פרשני:בבלי:נדה ל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ל ב

חברותא[עריכה]

ואי לימי טהרה, להחמיר, שלא יהיו לה אלא ארבעים יום,  הא קתני 'נדה' שחוששת לכל דם שתראה כדם נדה, ואין לה כלל ימי טוהר.
ומתרצת הגמרא שיש נפקא מינה: שאם תראה יום ל"ד להפלה, ותחזור ותראה יום מ' ואחד להפלה, תהא מקולקלת, שלא תוכל לטבול ולשמש, עד יום מ"ח! שחוששים שמא ילדה זכר והיה יום ל"ד בימי הטוהר ולא נטמאה בראית אותו היום, וראית יום מ"א היא הראיה הראשונה בטומאה, וטמאה מחמתה בטומאת נדה ז' ימים עד יום מ"ח. וחשש זה הוא רק משום הצד שילדה זכר, שהרי אם ילדה נקבה גם ראית מ"א היא בימי הטוהר. ואם לא ילדה ולד כלל ואין לה ימי טוהר, נטמאה בטומאת נדה בראית יום הל"ד, ובתום ז' ימי הטומאה החלו (ביום מ"א) ימי הזיבה, שבהם טמאה מחמת ראיה אחת רק ליום אחד כדין זבה קטנה.
ומוסיפה הגמרא: וכן לענין נקבה, החשש שמא ילדה נקבה יוצר חשש נוסף, בדומה לחשש שמא ילדה זכר מלבד י"ד ימי הטומאה הראשונים. שאם תראה עוד, ביום ע"ד להפלה, ותחזור ותראה ביום פ"א תהא מקולקלת עד יום פ"ח! שהרי אם ילדה נקבה היתה ראית יום הע"ד בימי הטוהר, וראית יום פ"א היא הראיה הראשונה בטומאה, ונטמאת מחמתה ז' ימים. וחשש זה הוא רק משום יולדת נקבה, שהרי אפילו אם ילדה זכר כבר תמו ימי הטוהר ביום המ', ובראית ע"ד נטמאה בטומאת נדה, וראית פ"א שהיא בימי זיבה מטמאת רק ליום אחד  271 .

 271.  התוס' (כז א ד"ה "חומר") הקשו מאחר וישנם ב' צדדים להקל א. שילדה זכר ב. שלא ילדה ולד כלל, וכל האיסור הוא משום הצד שילדה נקבה, הרי זה ספק ספיקא שקיי"ל בכל התורה שהולכים בו להקל. ותירצו, כיון שאם היתה רואה בים ל"ד וביום מ"א וכל הצד לטמא הוא משום יולדת זכר. היה שייך גם שם להתיר משום ספק ספיקא, אולם ב' הספק ספיקא סותרים זה לזה, שברואה ל"ד ומ"א אומרים שילדה נקבה, וברואה ע"ד פ"א אומרים שילדה זכר, ובמקום סתרה בין ס"ס אחד לשני בטלים שניהם.
שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה, ולא לנקבה.
תניא: רבי ישמעאל אומר -
טימא הכתוב ז' ימים, וטיהר ל"ג ימים בזכר, ובסך הכל מ' ימים!
וטימא הכתוב י"ד ימים וטיהר ס"ו ימים בנקבה, ובסך הכל פ' ימים!
מה כשטימא וטיהר בזכר את ארבעים היום, יצירתו - כיוצא בו, שנוצר למ' יום. אף כשטימא וטיהר בנקבה את שמונים היום, יצירתה - כיוצא בה פ' יום. ולכן, כשנולדה נקבה לפני שמונים יום היא עדיין כלפני יצירתה. שאינה ולד, אלא רוח בעלמא.
אמרו לו חכמים לרבי ישמעאל: אין למדין יצירה מטומאה! עוד אמרו לו לרבי ישמעאל: מעשה בקליאופטרה מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ועשתה בהן ניסוי כדי לדעת מתי נוצר הולד, על ידי שיחדה אותן לביאה ארבעים ואחד יום לפני הריגתן, ואחרי שהרגו אותן קרעו את בטנן ובדקן, ומצאן: זה, זכר, וזה נקבה - למ"א יום מהביאה. והרי הוכחה נסיונית שגם נקבה יצירתה היא למ"א יום?!
אמר להן רבי ישמעאל לחכמים: אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מהשוטין?!
ומסבירה הגמרא את דברי רבי ישמעאל: מאי ראיה מהתורה? אילימא הראיה שהוזכרה לעיל שטימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה וכו', הא קאמרי ליה חכמים - אין דנין יצירה מטומאה!
אלא, יש מקור נוסף: אמר קרא 'אם נקבה תלד', ומהמילה 'תלד' שמיותרת, כי אפשר לכתוב: ואם נקבה, וטמאה וכו' נדרוש שהוסיף לה הכתוב 'לידה' אחרת בנקבה, לומר שלידה של נקבה נקראת 'לידה' רק אם מלאו לעובר כפול ממנין הימים הנצרכים ליצירת זכר.
וממשיכה הגמרא להסביר את דברי רבי ישמעאל: ומאי אין ראיה מהשוטים? והרי אין להכחיש את המציאות?
ומתרצת - אימר: הריונה של השפחה שמצאו בגופה נקבה - קדים!
ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר, ונמצא שהעובר היה בן פ"א יום.
ורבנן, שהסתמכו על הניסוי, ולא חששו שמא התעברה קודם, הוא משום שידעו כי סמא נפצא (סם המנפץ את הזרע שבמעיה)  272  אשקינהו לפני שמסרום לביאה ולכן לא חששו להריון מוקדם.

