל (חידושי אגדות) ביאר ששני החילוקים שהזכירה הגמרא בין מעשי הקב"ה למעשי האדם משלמים הם זה את זה, שהאדם יכול לשתול זרעונים שלא יתערבו כלל, או לערב צבעים שיתערבו לגמרי ויהפכו לצבע אחד. אבל הקב"ה מערב ואינו מערב, שנוצר אדם אחד מזרע האיש והאשה, אולם כל חלק שבו נוצר ממקור אחר ונשארו זרע האב והאם כנפרדים בתוך גוף אחד.
דרש רב יוסף: מאי דכתיב "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני" במה הכתוב מדבר - בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן ולא היה יכול לצאת. התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר - "ישוב אפך, ותנחמני!"  289 

 289.  בערוך לנר ביאר שמקור הגמרא לדרשה זו הוא מכך שנקט הנביא בלשון עתיד 'ישוב אפך ותנחמני', ולכאורה ההודאה לד' היא לאחר שהגיע הנחמה והיה לנביא לנקוט בלשון עבר 'שב אפך ונחמתני'. ודרשה מכאן הגמרא שמודה האדם בשעה ש'אנפת בי' ועוד לפני הנחמה, וזהו משום שיודע שגם הצרה טובה היא לו, ומשבח עליה שעוד יבוא זמן שתנחמני ואבין מהי הטובה שכבר נעשתה.
והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם" - אפילו בעל הנס - אינו מכיר בנסו!
דריש רבי חנינא בר פפא: מאי דכתיב, "ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנת" מלמד שלא נוצר אדם מכל הטפה של הזרע, אלא רק מן הברור שבה.
תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שזורה בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת! כדרבי אבהו: דרבי אבהו רמי קראי אהדדי
-
כתיב "ותזרני חיל", לשון זירוי וחסרון, וכתיב "האל המאזרני חיל", לשון חגירת כח?
אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע זירתני ויצרת אותי מהחלק הטוב שבטיפה, ואח"כ זירזתני  290 .

 290.  המהרש"א ביאר שחסד ד' הוא שנוצר מהחלק הטוב שבטיפה, משום שדבר שנעשה מהפסולת אינו טוב כנעשה מהמשובח. וזהו שאמר דוד שעל ידי שיצרתי אותי מהטוב נעשיתי משובח וזריז.
דרש רבי אבהו: מאי דכתיב "מי מנה עפר יעקב, ומספר את רובע ישראל" - מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, ומצפה - מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה?!
ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, משום שאמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?
מיד  291  - נסמית עינו! דכתיב "נאום הגבר שתום העין"  292 .

 291.  הקשה המהרש"א מנין לגמרא שנסתמאה העין אחר שראה שהקב"ה מונה רביעותיהן של ישראל, והרי הפסוק 'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל' נאמר בבמדבר כג, י, והפסוק שתום העין נאמר הרבה אחר כך בפרק כד, ד.   292.  התוס' (ד"ה שתים) פירשו שאין ההוכחה מהמילה 'שתום', שאדרבה 'שתום' הוא מלשון פתיחה שרואה בעינו היטב. אלא ראית הגמרא היא מכך שנקט 'עין' בלשון יחיד. והקשו שבפסוק שאחר כך נאמר 'נופל וגלוי עינים בלשון רבים' (במדבר כג, ד). ותירצו, שפסוק זה מתיחס לעברו של בלעם קודם שנסתמות עינו. רש"י בפירוש החומש (שם) הביא שיש מפרשים ש'שתום' הוא מלשון ניקור, שעל ידי שיצאה העין ממקומה נראה החור שלה פתוח.
והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "וישכב עמה בלילה הוא" והלשון "הוא" מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר "יששכר חמור גרם" - חמור של יעקב שנטה לאהל לאה על ידי התערבותו של הקב"ה  293  גרם לו ליששכר להולד ללאה  294 . ואין הדבר בזיון כלפי מעלה לעסוק בנושא זה.

 293.  כן פירש במזרחי (בראשית ל יז), שהיה לפסוק לכתוב 'וישכב עמה בלילה ההוא', ושינה הלשון וכן 'הוא' ללמד שסייע הקב"ה במעשה.   294.  בערוך לנר הקשה שמפורש בפסוקים (בראשית ל טז) ששכב יעקב עם לאה באותו לילה משום שקנתה אותו מרחל תמורת הדודאים, ולא מפני שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה. ותירץ שהיה יעקב חושש להענות לתביעת רחל משום חשש 'בן חצופה' שתובעת בפה, ורק משום שהראהו מהשמים לעשות כדבריה על ידי שנטה חמורו לאוהלה הסכים למה שסיכמה עם רחל.
אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר!
איש מזריע תחילה - יולדת נקבה!
שנאמר: "אשה כי תזריע - וילדה זכר"!  295 

 295.  הגמרא לקמן (עא, א) דרשה ענין זה מהפסוק 'הנה נחלת ד' בנים שכר פרי הבטן' (תהילים קכז), שבשכר שמשהה עצמו כדי שתזריע האשה תחילה, נותן לו הקב"ה בשכרו בנים. ביאור ענין הזרעת האשה ראה ברמב"ן על התורה (ויקרא יב ב).
תנו רבנן: בראשונה היו אומרים - אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה. ולא פירשו חכמים את הדבר, מאין להם זאת. עד שבא רבי צדוק - ופירשו: "אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה בתו" תלה הזכרים, בני לאה, בנקבות, בלאה אמם, ונקבות, דינה, בזכרים (בתו)  296 .

 296.  בגמרא בברכות (ס, א) מצינו שדינה היתה בתחילה זכר והתפללה לאה ונהפכה לנקבה, והקשה המזרחי (בראשית מו טו) אם כן מדוע תלויה דינה ביעקב והרי ביצירתה זכר היתה והזריעה לאה תחילה. ותירץ המהרש"א שהיפוך דינה היה על ידי שניטל הזכר שבבטן לאה וניתן ברחל, והוא יוסף, ונטלה הנקבה מרחל וניתנה בלאה, והיא דינה. נמצא שדינה היתה נקבה כבר מתחילת יצירתה ורק הוחלפה מבטן לאה לבטן רחל.
"ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל, דורכי קשת, ומרבים בנים ובני בנים" - וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים?

דרשני המקוצר[עריכה]