 272.  כן פירש רש"י. הערוך ביאר שהשקן סם המשלשל, ואם היו מעוברות היו מפילות.
ור' ישמעאל סובר - איכא גופא דלא מקבל סמא, ולא משפיע עליו הסם כלל.
ומביאה הגמרא ברייתא נוספת: אמר להם רבי ישמעאל - מעשה בקלפטרא, מלכת יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ויחדה אותן לביאה לפני הריגתן, ובדקן, ומצאן: זכר לארבעים ואחד, ונקבה לפ"א!  273 

 273.  בערוך לנר פירש שבדיקה זו היתה שונה מהראשונה, שבבדיקה של מלכת אלכסנדרוס הרגו את שתי השפחות ביום המ"א ומצאו זכר ונקבה שלמים. אולם בבדיקה שעשתה המלכה היוונית הרגו שפחה אחת ביום מ"א ומצאו זכר שלם, ואחר כך ביום פ"א הרגו את השניה ומצאו בה נקבה שלמה, ובהמשך הסוגיא יבואר מהי ההוכחה מבדיקה זו.
אמרו לו חכמים לרבי ישמעאל - אין מביאין ראיה מן השוטין! מאי טעמא הוי ראיה 'מן השוטים' - כי הך דנקבה, אייתרה, השתהתה לפני שנתעברה ארבעין יומין, והדר ביום הארבעין ואחד לפני שהוציאוה להורג איעבר, והיולדת זכר נתעברה בביאה הראשונה, וכתוצאה מהשינוי בזמן תחילת העיבור נשתנה הזכר מהנקבה ולא ששונים הם ביצירתם.
ורבי ישמעאל, שהביא ראיה מהניסוי הזה סבר - לשומר מסרניהו, שלא יבעלו אותן אלא בעילה אחת, ומי שנמצאה בקרבה נקבה נמסרה לבעילה שמונים ואחד יום לפני הריגתה, ומי שנמצא בקרבה זכר נמסרה לבעילה ארבעים ואחד יום לפני ההריגה. ורבנן סברי - אין אפוטרופוס לעריות, אימא שומר גופיה בא עליה!  274 

 274.  כתב הריטב"א שבהכרח שאחד מהנסיונות היה שיקרי, שהרי סותרת המציאות שהוכחה בדיקה אחת למה שהוכח בשניה. ומחמת כן לא סמכו התנאים על נסיונות אלו ונחלקו באיזה מהם היה השקר.
ועדיין קשה לרבי ישמעאל: מהי ההוכחה מכך שנמצאה הנקבה ביום פ"א לכך שאין יצירתה קודם, ודילמא, אי קרעוה להך דנקבה בארבעין וחד, משתכח בשלמות היצירה, כזכר? ומנין לנו שרק ביום השמונים ואחד נגמרת יצירת הולד של נקבה?
ומתרצת הגמרא: אמר אביי - בסימניהון שוין! שסימני הנקבה ביום הפ"א באבריה, צפורניה ושערה היו כשל זכר ביום מ"א.
שנינו במשנה: וחכמים אומרים: אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה, זה וזה מ"א.
ושואלת הגמרא: חכמים - היינו תנא קמא שאמר גם הוא שביום מ"א תשב לזכר לנקבה ולנדה!? וכי תימא תנא הך סיפא ד"חכמים אומרים" למסתמא רישא כרבנן, שאין התנא קמא יחידי בשיטתו, אלא הוא דעת רבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים - פשיטא דהכי הוא גם אם לא היה התנא מפרט זאת, כי בכל מקום שהוזכר דעת תנא קמא כנגד חולק יחיד, בלי שיצויין מיהו התנא קמא, הרי זה דעת חכמים רבים, שהלכה כמותם?!
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי, קא משמע לן שבכל זאת אין הלכה כמותו אלא כחכמים הרבים החולקים עליו.
דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל, ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו (בית השחי)  275  על ב' ארכובותיו, (הברך המחברת את השוק לירך) וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו. ופיו סתום, וטבורו פתוח.

 275.  כן פירש רש"י. התוס' מבארים ש'אציל' הוא המרפק. וראה בתוס' בחולין (קו, ב ד"ה אמר רב) שהאריכו בביאור מחלוקתם עם רש"י.
ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה!
ואינו מוציא רעי - שמא יהרוג את אמו בזהמו אותה.
וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום (פיו), ונסתם הפתוח (הטבור), שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת!  276 

 276.  נחלקו הפוסקים בנוסח ברכת 'אשר יצר', יש אומרים שיאמר 'שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד אפילו שעה אחת', והקשה המהר"ם מרוטנבורג (תשבץ קטן רטז) שיכול האדם לסתום פיו זמן רב ולחיות, ולכן השמיט את המילים 'שעה אחת' מנוסח הברכה. הטור (או"ח ו א) ישב את הנוסח 'שעה אחת' שהכוונה היא לרגע הלידה, וכמבואר בסוגתינו שביציאתו לאויר העולם נסתם הטבור הפתוח ונפתח פה הסתום 'שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת'. וראה שם בבית יוסף ובב"ח (ב) ובפרישה שהאריכו בביאור תירוץ זה.
ובהיותו במעי אמו - ונר דלוק לו על ראשו  277  , וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר: 'בהלו נרו על ראשי, לאורו אלך חשך'.

 277.  המהרש"א ביאר שהכוונה היא לנשמה, כמו שנאמר 'נר ד' נשמת אדם', ופירש המהר"ל (ביאורי אגדות) שהנשמה מוטבעת בגוף רק ביציאתו לאויר העולם, וברחם אמו הוא רק עליו ולא בתוכו.
ואל תתמה כיצד יכול העובר לצפות עד סוף העולם, שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום - באספמיא!  278  ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים! שנאמר: 'מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוה ישמרני'  279  והראיה שהפסוק מדבר בחדשי העבור: ואיזהו ימים שיש בהם רק 'ירחים' ואין בהם 'שנים' הוי אומר - אלו ירחי לידה.

 278.  המהר"ל (שם) ביאר שהאדם ער מפריעים טרדות הגוף לנשמה, אבל בשנתו כשתש כח הגוף מתעצמת הנשמה ורואה בחלום דברי נבואה. וכן הוא גם בעובר כשגופו ברחם אמו אינו פונה למאומה, הנשמה היא בתוקפה ורואה מסוף העולם עד סופו. היעב"ץ כתב שלפי שבאותם הימים שרוי בטובה ואינו מלוכלך בעוון לכן חזקה היא הנשמה ובכוחה לראות הכל.   279.  בשיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ (לד) עמד על כך שאיוב בשעת יסוריו כשמתו בניו ובנותיו והגיעו אליו יסורי שאול, לא ביקש רק שירפאהו הקב"ה ויחזירהו למצבו הקודם, אלא ביקש להגיע לשיא השלמות כעובר ברחם אמו שלומד כל התורה כולה בנקיות ובקדושה. ומכאן נלמד לכל תפילותיו של האדם שלא יבקש לשליש ולרביע אלא יתחנן תמיד לקבל את השלמות הגמורה.
ומלמדין אותו בימי עבורו כל התורה כולה!  280  שנאמר 'ויורני, ויאמר לי: יתמך דברי לבך, שמור מצותי - וחיה! (משלי ד, ד)xxx

 280.  בחכמת בצלאל נתקשה מה ראה ד' הטוב ללמד לאדם כל התורה קודם לידתו ולהשכיחה ממנו ביציאתו, ומה תועלת יש מלימוד זה שלא נשאר בידו ממנו מאומה. והביא לתרץ בשם הגר"א שהאדם הנמצא בעולם השפל לא יוכל להשיג את דברי התורה הקדושה, ולכן מלמדים אותו ברחם אמו בהיותו טהור, ואחר כך צריך רק להזכר במה שלמד, וזה אפשרי גם בעולם. היעב"ץ כתב שעל ידי שלומד ברחם קשה יותר ללמוד אחר כך ש"מגמר בעתיקא קשי מחדתא" (יומא כט א), ועי"ז מתרבה השכר "שלפום צערא אגרא". עוד תירץ שעל ידי שלומד מתקדש ואפילו מת בן יומו זוכה לחיי העולם הבא. וראה בשיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ (קב) שהאריך בביאור הענין.
ואומר: 'בסוד אלוה עלי אהלי'! (איוב כט, ד) שואלת הגמרא: מאי "ואומר" ומהו החסרון בדרשה מהפסוק 'ויורני' שנצרכה דרשה נוספת? וכי תימא: נביא הוא דקאמר לה - תא שמע "בסוד אלוה עלי אהלי" - ופסוק זה הוא המשכו של הפסוק 'מי יתנני כירחי קדם', שהעמידה הגמרא לעיל שנאמר על זמן ההריון.
וממשיכה הגמרא בדרשת רבי שמלאי: וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר - 'לפתח' (היציאה מהרחם) - חטאת רובץ!  281  ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו - שנאמר: 'כי לי תכרע כל ברך, תשבע כל לשון'.

 281.  המהרש"א פירש על פי הגמרא בסנהדרין (צא, ב) יצר הרע מאימתי שולט באדם - משעת יציאה, שעל ידי ששוכח התורה שולט בו היצר. ובסנהדרין (שם) הקשה המהרש"א מהפסוק 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' (בראשית כה כב) שדרשו רבותינו (כמובא ברש"י, שם) שהיה עשיו מפרכס לצאת בשעה שהיתה רבקה עוברת על פתח עבודה זרה, הרי ששלט בו היצה"ר ברחם אמו. ותירץ הערוך לנר שהיצר רק אינו שולט באדם עד שיצא, אבל קיים הוא בו כבר ברחם אמו, ודי היה בקיומו של היצר כדי לגרום לעשיו לפרכס ולצאת לע"ז.
ודרש הפסוק: 'כי לי תכרע כל ברך' - זה יום המיתה, שנאמר: 'לפניו יכרעו כל יורדי עפר'! 'תשבע כל לשון' - זה יום הלידה  282 , שנאמר: 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה' (וקיים שבועתו שנשבע בעת הלידה  283 .

 282.  הקשה המהרש"א מדוע הקדים הפסוק את יום המות ליום הלידה, ושלא כפי סדר היותם. ותירץ שמדובר בנשמה שמתגלגלת בגלגול שני, שקודם מתה מהגוף הראשון ואחר כך נולדה בשני. ובזה תירץ מדוע משבעים אותו, והרי מושבע ועומד מהר סיני, ולפירושו שמדובר בנשמת רשע שבאה לעולם בגלגול ניחא, שמאחר וכבר עברה נשמה בו על שבועתה הראשונה בהר סיני, צריך להשביע אותה מחדש. בעיני שמואל תירץ על קושיה זו שבהר סיני נשבעו רק הנשמות ובשעת הלידה נשבע גם הגוף.   283.  רש"י ביאר שהכרח הגמרא שהפוסק עוסק בשבועה שבשעת הלידה ולא בשאר השבועות שנשבע במשך חייו, הוא משום שבגלל שלא נשבע לשקר אינו זכאי 'לעלות בהר ד", ורק אם הכוונה היא שקיים את השבועה שנשבע בשעת לידה להיות צדיק ולשמר הנשמה בטהרה, מובן שזכאי בעבור זה לשכר גדול כל כך.
ומה היא השבועה שמשביעין אותו?
'תהי צדיק ואל תהי רשע! ואפילו כל העולם כולו אומרים לך 'צדיק אתה' - היה בעיניך כרשע!  284  והוי יודע - שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך!

 284.  המהרש"א ביאר על פי דרכו שסוגייתנו עוסקת בנשמה שבאה בגלגול, שאפילו כל העולם אומר לך צדיק אתה, היה בעיניך רשע שהרי אינך יודע מעשיך בגלגול הקודם.
ומוסיפה הגמרא: תנא דבי רבי ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו: אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני שורפה לפניך!"

דרשני המקוצר[עריכה]